פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/מא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה מא

א

שהוא תלוי בו בכליות. ש"ך ור"ל דל"ת דמקום שהוא תלוי יש לפרש בטרפשא כמ"ש במ"ב סימן ק"ג ולז"א כמ"ש הב"י דשם פסק דפי' א' הוא העיקר והעלה דג' זיתים בעינא מספיקא. ולפ"ז שלש זיתים שנפלו לתבשיל מג' בהמות א' מבהמה שנשאר זית מקום טרפשא וא' נשאר מקום כליות וא' מקום מרה א"צ אלא ס' נגד זית א' וביבש הכל מותר דממ"נ ב' כשירים הם וא' טריפה ונתבטל ברוב ובפתיחה לסימן צ"ה אבאר אי כה"ג אמרינן חד בתרי בטל או דוקא היכא שהיה מתחלה כ"א היתר מבורר משא"כ כאן דכ"א בספק איסור  :

והנה שיעור הזית המוזכר כאן כתב בכר"ו אות ב' וד' דזית לחומרא הוה חצי ביצה ולקולא אף שליש ביצה ועיין בא"ח סימן תפ"ו במ"א אות א' ובת"ה סימן קל"ט יע"ש. ומ"מ אפשר דהוה ס"ס פלוגתא דרבוותא ובא"ח סתם המחבר זית חצי ביצה וכתוס' דס"פ ג"ה ד"ה חלקי יע"ש ולקמן בהא דיבשו הב' זיתים אבאר:

ודע דנטילת הכבד דטריפה מרוב פוסקים נראה דטריפה מצד עצמו והרשב"א בתה"א מ"ג ב' בהקשותו על הר"מ ז"ל דחסר הכבד כשירה הא כל עצמינו בחסרה הכבד טריפה הוא משום חסרה המרה אלמא סובר טעם טריפות הכבד משום מרה הוא וכפי הנראה דהיינו אף שהמרה תלויה בגידין ובשר הכבד חסר וכמ"ש התוס' ר"פ א"ט אפ"ה סוף המרה לינטל א"כ יש לראות הא דכתב בקצר ב"ש ש"ג ב' כבדים י"א טריפה (הוא דעת רש"י) וי"א בדבוקין במקום מרה (הוא דעת הרמבי"ן והוא היקל מכולן ולסוף כתב ולראשונים שומעים להחמיר בשל תורה ומשמע דלהלכה הסכים כרש"י או לו יהא כרמב"ן ואמאי הא תרי רואין לא אמרינן רואין כאלו חסר הכבד וכאלו סוף המרה לינטל. כמ"ש המ"ב בתשובה סימן ס"א יתיר כיס יש להכשיר דב' רואין לא אמרינן כאלו ניטלו ב' הכיסין וכאלו ניטל הוורדא וכלל הדבר דאבר שאין בו טריפות מצ"ע לא אמרינן יתיר כנטול א"כ קשיא הך דב' כבדים להרשב"א. ואם נאמר כמ"ש התב"ש אות א' דרשב"א לא אמר כן אלא למ"ד כזית במקום מרה אלמא הטעם סוף המרה לינטל הא למ"ד במקום כליות לא הוה משום מרה הוה א"ש אלא דמשמע דפשוט לו דטעם חסר הכבד משום מרה הוה כמ"ש בארוך מ"ג ב' בפשיטות. דהא וודאי אין לומר דסובר ניטל הכבד טריפה דניטלה המרה די"ל דתלויה בגידין כמ"ש התוס' דא"ט דאל"ה לאיזה צורך תנן ניטל הכבד כקושית התוס' שם ועיין ב"ח סימן נ"ד ולענ"ד כמ"ש וכן הרגיש בתב"ש דתוס' לא פליגי על הרשב"א. ומיהו כתב התב"ש שמתוס' ע"ב מוכח דלא כרשב"א דכתבו מש"ה לא מנה חסרון הגולגלת דהוא משום קרום יע"ש ועיין בספר ראש יוסף. והא דאמרינן חולין מ"ה דלאו מינה מיטרפא לא תנן היינו נקובת הדופן דפשיטא היא דניקבה המרה ואין לה סתימה אבל ניטלה הכבד אשמעינן סוף המרה לינטל. ולפ"ז ב' טרפשין נמי כשירה דתרי רואין לא אמרינן כמ"ש המ"ב. שוב ראיתי בפר"ח אות י"ג כתב בפשיטות ב' טרפשין כשירה כמ"ש המ"ב וירצה כדכתיבנא כיון שאין טריפות מצ"ע הוה תרי רואין ולדינא צ"ע דהא ב' כיסין אוסרין בסימן ל"ה ועש"ך אות י"ד בה"מ מקילין ה"ה ב' טרפשין בה"מ יש להקל ויש לעיין ומ"מ מב' כבדים להרשב"א אין קושי' דכל יתיר כחסר מכל עם הגידים וממילא ניטלה המרה והוה חד רואין ולקמן אבאר בדין תרי רואין בכליות:

ולענין מינים שאין להם מרה וודאי ניטלה הכבד טריפה דאין הלכה כרשב"א וכ"נ מסתימת כל הפוסקים דאין לומר דטעם מרה נבלע בכבד שלהם. וכן בצבי שיש לו מרה בזנבו ניטל הכבד סוף המרה לינטל אמאי לא השמיענו דבאותן מינים אם טעמו ולא נמצא טעם מר טריפה ואפ"ה סתמו ניטל הכבד טריפה. ולענין אי בעי ג' זיתים הא וודאי דא"צ כ"א לשעדר הגדול לפי גדלו בכליות וטרפשין וכ"כ המ"י כלל פ"ט אות כ"ד דבמין שאין לו מרה או צבי בב' זיתים סגי ואף שהניח בצ"ע מ"מ הכי מסתבר:

ב

שנפרך. ואם משרטט וניכר הוה יבש ש"ך ובפר"ח אות ג' משמע דנפרך מדינא דש"ס אסור ובשירטוט מחמת חומרא שא"א בקיאין ולפ"ז בין הכא ובין ריאה ספיקא הוה בשירטוט ולא ודאי. ומיהו בריאה אם השירטוט ניכר בקרום סגי ובכבד דווקא בבשר ולא בקרום דכל שיש לחלוחית בבשר כשירה וזה פשוט:

ג

ואם יבשו. הש"ך האריך להשיג על מהרש"ל דיבשו הב' זיתים והשאר קיים טריפה. ומ"ש שכן משמע מטור משום דלא כתב הטור בהדיא ויש לפרש מ"ש יבשו ב' זיתים היינו בניטל כל הכבד מש"ה אמר דמשמע מדלא פי' יבשו אלו הב' זיתים. ומ"ש שכ"מ מר"מ הוא בפ"ח מה"ש הכ"א וכתוב הכ"מ דפשוט כיון דהנהו עיקר חיותא וניטלו אף על פי שנשאר לאו כלום. ויש לראות מה פשיטותא הא בגלודה סימן נ"ט דעיקר חיותא בהנך מקומות בשדרה או ראשי פרקים או טבור ואפ"ה בעי התם והר"מ פסק שם לקולא כמ"ש שם וא"כ מה פשיטות וסבור הייתי לומר דהתם לא מיבעיא ליה אלא ניטל א' מג' מקומות דכן אמר התם הא בניטלו שלשתן לא מיבעיא ליה אלא שזה אינו דכיון דניטל א' משלשתן אם כן נהי דספיקא הוה אם עיקר החיות תלוי בזה המקום תו אף אם כולו קיים אסור מספק ועוד שהב"י בסימן נ"ט כתב דהתם אף בניטלו שלשתן קמיבעיא ליה ומספיקא אסרינן ליה יע"ש. וכ"ת מדאיבעיא התם מכלל דהכא פשיטא דטריפה כש"ך אימא כיש"ש דהכא פשיטא דכשירה ואי מספיקא אוסר הר"מ היה לו לבאר דספק הוה כי כן דרכו ומה גם שלא היה להכ"מ לכתוב ופשוט הוא וכאמור וצ"ע. ומ"ש הש"ך ראיה מהוריקה הכבד במקום חיותא וכן ב' כבדים במקום מרה טריפה אין ראיה דהתם מספיקא הוה כמו בגלודה. ולפ"ז מ"ש רמ"א ואם יבשו אלו הב' זיתים היה נראה דווקא הב' הא חדא הוה ס"ס אלא שראיתי להתב"ש כתב דהני ווי"ן המחלקים הן והביא ראיה מרשב"א בארוך ובקצר כתב כן. ואמת שעיינתי בקצר ב"ב ש"ג כתב להדיא יבש מקום מרה או מקום חיותא טריפה ובארוך מ' א' בהוריק המרה נגד מקום חיותא ואין ראיה דאיהו לשיטתיה בגלודה סובר לחומרא כמ"ש בארוך ובקצר ועיין בחדושי הרשב"א וב"י סי' נ"ט ומש"ה פסק אף זית א' משא"כ להמחבר סימן נ"ט והר"ב לא הגיה כלום אודי אודויי ליה דכשרה ה"ה כאן ומידי ספיקא לא נפקא שמא מדאיבעיא התם הכא וודאי כשירה כרש"ל או כש"ך והוה ס"ס ויש לומר כיון דלא ידעינן כוונת הגמ' במרה הוה ספק חסרון ידיעה ולא הוה ס"ס ולענין דינא צ"ע ביבש זית א' לחוד ומ"מ ביבש מקום הכליות הא המ"ב התיר בה"מ כמ"ש בט"ז. ועיין בלח"מ בפ"ה מה"ש וקצת דבריו יש לעיין בהו ובפ"ט מה"ש פי' פירוש אחר בר"מ ולדידיה אם ניטלו שלשתן והשאר קיים פשיטא דטריפה אלא שהכ"מ שם ובב"י נ"ט לא פי' כן אם כן לדידיה קשיא:

ודע דהר"מ ז"ל בפ"ה מה"ש הכ"ב כ' נשאר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא כשירה ואם מרודד הר"ז ספק לכאורה לאיזה צורך חזר וכתב נשאר כזית במקום מרה והלא כבר כתב בהכ"א אלא לסמוך לזה דמרודד טרפה היינו בנטילה כל הכבד הא כולו קיים הוה ס"ס אלא שא"א לומר כן בר"מ דהא כתב ניטל ב' זיתים אלו הוה טרפה ולא כתב ספק אלמא סובר דבגלודה מיבעיא ולא כאן א"כ א"א לומר כן. ולדינא כתבתי לעיל:

עוד יש לחקור ב' חקירות. הא' אי גידים בכלל ומצטרף לכזית או בשר בעינן זי. הב' הא שאמרו חז"ל צריך שישתיירו ב' זיתים בב' מקומות אם ניטל ולא נשאר כ"א חצי זית בכל מקום ושאר הכבד קיים מהו דלכאורה משמע יבשו ב' זיתים אלו היינו לגמרי מכל וכל א"ד כיון דליכא במקומות אלו זית שלם טרפה הוה. הנה התב"ש אות ב' ובכר"ו אות ב' כתבו דלתוס' בשר בעינן ולהרשב"א ולטור הגידין משלימין ומש"ה חלקו על הר"מ דאוסר ניקבו קני הכבד מהא דניטל הכבד אלמא מכל וכל עכ"ל. ועיינתי בתה"א מ' א' כתב על הר"מ מדמכשירין ניטל הכבד ונשתייר כזית וא"א להנטל הכבד ולא ניקבו הסמפונות הרי משמע דה"ק דמסתמא כיון שלקוי כ"כ ניקבו הסמפונות ועוד דהיה לנו לחוש לנקיבת הסמפונות וא"כ נראה דכ"ע מודים דבעינן כזית מבשר הכבד וכן הסכים התב"ש ולענין הספק הב' שכתבנו יש לעיין ביה טובא. שוב ראיתי הדבר מפורש בב"י בסי' נ"ב בהוריק הכבד נגד מקום חיותא שאם ינטל הירקות לא נשאר כזית טריפה ועיין בתה"א מ' א' ובקצר הרי משמע דבעינן זית שלם באותן מקומות אף שכל הכבד נשארה ועיין מ"ש לקמן בסי' נ"ב. ומיהו בנעקרה כולה ממקום כליות ומעורה בטרפשין זה איפשטא בגמ' דכשירה והיינו שלא ניטל מבשר הכבד כלום באותה רצועה:

ד

נימוק הכבד. הש"ך הסכים לט"ז בזה דכשירה אם נשתיירו ב' זיתים ומ"ש בספר לח"מ כתב עליו הכה"ג דט"ס הוא שאינו שם ואולי על ספר אחר נתכוין. ועיין פר"ח אות ה' ומ"ש וחולי אין לדון ע"ש סופו יש לעיין דוודאי רוב טריפות ע"ש סופו אלא דאין לדמות זה לזה ומ"מ לענין הלכה העלו כולם להכשיר ועיין מ"ב סי' ס"א פוסק ג"כ להכשיר. ובאם הבשר שלם תחתיו אף רמ"א מודה דכשר יע"ש ועמ"ש בט"ז. ומ"מ לפעמים בא הכבד כולה מליאה אבעבועות ונימוק כולה במשמוש היד כמו שבא לפני כמה פעמים הא וודאי כל שלא נשאר זיתים שלימים טריפה דא"א בקיאין בבשר שהרופא גורדו ופשוט הוא. כתב המ"ב סי' קי"ג באווזא הכבד נחלק לב' חלקים ואם חלק העב קיים לית כאן בית מיחוש דכולהו איתנהו ביה ואם חלק העב נחסר וחלק הדק נשאר יש לעיין אי נשאר מחלק העב מקום המרה ומקום הכליות ומדק יש במקום הטרפשא כשירה. וסיים דהגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו אף שיש לפעמים בכבד אווזא יותר מג' זיתים מ"מ א"צ לשער אלא לפי קטנו והמורה צריך לשער באומד דעתו והאחרונים העתיקו דבריו:

כתב הפר"ח בקו"א בשם ש"א סי' נ"ח כבד של אווזא ובסופו תלוי כמין כיס ובתוך הכיס שיבולת שועל מרוקבים טריפה וכתב דפשוט הוא דרוב הנבלעים דרך הוושט ועוד שיבולת שועל הוה כקוץ יע"ש וכ"נ להלכה. כתב עוד בשם הריק"ש אבן בכבד כשירה שנתהוה ממותר הדם עיין בל"י אות ב' וצ"ל דאין ניכר אם הוא מעלמא הא כל שניכר דמעלמא אתי טריפה ופשוט הוא:

ה

י"א. עש"ך בשם א"ר בה"מ להתיר והתב"ש אות ו' החמיר גם בדין כבדא דעביא ומראה שלה כצמר גפן טריפה ועיין באורח מישור ולא אריאה קאי אלא אכבד ולכן המורה צריך ליזהר בשינוי הבשר ונשתנה המראה ולקמן אבאר בעזה"י:

ו

אפילו. עש"ך דמכשיר אם לא נשתיירו דק ב' זיתים והתליעו ואפילו ע"י צירוף לא יהיו ב' זיתים שלימים ובתב"ש החמיר בזה ועמ"ש בט"ז:

ז

אפילו. הש"ך הביא לשון הטור ואי הוה וודאי דרוב הנבלעים דרך הוושט או רק ספק כתבנו בט"ז ולקמן סימן מ"ט אכתוב עוד בזה:

ח

כלפי חוץ. עש"ך הביא ב' דעות באם המחט יצאה לחלל הגוף להרשב"א אליבא דרש"י כשירה ולהר"ן טריפה ומשמעות הט"ז באות יו"ד כל שיוצאה לחלל הגוף אין חלוק בין בכח או לאו חיישינן לנקיבת א' מאיברים הפנימים ועמ"ש לקמן בסי' מ"ט בזה באורך:

ט

כשרה. הש"ך החמיר כשני הפירושים בין קופה לבר או לגוו כפי' רש"י ופי' הרשב"א וכן הלכה כמ"ש הט"ז והתב"ש יע"ש:

י

בכל ענין טריפה. עש"ך ותמה על הדרישה שכתב הר"ב חולק אהמחבר וליתא שהרי הסכים עמו. ואף דלדידן בלא"ה בכל ענין טריפה מ"מ נ"מ דאלו בקופה לבד או לגוו הוה רק ספק ואלו מונחת בעובי הכבד וודאי דרך הוושט שאלו בקנה א"א להתעקם ואין מוכרח כ"כ לומר דהוה וודאי ומ"מ לדינא טריפה מספק עכ"פ בכ"ע:

יא

אבל. עש"ך במה שחילק בין ריאה לכבדא ועיין ט"ז מ"ש דאמאי לא אמרינן בריאה דסופו לינקב כמו לדעת בה"ג בלב ה"ה גבי ריאה ועיין שם:

יב

ניקב טרפשא. עש"ך דהיכא דיש לתלות בידא דטבחא תלינן ופשוט הוא דכל מקום אמרינן כן ואם הנקב פתוח או אדום וכדומה נתבאר בסימן ל"ו דמחיים נעשה ואין תולין ובנמצאו ב' טרפשין כתבנו בט"ז למ"ב סימן ס"א יש להכשיר בה"מ עכ"פ ומה שלא מנו במשנה ניקב הטרפשא טריפה בפ"ע עיין תב"ש אות י"א ועמ"ש אות י"ד:

יג

מצד הכבד. הש"ך הגיה חצר הכבד וכן הוא בב"ח ועיין ט"ז מ"ש שם ולהלכה כיון מה שכתב הט"ז שכל מה שפרוס לדופן כשירה הכין הלכתא:

יד

אבל. עש"ך דהטעם דלא מחמת עצמה מיטרפה ומ"ש ראיה מש"ס מ"ח הוא מבואר כמ"ש הכה"ג בהגהות הב"י אות ל"ג מהא דפריך וליחשוב אינקוב דופן להדי מרה ומשני כיון דלאו מינה מטרפה לא תנן ואכתי ליתני ניקב הטרפשא אלא כיון דלאו מינה מטרפה לא תנן ועיין פר"ח אות י"ג ותב"ש י"ח דמש"ה לא תנן ניקב הטרפשא דיש לה תקנה באם נסתם אח"כ יע"ש והיינו כל שאין כמוה היה משמע דאין לה תקנה וכאן יש לה תקנה. ומיהו מרה שניקבה ודופן סותמתה ואינקב דופן להדה ואח"כ נסתם הדופן לא מהני כיון שהיה כבר הטריפות שעה א' בפועל וכ"כ התב"ש בסימן מ"ב אות א' ושם יבואר. ומיהו זה יצדק לפי' הש"ך בסימן ל"ו אות ו' דבעינן סתימה דמעיקרא משא"כ לפי' התב"ש שם דסופו ליסתר כיון שהוא במקום מכה (ר"ל במקום שעושה טריפה) אם כן בניקבה הכבד או דופן נגדה ונסתם הא לאו מחמת עצמה טריפה אלא משום מרה וכיון שנסתם הכבד או הדופן היה להכשיר ובסימן מ"ג אבאר עוד:

בתשובת צ"צ סימן ק"ז האריך במחט שהיה תחובה בכבד והיה ה"מ והתי' מטעם ס"ס שמא לאחר שחיטה ושמא דרך הקנה נכנס ועיין פר"ח אות י"א ותב"ש אות יו"ד אסרו זה והתב"ש כתב דספק שמא דרך הקנה כבר כתב רש"י חולין נ"ח דרוב הנבלעים דרך הוושט גם מה שדימה למ"ש מהר"ם מלובלין בתשובה סימן נ"ה בכרוב בפסח הפר"ח צידד דווקא בכלי אמרינן כן ולבסוף כתב שינוי רשויות מהני יע"ש והתב"ש כתב דל"ד דהתם אמרינן כאן נפל משא"כ תחובה אין סברא לומר כאן נפלה ומיהו אם נתחבה קצת יש להתיר שמא לאחר שחיטה נפלה אם לא היה חלודה כלל וכן נראה הכל לפי ראות עיני המורה אם נתחבה קצת ואין חלודה תולין וכאמור:

ודע שהט"ז בסימן ל"ח אות ד' הטריף במעשה דקורקבן שמצא תינוק מחט בו ומשמע אף דהוה ס"ס היה אוסר דשמא לאחר שחיטה ושמא לא ניקבה א' מאיברים הפנימים אלא שיש לומר דמצאו תחובה מעל"ע והמשמעות שם כן דיצא המחט מעל"ע יע"ש. ולענין הכלים לאחר מעל"ע הפר"ח התיר והתב"ש אוסר והיינו מטעם דלא אמרינן ספק דרבנן להקל כשהספק בא מצד אחד יעוין שם ומ"מ בס"ס כי מעשה דצ"צ ובלאחר מעל"ע אין לנו ראיה לאסור הכלים וצ"ע:

טו

מחט בטרפש. עש"ך דאין חילוק בין קופא לבר או לגוו ולדידן אף בכבד אין חילוק וטריפה ואפילו כולה טמונה בטרפש ואין יוצא לחלל כלל טריפה ע"ש:

טז

דכל יתר. עש"ך והעלה דב' כבדים אף שאין נוגעין כלל טריפה כשיטת רש"י דיתר כנטול דמי חבירו עמו מיהו אם היתר דבוק למטה ממקום מרה קיל טפי דרואין שאין אלא דלדול ולא יתיר כבד כן העלה להלכה ועיין ט"ז נ"ח אות ד' שהאריך ויראה שהסכים לדברי הש"ך ושם אבאר באורך:

והנה המחבר כתב כאן ב' כבדים טריפה ולא הגיה הרב כלום משמע אף בה"מ וזה אם נאמר כרשב"א דניטל טריפה ה"ה חסר ולהר"ם כשירה כמ"ש ב"י בסימן זה ובסימן ג' סעיף ב' בהג"ה פסק דבה"מ יש לסמוך אהר"מ דחסר כשר ובסימן נ"ד סעיף ג' פסק כת"ה דחסר או יתיר חוליא כשר והיינו כהר"מ אם כן ב' כבדים יש להתיר בה"מ עכ"פ ואמאי לא הגיה כאן ועיין ש"ך סימן נ"ד ונ"ה שם העיר קצת בזה והכה"ג בהגהות ב"י אות מ"א כאן תמה על הר"ב כן יע"ש והנה י"ל דחסר הכבד אפשר מטעם מרה כמ"ש הרשב"א אם כן אין לחלק בין חסר מתחלת ברייתא או לאו אף דנאמר כהר"מ ז"ל דכל ניטל טריפה חסר כשירה היינו מצד עצמו לא בכבד וכמ"ש הרשב"א על הר"מ בתה"א כל עצמו של כבד מפני המרה הויא יע"ש ולפ"ז במינים שאין להם מרה עכ"פ בה"מ כשירה ממ"נ. שוב ראיתי דאין להתיר כלל דאפשר דיתר כנטול דמי לא כחסר מתחלת ברייתה דמי והא דמתיר בסימן נ"ד ס"ג יתיר חוליא היינו דלא אמרו בגמרא אלא נעקר חוליא הא נברא חסר ויתיר כשר כמ"ש הט"ז שם אות ד' אין כאן קושיא כלל. אמנם להש"ך שם אות ט' דהעיקר בפי' כל יתר כנטול דמי היינו חסר מתחלת ברייתה אם כן יש לעיין ב' כבדים באותן מינין שאין להם מרה בה"מ. ולענין דינא נראה לי דב' כבדים טריפה אף בכל המינים אף בה"מ והיינו אם דבוקים זה בזה במקום חיות הוה וודאי טריפה ולא ספק ואף אם הם דחוקים זה מזה אין להכניס זה בגדר הספק שמא הלכה כהרמב"ן דרוב הפוסקים כרש"י וכן סתם בהגה"ה סימן מ"ג ס"ה דבה"מ בב' טחולים להתיר אלמא דברור ליה לרמ"א דהלכה כהר"מ ורש"י ורא"ש ושאר פוסקים דיתיר כחסר מכל וכל בסימן נ"ה בט"ז אות ה' אבאר. ולענין חסר הכבד מתחלת ברייתה יש להכשיר בה"מ כמו בסי' ג' שכתב הר"ב שם למאן דמכשיר חסר יע"ש אלא שהב"י כתב שא"א ליבראות חסר הכבד בסימן זה כתב כן וירצה בזה דהר"מ אפשר מודה דב' כבדים טריפה והא דמנו ניטלה הכבד ולא כתבו רבותא חסרה הכבד דא"א במציאות. ולפ"ז שפיר עביד דפסק כאן לאסור בה"מ ב' כבדים עכ"פ דאפשר שהר"מ מודה כאן. ולא כתב שהר"מ דכל מקום שניטלה טריפה חסר כשר אלא דקשיא ליה לאיזה צורך אמרו הלמ"מ נטולה וחסירה ש"מ דיש מקומות דנטולה אסורה וחסירה כשירה עיין בהרשב"א בתה"א מ' א' יע"ש עיין בטור ר"ס כ"ט שינה מלשון הגמרא דאמרו נטולה וחסירה והוא מנה חסירה נטולה וכן בש"ע ואין להאריך כאן ומה שנ"ל להלכה כתבתי ובסימן נ"ה בט"ז אות ד' אבאר ועיין בית לחם יהודה אות י"ג בשם הט"ז שאין לאסור ב' כבדים אלא במקום מרה או חיותא ולהש"ך בכ"מ טריפה. ולא ידענא אנה מצא זאת דהמעיין בסימן נ"ה יראה דעת הט"ז באות ד' דב' כבדים אף שאין נוגעין זה בזה טריפה וכן הלכה וכמו שאבאר שם באורך:

כתב בהג"ה ס"ח אם נסרך טרפש להמסס וביה"כ יש לעיין אם יש מחט כי רוב פעמים כן הוא. והנה יש לעיין בזה טובא הצ"צ סימן מ"ט העלה דווקא תחובה הא נמצאת לא וכ"ש לפ"ד אם חפשו ולא מצאו דכשר וכתב דסירכא עכ"פ השובה כק"ד דהא יש פוסקים מטריפין סירכא בשאר איברים וק"ד לחוד אין מי שיטריף. והעלה עוד שמ"ש בסימן מ"ח ס"ח בהג"ה מחט בביה"כ בנמצא א"צ בדיקה היינו אם ניקב מעל"ע אף שיש ק"ד בחוץ אין מזיק דל"ד לוושט בסי' ל"ג דהתם מתוך שמנענע אוכלין ומשקין החזירו משא"כ כאן דלא כט"ז וש"ך בסימן מ"ח יע"ש. ולפ"ז לט"ז וש"ך אף בנמצאת נסרכה טריפה ויותר חמור מתחובה דאלו תחובה בעינן ק"ד או סירכא נגד פי המחט ואלו נמצאת אמרינן בכ"מ שנמצא ק"ד טריפה ועיין צ"צ. ועיין תב"ש סי' מ"ח התיר בה"מ בנמצאת המחט בהמסס ויש ק"ד מבחוץ והפד"ח שם הסכים לזה א"כ ה"ה סירכא בה"מ יש להתיר בנמצא המחט דלא למדה הרב ז"ל בצ"צ אלא מק"ד. ושוב ראיתי בבל"י אות י"א גמגם בזה וכפי הנראה להכשיר בה"מ וכדאמרן. ומ"ש שם הצ"צ ראיה דאף לא ניקב מעל"ע כל שיש סירכא נגד פי המחט טריפה מבדיקת ישינים שכתבו וז"ל אם תמצא שנסרך המסס או ביה"כ לחצר הכבד אז צריך לבדוק אחר מחטין כי דרך למצוא שם מחטין וכך בא לידי כמה פעמים והטרפתי ואם איתא דבעינן מעל"ע פשיטא מה אשמעינן דהטריף אלא דאשמעינן אף שאין מעל"ע יע"ש וכפי הנראה י"ל דאשמעי' דאף שלא היה ק"ד כלל וקי"ל בסי' מ"ח לאחר שחיטה הוה ואף דכתב רמ"א דא"א בקיאין בק"ד מ"מ אפשר הבד"י לא סוברים כן ומש"ה כתב דהטריף דסירכא הוה כק"ד. ומ"מ הדין אמת אף שלא ניקב מעל"ע דסירכא גרע מק"ד ובתנאי שיהא הסירכא נגד פי המחט כמ"ש הצ"צ שם. והכין מסתבר כמ"ש לעיל:

ויצא לנו דין מחודש אף שבשאר איברים אין סירכא פוסלת אם נמצא מחט באין ה"מ יש לאסור ובה"מ מתירין ובתחובה מעבר א' אף בה"מ יש לאסור ולפ"ז בקורקבן שתחובה מחט ובעבר הב' סירכא תלויה לא דבוקה יש להטריף ואף באין ק"ד כי סירכא עדיפא מק"ד. ויש לעיין במ"ש בהג"ה יש לבדוק אם בדיקה זו מעכבת דיעבד או לאו ומלשון בד"י משמע לעיכובא דכתב כי דרך למצוא שם מחטין משמע דרגיל וכמ"ש בהג"ה שבוודאי יש שם קוץ ואסור בלי בדיקה אפילו דיעבד נ"ל . שוב ראיתי במ"י כלל פ"ט אות ל"א כתב כן בפי' דיעבד אסור דלא כחוט השני דמתיר אם לא בדקו דיעבד ע"ש בסי' ס"ט. והנה לשון רמ"א משמע דוודאי הוה ובת"ח כתב שמא והרי יש חזרה מת"ח לכאן שהגהות חיבר לאחרונה כמבואר בהגהות או"ה שלו ומ"מ מה כחי להכניס ראשי בין ההרים המורים ובה"מ איני אומר לא איסור ולא היתר אבל בשאר איברים שיש סירכות למאן דמתיר סירכא בשאר איברים כמ"ש בסי' מ"ו א"צ לבדוק כלל דדוקא מטרפשא להמסס באה הקבלה כנ"ל. ועיין בסי' מ"ב אות א' בט"ז שם אבאר שיש לאסור אי לא בדק בהמסס:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.