שפת אמת/עירובין/ו/א
בגמ' שנפרץ בקרן זוית. עי' בריטב"א שהקשה מרבי אמי ורבי אסי דלעיל דביותר מג' מיפסל ומ"ט הכא שיעורו בד' ותי' צ"ע קצת. ועי' במג"א (סי' שס"ה ס"ק ג') דכיוון ג"כ לדבריו. ויש לחלק דה"ט הכא שיעורו בד' כמ"ש תוס' ד"ה אחד זה משום דב' הפתחים הם בכותל אחד אמרינן לא שביק אינש פתחא רבה כו' משא"כ לעיל בנפרץ בצידו כל ביותר מג' פוסל אצל ראשו. מ"מ צ"ע לדינא די"ל דהכא מיירי דהפתח אינו אוכל בצד המבוי אלא שתים ומחצה כיון דהוא באלכסון:
ועי' ברי"ף שמביא אהא דרב אמי ורב אסי דאיירי בגדודי. א"כ נראה דפוסק דפרצת מבוי בד' והרא"ש נראה דלא הי' לו כן הגי' ברי"ף. ובאמת תמהני על הרי"ף לגי' שלפנינו א"כ איך פוסק דעומד מרובה עה"פ מהני במבוי הא מוכח בגמ' דהא בהא תליא דלמ"ד פרצת מבוי בד' איכא פירכא וליכא למילף מחצר ע"ש. וכן קשה על הר"מ שהביא הרא"ש [דפוסק כר"ה דפרצת מבוי בד' ע"ש]:
שם בגמ' שאני התם דקא בקעי רבים. לכאורה יש להוכיח מהכא דבחצר נמי אי בקעי בה רבים פרצתו בד' דאל"ה מה משני הגמ' לעיל (ה:) דס"ל דפרצתו בעשר הא מ"מ חומר במבוי מבחצר בבקיעת רבים. אכן הפוס' לא כתבו כן [כמבואר בטוש"ע (סי' שס"ה סעי' ג') ובט"ז ובמ"א שם וכ"מ לקמן (ח.) במבוי שנפרץ במלואו לחצר ע"ש]. ומצאתי אח"כ בס' אבן עוזר שתמה כן על הט"ז ומ"א אכן נראה דלק"מ דהטעם בחצר דאין בקיעת רבים פוסלת הואיל והיא רשות רק ליחידים אבל מבוי דלרבים נעשה בקיעת רבים כזו פוסלת ומה"ט אין בזה קל וחומר דבקיעה דחצר לאו בקיעת רבים נקרא כנ"ל:
בתוס' ד"ה אחד זה כו' דלא פליג אדר"י כו'. ולא רצו לאוקמא דהתם מיירי בדאיכא גידודי דדוקא פרצה שייך לפרש בגידודי אבל שם דלא הי' שום מחיצה וקאמר עושה פס כו' משמע גם בלי גידודי. אבל צ"ע דפשט הגמ' לא משמע כן ומנ"ל דלא פליג על רב יהודה:
בד"ה רב אמר כו'. הוכיחו כפי' רש"י דאל"ה קשה גם לרב דביותר מי' אפי' בצוה"פ צריך למעט. אבל לרש"י ניחא הואיל והעמדת הצוה"פ אינו בסמוך לרה"ר לכך מודה רב דא"צ למעט אבל צ"ע טובא דאדרבה לרש"י החילוק דחוק כיון דעקמימותו למבוי הוי כמו לרה"ר א"כ לרב יהי' צריך למעט. אבל אי נימא דלא כפי' רש"י א"ש טפי די"ל דהא דרב ס"ל צריך למעט היינו כשהצורת פתח במקום הרחב מי' דכיון דלאו פתח הוא לא מהני הצורה כלום דאין פתח רחב מי' אבל כשהפתח במקום הפתוח לרה"ר דשם ליכא י' נהי דעקמימות הוי י' ומחשיב המבוי כמפולש להצריך צוה"פ מ"מ מועיל שפיר העמדת צוה"פ במקום הפתוח לר"ה כיון דשם אינו י' חשיב פתח כנ"ל. וי"ל דאפי' מאן דחולק אפירש"י דהיינו הר"י דס"ל דעושה צוה"פ בא' מצדדים לא בעקמימות כדמייתי הרא"ש בשמו. דהוא ג"כ מפרש כדפירש"י דאילימא ביותר מעשר קאי על העקמימות דשם הוא יותר מעשר אבל בצד הפילוש לרה"ר אינו רחב מעשר ושפיר מהני שם צוה"פ גם לרב כנ"ל. דנהי דהעקמימות עושהו כמפולש מ"מ כיון דעיקר הפילוש אין בו עשר מהני שפיר צוה"פ אח"כ ראיתי בפי' הריטב"א שתי' כן ובס' בית ישראל ראיתי אריכות בזה:
בד"ה ולחי וקורה כו'. ויש להקשות לרב דצוה"פ לא מהני ברחב מי' מה יתרץ כאן וכן הקשה במהרש"א. ולכאורה הי' אפשר לומר דאם מעמיד הצוה"פ באמצע באופן שחלל הפתח בין הקנים אינו יותר מי' אפשר דמודה רב דמהני. ודוקא היכי דאיכא בין הקנים יותר מי' ס"ל לרב דלא מהני צוה"פ. דהא משמע לעיל דמהיכל יליף לה דהוי צוה"פ ולא הוי רחבה יותר מי' א"כ לא מוכח אלא היכא שכל החלל הוא בין הקנים. וא"כ י"ל דרב מפרש הכא כן שעושה הצוה"פ באמצע. [דצוה"פ מהני אפי' אם הוא רחוק מן הכותל כמ"ש האחרונים דלא כמ"ש בבכור שור לקמן (יא.) להכריע מד' התוס' דלא מהני ע"ש] ובזה הי' נדחה נמי מה שהקשו התוס' לעיל להמפרשים במבוי עקום דעושה צוה"פ בסוף המבוי הו"ל לגמ' לאקשויי נמי לרב דברחב מי' לא מהני צוה"פ ע"ש ולהנ"ל א"ש די"ל דמעמיד הצוה"פ באופן הנ"ל. ומדלא תי' התוס' הכי מוכח דס"ל דכל היכא שאם לא יהי' התיקון של צוה"פ יהי' רחב מעשר בפרצה זו ס"ל לרב דלא מהני צוה"פ בשום פנים: