פני יהושע/שבת/מד/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־14:24, 17 ביולי 2020 מאת מושך בשבט (שיחה | תרומות) (←‏top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט))
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רב נסים גאון
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
בית מאיר
חתם סופר
קרן אורה
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


פני יהושע TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png מד TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


בא"ד ועוד קשה לר"י כו' ופי' בקונטרס לקמן דאסור משום טלטול מן הצד וכן קשה דר"ה דאמר התם כו' עס"ה. עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שהאריך מאוד בזה וכתב שם ג"כ שהתוס' בפרק במה טומנין מתרצים קושיא זו מיהו בעיקר דברי התוס' שכתבו דפי' הקונטרס לקמן דאסור משום טלטול מן הצד לא מצאתי מבואר לקמן בפירש"י דאי משום שכתב שם בד"ה סליקוסתא ומסיים ואינו מזיז עפר דמשמע דאי לא רצה מבע"י הוי אסור משום דמזיז עפר והיינו משום מוקצה ולע"ד משום הא לא איריא דהא לעיל (דף ל"ט ע"א) בהא דקאמר רב יוסף שמא יזיז עפר ממקומו מפרש רש"י נמי דהיינו משום גומא ולא משום מוקצה ע"ש בתוספת וא"כ מכ"ש שיש לנו לפרש כן לקמן בההיא דפ' במה טומנין שכן נראה שם מלשון רש"י עצמו שלא הזכיר כלל ענין טלטול מן הצד אלא כדמשמע פשטא דסוגיא דהתם דאיירי משום איסור גומא כמו שפירש ר"י כאן. והנראה בזה דלא משמע ליה לר"י לפרש כן בכוונת רש"י שם משום דלפירושו שם בסכיני דביני אורבי דהיינו שנועץ הסכין בין שורות הלבנים וא"כ משמע דבכה"ג לא שייך ביה עשיית גומא אלא דלפ"ז לפירוש ר"י דהכא נמי לא א"ש ע"כ צ"ל דר"י מפ' להאי דסכיני דביני אורבי בענין אחר בענין דלא שייך ביה עשיית גומא כנ"ל. אחר זה ראיתי שמהרש"ל בח"ש הרגיש ג"כ בזה דמפירש"י שלפנינו לקמן יש לפרשו כפי' ר"י דהכא וכבר עלה בלבי דממ"ש רש"י שם בתיובתא דר' קטינא בד"ה הטומן לפת כו' וז"ל שם דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזו אא"כ מזיז עפר בידים עכ"ל ומדמפליג בין מזיז בידים דאסור משמע דהאי דשרי במקצת עליו מגולין היינו משום דהו"ל טילטול מן הצד כיון שהעפר ניזז מאיליו כמ"ש רש"י שם ולע"ד משום הא נמי לא איריא דלענין גומא נמי שייך שפיר לפלוגי בהכי דכשמזיז עפר בידים הו"ל כעושה גומא משא"כ בניזז מאיליו לא מיחזי כגומא דהו"ל חופר כלאחר יד וכן משמע להדיא מל' רש"י לעיל (דף ל"ט ע"א) במימרא דרב יוסף גופא ע"ש וצ"ע:

במשנה מטלטלין נר חדש כו' ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת. מהך מתני' דהכא ומברייתא דמותר השמן דלעיל בסמוך פשיטא לן במכילתין ובכולה תלמודא דלר"ש לית ליה מוקצה לא מוקצה דאכילה ולא מוקצה דטילטול דמותר השמן הוי מוקצה לאכילה והיינו דרמי ליה אביי לרבה לקמן דף מ"ו ודייק מהכא וקאמר אלמא לר"ש לית ליה מוקצה ומקשה ליה לרבה מהא דאוסר ר"ש בבכור דהוא נמי מוקצה לאכילה וממתניתין דהכא שמעינן דלית ליה מוקצה לטילטול והא דפשיטא לן דלר"י אית ליה מוקצה לטילטול היינו מברייתא דבסמוך דאוסר ר"י בנר ישן שהוא מוקצה מחמת מיאוס ואוסר נמי בנר של מתכות שהדליקו בו באותו שבת דהו"ל מוקצה מחמת איסור ובמוקצה לאכילה נראה דהיינו משום דשמעינן לר"י לקמן בסוף מכילתין דאוסר לחתוך נבילה לפני כלבים וקאמר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן והאי נמי כמוקצה לאכילה דמיא דכל מה שאדם נהנה מיקרי מוקצה לאכילה כדמשמע בפסחים בפרק אלו עוברין דרבה אית ליה דמבשל בעצי מוקצה חייב משום דמוקצה דאורייתא ויליף לה מוהכינו את אשר יביאו והאי קרא במוקצה לאכילה איירי וע"כ כדפרישית ואע"ג דאנן לא קי"ל כרבה בהא אלא מוקצה דרבנן מ"מ משמע בכמה דוכתי בגמרא ובפירש"י במכילתין ובביצה דמוקצ' דאכילה אסמכינהו רבנן אהאי קרא דוהכינו. אלא דאכתי איכא למידק דמהא דאוסר ר"י בנר של מתכות בטילטול בברייתא דבסמוך הא מסיק הש"ס בחולין דאיכא למימר דשאני הכא דדחי ליה בידים וא"כ היכא דלא דחי בידים בבין השמשות מנ"ל דר"י אית ליה מוקצה טפי מתנאי אחריני וליכא למימר דמוקצה לאכילה ומוקצה לטילטול חדא מילתא היא ומוקצה לאכילה ודאי שמעינן ליה מדאוסר בנבילה אע"ג דלא דחי בידים דהא ודאי ליתא דהא לקמן בר"פ מפנין מסיק הש"ס דר"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש אלמא דמוקצה לטילטול קיל טובא ממוקצה לאכילה ונראה דהיינו מטעמא דפרישית דמוקצה לאכילה אסמכוה אקרא דוהכינו משא"כ במוקצה לטילטול אמרינן לקמן בפרק כל הכלים דאינו אלא משום גזירה דגזרינן טילטול אטו הוצאה. וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דר"י גופא אוסר בטילטול היכא דלא דחי ליה בידים וליכא למימר דקים ליה לתלמודא דר"י סובר כן הא ודאי ליתא דהא בסוגיא דחולין התם מהדר הש"ס לאשכוחי הא דנסבין חברייא למימר ר"י היא ומייתי הש"ס האי דר"י דנרות ודחו לה וקאמר דלמא שאני התם דדחו ליה בידים. ומש"ה מסיק רב אשי ר"י דמבשל היא דלפ"ז לא הוי טעמא דר"י משום מוקצה כלל אלא משום קנסא כדמשמע התם ואם כן משמע להדיא דהיכא דלא דחי בידים כההוא דהשוחט בשבת לא שמעינן דאית ליה לר"י מוקצה ובכמה דוכתי משמע בגמ' דבכל ענין אפי' היכא דלא דחי בידים אית ליה לר"י מוקצה. והנלע"ד בזה דהא דמשמע בחולין דלר"י לית ליה מוקצה היכא דדחי ליה בידים היינו לענין דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא והיינו דמייתי התם השוחט בשבת דכיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ואפ"ה הוי בעי למימר מעיקר' דר"י אוסר משום מוקצה והיינו משום דאיתקצאי בין השמשות והיינו דבעי רב ששת בריה דרב אידי למיפשט לה מר"י דנרות של מתכות דאע"ג דשל מתכות הוא כלי גמור דחזי לאישתמושי לכל מידי ואפ"ה אוסר ר"י וע"כ היינו משום דאיתקצאי בה"ש מחמת איסור שבת וא"כ ה"ה להשוחט בשבת ובהא דחי הש"ס שפיר דילמא שאני התם דדחי ליה בידים משא"כ היכא דלא דחי בידים אה"נ דלית ליה לר"י מיגו דאיתקצאי בה"ש. נמצא דלפ"ז היינו דוקא במידי דהוי חזי מאתמול קודם בה"ש אבל במידי דלא הוי חזי מאתמול להך מילתא ודאי אשכחן לר"י דאוסר מהאי דאמר רב יוסף התם בחולין מעיקרא אהאי דהשוחט דר"י דכלים היא והיינו דמייתי ממתני' דכל הכלים הניטלין בשבת ר"י אומר כו' מעין מלאכתן אין מעין מלאכה אחרת לא אלמא כל מידי דלא חזיא בה"ש להך מילתא אסורה ונהי דדחי לה אביי התם מילתא דרב יוסף היינו לענין דלא דמי להשוחט בשבת כדמסיק התם דכיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ומעיקרא נמי הוי אוכלא הוי אוכלא דאפרת וא"כ אדרבה משמע להדיא דר"י אית ליה מוקצה היכא דלא הוי חזי מאתמול קודם בה"ש להך מילתא אפילו היכא דלא דחי בידים דהא כלים שנשברו לא דחינהו בידים אפ"ה אוסר ר"י. אם כן לפ"ז שפיר מוקי הש"ס ס"פ במה מדליקין להך ברייתא דשופר מטלטלין וחצוצרות אין מטלטלין כר"י ונראה דהיינו ר"י דכלים שנשברו ועיין לעיל בתוס' ס"פ במה מדליקין שהביאו הסוגיא דמנעל שע"ג האימום דאיירי ביה ר"י ולע"ד אין נראה לומר דר"י מהתם שמעינן לה כיון דלא מייתי הש"ס התם בפ"ק דחולין ועוד דנראה דמנעל גופא הוי כדחינהו בידים אע"כ כדפרישית דהאי דחצוצרות וכה"ג טובא מידי דלא חזי מאתמול שמעינן לה מר"י דכלים שנשברו כנ"ל:

ואכתי איכא למידק נמי לאידך גיסא מהא דבעי הש"ס בחולין למידק דר"י אית ליה מוקצה בהשוחט בשבת מהך דנרות מי דמי דהתם מוקצה לאכילה והכא מוקצה לטילטול והיה נראה בעיני לומר דמוקצה לאכילה אתיא בק"ו ממוקצה לטילטול כדמשמע מסוגיא דר"פ מפנין דר"ה אוסר במוקצה לאכילה ומתיר במוקצה לטילטול אלא דלמאי דפרישית לאו מילתא דפסיקא היא כיון דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד דמוקצה לטילטול הו"ל משום גזירה דהוצאה כדמשמע בפרק כל הכלים ומוקצה דאכילה לא הוי אלא משום אסמכתא דוהכינו וא"כ איכא למימר דבמוקצה לטילטול כלים יש לאסור טפי משום גזירה דהוצאה דאתי לידי איסור דאורייתא לכן חזרתי לפרש בדרך אחר דלעולם מוקצה דאכילה ומוקצה דטילטול כלים כולה חדא מילתא היא והא בהא תליא בין מטעם האסמכתא דאיכא למימר דאסמכינהו אקרא דוהכינו איכא למימר דאכלים נמי קאי שכל הכלים הצריכין לו לשבת צריכין שיהא מוכנים מבע"י וכן משמע ברפ"ק דביצה דבמה שאסרו לטלטל הביצה אפי' בספק י"ט ספק חול למאן דמפרש טעמא דביצה משום מוקצה החמירו בספיקו משום דאיסור מוקצה אסמכוהו אדאורייתא והיינו נמי טעמא דספק מוכן כמ"ש שם בתוס' ישנים וכן בעיקר הטעם שהחמירו חכמים באיסור מוקצה נראה מל' הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מהלכות שבת שהטעם שאסרו לטלטל כלים המיוחדים לאיסור גזירה שמא ישכח השבת ויבא לעשות בהם מלאכה ובאמת נראה מל' הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות שבת הלכה ל"ה דבמוקצה לאכילה כגון האי דנבילה לפני כלבים וכיוצא בזה למאן דאסר היינו נמי משום גזירה דילמא אתי לידי מלאכה דאורייתא. ובזה נ"ל ליישב הסוגיא דחולין (דף י"ד ע"ב) בהא דנסבין חברייא למימר ר"י היא ומשקלא וטריא דהתם לענין אוכלא דאפרת דבעי למימר דמש"ה לית ביה משום מוקצה ומדמה לה הש"ס לפלוגתא דר"י ורבנן דזיתים וענבים ומשמע מפירש"י ותוס' דכי היכא דגזרינן שמא יסחוט ה"נ גזרינן שמא ישחוט ולכאורה הסוגיא תמוה דמה ענין מוקצה דאיירי בה מעיקרא רב יוסף לענין ר"י דכלים להך גזירה דשמא ישחוט ושמא יסחוט אבל למאי דפרישית א"ש דגזירה דמוקצה גופא בין במוקצה לאכילה בין במוקצה לטילטול כלים הוי נמי משום גזירת גופייהו וכבר הארכתי בזה בסוגיא דחולין וכאן אין להאריך יותר:

נמצא דלפ"ז הא דאמרינן לקמן בפרק כל הכלים דטילטול אסור משום דצורך הוצאה היא לאו דוקא הוצאה אלא כל מלאכות כגון כלים שמלאכתן לאיסור כדברי הרמב"ם ז"ל אלא דבשאר מוקצה כגון עצים ואבנים או אפי' כלים שמלאכתן להיתר כשאינן לצורך שבת כלל והאי הוא דשייך בהו איסור טילטול משום הוצאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש שם בס"פ כ"ד מהלכות שבת ע"ש כנ"ל אלא דמלשון התוספת בפ"ק דביצה (דף י"ב ע"א) גבי ליפלגו באבנים לא משמע כן מ"מ בלשון רש"י שם נראה שנתכווין לסברא זו שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל וע"ש בחידושינו:

ומעתה לפ"ז יש ליישב כמה סוגיות דאיירי בדיני מוקצה ותלה ליה הש"ס בפלוגתא דר"י ור"ש אע"ג דלא אשכחן בהדיא דפליגי בהו ר"י ור"ש אלא בהנך דמייתי הש"ס בפ"ק דחולין אבל למאי דפרישית א"ש דסוף סוף כיון דאשכחן דר"י דמחמיר במוקצה בהנך דפליגי בהו בהדיא ממילא נמי דמחמיר בכולהו היכא דיש בהו טעם איסור כגון האי דשופר וחצוצרות דס"פ במה מדליקין וכה"ג טובא כיון דשורש אחד לכל דיני מוקצה מטעמא דפרישית וה"ה ר"ש דמיקל בהנך ה"ה בכולהו. והא דאמרינן בר"פ מפנין דר"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש נ"ל דלאו בטילטול כלים איירי אלא בטלטול אותו מאכל עצמו שאינו אסור אלא משום דלא חזי למידי כגון האי דבשר תפל ליתן לפני כלבים ובהאי הוא דסבר ר"ה דנהי דאסור משום מוקצה לאכילה לפי שאין עומד לכלבים אפ"ה לא שייך להחמיר לאוסרה בטילטול ולקמן בפירקין אבאר דע"כ צריך לפרש כן כל זה נ"ל נכון וברור בעזה"י:

ומה שהוצרכתי להאריך ולהרחיב הדיבור בזה לפי שענין זה הוא מקור ומפתח לכל דיני מוקצות שבכל הסוגיות הבאות לפנינו בכולהו מכילתין ובפ"ק דביצה:

ועוד ראיתי להערה אחרת כיוצא בזה בהא דמשמע מפירש"י והתוס' בביצה דף ל"א במשנה דבית מלא פירות דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא במה שאסור בה"ש משום מלאכה דאורייתא משא"כ במידי דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אסרינן משום מוקצה ומכמה סוגיות לא משמע כן וכבר הארכתי בזה שם במקומו ועוד אבאר בזה לקמן בשמעתין ובכל הסוגיות דפירקין ודוק היטיב:

מיהו במה שכתבתי לעיל לא שמעינן לר"י דאוסר במוקצה אלא בהנך מתניתין וברייתא דמייתי הש"ס בפ"ק דחולין מ"מ ממימרא דאמוראי אשכחן פלוגתא דר"י ור"ש בכמה דוכתי דלעיל פרק במה מדליקין אמר ר"י אמר רב מסיקין בכלים כו' ומייתי תלת בבי ומסיק בהו דברי ר"י ור"ש מתיר אלמא דהכי קים ליה לרב דר"י ור"ש גופייהו פליגי בנולד וא"כ לר"נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ממילא שמעינן דר"י ור"ש גופייהו פליגי נמי במוקצה כה"ג שלא מחמת איסור ודו"ק וע"ש לעיל בחידושינו:

בפרש"י בד"ה אבל לא ישן דמוקצה מחמת מיאוס הוא עכ"ל. ומש"ה אוסר ר"י אע"ג שלא הדליקו בו באותו שבת ומטעם איסור מוקצה מחמת מיאוס לר"י נראה דהיינו דמחמת מיאוסו אינו ראוי לשום תשמיש אחר כי אם להדלקה וכיון דבשבת להדלקה נמי לא חזי נמצא דאין שם תורת כלי עליו בשבת והו"ל כעצים ואבנים בעלמא שאין מטלטלין אותן אפילו לצורך גופן ומקומן מהטעם שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהלכות שבת כיון דהוה ליה כעובדא דחול אתי לידי איסור דאורייתא כנ"ל ודו"ק:

בד"ה חוץ מן הנר שהדליקו כו' דאית ליה לר"מ מוקצה מחמת איסור כו' עכ"ל. ולפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דפרק המביא דף ל"א דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי במוקצה מחמת איסור אלא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן א"כ צ"ל דר"מ סובר דכל כיבוי אפילו שלא לצורך הפתילה ולעשות פחמין אסור מדאורייתא ומש"ה אוסר בנר שהדליקו כיון דאיתקצאי בה"ש מחמת איסור דאורייתא איתקצאי לכולי יומא כיון דנעשה בסיס לדבר איסור כך היה נ"ל לכאורה אלא שנראה דוחק לאוקמי מילתא דר"מ דלא כהלכתא לפי שיטת רש"י והתוספת וסייעתם שפסקו כר"ש במלאכה שאצ"ל מהא דאמרינן לקמן בסוף מכילתין בכל השבת כולה הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור כמ"ש הרמב"ן והר"ן ז"ל שם. וא"כ מדמסיק התם מאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת הוי כתרתי דסתרן אהדדי דכיון דקי"ל מלאכה שאצ"ל פטור א"כ נר שהדליקו בו באותו שבת לא מיקרי מוקצה מחמת איסור כיון שאינו אלא איסורא דרבנן. מיהו יש ליישב דהא דאסרינן בנר שהדליקו בו באותו שבת אע"ג שהוא מוקצה מחמת איסור דרבנן היינו משום דהו"ל תרתי ריעותא מוקצה מחמת איסור מדרבנן והוקצה נמי למצותו כל בה"ש ואדרבה בזה הוי א"ש טובא הא דאמרינן התם בסוף מכילתין ומאי ניהו נר ישן דאתי למעוטי שאר מוקצה מחמת איסור דרבנן דשריין כנ"ל לפי שיטת רש"י דפ' המביא ושם יבואר יותר ועיין עוד בסמוך:

בגמרא ר"א בר"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה כו'. לכאורה לא שייך הך מילתא דר"א בר"ש אהך פלוגתא דתנאי בהאי ברייתא דלא איירי אלא לענין טילטול הנר ולעיל בברייתא דמותר השמן הו"ל לפלוגי אלא דאיכא למימר דהכא לא מיבעיא קאמר דכיון דאפילו לכתחלה שרי לאסתפוקי מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף דלית ליה מוקצה כלל א"כ כ"ש דמותר לטלטל הנר אפי' בשעה שהוא דולק וק"ל ועיין בסמוך:

בפרש"י בד"ה מן הנר הכבה דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה. ולכאורה יש לתמוה על סברא זו כיון דרש"י מפרש לשון הכבה שעדיין לא כבה לגמרי דבהא ר"ש נמי מודה דמותר דהו"ל מותר השמן אע"כ דהאי הכבה היינו שכבה והולך וא"כ אמאי לא מחייב משום מכבה. והנראה בזה דר"א בר"ש בהא נמי כאבוה ס"ל דכל כיבוי שאין צריך לגופו של פתילה ולעשות פחמין לא הוי אלא איסורא דרבנן. א"כ לפ"ז הא דתניא בביצה (דף כ"ב ע"א) המסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה לאו חייב ממש קאמר אלא כמ"ש התוספת שם כיון דמכחיש אורו נראה ככיבוי א"כ לפ"ז סובר ר"א בר"ש דכיון שכבה והולך תו לא מיחזי כמכבה מש"ה מותר אפילו לכתחלה להסתפק מן השמן כיון דלית ליה מיגו דאיתקצאי בה"ש בין במוקצה מחמת איסור ובין במוקצה למצותו ואפשר דהיינו נמי מה"ט גופא כיון דאין איסורו ומצותו אלא מדרבנן. כנ"ל נכון לפי שיטת רש"י וממילא דלפ"ז יש סיוע וחיזוק לשיטת רש"י דפרק המביא לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא למוקצה מחמת איסור דרבנן. ודוק היטב ועי' עוד בסמוך:

בגמרא אמר עולא סיפא אתאן לר"י. נראה דעולא הוי סבר דר"י לית ליה מוקצה מחמת איסור כלל אלא מוקצה מחמת מיאוס לחוד כדס"ד דתלמודא בסמוך במימרא דר' זירא דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דאוסר ר"י בנר של מתכת שהדליקו וא"כ שפיר משמע ליה לעולא דלר"י אסור בכוס וקערה ועששית כיון דנפישי מיהו למר זוטרא דמתקיף ליה מאי אבל היינו משום דהוי ידע להך ברייתא דבסמוך דאית ליה לר"י נמי מוקצה מחמת איסור אלא אדרבה שמחמיר יותר במוקצה מחמת מיאוס אע"ג שלא הדליקו בו באותו שבת אם כן מקשה שפיר מאי אבל כוס כו' דאפי' בנר אוסר כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה שבנר ושבקערה אסור כו' וא"ת ומ"ש נר שכבה כו' מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כו' עס"ה. ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דלמא אין הכי נמי דמהני בו תנאי. ובאמת שהרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו דמהני בו תנאי והביאו ראיה מהירושלמי ונהי דהתוספת משמע להו לדינא דלא מהני תנאי והיינו מאותו הטעם שכתבו בתירוצם לחלק בין נר שכבה לסוכה רעוע' משא"כ מעיקרא דלא הוי משמע להו לחלק א"כ במאי פסיקא להו דלא מהני תנאי ונראה דוחק לומר משום דקתני סתמא משמע להו הכי דלכאורה משמע דבלא"ה אשכחן כמה משניות וברייתות דקתני בהו דיני מוקצה סתמא אע"ג דמהני בהו תנאי אף לשיטת התוס' כגון היכא דלא דחי בידים ולכאורה היה נ"ל דמשמע להו דאי ס"ד דבנר שכבה הוי מהני תנאי למאי דלא משמע להו לחלק בין נר לסוכה רעוע' א"כ מסתמא נמי אין סברא לאסור בנר שכבה משום דהו"ל כאילו התנה דמסתמא אין דעתו לאבד מותר השמן לאחר שיכבה וכ"ש בשמן המטפטף לר"ש דמשמע לעיל אפילו כשהניח כלי תחת הנר מבע"י לקבל השמן קתני לעיל במתניתין דאין ניאותין ממנו אפילו לר"ש כמ"ש התוספת לעיל וא"כ אמאי לא נימא דהוי כאילו התנה וע"ז מתרצים התוס' דהא דאסור בכל ענין ולא מהני תנאי היינו משום דדחי בידים כך היה נ"ל אלא דמלשון הפוסקים לא משמע כן ועדיין צ"ע ויבואר בק"א:

בד"ה מטה שייחדה למעות כו' נראה דאפילו לצורך גופו כו' והויא כחצוצרות כו' עס"ה. ולכאורה דבריהם תמוהים במ"ש נראה דאסור כיון דבלא"ה לא קאי כלל הך פיסקא דמטה שייחדה למעות דהדר ביה תלמודא. וע"ק במ"ש דהוי כחצוצרות דנראה שבאו ליתן טעם לאסור מטה שייחדה אפילו לצורך גופו משום דדמי לחצוצרות דפשיטא להו דאפילו לצורך גופו אסור כמו שכתבו לעיל בס"פ במה מדליקין גבי חצוצרות וכתבו שם הטעם משום דלא חזי כלל למלאכת היתר והביאו שם ראיה ממטה דהכא א"כ לפ"ז מאי מקשה ר"נ ב"י מנר דקאמר ומה נר דלהכי עבידא דהא ודאי לא דמי דנר חזי לתשמיש אחרינא ומטה למאי דס"ד השתא לא חזי למידי אחרינא וכמ"ש התוס' להדיא בד"ה לא הניח דמטה ונר לא דמי לחצוצרות לפי המסקנא. והנלע"ד בזה דכל מה שכתבו התוס' בזה הדיבור אין כוונתם לדינא וליתן טעם למטה שייחדה לחוד אלא דעיקר כוונתם שרוצין לפרש דהאי אסור לטלטל שבסוגיא זו בין למאי דס"ד מעיקרא ובין לפי המסקנא היינו אפילו לצורך גופו ומקומו ומה שהוצרכו לפרש כן היינו משום דבלא"ה הו"א דכל מידי שיש תורת כלי עליו לא שייך לאסור לצורך גופו ומקומו אפילו לר"י ולא מיתסר אלא מחמה לצל כדמשמע לכאורה בפרק כל הכלים דף קכ"ג וקכ"ד במימרא דרבה ואביי ורבא ע"ש לכך הוצרכו לפרש כאן שאין הדבר כן והביאו ראיה מחצוצרות דס"פ במה מדליקין דמוקמינן לה התם כר"י וע"כ בלצורך גופו ומקומו איירי דאי מחמה לצל אפי' שופר נמי ליתסר והתוס' לשיטתייהו שכתבו שם דשופר נמי מלאכתו לאיסור ומש"ה אסור מחמה לצל ומותר לצורך גופו ומקומו כיון דתורת כלי עליו וחזי למידי אחרינא משא"כ חצוצרות דלא חזו למידי אחרינא אע"ג דתורת כלי עליהם אפ"ה בשבת לא חזו למידי ומש"ה אינם בכלל כל הכלים דאיירי בהו לקמן בפרק כל הכלים אם כן לפ"ז מסברא משמע להו נמי לאסור במטה אפי לצורך גופו אפי' למאי דס"ד מעיקרא והיינו משום כיון דייחדה למעות תו לא חזי בשבת למידי אחרינא דבטיל לה מתורת כלי ביחוד לחוד וממילא דכ"ש לפי המסקנא בייחדה והניח עליה וכ"ש כשהיה עליה מעות בה"ש דכיון דהמטה בטל' לגבי המעות והמעות פשיטא דאסור לטלטל כיון דלא חזי בשבת למידי והו"ל כצרורות ואבנים בעלמא דמסקינן לקמן בפירקין דאע"ג דחזי לכסויי מנא אפ"ה כיון דליכא תורת כלי עליהם אסור א"כ ה"ה למעות וכיון שהמטה טפילה למעות לר"י בטל' תורת כלי ממנה וממילא אסור אפילו לצורך. כנ"ל נכון ומוכרח בכוונת התוס':

אלא דעדיין לא נתיישב דעתי בזה דאכתי לא הוי להו לפרש כן במימרא דהכא במטה ולהביא ראיה מחצוצרות כיון דבחצוצרות גופא לכאורה משמע מסתימת לשון כל הפוסקים דלא קי"ל בהא כר"י לאסור לטלטלו לצורך גופו ומקומו וכדמשמע נמי בסוף מכילתין דבכולה שבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ומה ניהו נר שהדליקו באותו שבת דמשמע דוקא בכה"ג דדחי בידים הוא דלא קי"ל כר"ש וכמ"ש שם בתוספת וכן במטה שיחדה והניח עליה מעות נמי משמע משיטת רוב הפוסקים דלמאי דקי"ל כר"ש ממילא דאין הלכה כרב בהא דאמר לשמעתיה כר"י וכדמשמע מלשון התוספת בסמוך ד"ה ומה נר ולקמן בד"ה ה"נ מסתברא (ועיין מה שאכתוב בד"ה הא אין עליה מעות) א"כ לפ"ז לא שייך הך מילתא שכתבו התוספת כאן אליבא דהלכתא כי אם במטה שיש עליה מעות או שהיה עליה בה"ש דבהא ודאי קי"ל כרב משום דדמי לנר שהדליקו בו באותו שבת דהאי נמי כדחי בידים דמי וכדמשמע מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל א"כ לפ"ז טפי הו"ל להתוספת לפרש כן בברייתא דלעיל בסמוך בנר שהדליקו בו בשבת דאפילו לצורך גופו ומקומו אסור וליכא למימר דהתם מילתא דפשיטא היא דפלוגתא דר"מ ור"י ור"ש בנר שהדליקו היינו לצורך גופו ומקומו דאי מחמה לצל אפילו ר"ש מודה דאסור דהו"ל מלאכתו לאיסור וכמו שהוכיחו התוספת לעיל בס"פ במה מדליקין דמחמה לצל מודה ר"ש דדבר שמלאכתו לאיסור ע"ש אלא דלע"ד דנר לא מיקרי מלאכתו לאיסור ולא מיקרי דבר שמלאכתו לאיסור אלא כשעושה מעשה המלאכה בגוף הכלי וזה לא שייך בנר דמינח נייח כדמשמע לעיל בספ"ק.

והנלע"ד בזה דאפילו התם בנר מילתא דפשיטא היא כיון שהוא מוקצה מחמת איסור דאורייתא לר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב ועוד דדחי נמי בידים ממש סמוך לשבת א"כ ממילא משמע דאין סברא לחלק בין חמה לצל ובין צורך גופו ומקומו משא"כ הכא במטה דאין הטעם אלא משום דנעשה בסיס למעות והמעות גופא לא איתקצאי בה"ש אלא מחמת איסור טילטול דרבנן וא"כ הו"א דיש להתיר המיטה כשנסתלק' ממנה המעות כיון שיש תורת כלי על המטה ועוד דלא דחי המיטה בידים ממש לכך הוצרך התוספות לפרש דאפ"ה ע"כ אסור אפילו לצורך גופו ומקומו כדמשמע מימרא דרב דהא לדידיה דמי לחצוצרות וא"כ ממילא משמע דאף למאי דלא קי"ל כרב דס"ל כר"י מ"מ במאי דשמעינן דאוסר בהניח עליה בין השמשות אפילו לצורך גופו ומקומו שפיר קי"ל כוותיה כיון דבמוקצה מחמת איסור אמרינן מיגו דאיתקצאי קי"ל להדיא בסוף מכילתין כר' יהודא ולקושטא דמילתא לא משמע להו להתוספות לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא או מחמת איסור דרבנן וכמו שאבאר בביצה בפרק המביא (דף ל"א ע"ב) אי"ה כנ"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.