עץ יוסף על במדבר רבה/יב

עץ יוסף על במדבר רבה יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על במדבר רבה - פרשה יב

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  כא  

א  [עריכה]

הלך משה והרכין אזנו. פי' והטה אזנו. כלו' שמע ברוח נבואתו במשכן אשר שם הופעת השכינה והתגלותה לדעת אם עודנו יש בלבו עליהם. עד שהשיג שכלה החמה שנתרצה להם לגמרי:

או הוא מתרצה. ויהיה פי' ההא של האל הא השאלה העודנו נוהג עמהם במדת אל החזקה. או במדת ה' מדת הרחמים. וגם הה"א מוסב על ה' ומושכת את עצמה ואחרת עמו כאילו כתוב האל היי (מת"כ):

שהעביר זעמו. ופניו פי' כעס כד"א ונתתי את פני:

כמין סילון. פי' צנור. כלו' שהחרידו מאד בשמעו הדיבור:

תחרות. פי' מריבה:

לשכון כבוד. זה ממש דברי הכתוב להקים המשכן אז וכבוד ה' מלא את המשכן:

אפי' במקומה אינה חסרה. פי' אפי' במקומה אתה יכול ללמוד דבר זה:

אימתי ביום כלות. שאז שרתה השכינה ביניהם ונתברכו בכל טובה וברכה ושלום:

ב  [עריכה]

כשהלך יעקב כו'. כך אמר הקב"ה כו' אף אני בא טעון ברכות כלו' אני בא אצלכם עם הרבה ברכות (וטעון לשון רבוי הוא) וכלו' אם הצדיק מברך העולם מתברך בעדו. אף כי בעת התגלות השכינה בודאי נתברך העולם בכל טוב וברכה. וזה האנוש יצדק יותר מאלוה:

ג  [עריכה]

היינו סבורים שבא שלמה ואמרו. מפני שמזמור זה נאמר על בנין בהמ"ק כדאי' במדרש תהלים (מת"כ) ובא"א גרס דוד במקום שלמה:

והוא אמר אומר לה' מחסי וגו'. המדרש ס"ל שהפסוק יושב בסתר עליון עד אומר לה' מחסי וגו' הוא ציון והתחלה לתואר בעל המזמור ומחברו. והתחלת המזמור מתחיל מן אומר לה' מחסי וגו':

מי יוכל ליתן כו'. כפי חטאו שחטא נגד כבוד ה' הבב"ת ומהו המחיר העוה"ז הכלה הניתן בעד הנפש הרוממה. והיתה התשובה שאין ערך החטא כפי כבוד ה' הבב"ת כי אם כפי ערך יכולת האדם וכן כפרתו ככה:

ולא שניהם בב"א. כי אין חפצו להעמיס על עבדיו:

ולא שמש אחד משלי. היינו השמש בתקופת תמוז שאין אדם יכול להסתכל בה. ועיין חולין דף ס':

אלא עשרים בדרום. פי' כ' קרשים בדרום:

יושב בסתרו של עולם. כלו' שאין אדם יכול להשיג כבודו יתברך הנעלם. הוא רואה את הכל מפרש עליון שהוא עליון ורואה את הכל. הוא נתאוה ללין בצלנו וכדמפרש בצל שדי יתלונן בצל שעשה לך בצלאל כו' דמיירי בהקב"ה שיושב בצל המשכן. ומלת בצל בלתי סמוכה:

בצל שעשה לך בצלאל. לצחות הלשון קאמר הכי דאתא שפיר בצל שעשה לו בצלאל שהלשון נופל על הלשון. לא שהיות ע"י בצלאל מעלה ומוריד לענין הפירוש (יפ"ת):

אגנתי. פי' מגין שלי:

קסטרא. בלשון רומי מבצר. תרגום ירוש' בחצריהם ובטירותם בכפרניהון ובקסטרוותהון (מוסף הערוך):

א"ל הקב"ה בי בטחת כו'. דמאחר שבתחלה התחיל בלשון מדבר בעדו הוה ליה למימר כי יצילני. ולכן הסב הדיבור כלפי הקב"ה שהקב"ה אמר לו כי הוא היינו שמי שבטחת בו יצילך וגו':

ממצדתא דציידא. פי' מן המצודה שפורש הצייד לצוד:

הוות. שברון כד"א הוה על הוה:

שנתנה מימינו. באברתו פי' יד כמו מי יתן לי אבר כיונה:

לו צנה וסחרה של אמת. פי' הקב"ה נעשה לו צנה המקפת האדם קרוב לארבע רוחותיו סוחרה לשון סחור סחור:

מהו צנה וסוחרה אמתו. נראה דצ"ל ד"א מה צנה וסוחרה אמתו. ומפרש שהקב"ה נעשה צנה לכל מי שהוא סוחר באמתה של תורה. ורשב"י אומר שהתורה עצמה נעשית צנה לכל מי שהוא סוחר בה:

מן אגרת בת מחלת. עיין פסחים קי"ב ע"ב:

וקושט. הוא ענין יריית חץ (מת"כ) והא"א כתב לענ"ד אפשר שהוא לשון תרגום. שתרגום אמת קושטא. והכוונה מענין קולע אל השערה ולא יחטיא:

שילוח הקן. המצוה של שילוח הקן יגן עליך:

שכן כתיב למעלה כי הוא יצילך. מחמת המצוה פח יקוש היא שילוח הקן וכדמפרש אין פח אלא צפור כלו' הפח מוכן להלכד בו הצפור. ולכן לפעמים הפח בעצמו שם מושאל על הצפור:

מי שמעשיו באופל. פי' יצילך מדבר ששולט על מי שמעשיו באופל פי' בחשך. כלומר שמעשיו מעשה רשע כד"א והיה במחשך מעשיהם:

אף כאן הוא אומר מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד. כצ"ל (א"א):

בז"א. צ"ל גזיז סוגיא דיומא. ור"ל הולך ועובר רובו של יום (א"א):

בזיו. צ"ל גזיז:

טיהרא. של צהרים:

ועין אחת קבועה לו בלבו. בשוח"ט אי' ובעין אחת הוא רואה והוא בתוך לבו:

דומה לעגל. בהתראותו לבני אדם נדמה לו כדמות הזה:

פשיט. לימד:

בחדא כנישתא כו'. פי' היה יושב ולומד וחוזר לימודו בבית הכנסת אחת של קסרין. וראה איש אחד רץ אחר חבירו ובידו מטה או שרביט ורצה להכותו בו. ראה ר' אבהו מזיק אחד שרץ אחריו ובידו מטה של ברזל. יצא ר' אבהו ורץ אחר הרודף וא"ל אל תכנו פן ימות. א"ל הרודף מן מטה זה ימות בתמיה. א"ל הרי מזיק רץ אחריך ובידו מטה של ברזל אם אתה תכנו בזה שבידך שהוא של עץ והוא יכנו בזה שבידו שהוא של ברזל והוא מת:

מפקד כו'. מצוה:

לספריא כו'. לסופרים מלמדים מקראות לתינוקות ולמלמדי משניות:

באילין יומיא. באלו הימים שבין י"ז בתמוז וט"ב שבהן קטב מרירי שולט:

דלא יהוון. שלא ישאו וירימו רצועה על התנוקות להכותם:

דיהוון מפטרין כו'. פי' שיפטרו ויניחו התינוקות באלו ד' שעות כדלעיל:

שנמסרה לה כו'. ויפול פירושו ינוח כמו על פני כל אחיו נפל:

אלף מלאכים לשמרו. מן השדים:

אינו אומר ימסרו. מצדך אלף וגו':

בנוהג שבעול' כו'. זהו לפי פי' ראשון שמפ' יפול ינוח מצדך השמאל אלף מלאכים ורבבה וגו':

נמסר לאלף איש. לשומרו מן השונאים:

מוסרין לו. מוסרין במלאופום. פי' נמסרין:

לא יגש כו'. לא יגש אחד מהם אליך לאמר פרנסני:

כי אתה ה' מחסי. ע"י תורתך שנתת לנו. ומדוע עליון שמת מעונך. וע"ז השיב הקב"ה לא תאונה אליך רעה כו' כי באמת השכינה בתחתונים. ואז אין מזיק בעולם:

זה אהל מועד. פי' ע"י אהל מועד לא יקרב הנגע כי כלו המזיקין:

מהו ביום כלות. כי לו היתה הקימה מעט מעט בכל יום. וכלה ביום אחרון. יצדק אומרו ביום כלות להקים. אך הנה בכל ז' ימים היה מקים המשכן לגמרי ועושה בו עבודה. ואיך יאמר שביום השביעי כלה לגמרי להקימו. לכן דרשו ביום כלות שכלו המזיקין מן העולם שזה הוחלה מהיום הראשון ותכל בז' שאז נגמר השראת שפע העליונה במשכן:

ד  [עריכה]

כילה. אהל של יריעות מכובדים. והוא כעין חופה:

ופתכן. פי' עירבן ובללן. שיסודות הבריאה המה הפכיים בטבען. ופיו יתב' מזגן מזיגה טבעית שיעמדו יחד. ועיין בב"ר פ' ד' סי' ט':

שמים אש ומים. דרש שמים נוטריקון אש ומים כמו שפרש"י סדר בראשית:

שנבנה ממקום בית המקדש. כלו' העולם נבנה משם כמ"ש אבן שתיה שממנה הושתת העולם:

למה נקרא אבן שתיה. משום דתניא ביומא ובויק"ר פ"ך משניטל הארון אבן שתיה היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת כו'. וע"ז אמר למה נקרא שמה אבן שתיה:

הושתת. פי' נשתכלל כד"א כי השתות יהרסון שפי' הבסיס והעיקר יהרסון:

הה"ד מציון מכלל יופי. לעיל מיניה כתיב דבר ויקרא ארץ. הלכך משמע דבבריאת העולם מיירי. ופי' מציון מכלל יופי ממנו מוכלל יופיו של עולם כמ"ש בגמ':

זה הרקיע. שהרקיע המה העמודים. שכל יסודי בריאת התחתונים עומדים ע"י. וע"י תנועותיהם התבל מתקיים כנודע. כי הכל ע"י תנועת הגלגל:

עמודי שמים ירופפו. וכמו שדרש ליה בב"ר פ"ד סי' ט' על הרקיע:

מכסף. לשון כיסופא. כלומר מבייש ומלבן פניהם במה שהם אינן מספרים כבוד אל והשמים מספרים (מת"כ):

זה השמש שהוא נתון למעלה כו'. וכן בפדר"א השמש רוכב במרכבה ועולה מעוטר כחתן כו'. ויש מפרשים שהמרכבה הזאת הם ד' תקופות השנה. והבאר הגולה מפרש כי דבר זה ידוע כי הרוכב על הדבר הוא נבדל ממה שהוא רוכב עליו. והשמש הוא נבדל מן כל הנמצאים התחתונים שהוא מושל בעולם. ולפיכך הוא רוכב עליהם. וזהו שאמרו השמש שהוא נתון למעלה ורוכב במרכבה יורה שהוא נתון על כל התחתונים ונבדל מהם:

הגשמים יורדים. כמ"ש הקדמונים ז"ל כשהחום גובר מכה בכח ביסוד המים שבחלק האויר וממנה מתהוה הברד והגשם השוטף ומטר נתך ארצה (מת"כ):

ומכח השמש הארץ מעלה פירות. כי השמש הוא המבוא הגדול והראשון מכח החמימות לבשל כל פירות הארץ ולחיות כל זרע:

לארוג. לשון אריגה. כלו' להכין ולעשות:

שאחר כל מעשה בראשית ברא אדם וחוה כו'. שעיקר תכלית הבריאה הוא מה שברא האדם שהוא המכיר בוראו והוא הנאהב מה' והוא המושל בכל מעשה בראשית שהם מתנהגים כפי מעשיו. וכמ"ש הכתוב בעצמו על החכמה שהיא חכמת מעשה בראשית בכללה שלחה נערותיה תקרא. זה אדם וחוה כדאי' בויק"ר ריש ס' שמיני. וזהו שבראם באחרונה היה מחמת אהבה וכדאמרו בסנהדרין דף ל"ח אדם נברא בע"ש כדי שיכנס לסעודה מיד (פרש"י שימצא הכל מוכן):

שיהיו כל הבריות יראים מהם. כדכתיב ומוראכם וחתכם וגו'. ואותו מורא וחתות שהיו בימי אדם חזרו בימי שלמה כי הוא התחיל להוציא מיני ערמיות לצוד ולהכניע. וממנו למדו כל האנשים:

ומושלמים להם. כצ"ל וכ"ה בדפוסים ישינים. וכד"א וחית השדה השלמה לך (איוב ה כג):

אלא לפריה ורביה. כי הוא עולם ההפסד והתמורה. ועיקרה רק להוליד ההויה בחזרה לקיום המין ולחדש ההויה אחרי ההפסד:

וכן הוא אומר לי עצה ותושיה. וכדאיתא בילקוט בשם פירקא דרבי אליעזר עד שלא נברא העולם נתיעץ הקדוש ברוך הוא בתורה ששמה תושיה לברא את העולם. השיבה ואמרה לו רבון העולמים אם אין צבא למלך או אם אין מחנה למלך על מה הוא מלך. אם אין עם מקלסין למלך איזהו כבודו של מלך. ושמע הקדוש ברוך הוא וערב לו ע"כ:

אז ראה ויספרה כו'. וכדאיתא בשמות רבה פ"מ אמר רבי אחא כשבא הקדוש ברוך הוא לומר תורה לישראל אמרה ארבעה פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל שנא' אז ראה ויספרה הכינה וגם תקרה ואח"כ ויאמר לאדם. הרי שהתורה שניתנה לישראל מלובנת [פי' צרופה וברורה] בדבריה:

וצדיק יסוד עולם. כי הצדיקים המה היסודות שבהם העולם עומד. שע"י מעשיהם הטובים העולם נברא ומתקיים:

הבו לה' משפחות עמים כו'. פי' מי שמשפחתו מיוחסת בעמו שזרעו מיוחס אחריו. אז יתנו כבוד ועוז. ואפשר שצ"ל ואו' (תהילים כט א) הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז. ופי' אתם המיוחסים בני אברהם יצחק ויעקב הבו לה'. וחוזר ומפרש מהו. ואמר הבו לה' כבוד ועוז. ר"ל שבחו ואמרו הכבוד והעוז המה לה':

כמד"ת תדשא הארץ דשא. עיין רש"י בחומש:

זה בית עולמים. עתה דורש כל הכתוב על ענין אחר. וזהו בית עולמים. שהוא העיקר המעמיד לעולם שבאמצעותו היתה השראת השכינה. והיא היתה מזבה ומעצי לבנון ומכסף. והכל היו מכוונים לענינים גדולים ורמים:

מן מיניה. מעצמם היו גדלים ופרים ורבים כדאי' בתנחומא ס' תרומה שכל העצים והארזים שהיו שם היו עושים פירות וכדאי' לעיל פי"א סי' ט':

מן מיניה. עשה לו המלך שלמה שלמה ודאי. כפשוטא על שלמה המלך:

מעצי הלבנון כמה כו'. כצ"ל. וכן הוא בשה"ש רבה:

ממורט. מזוקק מכל סיג:

היה נטוח. פי' מחופה ע"י טיחה וסיכה כמו שעוה כדמפרש:

זהב טוב כמשמעו. שפירושו חשוב. ואע"ג דזהב סגור ומזוקק חשוב טפי כאמור בסמוך. מ"מ קרי ליה טוב לגבי שאר מיני זהב. ואסגור ומזוקק דחשיבי טפי לא חש קרא דלא שכיחי:

טובוי דהוא בביתא כו' טובוי דהוא בלוייתיה. פרש"י בב"ר פ' ט"ז טובתו הוא בבית. שיכול לקנות בו מה שירצה. וטובתו בלכתו בדרך היא לוויתו שלו. שבקל יכול למוכרו ולהסתפק מדמיו. ובמקום מועט יכול להטמינו ואינו ירא מגנב:

ואינו חסר כלום. ולכן נקרא טהור שהוא מנוקה מסיגים:

אלא על ככר אחת. לעשות ממנו המנורה:

והתני כו'. פי' מי מחסר כולי האי בכל פעם ופעם כככר אחד:

על של מדבר. פי' על של משה שעשה במדבר:

גורדייני. ובמנחות דף כ"ט גרס קורדייקני. ופרש"י שם מטבע. והמוסף כתב שנקרא המטבע גורדייני על שם הקיסר גורדיין:

מן קדמוי הוות חסרה סגין כו'. ר"ל קודם שעמד הזהב על טהרתו חסר הרבה שהיה בו סיגים הרבה. אבל אחר שנצרף עד שעמד על טהרתו לא היתה נחסרת אלא מעט באותן שמונים פעמים:

כחוט. דרש שחוט לשון חוטין. ודרש נמי שחוט לשון משיכה כד"א חץ שחוט וגו':

דקלטיינוס. המוזכר בב"ר פ' ס"ג:

לית לה מיניה. פי' אין לה ממנו ולא כלום:

שהיה סוגר בעד כל הזהבים. שבשעה שנפתח כל החנויות נסגרות. שאין מכר לזהב אחר מפניו:

כתיב (ד"ה א' כ"ט) ושבעת אלפים ככר כסף מזוקק לטוח קירות הבתים וכי כסף היה. כצ"ל מביא זה לראיה דנקרא סגור לסבה הנזכר שהיה מכסיף ומבייש שאר הזהבים שהם גרועים לפניו. ועי' ביפ"ת בש"ר שם:

וכל הכלים היו נעשים ממנו הסיפות והמזמרות והמזרקות והכפות והמחתות זהב סגור. כצ"ל שכן כתיב מלכים א' ז'. אבל היעים והמזלגות היו של נחשת מרוק כדכתיב בד"ה ב' ד':

זה פותה שתחת הציר. שהוא כמין כוס קטן מונח תחת הציר כדי שתסוב בו הדלת בקלות ובמהירות:

דומה לגפרית הזה שמוצתת באש. פי' כשהוא מוצת באש מראיתו זך ובהיר מאד. ומופז לשון חוזק וקשה:

לשם מקומו נקרא זהב מאופז. ממקום אופז והאלף נבלעת:

י"א שעושה פירות. שכשבנה שלמה ביהמ"ק צר בו כל מיני אילנות. ובשעה שאלו שבשדה עושין פירות אלו שבבהמ"ק עושין פירות.

א"ר חנינא. כצ"ל (א"א) וכ"ה בשהש"ר. וטעם הדבר שעשה ה' ביה"מ דוגמא ודפוס כל העולם כדי שעל ידי עבודת ה' הנעשית בו יתעורר כח כל הנמצא בדוגמתו להצליח כהוגן. וזה ענין הפירות. ולכן כשהכניס בו מנשה עכו"ם יבשו הפירות. שכשנפסד סגולת ביהמ"ק. נאבד השפע מכל העולם (יפ"מ):

ולפי שארגמן כו'. ולכן לא כתב רק מרכבו ארגמן:

אלא חשיב חזיר כו'. ר"ל שפרט אותו מפני שהוא משוקץ מכל מפני מאכלו המאוס. וכן העכבר משוקץ מכל מיני שרצים. ולכן פרט אותם. ומביא ממנו דוגמא לפרש כאן ארגמן ג"כ שלכן פרטו לפי שהוא חשוב שבכלן:

פרוים. צ"ל פריום פי' הינומא הנזכר במשנה דפ"ב דכתובות (א"א) או פירושו אהל וכילה (מת"כ). או פי' בלשון יוני מין כסא ועגלה לשאת בה אדם (מוסף הערוך):

ועשה כן התורה כולה שלום שנאמר. כצ"ל (א"א):

שהיו עומדים לפנים. כצ"ל וכ"ה בשהש"ר פסוק טורי זהב ופסוק עמודיו עשה כסף ע"ש. ור"ל לפנים בארון. שהיו של כסף כמין עמודי ספר תורה. והוא סימן להעמדת ישראל:

כמין איסטוא. תרגום והנה המלך עומד על העמוד על אסטונא:

זה הכפורת שהוא דומה לארגמן. פי' שזהבה דומה לארגמן. כ"ה בשהש"ר:

כתיב ונועדתי לך שם וגו'. הכוונה למה שאמר לקמן סי' זו ללמדך שאפי' מה שאחורי הכפורת אינו פנוי מן השכינה:

שבתו קטנה היה רואה אותה בשוק ומדבר עמה בפרהסיא. כצ"ל וכ"ה בשהש"ר:

סימנים. סימני נערות:

פאפליון. בלשון רומיי אהל:

התחרות. המריבה:

וכתיב וסכות על הארון את הפרוכת. הכוונה למה דאמר בסוכה ז' ע"ב פרוכת מחיצה וקא קרייה רחמנא סככה. וקאמרי רבנן ההוא דניכוף ביה פורתא דמחזי כסיכוך. ופרש"י ליכוף בה למעלה פורתא כעין גג יעשה מקצתה. הרי שהפרוכת היה רוכב על הארון לכסותו:

למערה כו' והעולם לא חסר. כי אף שאנו מייחסין מקום להשראת השכינה אין הכוונה שהיא במקום הזו ואינה במקום אחר רק שמשם ההתגלות יותר נראית לבני אדם. וההבדל רק מצדנו:

מה שאחורי הכפורת כו'. דייק מדכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת. הרי שהדיבור לא היה כי אם מעל הכפרת. וכתיב ונועדתי לך שם. הרי שהיעידה היתה בכל האהל ואפי' במה שאחורי הכפורת:

על חרוב אחר כו'. בשהש"ר גרס מתוך חרוב אחד כו' וחרוב הוא אילן של חרובין:

כך היית שואלני. כמו שאתה שואלני עכשיו כשנראה לו בסנה. ולכן איני צריך להשיבך. מ"מ עכשיו ששאלתני להוציאך חלק בלי טעם אי אפשר:

כדאמרי' למעלה. פרשה נ"א:

זו ברכת כהנים. שבאמצעית הברכות שורה השכינה ומסתלק כל רע:

ולא היו אלא קדושים. צ"ל ולא היו אלא קידושין כמה דכתיב כו'. וכן הוא בתנחומא ס' זו. משום שבמשל אומר למלך שקידש את בתו כו' כשבא המלך להשיא את בתו כו' לכן קאמר בנמשל שבהר סיני לא היו אלא קידושין כמה שכתוב לך אל העם וקדשתם שהוא לשון קידושין. אבל במשכן נישואין היו שנאמר ביום כלות משה כלת כתיב ביומא דעלת כלה לגנונא פי' לחופה כדאי' לקמן סי' י':

לא עשה. כביכול לא נשאר במחשבה זו (מת"כ):

ה  [עריכה]

דימוסיאות. פי' מים חמין היוצאין מן הקרקע כגון חמי טבריא (ערוך):

ו  [עריכה]

תנאים עשה הקב"ה כו'. שויהי פירושו ויהי הדבר אשר התנה עם ישראל:

וכיון שהוקם המשכן וירדה השכינה ושרתה בתוכם. מסיים בפסיקתא באותה שעה נתקיימו כל אותן התנאים לפיכך הו"א ויהי מה שאמר ד"א רב אמר כו':

דבר חדוש הוא. כלו' הויה חדשה מה שלא היה מעולם ככה:

רבי שמעון ב"י אומר כו'. דעתו שקודם חטא אדם הראשון היה ככה רק שנתקלקל מחטאו. ועל ידי הקמת המשכן נתקן כאשר מתחלה:

וכיון שנסתלקה השכינה בעת שחטא אדם. וכדאי' בב"ר פ' י"ט וישמעו את קול ה' אלהים מהלך אכ"כ אלא מתהלך מקפץ ועולה ע"ש:

ז  [עריכה]

רוטננית. בערוך הביא הנוסחא רוטגנית בלשון יוני הומיה מקללת ועולבת ובפסיקתא הנוסחא רוננת. והוא מלשון רינון האמור בש"ס על דבר לעז של גנאי:

עשי ליך פורפירא. כ"ה בתנחומא וכוונתו היה כדי שיהיה לה עסק. שהביטול מביא לידי שיעמום. פורפירא כתב המוסיף בלשון יוני ורומי בגד תכלת:

וכן אתם המתם את עם ה'. הביא זה הפסוק לראיה שהיו מרננים תמיד:

וכן כתיב שבר ה' מטה רשעים כו'. בנביאות בבל כתיב ונשאת המשל הזה על מלך בבל וגו' דמלך בבל הוא הנמשל ממנו והמשל הוא הבכורים שכמו ששבר ה' הבכורים והגדולה והכבוד שהיה להם לוקח מהם. כן שבר ה' מטה נבוכדנצר ונטל ממנו הממשלה והגדולה שהיה בידו. ועי' הרש"א בחד"א פ' חולין דף קל"ט:

לפי שהקריבו לפני העגל. עי' מ"ש לעיל פ' ג':

פסלן הקדוש ברוך הוא במקדש שני שנא' והכהנים הלוים בני צדוק. אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם. ואע"ג דהתם מיירי על מקדש דלעתיד. מ"מ ילפינן דה"ה בבית שני:

שחק עליהם הקב"ה. הדבר קשה לאומרו ונראה שזה בבחינות מתחלפות יש כתות עליונות שהמה העקרים והנעלים. ויש כתות שהאדם העיקר בתוכה וכמו שהאריכו החכמים בספריהם. אשה"נ ועיין זוהר תרומה (דף ק"מ ע"ב):

מתקיים. משגיח ועומד להם בכל צרכם:

ח  [עריכה]

מצויינים לו במילה. וה"ק שראו הכבוש מפני שהם מצויינים במילה:

ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלהים. משמע דעד דלא מל הוי נפיל על אנפוי ומליל עמיה בתר דמל קאים בקיומיה ולא דחיל זוהר ס"ס לך לך. וכן פרש"י בחומש והא דלא כתיב הנפילה עד השתא ללמד על ההפרש שקודם שנימול ולאחר שנימול. שהרי אחר שנימול כתיב ואברהם עודנו עומד לפני ה':

וכן בבלעם אומר. ע' מ"ש בתנחומא ס' נח סי' ה':

נופל וגלוי עינים. ופרש"י בחומש לפי שלא היה בלעם מהול לא היה בו כח לעמוד ולדבר עם הקב"ה מעומד לפיכך נפל:

והיה כהן. פי' האוהב של החנוני. והיה לו טומאה בתוך ביתו של החנוני והיה מבקש החנוני להביאו להאוהב לתוך ביתו. אמר לו הכהן הוא האוהב אם אתה מבקש כדי שאבוא לתוך ביתך שמע לי והסר הטומאה מתוך ביתך. וכשידע החנוני שאין שם טומאה הלך והביא הכהן אל ביתו. ותיבות של אוהבו מיותר. והמשיל את אברהם לחנוני שהיה מכניס אורחים. וא"ת הקב"ה כביכול לכהן:

וכל מעשה בראשית בקומתן נבראו ובצביונם נבראו שנא'. כצ"ל (א"א):

כבני עשרים שנה נבראו. כלו' שלא נבראו כתינוק אלא על מליאתן בצביונם ותוקפם שהיו כבן כ' שנה. וכן כבר נשלמו בדעתם וחכמתם כאילו כבר היו בני עשרים. והילכך נענשו בני יומן:

השלים מעשיו. כלו' עשה שלום בין ההפכים:

כמראה הבזק. ואמרו בחגיגה דף י"ג כאור היוצא כו':

והרקיע. שעל ראשי החיות של שלג:

המשל זה מיכאל כו'. וכן אי' בתנחומא סדר ויגש. אבל בב"ר פ' י"ב אי' המשל זה גבריאל ופחד זה מיכאל. ובאדר"נ פ"ב אי' כקול מים רבים זה גבריאל המלאך. ובתרגום אי' איוב כ"ה על פסוק המשל ופחד עמו מיכאל מימינא והוא דאשא וגבריאל משמאלא והוא דמיא. ובדברים רבה פ"ה אי' הנוסחא הישנה מיכאל כולו אש וגבריאל כולו שלג. וכתב המת"כ והנזה"ק שנוסחא דידן עיקר כי כן מבואר גם בזוהר בכמה מקומות דמיכאל מצד החסד וגבריאל מצד הדין והפחד. ועיין מת"כ בב"ר פי"ב ובדברים רבה פ"ה. ועיין במס' פסחים פ' ע"פ ובתנחומא סדר תצוה:

עמו מושלמים כו'. כצ"ל:

ואית ביה חמש אפין. פי' שיש בקרא חמש תוארים. דהיינו תרשיש וברק לפיד אש ונחשת קלל וקול המון היינו מים. שמשמע ליה דקול דבריו כקול המון פירושו המון ים או המון מים רבים. שיש בו בהמלאך חלק מים רבים. הרי שמקצתו אש ומקצתו מים (יפ"מ). או אפשר שדייק מדכתיב תרשיש ודרשו חז"ל בפ' ג"ה תרי אלפי אמה בים התרשיש (מת"כ):

והרקיע של מים. והא דאמר לעיל סי' זה שהרקיע של שלג. התם ברקיע שעל ראשי החיות שהוא רקיע א'. ומדרש זה ס"ל כמ"ד בב"ר פ"ד שהרקיע אינו אלא של מים:

מעולם לא ראתה חמה פגימתה כו'. מפני דרכי שלום דחלשה דעתה דלבנה אם תראה החמה פגימתה:

לית מזל חמי כו'. פי' אין מזל רואה במה שקודם לו ולעיל ממנו. אלא בזה שלמטה ממנו ור"ל שכולם תקועים בחגורת המזלות וכשהגלגל מתנועע כל אחד רואה של מטה ממנו ולא של מעלה ממנו. וגם זה משום עושה שלום במרומיו כדי שיהא כל מזל ומזל אומר אני הוא הראשון כדאמר בדב"ר פ"ה:

כהדין בר נש דהוא נחית בסולמא הפוך לאחורוי. פי' כאדם היורד מן הסולם שפניו אינו כלפי הסולם אלא לאחור נמצא כל אחד רואה של מטה ממנו ולא שלמעלה ממנו:

והכוכבים של אש. שהם מאירים כאש:

ואפילו בין המכות כו'. פי' לא מיבעי בשעת שלום אלא אפילו בשעה שבאים לעשות דין:

צלוחית של ברד מליאות אש. ונמצא שהאש מבפנים והברד מקיפו מבחוץ. והנה הנס הזה מזולת חבור ב' ההפכים הוא שהאש בתוך הברד הפך הטבע שיסוד האש מקיף ליסוד האויר וליסוד המים וכאן המים מקיפים האש:

פתוכים. פי' מעורבים:

דהדא פרטתא דרומני כו'. פי' קליפות הרמונים שהגרעינין נראין מתוכו:

כהדא עששיתא. תרגום שה"ש נהרין כעששית. והוא כלי שקורין לאמפ"ע שנותנין בו מים ושמן והוא דולק ואין המים מעכבו אף שקצת טיפי מים בתוכו. וכן אע"פ שנתערבו גרעיני הברד וגם חלקי האש מ"מ לא כבה האש:

כהדא שאשיתא דקנדילא. עמ"ש לעיל פירושו דקנדילא. והמת"כ לא דק דקאנדלי הוא כלי שדולקים בו שמן:

מיתה ומתקהלא. מתלקחת דריש נוטריקון מיתה יש אצלו כלו' דבר שהוא היפוכו ומיתתו ואעפ"כ מתקהל ומתקבץ לעשות כו'. והא"א כתב שצ"ל ומתקהא והוא לשון קהיות שינים:

לכך נאמר במלך שלמה. לפי שעושה שלום:

באבנים טובות ומרגליות כך היה אהל מועד מצוין בתכלת ובארגמן. כצ"ל:

והיה אוהבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתו. לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותו. כצ"ל (א"א):

מחבב את ישראל קראן בתו הה"ד (תהלים מב) שמעי בת וראי ולא זז מחבבן עד שקרא אותן אחותו. כצ"ל (א"א) וכ"ה בשהש"ר פ"ג סי' כ"א וע"ש:

קונטיסים. פי' בלשון יוני ורומיי עץ ארוך וראשו חד (מוסף הערוך):

ולמתוח. פי' ולפרוס:

במרגליטין. פי' במרגליות ואבן יקרה:

יכול אני. בתמיה:

אני בכבודי. אם לא תכוון כך אני מוחל על כבודי:

מה שלמעלה למטה. ר"ל דוגמת שלמעלה אתה עושה למטה:

סנקליטין. פי' ב"ד שגיאה בתבנית:ממ: התו / אינו חוקי בסוף קישור(ערוך):

העמד אכ"כ. ר"ל שהיה לו לכתוב העמד עצי שטים בלשון ציווי:

באסטרטיא. תרגום אחשדרפני המלך אסטרטילוסי מלכא:

שנא' וקדשתם. לשון קידושין:

ביומא דעלת כלה כו'. ביום שנכנסה כלה לחופתה. ובזוהר שמות (דף ה' ע"ב) מסיים שכינתא דאיהי כלה ע"כ:

ט  [עריכה]

ויהי ביום כלות משה וגו' הה"ד נוצר תאנה כו'. כדמסיק לפי שמסר נפשו עליו לכך נקרא על שמו ומביא מקרא דנוצר תאנה ואגב מפרש ליה באנפי אחריני ג"כ:

נלקטים כאחד. בפעם אחת נלקטים כל הפירות מן האילן לפי שהם מתבשלים בפעם אחד אבל התאינה אינה מתבשלת אלא מעט מעט. ואותם שנתבשלו אם לא ילקטו אותם תיכף יתליעו כדאי' בב"ר פ' ס"ב. וצריך הפרדס לשומר תמיד. והשומר הוא יאכל פריה:

לומד מעט. וזהו נוצר אותה כתאנה ללקוט בלבו מעט מעט. כי אינו בהול ללומדה בבת אחת ולשכוח כי אם חוזר מעט מעט להיות תקוע בלבו:

מלכות ושרות. כי הוא מושל על הבריאה והטבע שנכנעים לרצונם. כי הוא מבטל כל רע מהעולם:

שהיה משמש. חשב שני דברים. אחד הלימוד והידיעה. ב' ההליכה בדרכיו תמיד לראות מדותיו והנהגותיו. שלכן לא מש מתוך האהל להתבונן במדותיו תמיד:

אדוני משה כלאם. יהושע אמר כן למשה על אלדד ומידד שנתנבאו משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ שיכלאם. הרי מרוב אהבתו ודיבוקו אליו קנא קנאתו:

שכך אמר ליהושע ולפני אלעזר כו'. והיה זה פיוס למשה שהיה הכבוד לבית אביו שיעמוד יהושע לפני אלעזר כדאי' לקמן פ' כ"א:

ולפי ששמש אדוניו זכה לרוה"ק. כלו' ולא נצרך לאלעזר וכדאמרי' בערובין ס"ג:

שנתן דוד נפשו על ביהמ"ק. שהכין כל הכסף והזהב לבנין ביהמ"ק וגם בנה היסוד:

הוי נוצר תאינה. ושומרה אף שלא גידלה ולא נטעה בעצמו יאכל פריה:

ונקראת על שמו שנא' זכרו תורת משה. שאע"פ שהיא תורת אלהים. מ"מ זכה משה שנקראת על שמו (מכילתא ושוח"ט):

בכל יום שני פעמים. בבקר ובערב לצורך התמיד:

נותן לו יד. לעזרו בדבר מה:

ביום הקים. שאז היה משמע שרק הקימה ביום ההוא היתה מידו. כי אם ביום כלות. שמהחל ועד כלה היה הכל מעשה ידיו לבד:

י  [עריכה]

שעשה המשכן בחכמה כו'. כי כיון במעשהו על פי החכמה העליונה הרמוזה בזה:

יא  [עריכה]

מי עלה שמים זה הקב"ה. שאף שכבודו בשמים ירד להזדקק בשפלים ליתן להם את התורה שע"י יזכו לעולם שכולו טוב:

צור שמו. שהוא יסוד העולם:

שדי שמו. שאמר לעולמי די שנתן קצבה ומדה לכל הנבראים בכמותם ואיכותם:

ה' צבאות שמו. שהוא בכל צבא ברואים אות כדרשתם בחזית. כלו' שכל הנבראים מקויימים רק מאתו יתברך ומחפצו. אבל שמו העצמי המורה על מהותו הוא נעלם מכל רק מצד פעולותיו הוא מכונה:

ומה שם בנו. שקרא אותם כבנו:

זה אליהו כו'. ביאור כדלעיל מי יעריך נפשו מול מעלתו שהזדכך גם בגופו לעלות למרום:

מי אסף רוח כו' אם יהיה השנים האלה כו'. פי' אסף רוח שע"י הרוח יתקבצו העמים:

ראי חי בנך. שהחיה את המת והוא קימת כל אפסי הארץ. ע"ד שאמרו כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא:

מי הוא זה שתפלתו עולה לשמים כו'. וקאמר זה שמחלק מעשרותיו בחפניו הוי בחפניו:

עד שיבלו כו'. פי' שייגעו (רש"י) ובירוש' פ' הרואה אי' עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר דיינו ברכות דיינו ברכות ע"כ. והשתא אתי שפיר כי אות בי"ת מתיבת ברכות הוא ממוצא שפתים וזה הוא כוונת המדרש עד שיבלו שפתותיכם מלומר די הכוונה על תיבת ברכה הנאמר בפסוק זה (בגדי ישע):

מי שאינו מחלק מעשרותיו. וה"ק מי שאין מפריש מעשרותיו בחפניו. צורר המים בעבים ואינם יורדים לארץ:

כמד"ת יתן ה' את מטר כו'. מזה ראיה שאם אין גשמים יורדים נהרס העולם א"כ מי שנותן מעשר שבזכותו הגשמים יורדים הוא המקים כל אפסי ארץ:

והקנה לו הקב"ה שמים וארץ. עי' בתנחומא סדר בהר סי' א' בענף:

מלמד שמדדן לעשרן. משום שמפרש מאה שערים מאה מניינים ר"ל שמצא מאה פעמים נגד הזרע שהוציא לזריעה. וקשה ע"ז למה מדדם והלא אין הברכה שורה על דבר המנוי והמדוד. אלא ע"כ שמדדן למעשרות כדתנן אל תרבה לעשר אומדות ועיין בב"ר פ' ס"ד:

כי תדע וכן הזהיר כו'. וה"ק קרא מה שמו כלו' ידוע מי הוא שהיה יכול על ככה בזכות המעשר הוא אברהם. וכן תדע מה שם בנו שעשה כן זה יצחק וכי תדע מעצמך ככה כמו שהבטיח ה' עשר תעשר:

זה משה. ביאורו כדלעיל:

ומשה עלה אל האלהים. במדרגת הנבואה למעלה מאד. וירד הוא הורדה ליתן תורה לישראל. וההורדה ג"כ מעלה גדולה שירד מדביקות גדולה כ"כ להוריד בשפל למען הודיע התורה לעם:

כצאתי את העיר אפרוש. את כפי אל ה' הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד. והיינו ג"כ ע"י הרוח:

שהעולם הוקם עמו. וכידוע מאמרם בזוהר כשהוקם המשכן אז הוקמו כל העולמות עליונים ותחתונים. וזהו שהקים כל אפסי ארץ. (ועי' בביאור הגר"א על משלי):

יב  [עריכה]

על התורה. שנא' (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. וכמ"ש סוף פ"ג דנדרים ופ"י דפסחים:

ועל העבודה. של ביהמ"ק כמ"ש בסוף מגילה. א"ר אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנא' אם לא בריתי כו'. ולכך היו קורין במעשה בראשית כל אותו השבוע. ואחר שנחרב ביהמ"ק התפלה במקום הקרבנות:

ועל ג"ח. מלוה מעות לעני שהוא גדולה מצדקה לפי שאינו מתבייש. ועוד שג"ח נוהג בין בעשירים בין בעניים. וכה"א וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים (רש"י). וכ"כ כי אמרתי עולם חסד יבנה:

כ"ו פעמים כל"ח. כנגד כ"ו דורות שהיה עד מ"ת:

בזכות התורה שיקבלו עד. כצ"ל:

לטרסקל. בלשון יוני שלחן של שלש רגלים שגיאה בתבנית:ממ: התו / אינו חוקי בסוף קישור(מוסף):

רותת. רועד ונוטה ליפול:

נתבסס. בסיס בלשון יוני ורומיי כן ומכון ורגל עמוד או דבר אחר אשר עליו נשען שגיאה בתבנית:ממ: התו / אינו חוקי בסוף קישור(מוסף). ופירושו כאן שעמד על כנו ובסיסו ומכונו:

הוקם למעלן. הפעולות הרוחניות המכוונות כנגד המעשיות אשר למטה. וזהו מכון לשבתך מכוון אלה כנגד אלה:

ששמו מטטרון. ובזוהר לך לך שגיאה בתבנית:ממ: התו / אינו חוקי בסוף קישור(דף פ"א) אי' שמיכאל הוא המקריב. ומצאתי בספר תולדות יוסף סדר משפטים שמיכאל הוא מטטרון:

שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר כו'. במנחות דף ק"י לעולם זאת על ישראל א"ר גידל א"ר זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן ע"ש בתוס' ד"ה ומיכאל:

וכה"א מכון לשבתך. אל תקרי מכון אלא מכוון כנגד שבתך. ומדלא קאמר מכון שבתך משמע מכוון לאותו שהוא שבתך דהיינו השמים. ועיין בתנחומא ויקהל סי' ז' ופקודי סימן א' וב':

יג  [עריכה]

כשם שמשכן כו'. שהמשכן הוא דוגמת מעשה בראשית שמכוון כנגדו בכל פרטיו. וא"כ הוא מכוון כנגד מעשה מרכבה שהוא ביהמ"ק העליון וכנגד מע"ב:

יד  [עריכה]

אל תהי קורא משכנותיך כו'. כלו' קרי המ"ם נקודה בפתח לשון משכון. ואמר מה טובו אהליך יעקב זה הבתי מקדשים שכשיחטאו יהיו להם הבתי מקדשים למשכון ולא ישפוך חמתו עליהם:

חבול חבלנו לך זה מקדש ראשון. לולי דמסתפינא הייתי מגיה חבול חבלנו לך זה משכן ומקדש כמד"ת אם חבול תחבול שלמת רעיך. והכוונה למה דאי' בש"ר פ' ל"א אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה. ואם תעברו על המצות האלו אני ממשכן שני משכנות שנא' אם חבול תחבול שלמת רעך. ועיין ביאורו שם בעץ ועיין בש"ר פ' נ"א סי' ג':

טו  [עריכה]

ד"א ויהי ביום כלות. מפרש ביום כלות ביום שכלו הקמותיו כדלקמן:

אותו היום העמידו ומשחו ולא פרקו. ופרש"י מדלא כתיב ביום הקים אלא ביום כלות משה להקים את כו' מלמד שכל שבעת ימי המלואים כו' ואותו היום העמידו ולא פרקו כו':

שבכ"ג באדר התחילו ימי המלואים. נמצא כלו המלואים בר"ח ניסן ובר"ח ניסן היה שמיני למלואים:

התחילו ימי המלואים אהרן ובניו לעבוד ומשכן וכל הכלים לימשח. כן הוא בילקוט:

מנין לפירוקן. פי' מנין ששהיו מפרקין אותו א"ר זעירא ביום כלות. ר"ל מדכתיב ביום כלות ולא כתיב ביום הקים כנ"ל:

בר"ח ניסן הוקם המשכן. פי' בר"ח היה הקמתו לקיום ששוב לא פרקו עד עשרים באייר שנסעה השכינה ממדבר סיני:

בשני נשרפה פרה אדומה. להיות נטהרים לפסחיהם. וקודם לזה לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נוכח פני אהל מועד וליכא (רש"י בגטין דף ס'):

שהיו כולם טמאי מתים. מהריגת עובדי העגל שלא היו להם במה לטהר כיון שלא נשרפה הפרה עד ב' בניסן אחר הקמת המשכן כמ"ש לעיל (ז"א):

בהזיה מנין שנא' (שם ח') וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת. בתגלחת מנין שנא' (שם) והעבירו תער על כל בשרם. בקרבן מנין שנא' (שם) ולקחו פר בן בקר. כצ"ל. או כך צ"ל בהזיה ובתגלחת ובקרבן מנין שנא' וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וגו' ולקחו פר בן בקר:

ראשון שנמשח היה קודש. מדכתיב וימשח אותו ויקדש אותו בלשון יחיד ה"א דכל אחד ואחד נתקדש תיכף משנמשח. להכי נאמר וימשחם ויקדש אותם בלשון רבים לומר דלא נתקדשו עד שנמשחו כולם:

מאיזה דבר נאמר. כלומר מאי טעמא ולאיזה דבר נאמר:

חזר והיה מושח כולם כאחד. דכתיב ברישא דקרא אותו לשון יחיד משמע שקידש כולם כאחד ואח"כ כתיב אותם לשון רבים משמע שקידש כל אחד בפני עצמו. לכן אמר משהיה כו' חוזר והיה מושח כולם כאחד. פירוש בהעלם אחד בלי הפסק בינתים:

ומשיחה לעה"ב. נ"ל דס"ל לעתיד לבא לא יצטרך למשוח הכלים פעם אחרת. ועיין בספר השרשים להרמב"ן ורמב"ם (ז"ר):

מגיד שבמשיחתן של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא. בילקוט אי' וחד אמר וימשחם משיחה בעוה"ז ומשיחה לעוה"ב כו'. רבי אמר כו' מה ת"ל וימשחם מגיד שבמשיחה של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא. ופי' הז"ר וז"א לעתיד לבא שלדורות א"צ משיחה כדאי' בפ"ק דסנהדרין עכ"ל. לכן גם כאן צ"ל ד"א וימשחם ויקדש אותם מגיד שמשיחתן של אלו כו':

מה ת"ל ויהי המשכן אחד. כיון שמחבר אותם פשיטא שהוא אחד:

משהיה מחבר כל אחד ואחד היה מחבר כולם כאחד. פי' מתחילה חבר ה' היריעות לבד וה' יריעות לבד. ואח"כ חבר השני חוברות כאחד. אבל איפכא לא (ז"ר):

אחד למדידה. פי' שיהיו במדה אחת מכוון (ז"ר):

ואחד למשיחה. פי' שיהיו בשעת משיחה מחוברים:

ר' יאשיה אומר מדת הלח כו'. טעם פלוגתתם הוא דכתיב וימשחם ויקדש אותם. וס"ל לרבי יאשיה אותם למעוטי מדת יבש מבחוץ. ולהכי ממעט מאותם מדת יבש טפי ממדת לח משום דוימשחם גבי כלי המזבח כתיב שהן מדת הלח היינו הין וחצי הין. ומשמע שהיה בהן במדת הלח ריבוי משיחה יותר ממדת יבש. ור' יונתן סבר מדת יבש חול הוא ולא איצטריך קרא למעוטי. כי איצטריך קרא למעוטי מדת לח מבחוץ. ועיין מנחות דף נ"ז ע"ב תוספות ד"ה רבי יאשיה:

תדע לך. דלא נמשחה. שהרי אינן מקדשות מה שבתוכן עד לאחר שנאפו דתנור מקדשן. דתנור היה בעזרה. דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'. הרי אימתי הן לה' לאחר שנאפו שקידשן התנור. אבל מעיקרא לא קדשינהו עשרון שנמדדו בו. ורבי יאשיה דריש בכורים לה' אקודם אפייה קאי (רש"י):

טז  [עריכה]

היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. לפי שהנשיאים לא חטאו בעגל כדאי' בפדר"א והיו סבורים שלא תשרה שכינה על מעשה ישראל. ולפיכך אמרו שמשה היה לו לצוות להם לעשות משכן אבל כיון שהגיע זמן להקריב קרבנות בשמחה אז אמרו הנשיאים הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה ששרתה השכינה (ז"ר):

והם הביאו אליו עוד ננדבה בבקר בבקר. דא"א לפרש כמו וילקטו אותו בבקר בבקר על המשך הזמן. דהא כתיב מרבים העם להביא ויעבירו קול במחנה אל יעשו עוד. וע"כ בימים מועטים הביאו הכל. ומאחר שלא פירש הכתוב כמה ימים אין לנו אלא ב' ימים דמיעוט ימים שנים (יפ"ת) ועיין מ"ש בש"ר פ' מ"א:

שכן כתיב והנשאם חסר. כצ"ל:

שבטו של יששכר. בחזית יליף לה מקרא:

פורח הוא. בתמיה:

לכך כתיב ויקריבו כו' שנתנחמו כו'. דרש ליה ויקריבו שהיו צווחין ווי על העבר ונזדרזו להביא עתה:

ת"ל ראשי בית אבותם. שכל שבט היה נחלק לבתי אבות כדאי' בפ' פנחס והם היו תחלה ראשי בית אבות ואח"כ נתמנו לנשיאים (ז"א):

ולא ראשי בית אבותם כו'. ר"ל לא ראשי בית אבותם לבד אלא שהיו אף נשיאי שבט שהיו נשיאים עליהם במצרים כדמסיק שהיו נשיאים בני נשיאים:

שהיו ממונים עליהם במצרים. דאל"כ הם הם למה לי:

יז  [עריכה]

שהמלך מצווה עליה בכל יום. כי הרבות כסף וזהב ונשים וסוסים אפשר בכל יום. וכן לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שוחד. משום דבכל יום עומד לדין (ועי' יפ"ע באסת"ר):

על מעלה הראשונה הכרוז יוצא ואומר לו לא ירבה לו נשים כו' על מעלה שניה כו'. אף שבפ' כתיב קודם לא ירבה לו סוסים ואח"כ כתיב לא ירבה לו נשים. מ"מ אקדמיה הכרוז ללא ירבה לו נשים משום שנפשו של אדם מחמדתן יותר ויותר:

מאחריו. מאחר הכסא:

ויושב תחתיה בשבת. במקום מושבו:

נוגע. העטרה:

טומיקין. פי' בערוך מכובד. פי' אחר כסא של מלך. והכוונה שמפני חשיבותו אינו נמנה עם השאר. ולא עשו עגלה כנגדו כי רב הוא ונורא מאד:

לקליינין. לקליעות. וה"ג בילקוט (מת"כ) והערוך ערך קלינון פי' אהל. א"ל הקובה תרגום ירושלמי לגו קלא:

מצוירות. בצבעונים:

מטוקסות. מתוקנין (ז"א):

אלא קמורות וכמין סקפטסיאות. כצ"ל. וכענין זה הגירסא בילקוט. קמורות פי' מכוסות (מוסף הערוך). סקפטוסיאות כתב המוסף פי' בלשון יוני עגלה וצב מכוסה להגן מן הרוח גשם ושרב:

ואע"פ שאין ראיה לדבר. דבשלמא בני אדם דרכם לשאת במרכבות מחופים. אבל קרשים לא. לכן קאמר זכר לדבר. ועכ"פ צ"ל דמן הצדדים היו פתוחים והכסוי עומד על גבי עמודים. דהא אי' בשבת פ' הזורק דהקרשים היו מונחים ארכן על רוחב העגלה ובולטין מזה ומזה (ז"ר):

צמודות. היינו כמין צמיד פתיל עליו שהיו יכולים לפתחו ולחזור ולכסותו (ז"ר):

כמרוסא. בחזית גרס קמריטין. פי' עגלות כמו כיפה כדי שלא ישתברו כלי שרת:

כצבעו של רקיע. דרש צב כמו צבע (מת"כ) ולפי דבריו אין רמז לצבע רקיע דוקא. גם קשה ששניהם בש"ר נחמיה. לכן כמדומני שט"ס מ"ש כאן וכצ"ל כעין כמרוסא היו כיפין היו עשויות כקובתו של רקיע. והוא פירוש על קמרוסא שהוא חצי כיפה חלולה (רד"ל):

שומע אני עגלה לכל אחד ואחד. ולא התנדבו רק שש נשיאים (ז"ר):

שומע אני שני שוורים לנשיא אחד. פי' שכל נשיא היה לו חלק בשני שורים ת"ל כו':

יח  [עריכה]

ולא קיבל מהם. דאל"כ למה כתיב ויקריבו אותם לפני המשכן הא כבר כתוב ויקריבו את קרבנם שש עגלות וגו' אלא שלא רצה משה לקבלם והיו מוכרחים לעמוד לפני המשכן עד שנאמר למשה מפי ה' שיקבל מהם:

דברי כבושים כו'. והוא שאמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו כבר הייתי צריך לסבול בו את עולמי והבאתם לי כן הוא בשהש"ר פ"ו. ובילקוט הגיר' דברי שבח:

ואומר שמא נסתלקה ממני רוה"ק כו'. שהיה סבור שדבר ה' היה אליהם שיביאו מה שהביאו ואליו לא גילה השם מקודם:

אילו להם כו'. אם אנכי צויתי על הבאתם על ידך הייתי מצוה אותם שתאמר להם:

שמא אחת מן העגלות נשברה. הוא בינוני:

הויה. והיו קדייק. ופירושו לשון קיום:

עד שבגלגל שוורים זבחו. מקרא הוא בהושע סי' י"ב. וקאי על עבודת אלילים. והמדרש דרשו כפשוטו כשבאו לגלגל ולא הוצרכו לשאת את המשכן אז זבחו השוורים (ז"ר) ועיין מת"כ:

והיכן הקריבום. המת"כ לא גרס לה. וס"ל דר' אבא פליג וס"ל דבנוב הקריבו. ונראה הטעם דס"ל דכל זמן משכן שילה היו סבורים שמא יצטרכו עוד לשאת המשכן שיקבע במקום אחר. אבל כשחרבה שילה ונלקח הארון היו מתייאשים מזה כיון שהותרו הבמות להקריב בכל מקום והקריבו השוורים בנוב. ורבי אבהו ס"ל דאחר שהרג שאול הכהנים וגלו גם אורים ותומים נתיאשו מזה והקריבום בגבעון. ורבי חמא ס"ל דלא נתיאשו מזה עד שנבנה בית המקדש (ז"ר):

טעמיה דרבי חמא. מדכתיב בד"ה ב' ז' ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר בה' הידיעה זבח בקר לא נאמר כו' וכתיב ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר. כן הוא בשהש"ר. וכן צ"ל גם כאן פסוק של ד"ה הנ"ל:

למלאכת המשכן. שהתנדבו העגלות והבקר להוליך את המשכן:

יט  [עריכה]

הרי. משה נוטלן ומסלקן לפי דעתו. פי' שהקב"ה אמר לו סתם כפי עבודתם כך יתן להם עגלות ושוורים. ומשה היה משער שעבודת בני מררי היתה כפולה משל גרשון לכך נתן להם עגלות ושוורים כפלים כדמסיק (ז"ר):

והמיתרים שהיו. מעמידים בהם היריעות. הנה לעיל בפרשה ו' אי' ואת מיתריהם אלו המיתרים. מה היו עושים בהם היו מקפלין היריעות והקלעים והיו אוסרים אותם בהם ומניחים אותם על העגלות ע"כ. נמצא שהיו שני מיני מיתרים אצל בני גרשון. והא דכתיב אצל בני מררי ויתדותם ומיתריהם היינו יתידותם ומיתריהם של עמודים כמו שפרש"י בחומש ע"ש:

כ  [עריכה]

משלחן. ומעלן בכתף. בספרי אי' משלחו ומעלו בכתף. פי' כשהוליכו מבית עובד לעיר דוד הביאו בכתף:

עד כמשפטם. ביד אהרן וגו'. נראה שהוא ט"ס וצ"ל עד כאשר צוה משה כדבר ה' שזה הפסוק ויקרא דויד לצדוק וגו' הוא בד"ה א' ט"ו. ושם ליתא הני תיבות כמשפטם ביד אהרן וגו' רק הוא בד"ה סימן כ"ד ואינו ענין לכאן דלא מיירי כלל מנשיאת הארון בכתף. אלא מעבודת משמרות הכהנים:

כא  [עריכה]

למלאכת המשכן. העגלות והבקר להוליך את המשכן:

לחנוכת המזבח. הקרבנות שהקריבו כל אחד יומו:

ולא קבל מהם. מדכתיב בתריה ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום כו' יקריבו את קרבנם כו' דמשמע שאלולי שאמר לו השם לא היה מקבלם (מזרחי) דלעיל לענין עגלות והשוורים נאמר לו. וכאן נאמר לו לענין הקרבנות שהביאו:

אם למסעות. היינו לסדר הדגלים נחשון לשבט יהודה ואחריו אליצור בן שדיאור לשבט ראובן וכן כולם. או אם לתולדות כסדר שנולדו ראובן תחילה. ואע"ג שעדיין לא היה סדר המסעות עד אחד באייר כמפורש כפרשת במדבר. מקובל היה בידם סדר הדגלים מיעקב אבינו עיין רש"י ז"ל ויחי ובמדבר פסוק איש על דגלו:

עד שנא'. לו מפי הקב"ה יקריבו אותם למסעות. ובילקוט מסיים שנא' ויהי המקריב אין ויהי אלא שנאמר לו מפי הגבורה שיקריבו למסעות ע"כ. דאל"כ ויקרב מב"ל מהו ויהי המקריב שהיה מפי הקב"ה המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב שהוא על סדר המסעות (מזרחי) ובזית רענן הגיה בילקוט שצ"ל אין ויהי אלא שנא' לו מפי הגבורה שנא' ויהי ביום דבר ה' עכ"ל משמע דיליף ויהי דהכא מויהי דהתם מה להלן דבר ה' אף כאן דבר ה':

והלא נשיאים. היו מתנדבים ולא הדיוטות כו'. ומה ת"ל שוב פעם ב' נשיא אחד ליום אלא לפי שהיה נחשון כו'(ז"א):

זה שקידש. כו' שהוא קפץ ראשונה לתוך הים כדאי' במס' סוטה פרק אלו נאמרים. ועל כן נקרא נחשון ע"ש נחשול שבים כדאי' לקמן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף