עץ יוסף על במדבר רבה/יג

עץ יוסף על במדבר רבה יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על במדבר רבה - פרשה יג

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  

א  [עריכה]

קמעא. פי' מעט:

הפונדק. לשון יוני בית מלון (מוסף הערוך):

איני מלך. בתמיה כך הוא כבודי:

לפלטרין. בלשון רומיי היכל וארמון (מוסף הערוך):

ב  [עריכה]

ואותו. יום שמיני אחד בשבת היה. הראשון בה' הידיעה מורה על העבר על יום ראשון של מעשה בראשית:

זו עולה. שנשחטת בצפון. בעזרה כדכתיב צפונה לפני ה':

אלו שלמים. שנשחטים בדרום. אף בדרום דלא ייחד קרא להו דוכתא כדתנן שלמים שחיטתן בכל מקום בעזרה. ומשום דדרום נגדיי לצפון נקט תימן כי אורחייהו שנזכרים תמיד זה אצל זה:

זה אברי. העולה ואמורי קדשי קדשים. שמסתמא הפסוק הראשון קאי על קדשי קדשי. והאחרון על קדשים קלים להכי דריש הפסוק השני על קדשים קלים:

שלמים. הקריבו ב"נ. שלמים הן שחלבן קרב על המזבח והבשר נאכל לבעלים זולת חזה ושוק דניתן לכהן. ור"ל שגם שלמים הקריבו ר"י ב"ח. אמר עולות הקריבו. ר"ל שלא הקריבו אלא עולות שכולו כליל לאישים ולא שלמים. אבל ממ"ת ואילך שנבחרו ישראל קרבו גם שלמים:

מבכורות צאנו ומחלביהן. דמשמע שלמים שהם דבר שחלבו לבד קרב. אבל עולה כולה כליל ומחלביהן למה לי שהרי בכלל מאתים מנה:

מן שמניהון. ומתרץ שפי' ומחלביהן שהקריב היותר שמנות מלשון חלב יצהר דהיינו המיטב והנבחר. ואשמועינן קרא דקרבנו היה מן המעולה ולא כאחיו קין שהביא מן הגרוע כדפרש"י בחומש והוא מהמדרש מפרי האדמה מן הגרוע (רש"א):

וישלח את. נערי ב"י. וזה קודם מ"ת היה כדאי' במכילתא. הרי הקריבו ב"נ שלמים שקודם מ"ת כולהו ב"נ היו:

שלמין בעורן. כו' כלו' לעולם עולות הוו. ומאי שלמים דקאמר לשון שלימות שהיו שלימות בלא הפשט וניתוח. דדין הפשט ונתוח בסיני נאמר ואפי' בני ישראל במדבר י"א שהקריבום בלא הפשט ונתוח שלא נתפרשו דיני הקרבנות אלא באהל מועד כדאי' בפ' פרת חטאת:

כמ"ד לאחר. מ"ת בא יתרו. פי' שס"ל כמ"ד שלאחר מ"ת בא יתרו:

ואחרינא אמר. לאחר מ"ת בא יתרו. ואע"ג דפרשת יתרו מקמי מ"ת כתיב אין מוקדם ומאוחר בתורה:

שנשחטת בצפון. בעזרה כדכתיב צפונה לפני ה'. ואע"ג דבני נח לא היו רגילים לשחוט בצפון דצפונה לפני ה' כתיב ואין צפון בבמה כדאי' בת"כ. קרי ליה לעולה המתעוררת משינתה בשם צפון כיון דהשתא דינא הכי:

דבר שהיה. ישן ונתעורר. שבתחילה היו בני נח נוהגים בה ושוב נעזבו ממנה. והשתא אזהר רחמנא שיחזרו ישראל לנהוג אותו:

שהם נשחטים בדרום. פי' אף בדרום דלא ייחד קרא להם דוכתא כדתנן שלמים שחיטתן בכל מקום בעזרה. משום דדרום נגדיי לצפון נקט תימן כי אורחייהו שנזכרים תמיד זה אצל זה:

היא העולה. שהקריבו ב"נ. דהיא משמע הידועה מכבר. דאל"כ היא למה לי:

אשר הקריבו אכ"כ. וכן היה פירושו זאת תורת השלמים הנהוגים כבר שהבא עכשיו להקריב אם תודה יקריבנה:

שהם נתונים בצפון. כי בני גולה רובם גלו בצפון:

ויבואו ויחנו בדרום. המד"א הנני מביא אותם מארץ צפון וגו' (ירמיה לא ח):

יבואו ויחנו בדרום. ואע"פ שא"י באמצע העולם קרי ליה דרום לגבי מקום שממנו הגליות באות דהוי צפון העולם וכן מ"ש בגוג ומגוג שיפלו בדרום:

יבא ויבנה. את ביהמ"ק וכתב היפ"ת נראה שאין קיבוץ גליות ומפלת גוג ומגוג ע"י מלך המשיח. אלא מתחלה יתקבצו הגליות ויהיה ענין גוג ומגוג. ושוב יתגלה מלך המשיח לבנות ביהמ"ק. ולכן פרט כאן ג' עניינים אלו דמקווים אנו מהגאולה. קבוץ גליות ונקמת גוג ומגוג ובנין ביהמ"ק. ולא סמך הכל במלך המשיח. ואע"ג דשלשה מילי נינהו כולהו כיילינהו קרא באומר עורי צפון ובואי תימן דשקולים הם ויבואו שלשתן:

המד"א העירותי מצפון. וכתיב התם ראשון לציון הנה הנם. ועמידתו בצפון שיושב עם אדום במדינה:

אני מביא. גלות תימן. פי' אני מביאם חחלה לפתח ירושלים:

אין רוח. דרומית מנשבת. ובשהש"ר גרס עוד וכשרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת. והכא לא גרס לה אפשר משום דאמר בפ' לא יחפור ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כולם:

ארגסטוס. פי' הערוך רוח של שלום שלא יטבעו בו הספינות (א"א):

ושני הרוחות משמשות. וזש"ה עורי רוח צפונית ובואי רוח דרומית לקבץ גליות המפוזרים בכם:

הה"ד אומר. לצפון תני וגו'. ר"ל מדכתיב הכא תני והכא אל תכלאי. ש"מ דדרכו להמנע. והיינו בעת שרוח שכנגדה מנשבת שזו שותקת וקאמר שלעתיד לא יהיה כן. ושייך ענין זה להבאת הבנים מרחוק שאם יביאום דרך ים באניות אלה מזה ואלה מזה יהיה הרוח מביא כולם ביחד:

לעשות סעודה. לצדיקים מ"ע. כבר האריכו גדולי חכמי ישראל לבאר הדברים. אם על צד הפשוט או ע"צ הרמז ועיין בספריהם כי מי אנכי שאבוא אחריהם לקרב או לרחק בענינים רמים כאלה:

בפלסמון. בלשון יוני ורומי מין שמן ערב והוא ראש סימנים (מוסף הערוך). ופי' שאין צריכין לאפלסמון לזחול ולזלף כדמפרש:

בוסמני. פי' בושם:

לא יהיה. מסב עמהם. כי יהיה מרצונם שיתגלה להם ממקור א"ס. וכן יהיה שתקום חפצם:

שנתאחו לי. מלשון מאחים את הקרע. פי' שנתדבקו לי בגלות:

שנתכלו. בארץ שבים כמד"ת כי עליך הורגנו וגו':

אחויים. דבוקים:

ואומר. (ישעיה מט) ותקשרים ככלה:

שנתמררו. לשון מרירות כלו' שנצטערו הרבה בגלותם כי המור הוא בשמים שריחם נודף. אבל גוף המור הוא מר מאד שלכן נקראת מור:

מבשמים עצמם. ריח האמונה הגדולה הנמצא בלב ישראל:

ולקטר לפניהם. מכל הבשמים. היא כל ההשגות והשכליות הטמונים בג"ע. ודע עוד שבאמת ההשגה בעצמה מכבוד ה' הבב"ת הוא נעלם. רק שיושג מעט. על כן מכנה זאת רק בשם ריח כי גוף הדבר הוא נעלם ומכוסה מעיני כל חי:. שהערו. יערי דרש לשון הערה למות נפשו. ודרש באתי לגני שהיה משבח הכנסיה שלכן נדבקתי בם מפני שהיא אחות וכלה. ואכלתי והתענגתי ממה שהערו נפשם על קידוש התורה:

להשקותם יין. המשומר כו'. ועיין ברשב"א שכתב שהדברים כפשוטם. ויש מפרשים שהוא כנוי להשגה הגדולה הנקיה מכל סיג ומשומר מכל השמרים העבים. ויין ידוע בגימטריא סו"ד כמאמרם. ונחלי חלב הוא כינוי על כיבוס הנפש בטהרתה וליבונה כחלב:

להשקותם. כו' סיפיה דקרא קדריש שתיתי ייני עם חלבי. ודרש חלבי כמו זבת חלב ודבש:

ד"א על. שם והיה כו'. והוא כנוי להשפע הגדולה והרבה שתהיה אז בעת ההיא:

שעשו רצונו. רעים דרש לשון רצון כתרגום רצון רעה חפץ רעי:

גנוני. כילת חופת חתנים:

מצוייר במיני צבעונים. כי הגוונים יש להם מבוא גדול בחכמה עליונה הרמוזה בזה וכלם היו במשכן לרמוז על זה:

לימדתך התורה. דרך ארץ. מדנקט לה במשל חתן וכלה למדך דרך ארץ:

יחדש לי דבר. מתנה להראות לי חיבה יתירה מפני כולם שידעו שהוא חפץ בי להחזירני אצלנו:

מלמעלן וירח. ה' את ריח הניחוח. כי הריח הולך למרחוק:

בפשפש. פי' שער גדול (ערוך):

ועמד המשכן. מקופל עד ר"ח ניסן. כדאי' ברבה ובתנחומא סדר פקודי שהקב"ה נתכוון להעמיד המשכן בחדש שנולד בו יצחק. וכדאי' בילקוט חדש הטעם משום שלא שרתה השכינה במשכן של משה אלא בזכות יצחק:

לגנוני. לחופתי:

מהלך אכ"כ. עיין מ"ש בב"ר פ' י"ט:

גרעה קומתו. פי' נחסר קומתו כדאי' בב"ר פ"ח:

חטאו המצרים. בב"ר פ' הנ"ל איתא המצרים בימי אברהם. ור"ל שהיו שטופי זימה שחמדו את שרה ולקחה פרעה וע"ש מ"ש:

אבל הצדיקים. השכינו השכינה בארץ. נראה דכוונת המדרש אל תיקרי וישכנו לעד אלא וישכינו:

מורי עם. בשמי זו הלבונה והקטורת. ולעיל סימן ב' אמר זה לבונת הקטרת ולבונת המנחה. ובשהש"ר פ"ה סי' א' אי' זה קטורת הסמים וקומץ הלבונ'. ובסדר עולם פ"ז אי' זו קטורת ולבונה והמנחות. ואפשר שצ"ל שם זו לבונת הקטורת ולבונת המנחה או צ"ל זו הקטורת ולבונת המנחה:

אלו המנחות והנסכים. דרש חלבי מלשון חלב יצהר (קרח) וחלב כליות חטה (האזינו) ולעיל אמר אלו הנסכים ואימורי קדשי קלים. וכן הוא בחזית ודריש חלבי מלשון חלב:

ונח שרץ. לתוך התמחוי ובנמשל השרץ הוא מה שמפורש לקמן ששלשה דברים עשו הנשיאים שלא כהוגן (מת"כ):

פשט המלך. את ידו. תוך התבשיל לאכול ממנו. אף כאן באתי וגו' ואח"כ אכלו רעים שתו ושכרו דודים:

ג  [עריכה]

מהו. ועתה כו'. אתי לרמוז שהקב"ה אמר אפי' ועתה יעשה תשובה אני מקבלו. ואדם אמר פן פי' אי אפשי. שאין פן אלא לאו. שמיאן לשוב בתשובה. ועל זה אמר הקב"ה ישלח ידו וגו' פי' וכי מעתה ישלח ידו ויאכל גם מעץ החיים אתמהא:

אי אפשי. והא דאמרו בעירובין אדם הראשון שב בתשובה. אח"כ הוה:

נא' כאן. כרובים כו'. בב"ר פ' י"ט אי' לא נטרד אדם הראשון מג"ע עד שחירף וגידף הה"ד (ישעיה ה ב) ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. ועי' ביפ"ת ומ"ש שם:

שם זה. גדול מן אדה"ר. כדאי' בילקוט יהושע האדם הגדול בענקים זה אברהם כו' ונקרא אברהם הגדול בענקים אפי' מאדה"ר. וע"כ שהכוונה שהיה גדול במעלה ממנו:

שהיה משלח זמורה. פ' הוא ביחזקאל ה' וע"ש בפרש"י ורד"ק ז"ל. והערוך ערך זמר כתב שזמורה פי' כיחו וניעו ועכ"פ כלל הענין שהיא מעשה בזויה ועשה כן כדי להכעיס כלפי מעלה:

בזו חפצת. והילך מה שחפצת:

תבור וכרמל. שני הרים גדולים הם:

שבאו. דרך משל הוא (מת"כ) ולפי דרש זה מתפרש אדם אדמה כמו שפירשו קצת מפרשים ובישראל ובאדם (ירמי' ל"ב):

נקרא. עצמות בחייו. כלו' שהכניע עצמו וקרא את עצמו עצמות בחייו:

אתה השפלת. עצמך מפני אחיך הקטן הימך. בפסיקתא הגי' יותר נכונה וז"ל אתה השפלת עצמך לפני אחיך הקטן ממך בשביל אחיך הקטן שבקטן הימך. פי' ממך. א"כ עיקר הכוונה שהשפיל עצמו בשביל בנימן שהיה הקטן שבכולם:

אלא חולקין. לך כבוד. כדאי' לעיל סוף פרשה י"ב:

ד  [עריכה]

זה. יהודה שהודה כו' וזהו על צד הרמז אשר חכמים אמתים יגידו האמת ולא יכחדו מאבותם אף שאינו לפי כבודם. כי יאהבו להודות על האמת:

מיעקב ומשם. בהם ישבו על המשפט של תמר. וכ"ה בש"ר (ידי משה). הנה לע"ע לא מצאתי מדרש זה בש"ר. ואדרבה לפי הנראה הוא בלתי אפשר ששם ישב בדין יהודה ותמר שהרי שם מת לחמשים ליעקב כדאי' בהדיא בסע"ר פ"א ובפ' הלוקין אי' בג' מקומות הופיע רוה"ק בבית דינו של שם כו' דכתיב ויכר יהודה וגו' ופרש"י שם בבית דינו של שם לא היה שם חי אותה שעה שהרי מת אלא בית דינו שלאחריו חבריו ותלמידיו. וקרי ליה ב"ד של שם כמו בית שמאי בית הילל עכ"ל. ובש"ר פ"ל אי' כיצד היה יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפים אותו כו' ולכן או דפירוש כאן בית דינו של שם או צ"ל יצחק במקום שם:

דכתיב ויאמר. יהודה הוציאוה ותשרף. הרי שיצא דינה לשורפה מיד ואז היתה מעוברה עם שני בניה. ומפני שהודה יהודה אח"כ ואמר צדקה ממני הציל שלש נפשות. ובזכות זה הוצלו מבניו ג' נפשות שע"י היה נודע אלהים בכל הארץ כדכתיב ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלההון די שדרך וגו'. וגם בזכות זה זכה יהודה למלוכה כדאי' בש"ר פ"ל. וזשה"כ אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם ולכן להם לבדם ניתנה הארץ שזכה והיה מלך. וזהו ג"כ נודע ביהודה אלהים שע"י זרע יהודה הכירו הכל להקב"ה וקלסוהו:

באדין דריוש. מלכא שלח וגו'. הרי שע"י זרע יהודה הכירו להקב"ה וקלסוהו:

ד"א מפני. שנדמה לאריות שהוא אריה. פי' מפני שנדמה דניאל בעיני אריות לאריה לכן לא הזיקוהו. וצריך לומר שהמלאך הדמה דניאל בעיניהם בדמות אריה:

מפני שהיה. אלוהו בל נ"נ כו' ד"א מפני שהיה נשרף כו'. בסנהדרין דף צ"ג ע"א ת"ר שלשה היו באותה עצה (שהלך משם דניאל בעת שהושלכו חמ"ו לכבשן האש) הקב"ה ודניאל ונ"נ. הקב"ה אמר ליזיל דניאל מהכא דלא לימרו בזכותיה איתנצלו. ודניאל אמר איזיל מהכא דלא ליקיים בי (דברים ז כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. ונ"נ אמר יזול מהכא דניאל דלא לימרו קלייה לאלהיה בנורא. ופרש"י דלא ליקיים בי כו' דנ"נ עשאו אלוה כדכתיב ולדניאל סגיד והוה ליה כפסילי אלהיהם שהמקרא הזה היה צוח עליו לשורפו לכך היה מתיירא עכ"ל ומה שאמר המדרש מפני שהיה אלוהו של נ"נ הכוונה שדריוש חס עליו שלא ישרף מפני שהיה אלהיה של נ"נ. וכדי שלא יאמרו קלייה לאלהיה בנורא. אבל מה שאמר ד"א מפני שהיה נשרף כו' משמע שבוודאי היה נשרף זה סותר למ"ש הגמרא הנ"ל דהקב"ה אמר דלא לימרו בזכותיה איתנצלו. דהקב"ה לא היה מענישו כיון דלא קבל על עצמו להיות אלוה וצ"ע:

בלבו. של דריוש. לאו דוקא של דריוש אלא בלב שריו כשעשו הדת תחלה דכל דיבעי עד תלתין יומין יתרמי לגוב אריותא:

אפרים לשמה תהיה. כל עשרת השבטים נקראו ע"ש אפרים על שם ירבעם שהיה מאפרים. ואמר אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה. לשון ויכוח. כמא דתימא יום צרה ותוכחה שפי' ג"כ ויכוח. ור"ל שלכן גלו העשרת השבטים קודם משום שנתמלא סאתם קודם. וקאמר בשבטי ישראל היינו יהודה ובנימן שהם המיוחדים שבשבטים אע"פ ששבתי בתוכם ושכינתי בתוכם כלו' שבית המקדש בתוכם הודעתי נאמנה פי' הודעתי אמונתי בעולם שאין אני מחניף אפי' ליהודה ובנימן שהם בני אכסניא שלי. וכדכתיב שם היו שרי יהודה כמסיגי גבול פי' שאחזו בדרכי ישראל חביריהם לפיכך גם עליהם אשפוך כמים עברתי לפי שנתמלא סאתם ג"כ:

כמ"ש משה. וזאת ליהודה. כדאמרי' בספרי (וכעין זה אי' ג"כ באג"ב פ"ו) מלמד שהתפלל משה על דוד אמר לפניו רבש"ע כל זמן שדוד מלך ישראל שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה. ואל עמו תביאנו שתחזירו אצל אחיו לשלום כו':

אם אינה. סורחת כו'. כצ"ל ומדמה יסורי הרשע ליסורי החמור. כי כמו שעם היות השוט והמתג מוכנים לא ילקה אם אינה סורחת כך עם היום טבע האדם מוכן לנגעים לא ילקה אלא ע"י חטא עכ"ל:

מגלבין. פי' רצועות שוט לסוס ומתג לחמור תרגומו שוטה לסוסיא ומגלבא לחמרא:

ואית דאמרי. צרעת ונתק במקום שחין ומכוה:

כבלים. כבלי ברזל:

לעבד רע. כי יצר לב האדם רע. אך עם כל זה הבחירה בידו:

שהנחתום. שהוא בללה ועשאה עיסה ויודע את פנימיותה:

וברדלא. בלשון המוני של יון קוראים לרצועה בורדל"ו (מוסף הערוך):

מדחלא. מתיירא:

התחילו מתיראין. שחשבו שנגעים אלו מעותדים לבא עליהם דרך טבע פחדו. והודיעם הקב"ה שנגעים אלו שהם לישראל אינן רק חדוש השגחיי ותוכחת מוסר ואינן באים דרך טבע. ולכן לא יפחדו כל זמן שיהיו עובדי ה' (יפ"ת):

אבל אתם. לאכול ולשתות ולעסוק בתורה. כלומר אם תשמרו התורה תזכו בכל טוב ליהנות מהם על ידי זה ג"כ. כי לא כוונה התורה שידוכא האדם בימי חייו. אבל בויק"ר הגי' לאכול ולשתות ולשמוח:

היתה כאניות. סוחר כו'. פסוק זה נדרש במדרש משלי על התורה. שצריך אדם לגלות מרב אל רב עדי יזכה לתורה להבינה על בוריה. שכמו שענינים הגופנים מבקשים טרפם מרחוק. כן למוד התורה:

הוי בישראל. כו' כי הם מונהגים רק בהשגחה נסית ולא שלטה בהם כל רע:

גדול. שמי בגוים וגו' ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה:

וכי בכל. מקום מקריבים קטרת כו'. הא כתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה:

עליו נאמר. מנחה טהורה כמשמעם. כצ"ל:

ואו' ויהי. בעלות המנחה כו'. מביא ראיה מזה שתפלת מנחה חשובה לכן קרי לה טהורה כמ"ש בפ"ק דברכות ממקרא זה דלעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שאף אליהו נענה במנחה:

ויגש אברהם. וגו' בתפלה. פי' הגשה זו של אברהם היתה הגשה לתפלה כדאי' בב"ר פ' מ"ט. והגשה זו של אברהם היתה בשחרית קודם חצי היום שכל זמן שהיה אברהם מבקש רחמים בעד הסדומיים לא הלכו המלאכים להפך כדאי' כל זה בב"ר סוף פ' מ"ט וריש פ"נ ע"ש א"כ היה תפלת אברהם קודם גמר שש שעות על היום:

הוי בישראל. גדול שמו. דרש בישראל ע"י ישראל נתגדל שמו בין העכו"ם כלם. כי ע"י הכל יכירו את ה' כמ"ש והלכו גוים לאורך. וכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה':

קפץ נחשון. כו' קודם שנבקע הים. והאמינו בדבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ויסעו וגו' כמ"ש לעיל. וזה דכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. דמדלא קאמר ויבאו בני ישראל ביבשה בתוך הים מורה שבאו לתוך הים ואח"כ נעשה יבשה וזהו שבט יהודה. ומה דכתיב ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים היינו שבטי ישראל שלא באו עד שנעשה יבשה:

ואתה מתפלל. בגמרא אי' ואתה מאריך בתפלה. והכוונה דבמקום סכנה מתפללים תפלה קצרה כדאמרינן במס' ברכות:

ה  [עריכה]

ויהי. משמש צרה ושמחה. ר"ל זמנין צרה וזמנין שמחה דאשכחן ויהי טובא גבי שמחה כגון ויהי אור וכל הני דבסמוך. וטובא גבי צרה כגון ויהי רעב:

ועבדה פלג פירוש ועשה פשרה וחלוקה שמודה דויהי משמש צרה. ופליג אמה שאמר דמשמע שמחה וחידש דיהיה שמחה (יפ"ת):

היה אדם הראשון:

מסוף העולם ועד סופו. והא דלא קאמר מתחילת העולם ועד סופו. לפי שהעולם מאמצע נברא שנא' בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו ומוצק נקרא מרכז הארץ. וא"כ תחלת הארץ הוא אמצעי וצדדיה הם סוף (מחיר יין):

ודור הפלגה שהם עתידים לחטוא לפניו עמד וגנזה מהם. ודייק שנגנז מהם ממה שנא' ויהי אור ולא אמר ויהי כן. כי לא נשאר כן עוד מתכונתו עד לעתיד לבא (אדרת אליהו):

כי שמים כעשן נמלחו. ענין השחתה וכן ארץ מלחה ולא תשב והוא עבר במקום עתיד (רד"ק)):

החרדל שאינו נאכל מצד חריפותו צריך להמתיקו:

התורמסין הוא מין קטנית שאינו נאכל מפני מרירותו צריכין להמתיקו ע"י בשול שנתבשלת ז' פעמים ואח"כ היא מתוקה ע"י תיקון כדאי' פ' אין צדין:

הדוב זו פוטיפרע:

שנגנז בבנין בית כצ"ל ופי' כשנבנה הבית נגנז המשכן. והמת"כ לא כיון יפה:

ויהי ביום השמיני ושמחת המשכן שלימה הוה וכדתניא בפ"ק דמגילה שאותו היום היתה שמחה לפני ה' כיום שנבראו שמים וארץ. ומשני דמ"מ כיון שמתו נדב ואביהו לא היתה שמחה שלימה:

פולוטמנין בלשון יוני שר ודיין (מוסף הערוך):

הבלני בעל המרחץ (מוסף הערוך):

בחור אחד אף שאינו סימן הניכר אבל מעט סימן יש בו שמתוכו יוכל להכיר בקצת מקריו:

מנחם הוא משיח ביבא במהרה. והוא נולד ביום שנחרב המקדש כדאי' באיכה רבתי פסוק על אלה אני בוכיה:

אפוכי בל"י ורומי' שטר פרעון כמו שובר (מוסף הערוך):

תם עונך כו' שאלולי חורבן הבית לא היה נשאר ח"ו מישראל שריד ופליט. וגם צרות גלות לא חשיבא צרה כלל כיון דע"י יכופר עון כמו שלא יצטער הלוה בפריעת חוב המלוה:

ו  [עריכה]

נתאוה לדור כו'. ולא עשה כן מפני הרשעים שגרמו לו לסלק שכינתו מרקיע לרקיע עד שבאו הצדיקים והורידוה זה אחר זה עד שהביאוה למשכן כדלעיל פ' זו סי' ד':

יום ראשון אינו אומר כו'. שלפי האמור בכתוב שני ושלישי כו' ה"ל למימר יום ראשון. ומאחר שאמר יום אחד הל"ל שוב שנים שלשה וארבעה כו':

שעד שהקב"ה היה יחידי בעולמו. כי לא היו נבראים עודנו שיכירו כבודו. נתאוה לדור עם בריותיו. כי רצונו יתברך בבריאתו היה שימצאו נבראים שידבקו בו. וזהו הדירה שידור עם בריותיו. אך לא נשלם הרצון. והמבוקש עד בנין המשכן. ולכך נאמר בהקמת המשכן הראשון כאילו הוא ראשית הבריאה שאז נשלם המחשבה העקרית:

לא עשה כן. פי' לא נתעכב כן לעולם:

ראשון לבריאת עולם ולהכי כתיב הראשון בה"א הידיעה ולא כתיב ראשון לרמוז ליום ראשון של בריאת עולם:

עשר עטרות נטל אותו היום. בשביל חשיבותו ביום הבריאה נטל י' העטרות כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם (יפ"ת):

ראשון לבריאת עולם שיום אחד בשבת היה כדאמר לעיל. ור"ח ניסן היה כדאמר לעיל סימן ב' ולקמן סי' זה:

ראשון לכהונה שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והעבודה בככורות. משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים:

ראשון לנשיאות פי' לקרבן נשיאים לחנוכת המזבח:

ראשון לשכינה שאז שרתה השכינה ביניהם בקביעות:

ראשון לעבודה עבודת הצבור כגון תמידים ושאר קרבנות הבאים מתרומת הלשכה (רש"י):

ראשון לראשי חדשים. שראש חדש ניסן היה וכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

ראשון לאכילת קדשים. במחיצה דעד השתא היו נאכלין בכל מקום (רש"י בגמרא) והוזקק לפרש כן משום דהא אשכחן אכילת קדשים בתוך שבעה ימי המלואים כדכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד. אבל התם שלא במחיצה הוי. ומה שנאמר פתח אהל מועד לאו פתח ממש אלא במקום פתח אהל מועד וכן כתב הרא"ם ז"ל בריש שמיני (יפ"ת) ועיין מה שכתוב בסדר עולם רבה פ"ז:

ז  [עריכה]

לנחשול נחשון הוא נחשול בחילוף אותיות דטלנ"ת (מת"כ):

מי שקידש שמי. ולכן מעלתו ותכונת נפשו גדולה מאד. ולכן הוא ראשון במעלה להקרבה:

ייחס הכתוב על שם שבטו. ויהיה פי' למטה יהודה בלמ"ד כאילו כתיב של מטה יהודה. למ"ד משמשת בראש התיבה במקום של כדפרש"י בסדר וישלח למי אתה של מי אתה (ז"א):

או שגבה משבטו. כלו' או תאמר שמא גבה משבטו. ויהיה שמוש הלמ"ד למטה יהודה כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו דפרש"י על אשתו. ה"נ כן למטה יהודה על מטה יהודה דהיינו שגבה משבטו והביא עליהם קרבנות אלו (הרא"מ):

ת"ל זה קרבן נחשון. משמע שהקרבן של נחשון היה ולא של שבטו:

ח  [עריכה]

לא היו בהם לא סומין כו'. וה"ה שלא היה בהם זבים ומצורעים שגם זה חולי גדול:

ונעשו בהם זבים. שבא מחטא התאוות. כי חזרה הזוהמא למקומה והתחילו לחטוא והוכו בתחלואים ההם:

עשה אותם יונקים זה מזה. כי שבטי יה היה בכל אחד תכונה מיוחדת מרעה. וכל הכנוים שיעקב כינה לבניו היה ע"ש תכונתם איש איש כפי תכונתו. אך עכ"ז לא נחסרו מכל אחד מעט מהתכונה הנמצא באחיו ועל כן כללם יעקב אח"כ בברכה שיהיו יונקים זה מזה. ולכן חזר וקרא כולם אריות כולם נחשים כולם אילות כולם זאבים:

משברכן חזר וברכן. קושיא הוא כיון שכתיב ויברך אותם למה כתיב עוד הפעם איש אשר כברכתו ברך אותם אלא למימר שכללם כולם אח"כ בכל ברכה וברכה ואפי' לשלשה השבטים שלא בירכם מתחלה כלום כללם ג"כ בברכת שאר אחיהם לכן כתיב ברך אותם כלו' כולם:

לקיים מ"ש כולך יפה רעיתי. ומום אין בך. כלו' שאין בהם שום חסרון בהיותם כלולים זה בזה בכל השלימות ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה:

ולכך חזר הכתוב ומנה לראובן כו'. הכוונה מה שמסיים לקמן מפני שקנתרן יעקב. ואגב מייתי דעת כל המ"ד בזה ואפשר שצ"ל ולמה חזר הכתוב ומנה כו':

בספר ואלה שמות. בסדר וארא:

מת ראובן נתנו שררה לשמעון. לפי מה דאי' בספר הישר סדר שמות וכ"ה במדרש תדשא שראובן חי מאה ועשרים וחמש שנה ושמעון חי מאה ועשרים א"כ אי אפשר זאת. וכן מ"ש מת לוי בקשו לתת שררה ליהודה ג"כ תמוה שהרי לוי האריך ימים יותר מכל השבטים כדאי' בס"ע פ"ג ובספר הישר שם:

מפני שקינתרן אביהם. וקבלו תוכחת אביהם כדלקמן:

מפני שיחסן אצל משה ואהרן. מפני שרצה לייחס משה ואהרן שהם משבט לוי. וכמו שפרש"י שם. ותמיד נמנו ראובן ושמעון קודם שבט לוי:

לפי שירמיה אומר כסף נמאס. עיין ברבה סדר משפטים פ' ל"א:

בא זכריה ואמר ראיתי כו'. עיין ברבה סוף סדר אמור:

לכך נאמר כולך יפה רעיתי. ומום אין בך אף בראובן ושמעון ולוי שקינטרם:

אתה הוא שהקרבת אחרון. וזהו ו' של וקרבנו הוא וי"ו העיטוף שבא באחרונה ובודאי אי אפשר לומר שיהודה הקריב אחרון שהרי כתיב ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון. אלא ר"ל כאילו הקריב אחרון שהקב"ה לא החשיב אותו אלא עשה אותו טפלה לאחיו:

ט  [עריכה]

כאילו כולם הקריבו ביום ראשון כו'. פי' לפיכך כתיב בכולם קרבנו ואפי' ביום אחרון כאילו הוא הקריב ראשון וכולם אחרון. וביום ראשון כתיב וקרבנו כאילו כבר הקריבו כולם באתו יום:

זאת חנכת המזבח. ביום המשח. משמע שביום המשחו הקריבו כולם והלא לא הקריב באותו היום רק נחשון מזרק אחד כו':

וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון. מפיק לה מדכתיב בסוף הפרשה זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו. משמע שאחר יום המשחו הקריבו כולם (מת"כ):

י  [עריכה]

קרבנו עתדים חסר. פי' שקרבנו חסר בלא ו'. וגם עתדים חסר בלא ו'. משא"כ בנחשון כתיב וקרבנו עם ו'. וגם כתיב עתודים מלא עם ו'. וע"ז קאמר ב' דרשות:

ושכנתי בתוכם. וכתיב בו ביום כי היום ה' נראה אליכם:

למחיצת מחנה שכינה. שלש מחנות חלוקות היו. מחנה שכינה. מחנה לויה. מחנה ישראל. לענין שלוח הטמאים. יש שנשתלחו רק ממחנה שכינה כגון טמאי מתים. ויש משתי מחנות כגון זבין. ויש משלש מחנות היינו המצורעים. ולעיל סימן ח' אי' שעשר עטרות נטל אותו היום. וכאן לא חשיב להו לכולהו דלעיל. משום דהני דלא חשיב כאן קצתן אינן תלוים במקדש וקצתן אינן חדשים ממש. ולכן קחשיב מחיצת מחנה שכינה להשלים מנין הששה אע"פ שלמעלה לא קחשיב ליה בפני עצמו וסבר שהוא בכלל ראשון לשכינה שחשב כבר (מת"כ):

בן נחשון. דוד המלך יצא מנחשון כמו שמיחסו במגילת רות:

ויען אחד מהנערים כו'. כדאית' בסנהדרין צ"ג אמר רב יהודה אמר רב כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע יודע נגן שיודע לשאול כו' ודייק שהיה האומר דואג משום דכתיב כאן ויען אחד מן הנערים וגו' וכתיב (שמואל ב, א ה) ויאמר דוד אל הנער המגיד לו ודרשו בפסיקתא שהיה דואג האדומי. ודייקו שאמר בלשון הרע לפי שעבדיו של שאול אמרו יבקש איש יודע נגן בכנור. והוא אמר יודע נגן. ולא אמר בכנור. וגם כל המעלות גבור חיל וגו' דחשיב. מי בקש זאת ממנו. לכן דרשו שאמר זה ללשון הרע כדי שיתקנא בו שאול. וכמו שאחז"ל בפ' גט פשוט כל המספר בטובתו של חברו יותר מדאי בא לידי רעתו ע"כ:

לשאול. בהלכה:

גבור חיל יודע להשיב. כי לזה צריך גבורת השכל לכוון לאמתת הנקודה:

לישא וליתן כו'. להתווכח בת"ת:

שמראה פנים בהלכה. פי' שמביא ראיה לדבריו:

וי"י עמו שהלכה כמותו. כי לזה צריך ישועת ה':

אלא לשון עמידה. שלכן אחז הכתוב במלת עתודים לכתוב שם המלא כי במלה הזאת יוכל לרמז ג"כ שם עמידה:

אשר התעתדו לגלים. פי' אשר הועמדו והוזמנו להיות גלים ודגורין כדרך החורבות:

ועתדה בשדה לך. פי' תעמיד ותזמין לך בשדה די מחסורך:

יא  [עריכה]

ד"א למה עתודים מלא והוא יתר ו'. ר"ל והוא תיבת וקרבנו יתיר ו' דה"ל לכתוב קרבנו לא וקרבנו כיון שהוא היה הראשון. וע"ז מתרץ על שיצאו ממנו ו' בנים. וכל אחד היה לו ו' מעלות:

ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה הרי תרין. שהמדרש מפרש דרוח ה' הוא הכלל. וחכמה ובינה עצה וגבורה דעת ויראת השם הוא הפרטים ששה דמייתי:

אשר אין בהם כל מום וגו' ומשכילים כו'. כצ"ל:

יב  [עריכה]

וקומתו. ס"ל שאדה"ר מן הארץ עד לרקיע היה כדאמרי' בב"ק פ"ח:

ופירות הארץ. שכשנברא העולם היו הכל עושים פירות בני יומן כדאי' בב"ר פ"י. ועוד שנתמעטו הפירות שאפי' אילני סרק עשו פירות כשנבראו כדאי' בב"ר פ"ה. ופשיטא שכל זה מקללות ארורה האדמה:

משנה פניו ותשלחהו. ובאדם הראשון קמיירי קרא. ושנוי הפנים פשוט הוא שהוא בזיוו ובהדרו לא בתמונתו ותוארו. שלא יתכן ששינה ה' את צורתו מכמות שהיה כי בצלם אלהים עשה את האדם:

שנא' ויתחבא האדם. דכיון שהיה מגיע לשמים איך יכול להתחבא בתוך עץ הגן לולא שגדעה קומתו. ובתנחומא ס' בראשית סי' ו' אי' קומתו מנין דכתיב (תהילים קלט ה) אחור וקדם צרתני וגו'. ר"ל שתי פעמים יצרתני תחלה גבוה ולבסוף שפל (תוס' בחגיגה פ"ב):

שעשה קומתו ק' אמה. דאי' בילקוט כיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו והעמידו על מאה אמה שנא' אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך פי' ששת עליו כף גימטרי' מאה:

וחפרה הלבנה כו'. בב"ר לא גרס לה אלא הכי גרס מאורות מנין שגנזם דכתיב וימנע כו':

ומנין שגנזם. פי' מנין שגנזה ולא אבדה ובטלה לגמרי שנאמר וימנע מרשעים אורם דמשמע דוקא מהם נמנעה אותו האור ולא מן העולם:

וימנע מרשעים אורם. ואע"ג דמצדיקים נמי נמנעה מאז. ה"ק מפני הרשעים. והמ"ם מ"ם הסיבה. אי נמי כיון דצדיקים לבסוף יזכו אליה שהרי להם מתוקנת לא הוי מניעה לגבייהו (יפ"ת):

ואהביו כצאת השמש בגבורתו. שיזהירו פניהם כחמה. ועיין בתנחומא ס' בראשית סי' ו' בענף:

אין עץ אל תורה. דאי כפשוטו הלא גם העץ ימות בארץ גזעו ולא יחיה תמיד. וגם יש עצים שמתים ומתייבשים במעט זמן אלא מרמז על התורה שהיא תמידית ונצחית ואחר שהם דבוקים בתורה א"כ יחיו לעולם והיינו דכתיב העץ משמע הידוע דהיינו דאיקרי עץ חיים:

בקומה זקופה. שלא ילכו שחוח לפני אויביהם:

קומה של מאות. ופי' קוממיות קומה מאות ומיעוט מאות שנים. אבל רש"י בפ' הספינה כתב ב' ממי"ן דריש:

ק' אמות. ומ"ש קוממיות לשון רבים פירו' שכל אחד מכם יהיה מאה אמה וקאי על הכלל ועל מלת אתכם:

כאדם הראשון. לאחר החטא ועיין בב"ר:

וסדן של שקמה. סדן הוא בלשון יוני עץ עב וחזק תקוע בארץ (מוסף הערוך) ועי' בב"ר פ' י"ב ושם נתבאר:

אמה גדומה. הערוך גרס גרומה פי' תוספת ועי' בב"ר שם:

הגפן תתן פריה וגו'. מכינוי פריה קא יליף:

כאור החמה. וגו' ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים פי' כאור שבעת ימי בראשית ביום חבוש ה' שבר עמו ומחץ מכתו ירפא:

יג  [עריכה]

אלא על שם קרבנו. דמלת קרבנו יתירא הוא אלא ללמד שמתחלה נעשה על שם קרבן (ז"ר):

קערה מנין. שהיתה בשקל הקדש:

מה זה בשקל הקדש. ממלת שניהם דייק:

אין צריך. ללמוד ממלת שניהם שהקערה היתה משקלה בשקל הקדש. אלא מחשבון הכולל של הכלים דכתיב בסוף הפרשה נלמד:

כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש. צא וחשוב י"ב מזרקות לי"ב נשיאים משקל כל אחד שבעים שקל עולה ח' מאות וארבעים שקלים. וכן י"ב קערות כל אחת משקלה שלשים ומאה עולה משקל כולם אלף ותק"ס. סך הכל אלפים ות' שקלים. וכתיב ביה בשקל הקדש הרי להדיא שגם משקל הקערה היה בשקל הקדש:

ומה ת"ל שניהם. כלו' מאחר שנלמד מחשבון הכולל דגם הקערה היה משקלה בשקל הקדש ותו לא צריך להקישה למזרק א"כ ל"ל מלת שניהם:

שהיו שוים במדה. פי' ממלת שניהם נלמד דאע"פ שלא היו שוים במשקל מ"מ היו שוים שניהם במלואם במדתם:

ומה הפרש בין קערה למזרק. כלו' איך אפשר שיהיו שניהם שוים במדה כיון שהקערה משקלה ק"ל שקלים והמזרק משקלו ע' שקל:

הקערה גילדה עבה. שהיה עורה דהיינו הטס שלה עבה. והמזרק היה הטס שלו דק. משום הכי היו שוים במדה:

זו מן הנדבה. שהיא הראשונה שבמנחות האמורות בויקרא ולא למנחת נסכים שהרי הוא דבר הלמד מענינו מה מליאה קטורת נדבה כדלקמן אף מלאים סולת נדבה. ועיין מזרחי:

שאם נגע טבול יום במקצת כו'. פי' אם היתה עריבה ארוכה ובה אוכלי קודש מכאן ואוכלי קודש מכאן ואין נוגעין זה בזה ונגע טמא באוכלין שבראש האחד ולא נגע בכלי ואוכל אין מטמא כלי אפי' מדרבנן ואפ"ה האוכלין שבשני ראשים טמאים שהכלי מצרפן (רש"י):

היא של זהב. ומלת זהב אכף קאי:

או היא של כסף כו'. ומלת זהב אעשרה קאי דסמיך ליה:

ת"ל כל זהב הכפות ק"ך. הרי שסמך מלת זהב לכפות לומר שהכפות של זהב אבל משקלם של כסף:

זו קטורת נדבה. שאין היחיד מביא קטורת בנדבה אלא שהוראת שעה היתה (גמרא):

שלא היה בעדרו כמוהו. דייק דמלת אחד הוא מיותר. שמלת פר הוא אחד ולמה כתיב אחד. אלא לומר אחד המיוחד שבעדרו:

מגיד שכולם כשרות לעולה. כלומר שפר ואיל וכבש האמורים בפ' כולם הקריבו לעולה:

ושאר כולם לא הוכשרו. כלומר לא הקריבו לעולה (ז"א):

ת"ל פר אחד איל אחד כו'. פי' מאחד אחד מקיש להו (ז"א):

לכפר על קבר התהום. איזהו קבר התהום שלא הכיר בה אדם בטומאה זו כאילו משוקע בתהום ואין דרך לעמוד עליו. ומ"ש לכפר על קבר התהום ולשון כפרה לא שייך אלא על החטא עיין במזרחי:

וכולם לא הוכשרו לזבח השלמים. כיון דכתיב ולזבח השלמים בקר שנים משמע דוקא בקר קרבו שלמים. אבל לא אילים ועתודים וכבשים (ז"א):

ת"ל ולזבח השלמים וגו'. ר"ל ולזבח יתירא הוא דה"ל לכתוב ולשלמים. אלא מלת ולזבח לרבות את כולם. או י"ל דמיתורא דוי"ו קא דרש (ז"א):

זה מביא חטאת שלא חטא. כלו' הוראת שעה היתה שהנשיאים הביאו חטאת נדבה בלא שום חטא. ואין שאר יחיד מביא חטאת נדבה בלא שום חטא:

זה קרבן דוחה שבת. שהרי נשיא אפרים הקריב בשבת כדלקמן:

יד  [עריכה]

וכל אחד ואחד הקריב לפי דעתו. שהיה מכוין בה ענין גדול אבל כוונתם שונות זה מזה:

שהמליכו אביו. ליהודה על כולם:

לאירע. פי' להתרחיש. שמסר להם בעל פה מן יעקב אבינו:

לכל שבט. פי' לכל שבט שלהם. או אפשר שצ"ל לכל שבטו עד ימות המשיח:

שמלכו בכיפה. בכדור הארץ. ואמר בלשון עבר שמלכו. מפני שלמה שכבר היה קודם שאמר בעל המאמר זה:

כי הוא רודה בכל עבר הנהר כו' רב ושמואל כו'. עי' באס"ר שם נתב':

וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא הוה. והוא משיח שיבא על ענני כבוד. ועין בתנחומא תולדות סי' י"ד ובאג"ב פ' מ"ד:

שהיה קו הים שעשה שלמה כו'. כדכתיב שם וקו שלשים באמה יסב אותו סביב:

ככדור. פי' שהעולם עגול ככדור שקורין פילקא בלשון לע"ז שהתינוקות משחקים בו:

וחכמים אומרים. רישא דמתניתין כל הצלמים אסורים מפני שהם נעבדים פעם אחת בשנה דברי ר"מ. ועלה קאמרי רבנן אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל כו'. וטעמא דהני ודאי נעבדין דמשום חשיבותא יהבי הני חפצי בידייהו. מקל שהוא רודה בו כו' כדמפרש הכא. ותיבת קערה שחשב כאן בהני דברים שנותנים בידו מיותר. וכן בבבלי וירושלמי ליכא. וכן מוכח לקמן בסמוך:

כד בעי כו'. כשרצה להעלות למעלה לגובה האור ישב לו על כנפי נשרים והעלוהו לגובה ואח"כ הורידוהו:

העולם ככדור. כי העומד על הארץ נראה כאילו הארץ הוא שטחי. ובגובה האומר אז נראית כי היא כדורי מכל צד:

ואת הים כקערה. פי' התוס' ים אוקיינוס המקיף את כל העולם:

ציירין. לשון קשירה (ועיין רש"י סדר כי תשא פסוק ויצר אותו בחרט) כלומר מתפיסים בידה:

ויצורינה קערה בידה. קושיא הוא. מכיון דים דומה לקערה למה לא התפיסוה קערה בידה כמו שהתפיסוה כדור. ומתרץ משום שהם מודים שהכו"ם אינן שולטים בים. והטעם שהם טועים בכוכבי השמים וכסיליהם שכנגדם עושים הטלמסאות. והכוכב או המזל השולט ביבשה אינו שולט בים:

שניהם מלאים שלשלמה כו'. וזהו על צד הרמז שניהם שני המלכים יהיו מלאים כל טוב ממה שיביאו להם:

אשכר. פי' תשורה ודורון:

וימלאום למלך. שהרי שאול לא ביקש מדוד אלא ק'. והוא הביא מאתים והשלימום כולם למלך. הרי שהיה מאה דורון למלך שאול:

שהיה שמם הטוב. של דוד ומלך המשיח:

שהיו יד אחת. כולם שוים לטובה. וכולם צדיקים גמורים. ולעיל אמר שהנשיאים היו במחלוקותו של קרח ואולי אח"כ קלקלו:

לכך נמדד לו באותו מדה כו'. ר"ל לפי שציער את אביו במאמר הכר שעי"ז חשב יעקב שטורף יוסף. כן הוא נצטער במאמר זה שעל ידו נתבייש בדבר:

וישב שלמה על כסא ה'. וכדאי' בש"ר פ' ט"ו וכי יוכל אדם לישב בכסאו של הקב"ה מי שנאמר בו כורסיה שביבין די נור. אלא מה הקב"ה שולט מסוף העולם ועד סופו ושולט בכל המלכים כו' כן שלט שלמה מסוף העולם ועד סופו כו' לכך נא' וישב שלמה על כסא ה' למלך כו' ע"ש:

כנגד ט"ו מלכים שהיו מן רחבעם כו'. עי' בשמות רבה פרשה ט"ו מש"ש:

התחיל מקלס. כמרמז זה ראוי להקראות קרבן אמיתי כי כיון על העתידות לתקן אותו בקרבנו:

טו  [עריכה]

הקריב למסעות. קרי ביה הקרב ככתיבתו לשון צווי. ד"א הקריב. כו' ר"ל קרי ביה הקריב בנקודתו ולשון הפעיל שב על משה רבינו שהקריבו בעל כרחו כו':

שקדמני. יהודה למסעות. שמקובל היה בידם סדר הדגלים מיעקב אבינו שסדרן לשאת מטתו. עיין ברש"י פ' ויחי:

ד"א הקריב. כאילו הקריב תחלה. מדלא כתיב והקריב דריש הכי (מת"כ) ועי' בספרי:

לפי שזכה. בעצת הנשיאים. שהוא נתן להם העצה להקריב כדאי' לעיל פ' י"ב:

ומבני יששכר. יודעי בינה לעתים. שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. ואומר שרי ביששכר עם דבורה פרש"י שרים שביששכר הם הסנהדראות שעוסקים בתורה יודעי בינה לעתים הם תמיד עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט (ז"א):

ואין ישוב. אלא בתי דינין לפי שהבינה הוא היודע לעבר שנים כו' ובדבר זה תלוי כלל המצות. לכך קאמר עליהם לישוב משפחת הישובי לפי שהיו יודעים לעבר שנים כו':

ויבואו לפניך. כמבוא עם וישבו לפניך. פרש"י וישבו לפניך כאילו הם עמי ע"כ. כלו' כאילו הם ת"ח שנקראים עמי. ומביא עוד ראיה ויעקב איש תם יושב אהלים ופרש"י אהלו של שם ואהלו של עבר והם היו ב"ד. הכא נמי דכוותיה. ועוד ראיה מדכתיב שמח זבולן בצאתך כו' שזבולן ויששכר עשו שותפות כו' והם יושבים ועוסקים בתורה כו' לעבר שנים ולקבוע חדשים שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (רש"י):

אדומה. תמימה. בלא מום. הכוונה למאי דאי' בילקוט סדר חקת. פרה שומע אני שחורה ולבנה (חצי אדומה וחצי שחורה או לבנה כשרה) ת"ל תמימה לאדמימות. או תמימה למומין. כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומין אמורים הא מה ת"ל תמימה לאדמומית עכ"ל. וזהו כוונתו כאן אדומה ולא תהיה חצי אדומה וחצי שחורה אלא תמימה באדמומית. גם בלא מום. ובלא נשיאות עול:

אהבו את התורה. וע"כ עמלו לדעת קביעות החדשים והשנים שידעו מזה קביעות המועדים של תורה:

לקרסין. בלשון יוני עת וזמן (מוסיף) וכן פי' הא"א לקרסין לפרקים. ור"ל שידעו והשיגו ברוה"ק גזירת שמים בשינוי העתים עת צרה ופורענות ומקרי הזמנים שהם לפרקים והתפללו (נזר הקודש). ונראה שזהו ג"כ הכוונה באסת"ר ריש פ"ד ע"ש. ודע דבאסת"ר שם אי' לדעת מה יעשה ישראל שהיו יודעין לרפאות את הקירוס וזהו סיום לדעת רבי תנחומא שמפרש יודעי בינה לעתים לקירסין. וכאן מפרש לדעת מה יעשה ישראל באיזה יום יעשו מועדים וזהו סיום לדעת האומר יודעי בינה לעתים לעבורים. ונמצא שחסר כאן הסיום דשם ושם חסר הסיום דכאן:

לעיבורין. פי' לעבר שנים:

שהיא קרויה לחם כו' המשולה ביין כו' כנגד התורה הצריכה להיות אחת. הכוונה דאי' בר"מ פ' צו ופ' עקב מבואר דתורה שבכתב שהוא מצד הימין נמשל ללחם. ותורה שבע"פ:

שהוא מצד השמאל נמשל ליין. והיינו כי לכך נמשלה התורה ללחם ויין כלפי תורה שבכתב ושבע"פ (נזר הקודש):

ומסיימת במ"ם. ה' יברך את עמו בשלום:

טז  [עריכה]

שאין אחד מהם סותר על חברו. שאין תורה שבע"פ סותר לתורה שבכתב כי אם פירוש המקרא וענינם אחד:

שצפה על גבי נפה. לפי שמרוב שמנה מתדבקת בדופני נפה ודמי לעיסה שנילושה בדבש וחמאה. נופת דבק הנפה. צופים שצפה (יפ"ת):

יפה ת"ת עם ד"א. כמ"ש (קהלת ז יא) טובה חכמה עם נחלה. ועיין ילקוט שם:

שיגיעת שניהם כו'. שמתוך שהוא לומד ועוסק בתורה ובסחורה באמונה להתפרנס אינו חומד לגזול ממון אחרים:

כנגד הלוחות שנכתבו כו'. שניתנה בכף ידו והיא אחת. כי הלוחות והמכתב יחד הן מכתב אלהים לא טבעית ומלאכותית כי אם בנס אלהי:

ידיו גלילי זהב. וכמו שדריש בחזית ולקמן בסמוך פסוק זה על הלוחות:

א"ת ב"ש כו'. שמתחלפת א' בת'. ב' בש'. ג' בר'. ד' בק'. וכן להיפך הת' מתחלפת בא' כו':

שבין כל דבור ודבור כו' פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים. כתב היפ"מ שזה לא היה רק בלוחות שניות. דאילו בראשונות לא הוי רק י' דברות לחוד כדאי' בש"ר פ' מ"ז:

איל אחד כנגד לוים. כי אל"ף מתחלפת בוי"ו. מאותיות אהו"י. נמצא איל אותיות לוי:

כבש אחד כנגד ישראל. שנקראו שה פזורה:

שכולם ראוים. לתורה:

אלא האדם כו'. עיין תוס' ב"ק דף ל"ח:

המתגייר ועוסק בתורה. ואם לא נתגייר ועוסק בהלכות אותן שבע מצות להיות בקי בהם ג"כ מקבל שכר ככ"ג. ועיין סנהדרין דף נ"ט וב"ק דף ל"ח ועכו"ם דף ג' ומ"ש שם בעין יעקב:

שמבקר. פי' שחוקר ודורש ביראת השם ית' לזבח יצרו:

או יחזק במעוזי. או מלשון אם כמו או נודע כי שור נגח הוא. כלו' אם יחזק במעוזי זו התורה שנקראת עוז כדכתיב ה' עוז לעמו יתן. ר"ל שקיים לעשות ככל הכתוב בה יעשה שלום לי שלום יעשה לי הכפל מורה על שני שלומות שלום למעלה ושלום למטה:

פסקה. הפסקה אתנחתא וסוף פסוק:

בחייו של עולם. זה הקב"ה שנקרא חי העולמים על שמחיה את כל העולם כולו וזורע כי ענין הזריעה לפי ראות אנוש הוא הפסד וכליון. שהרי הזרעים מתמוגגים ברביבים ונרקבים. והאדם מקוה ומאמין כי בזה יותן לחם לאוכל וצמחה תברך:

בין חולין לקדשים. שזהו גדר הבדלה ואם אין דעת הבדלה מנין. וזהו מאירת עינים ע"י הדעת ההיא:

בין טומאה לטהרה. שזה עיקר יראת ה' לטהר נפשו מכל חלאה וטומאה:

שהיא גופי תורה. שהמשנה היא גופי תורה:

מעיד עליהם שמפיו אמרן למשה. ר"ל מפיו ממש פה אל פה כמו שעשרת הדברות היו פה אל פה. לא כמו שארי נבואות שבנביאים אחרים שאינן פה אל פה ממש:

יז  [עריכה]

לעשות משפט עבדו. זה המלך:

שאם בא להתגאות כו'. ר"ל שלכן לא הזכירה התורה נשיאותו בכדי שירגיש בזה שאם יתגאה בנשיאות אז אינו נחשב לנשיא שלכן לא כתיב בו נשיא להורות על זה:

וגבוה ממרחק יידע. ומתרגמינן וגותנא מן שמיא רחקין ימאיך. ור"ל שמפרש יידע ייסר כמו ויודע בהם את אנשי סוכות:

שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל. הרי הקערה והמזרק מאתים:

חשבון הגדול. של הסנהדרין בזבולן שהרי הקערה שהיא שלשים ומאה משקלה היא מרמזת כנגד זבולן שהיה חלקו על הים שהוא בדמיון קערה:

מעשה. הכופה את חבירו וגורם לו לעשות מצוה כד"א גט מעושה. והטעם בזה שלעולם יש לסבה יתרון על המסובב. ועיין ב"ב דף ט'. שלמדו שם זה מקרא:

קערה כנגד לחם שהיה מאכילו. הקערה מרמז על לחם כמ"ש לעיל שנאמר בלחם הפנים ועשית קערותיו ותנינן קערותיו אלו דפוסים שהיו עושים בהם לחם הפנים:

מזרק כנגד ימים. כדכתיב השותים במזרקי יין:

ואין כף אלא חף. המדרש הוא על דרך אל תקרי. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל יש להם רשות לחכמים ז"ל לדרוש המקראות בכל ענין שיכולין לדרשן. וסמכו על מה שכתוב אחת דבר אלהים שתים זו שמענו מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וכן כתיב הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע וכדרשת חז"ל. וסמכו בדרוש זה על לשון חכמים. דבלשון חכמים על כיף ימא כמו על חוף ימא ועיין בספר באר הגולה:

ולזבח השלמים בקר שנים כנגד כו' כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול. שבירכן משה בשני דברים. כי שפע וגו' ושפוני וגו' ונראה שמתיבת ולזבח השלמים כו' עד פר אחד צ"ל לקמן אחר תיבות בממונו של זבולון. ואחר תיבות ושפוני טמוני חול צ"ל ד"א ולזבח השלמים כו':

שאינה באה על חטא. ובתנחומא צו סימן ז' אי' עולה באה על הרהור הלב שנא' (איוב א) והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם וע"ש מ"ש ע"ז:

כי שפע ימים יינקו שני ימים. שים גינוסר היה ג"כ בחלק יששכר. ופרש"י בחומש כי שפע ימים יינקו זבולון ויששכר הים נותן להם ממון בשפע:

ספוני זה חלזון. שהוא דבר חשוב. ספוני לשון חשיבות בלשון ברייתא כדפרש"י בגמרא. ובחומש פרש"י ספוני לשון כסוי כמו שנאמר ויספון את הבית. זו חלזון שעולה מן הים להרים וצובעים בדמו תכלת ונמכר בדמים יקרים:

טרית. מין דג שקורין טונינא:

חול זו זכוכית לבנה. ותחלת ברייתה מן החול כדאמרינן פ"ק דשבת. וחול של זבולן חשוב משאר חולות וראוי לזכוכית לבנה (רש"י):

למחזיקים בה זה שבט יששכר כו'. צ"ע דהכא מפרש מחזיקים בה על הת"ח עצמן ותומכיה על המסייעין בידן. ובב"ר פ' צ"ט ובויק"ר פ' כ"ה ובתנחומא סדר בראשית משמע דמחזיקים בה היינו המחזיקים ביד ת"ח:

יח  [עריכה]

שהוא היה עיקר הצלה. דרש שכוונתו היה לרמוז על היפך אתוון מלשון עיקר. או מלשון עקירה:

לשון צדיק. במה שהיה מדבר להם ומייעצם לטובה:

כנגד הסוד. שלהם אמר להשליכו הבורה והוא כיון בסוד להשיבו אל אביו אח"כ:

שמיחה בהם. שמי שיש בידו למחות ואינו מוחה העון תולה בו:

מין אחד בזהב כו'. ולכן נקרא זהב פרוים על שם שהיה דומה לדם פרים כדלעיל פ' י"ב:

צדיקים גמורים. כקטורת העולה למעלה:

אבל אשמים כו'. שאמרו זאת אחר ההתבוננות שלא חטאו מעולם אלא חטא זה של מכירת אחיהם:

שבאותו זמן היה ראובן בעל תשובה. היינו בעת שישבו לאכול לחם נפרד מהם ועסק בשקו ובתעניתו. ועיין בב"ר פ' פ"ד סי' י"ט. וזהו מלאה קטורת לפי שהיה עוסק בתפלה העולה למעלה כעשן הקטורת:

משולה. נמשלה:

והפסיק הענין. שיש פיסקא באמצע הפסוק:

שביקר. שחקר ודרש:

ג' פעמים שמזכיר ראובן כו'. היינו פסוק כ"א וישמע ראובן וגו' ופסוק כ"ב ויאמר אליהם ראובן וגו' ופסוק כ"ט וישב ראובן אל הבור וגו':

וכנגד שלשה ויאמר. פסוק כ"א ויאמר לא נכנו נפש. פסוק כ"ב ויאמר אליהם ראובן וגו' ופסוק למ"ד ויאמר הילד איננו וגו':

שבה נתקרב ראובן. שפסוק זה בא ללמדנו שאע"פ שנאמר וילך ראובן וישכב וגו' מ"מ הוא בכלל אחיו שעשה תשובה. ולא נעדר ממנין בני יעקב שכולם שוים וכולם צדיקים:

יט  [עריכה]

כנגד מעשה המשכן. מפני שהיה כחו ומדתו נגד דבר הרע במה שהמשכן ג"כ כנגד אותו הדבר. ולכן היה קרבנו דוגמת המשכן כמו שחושב להלן:

היה הורג בנואפים. שכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו כדאי' לעיל פ"ט:

כשם שהים מקיף העולם. והקערה דומה לים כדלעיל סימן י"ג:

כנגד החצר בלא המשכן. פי' כנגד מה שנשאר מן החצר אחר שהועמד המשכן בתוכו:

ועשה ממנו רצועות וסבב כו'. כיצד עשה מהן חמש רצועות של עשר אמה רוחב וארכן חמשים. השכב האחת למזרח והאחת למערב הרי רחבה שבעים. וארכה חמשים. עוד שים אחת לצפון ואחת לדרום. הרי שבעים אמה על ע' אמה. אלא שהקרנות פגומין לכל קרן וקרן עשר על עשר מפני התוספת שהוספת. טול מן החמשים ד' חתיכות של עשר על עשר ושים בד' קרנות ונתמלאו נשארה רצועה אחת של עשר על עשר על עשר אמות שהיא ששים טפחים על ששים טפחים ועשה אותן שלשים רצועות של שני טפחים. הרי שלשים רצועות אורך כל אחת ואחת עשר אמה ורוחב שני טפחים שכולן הן אורך ג' מאות אמות. תן שבעים לכל רוח. הרי שבעים אמות וד' טפחים על שבעים אמות וד' טפחים. אלא שהקרנות פגומין טפחיים על טפחיים. ונשאר בידך עשרים אמות אורך ברוחב טפחיים טול מהן שמונה טפחים ושים לקרנות ונתמלאו. ונשארו בידך י"ח אמות וד' טפחים ברוחב טפחיים. ואם באת לחלקו ולהקיף בהן אין מגיע התוספת לרוחב ב' שלישי אצבע דהא בעית למעבד מיניה רצועה של רפ"ב אמות וד' טפחים אורך להקיף ארבע הרוחות. וז"ש המדרש והשירים (של השבעים אמות) לפי שלא היו אמה (אלא ד' טפחים ופחות מעט מב' שלישי אצבע) לא חשיב ליה:

ועמוד הענן הרי שבעים. וכן משקל המזרק ע' שקלים:

והיה לבונה על השולחן שעולה לריח ניחוח. בא ליישב שתהא שייך שם מנחה על לחם הפנים:

ספר התורה שהיה מונח אצל הארון. כדאי' פרק השותפין שדף היה בולט מצד הארון ועליו היה ס"ת מונח:

מיני צבעונים. דרש פר מלשון אפריון שהיא חופה נאה. וכתיב ביריעות וחברת את האהל והיה אחד:

כנגד עורות תחשים. דאמרי' במס' שבת פרק ב"מ ובפרק כלל גדול תחש שבימי משה כשר היה. ואמרי' במדרש חזית הכבש כולו קדוש לכן הכבש רמז לתחש (מת"כ) ואפשר שהתחש דומה לכבש:

ג' פעמים. מנין ה' באה בקרבן ג' פעמים למה שאם לרמוז לקומת הקלעים די שיבא מין אחד חמשה. אלא שהוא בין הכל חמשה עשר לרמוז לאורך הקלעים שלפאת קדמה שלא היתה ארכן אלא של ט"ו ט"ו אמה:

כ  [עריכה]

לעזור לאחיהם. והרי זה כדמות כח שמעון ללבוש גבורה להנקם מאויביהם בשביל אחיהם כמו שעשה שמעון בשביל אחותו:

כד"א צדקת ה' עשה כו'. כמו שפרש"י שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. וז"ש משפטיו עם ישראל כמו שעשה שמעון עם אחיו:

הוא חמושים הוא חלוצים. כלומר פתרון אחד לשניהם:

וליוצאי מצרים נחלק הארץ. כדאיק ביש נוחלין. ועיין ברבה ובתנחומא וברש"י סדר פנחס:

על יציאת מצרים. לפי שהתחלת הצבא וסדרי המלחמה החלו מיום יציאתם ממצרים שלכן נקראו אז בשם צבאות ה'. וגד על שהיה עיקר המסייע בצבא הקריב קרבנו על יציאת מצרים. וכמו שמפרש שכיון בקרבנו על התחלת ההגאולה והגואל ממי יצמח:

מלמד שגירשה עמרם. ר"ל מדכתיב וילך ע"כ נישואין שניים היו (רש"א):

שנשאה עמרם להחזירה לאשה ע"י מרים. כדמסיק שנתנבאה שיחזיר אשתו. שעתיד להוליד בן שיגאול את ישראל ועי' מ"ש בשמות רבה פ"א:

נולדה בין החומות. כלו' בתוך מצרים כדכתיב (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים. ולפי שעיבורה היהת בדרך קאמר שלידתה היתה בין החומות (רשב"ם פרק י"נ]]) והקדים המדרש זה להורות החשבון על שהיתה בת ק"ל שנה כמו שחושב להלן:

והיתה מן הבאים למצרים שנא' אשר ילדה אותה ללוי במצרים ואין אנו יודעים. כצ"ל ופי' בתמיה וכי אין אנו יודעים כו':

שנא' רדו שמה. ואמרו בב"ר פ' צ"א בשרם שהם עתידים לעשות שם ר"י שנה מנין רדו. וע' שם:

אלו ע' זקנים כו'. כדאי' ברבה ובתנחומא בהעלותך:

ובאת אתה וזקני ישראל. בש"ר אמר שהם השוטרים שהוכו בשביל ישראל אז. ואע"ג דאי' שם שנשמטו הזקנים ולא הלכו עם משה אל פרעה. מ"מ זכו לנבואה על שהוכו בשביל ישראל:

ומשה לא חסר כלום. אלא מלא רוח ה' כבתחילה. וזה מלאים:

כמה דתימא ויהי כנוח. דרש מנחה לשון מנוח:

אלדד ומידד. שהיו מרוח ה' בעצמו. ולא פסקה נבואתם אבל הזקנים קבלו נבואתם ממשה שנאצל מן נבואת משה עליהם ופסקה נבואתם אח"כ כדאי' לקמן פט"ו ע"ש:

עם נקודת הכסף זו ביזת מצרים. ר"ל עם נקודת הכסף שהיה בידך כבר שהוצאת ממצרים. נקודות כלי כסף מנוקדים ומצויירים בחברבורות וגוונים (רש"י):

בעדי זו ביזת מצרים. דריש מלשון בבקר יאכל עד שהוא לשון ביזה ושלל. ועדים הוא לשון רבים קאי על ביזת הים שהיה הרבה יותר מביזת מצרים:

שלחיך פרדס רמונים. שנדרש על שילוחם ממצרים. והמשילן לסמני קטורת:

כנגד ג' מדות טובות כו'. בויק"ר פ' ל"ב חשב ד' דברים טובים. ועיין בהמקומות שציינתי ביד יוסף:

את לשונם. שדיברו בלה"ק שהוא לשון קודש בטבע. וגם מצד שלא יתערבו עמהם דברו בלשון מיוחד בינן לבינן להורות שהם עם מיוחד:

עד שפירשו ממנה. וכמו שדרשו בש"ר פ' ט"ו על פסוק משכו וקחו לכם צאן משכו מעכו"ם וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח:

ואכרה לי כו'. ודרשו חכמינו ז"ל בפרק גיד הנשה על גאולת מצרים שהיתה ט"ו בניסן:

נשבע לשבטים. שגם זכותם עמד לבניהם לגאלם. ודע דכל אלה הענינים הם רמזים עליונים שהיה ידוע לחכמינו ז"ל מה שרמז כל אחד ואחד בקרבנו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף