עוטה אור/שיר השירים/ב
|
< הקודם · הבא >
אלשיך
|
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
א
אני חבצלת. בפרשה זו תדבר הרעיה על מעלת התורה וענינה, איך הגיעו ישראל לקבלתה, ולפי שאחז"ל (ברכות ה.) שהמתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל אחת מהן התורה, וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורין, הקדימה לומר אני חבצלת כו' כשושנה כמו שיבא בבאור, ענין שושנה הנזכרת בשיר הקדוש הזה כמה פעמים, להבין יסודו נקדים מאחז"ל (וי"ר פ' ל') תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך, אמר דוד לפני הקב"ה הודיעני באיזה פילון מפולש לעוה"ב [שער גלוי וברור שאגיע בו לחיי עוה"ב] אמר הקב"ה לדוד אם חיים אתה צריך יסורין אתה צריך כדכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר כו', ד"א שובע שמחות אלו ז' כתות של צדיקים שעתידין להקביל פני שכינה, ופניהם דומות לחמה ולבנה לרקיע ולכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורות בית המקדש כו', ובארנו בעה"י בהערתינו למדרש רבה כי הם ז' בחינות צדיקים כמו שהוא מתבאר שם במדרש שסיים איזה כת החביבה והנעימה שבהם, תרין אמוראין ח"א זו שבאה מכחה של תורה [היינו כדאמרינן (ב"ב ח:) ורבנן מאי כצאת השמש בגבורתו, מבואר שהת"ח דומין לשמש] ואוחרנא אמר אלו סופרין ומשנים, שמלמדין תינוקות (כדאמרינן שם בב"ב ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תנוקות) אמנם תואר שושנים ענינו על הצדיקים המעונים ביסורין על יד הרשעים המעיקים להם, והוא הדרך המפולש לחיי עולם כמו שנתבאר, וזה מתפרש מדחז"ל (שוח"ט פ' מ"ה) למנצח על שושנים לבני קרח כו' דודי ירד לגנו אלו בני קרח ולא היו נכרים כו' למה שהיו עם הקוצים כו' ובני קרח שהיו שושנים נלקטו מבין הקוצים כו' וקפץ הקב"ה והצילם כו' עש"ב, ולכך במזמורים שבתהלים שנזכר תואר שושנים בענינם מספר שם צרות ישראל ביד רשעי העולם, והם (שם ס') למנצח על שושן כו' אמר שם על מלחמתו באדום וארם הראית עמך קשה השקיתנו יין תרעלה כו' למען יחלצון ידידיך כו' הבה לנו עזרת מצר כו' (שם ס"ט) למנצח על שושנים שושנים הושיעני אלהים כו' רבו משערות ראשי שונאי חנם כו' כל המזמור מיוסד ע"ז עיין עליו (שם פ') למנצח אל שושנים כו' האכלתם לחם דמעה כו' תשימנו מדון לשכנינו כו' למה פרצת גדריה וארוה כל עברי דרך, יכרסמנה חזיר מיער כו' והענין מבואר בס"ד, ונקדים עוד מ"ש הרי"ף (פ"ד דשבת) דרך חבצלת השרון שנועצים אותה בטיט או בארץ לחה כדי שלא תתיבש, ולכן אחר שהקדימה הרעיה לדבר עם דודה על תוקף החיבה הכוללת שתי הפנות התורה והעבודה, וכי גם הצרות בגלותה ושאונם לא יכבו רשפי האהבה, ובם סוד אלוה להאיר נרה בשתי השלימות הללו, אומרת כי כן הענין מצדה, בכל מקום פזור בניה לא יאבד יפים והדרם להדבק בו ית', אני חבצלת השרון גדולה ופורחת במקום מישור, והוא מוסב על חמודיה בהיותה גדילה על מכונה בארצה בהר הכרמל והשרון, וכמו כן אני שושנת העמקים גם כשנעקרתי ממקומי אני שושנת העמקים אשר רטובה היא להעמיד יפיה כמאחז"ל (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא לפי שעמוקה כשאול שנא' מיד שאול אפדם, שמה תבחן באהבתה ושלימותה, גם שם [אומרת הרעיה] יעמוד הדרי וריחי לא נמר, כי אני שושנת העמקים, גם שם ארטיב מעשים טובים ובנים הגונים, כי שמה הקימו השרידים אשיותיה של תורה:
ב
כשושנה. לעומתה יענה הדוד פאר תהלתה, כי אמנם כאשר השושנה עומדת בין החוחים והם דוקרים אותה, הנה כל אשר תגדל השושנה ותתפשט בנעימת עליה היפים, ישיגוה יותר הקוצים וירבו להכאיבה, כן העם הזה בהיותם בין האומות בימים התכונים[1] שהרשיעו לאומים להרע לזרע ישורון ומנוחה לא מצאה בת יעקב, זה דרכם כסל למו שמו פניהם בצדיקים ושרידי עם ה' להעיק תחתיהם עד כלה נחרצה, וכמו שאמרו חז"ל (סוכה נב:) את פניו אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג ת"ח שבו, וכן אמרו (כתובות קיב:) קטגוריא בתלמידי חכמים בזוזי ובזוזי דבזוזי, צירוף אחר צירוף, על הצדיקים היו עיניהם לטושות להשחית ולאבד, אבל עם כל הבאות עליה, הנה השושנה לא תשבות פעולתה מלגדל ולהתפשט יותר, החוחים עושים את שלהם לדקרה יותר בהתפשטה, והיא תעשה את שלה. כן רעיתו כנסת ישראל עמד טעמה ושרידיה שלחו פארותיהם אף בין הבנות הלוחצות אותה, וכלפי שאמרה היא אני שושנת העמקים, מבאר דודה ענינה וחיבתה כשושנה בין החוחים בכל חלקי פעילות גידולה ומכאוביה כן רעיתי בין הבנות, ומתוך יסורין תקנה באהבה יתירה שלימות התורה, כמו שיבא לפנינו עריכת השיר הקדוש:
ג
כתפוח. אחז"ל (שבת פח.) למה נמשלו ישראל לתפוח, מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ופרשו התוס' תפוח זה הוא אתרוג, וכדרז"ל (תענית כט:) ראה ריח בני כריח שדה של תפוחים, אתרוגים עיין תוס' שם, ותמהו התוס' (שם) דהא בהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה [עי' בנפש החיים ש"א פ"ט מ"ש בזה] ויתיישב היטב בהקדם מאחז"ל (וי"ר פ"ל) פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח אף ישראל יש בהם בעלי מצות ובעלי תורה, ועי' פיוט סדר קדושה א' דסוכות שגרסתו דהטעם רומז למצות והריח לתורה, וידוע שהעלים של אתרוג ריחם כריח האתרוג, וע"ז נאמר כריח שדה של תפוחים שכל השדה תתן ריח העלים והפרי והעץ, וע"ז אמרו (סוכה לה.) שטעם עצו ופריו שוה היינו ריחו, דהא העץ אינו נאכל, וכמו שעינינו רואות בעוקץ האתרוג שהוא תלוי בו באילן, שיש בו ריח האתרוג, אבל לא יצלח למאכל, והמתבאר מדברי רבותינו ז"ל שכל תוארים שאנו אומרים עליו ית', הם מצד קרבתו אלינו בנתינת תורתו, כי בזו"ז חלילה לתאר בו תואר או שם עצמי [עיין בענין זה בנפה"ח באורך] ועד"ז מתפרשת דחז"ל (עירובין כב.) שחורות כעורב בעמי אתה מוצא דברי תורה במי שמשכים ומעריב לבית המדרש כו', והנה תואר שחורות כתיב בו ית' אבל דברי חז"ל על הת"ח הדבקים בתורה, הוא הדבר שכתבנו כי עליו ית' לא יאמר שום תואר רק מצד דבקותו לנו, וכן הוא (עירובין נד.) לחייו כערוגת הבשם אם משים אדם את לחייו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבשם שהכל מתבשמין בו תורה מתקיימת בידו כו', והנה לחייו הוא בתוארים שנאמר עליו ית' ופרשוהו חז"ל על עמלי תורה על דרך שנתבאר כי התוארים אשר יאמרו עליו ית' הוא בפינת דבקותו לישראל על ידי התורה, ומיושבת יפה קושיית התוס', מה שדחז"ל כתפוח על ישראל, כי לגודל חיבתם לו ית' לקבל תורתו ומצותיו אמרו נעשה ונשמע, אך כאשר פחדו מהקולות כתיב (דברים ה) קרב אתה ושמע כו' ושמענו ועשינו, הקדימו השמיעה לעשיה וכמו שיבא לפנינו בס"ד שתחלה היו בתור האהבה והקדימו נעשה לנשמע, ואח"כ ירדו להיות רק עובדים ביראת ה' לכך אמרנו ושמענו ועשינו, ובהמשך המשל לריח האתרוג ונשמע רומז לזה ריח האתרוג, וכמש"ל שהלימוד נמשל לריח האתרוג ועליו, והוא ענין דרשתם ז"ל למה נמשלו ישראל בדבוקם ביוצרם ית' שע"ז נתאר תואריו ---