פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/מב

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה מב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מרה שנקבה. עש"ך בשם הרשב"א דאם יש לתלות בידא דטבחא תלינן והוא פשוט ולא ידענא דבכ"מ הדין כן דהיכא דאיכא למיתלי תולין ואולי לדיוקא הא לא נמצא שום מרה וא"י אם נחסרה מחיים או לאחר שחיטה מתירין אף שאין לתלות דהוה ס"ס שמא חסרה המרה כשירה ושמא נטלה אחר שחיטה אמנם וודאי חלילה לסמוך ע"ז להקל כלל דלו נאמר דחשיב ספיקא פלוגתא דרבוותא מ"מ ספק לאחר שחיטה לאו ספק השקול הוא כיון דלית במה לתלות ונשבר הגף דתולין התם איכא עוד צדדים דאיכא מאן דמכשיר בנשבר כמו שיתבאר שם:

ב

והכבד. עש"ך דאם ניקבה הכבד נגדה טריפה והוא מבואר בש"ס מ"ח א' ופוסקים וכתב התב"ש אות א' דאם נסתם הכבד אח"כ לא מהני דטריפה אין לה היתר כדאמרינן בהמקשה כטריפה כו' ול"ד לטרפשא דהתם עדיין לא היה טריפה עכ"ל. הנה אתה רואה דטריפחה שאין לה היתר שהטריפות הוא בעולם אבל דבר שאנו מטריפין ע"ש סופו כל העומד לנקוב ולנטול וכדומה אי בתוך כך נסתלק הדבר ההוא חוזר לכשרותו כמו שאתה רואה בההוא דטרפשא. אמנם יראה קצת סתירה בדבריו דבסימן ל"ו אות י"ד כתב קרום מחמת מכה אינו קרום דסופו לסתר לא מטעם דהוה שעה א' בפיסול ואלו כן היה ראוי להכשיר כאן דסתימה דקרום בכבד לאו במקום ריאה ומכה השיב דניקבה הכבד כשירה ומ"מ הדין אמת דראוי לחוש לכל הפירושים וכטריפה שאין לה היתר ובסימן נ' בענין חטוטרות בראש העופות אבאר זה באורך:

ודע דהא דכבד סותמתה כשירה היינו דסביך ואדוק ביה ומדין ריאה הסמוכה לדופן נלמוד ואף דהתם אנו מטריפין דא"א בקיאין הי מיקרי סביך כאן אנו מכשירין ועיין פר"ח אות ב' וז"ל הר"מ בפ"ו מה"ש ה"ו מרה שניקבה וכבר סותמתה כשירה ואם לא נסתם הנקב אע"פ שסמוכה לכבד טריפה הרי בביאור דסביך בעינן. שוב ראיתי ברש"י מ"נ א' ומרה שנקובה במקום דיבוקה בכבד וחיבור הכבד סותמתה וכן העתיק הב"י דברי רש"י אלו וכן התב"ש אות א' כתב דלא נפרד מהכבד הנה אומר אני שאין כשירה כ"א במקום דיבוק הכיס בכבד מתחלת ברייתה הא במקום שאין מחובר אף שסמוכה הכבד למרה טריפה לדידן דבריאה ודופן סותמתה דא"א בקיאים הי מיקרי סביך ה"ה כאן ואף מהר"ם ז"ל משמע כל שסביך היטב אף למטה כשר מ"מ לדידן קיי"ל להטריף בריאה סימן ל"ט ה"ה כאן ומ"מ לא מצאתי לא' מהפוסקים שיאמר כי הוא זה בענין זה ועיין סי' מ"ו בהדרא דכנתא שניקב א' לחבירו כשירה משמע אף בלא סביך אין ראיה דהתם דיבוק גמור הוא וכן חלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה דאין הריעי נופל לתוך הגוף משא"כ כאן ושם אבאר:

ג

נסרכה המרה כשירה. דאין סירכא פוסלת בשאר איברים ש"ך ועיין יש"ש א"ט סימן נ"ו ותה"ד אוסר וכבר כתבנו בזה בט"ז ומ"מ לכתחלה וודאי יש לעיין אחר ריעותא בפנים ואי נתחבה אף דלא מעל"ע טריפה דסירכא עדיף מק"ד כמ"ש בסימן מ"א בשם הצ"צ ודווקא כשסירכא נגד פי המחט או קצת קרוב לו. ואם לא בדקו אין בידי לאסור אבל בטרפשא שנסרכה להמסס וביה"כ אף דיעבד יש לאסור אי לא בדקו אחר מחט:

ד

וטועמו בלשונו. עש"ך דכתב דרובא אית להו טעם מר מש"ה התירו כאן ועיין כר"ו שכתב דרוב אין טועמין בהם טעם מר. ויש עוד טעם דרוב הפוסקים מכשירים ניטלה או חסרה המרה. והריב"ש בתשובה כתב דטעימה לא הוה רק דרבנן וכמ"ש בסימן צ"ה וכיון שכן הוה ספק דרבנן ולהקל. ושוב ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ד' כתב כיון דרוב מכשירין חסרה המרה סומכין להטעים וזה כדברי אלא שלא הביא דברי הריב"ש. ואם נאבדה הכבד ולא טעמוה בעה"ג סימן י"ז דעתו להטריף דלא סמכינן אש"ך דרוב יש להם טעם מר וכ"כ התב"ש אות ד' ובמ"י כלל פ"ח אות ד' הניח בצ"ע ובל"י אות ד' ולה"פ ובאר היטב כולם שנו והעתיקו בשם עה"ג להכשיר וטעו והנך רואה שכמה צריך המורה ליזהר ואל יורה מתוך הקיצורים רק אחר החיפוש והעיון כראוי. ושוב ראיתי לכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ז התיר בנאבדה הכבד מטעם ס"ס שמא הלכה כמאן דמכשיר ניטל ושמא היה טעם מר. ומפרש מ"ש בה"ג אי איתא לתלייה וודאי מיחסרא המרה ואי ליתא לתלייה כשירה היינו אי איתא לכבד ולית ביה מרירות ואי ליתא לתליי' היינו הכבד כשירה. אמנם הפ"ת אות ד' דוחה פירושו בבה"ג וכן התב"ש אות ג' פי' בע"א וכמו שאבאר. ומ"ש דהוה ס"ס אמת שדין זה דבה"ג אי חסרה המרה הוה ספק גמור דהא בת"ה אמר דמש"ה סומכין עכשיו אטעימת הכבד דרובן מכשירין נטלה המרה ומ"מ ספק שמא היה טעם מר לאו ספק דאנו רואין רוב פעמים אין בו טעם מר וכיון דאיתרע וודאי לא שייך אוקי אחזקה. וכר"ו העיד שאחד מאלף ימצא טעם מר וכ"ה האמת א"כ אין לסמוך ע"ז:

ודע דב' מרות רחוקות זו מוו אין להכשיר מטעם ס"ס שמא הלכה כרמב"ן בפי' כל יתר ושמא חסרה המרה כשירה דכבר מוסכם הלכה כרש"י והר"מ ז"ל כל יתר כנטול דמי מתחלת ברייתה עמו ואין ספק וב' טחולים בסומכיה אנו מכשירים בה"מ דהלכה בודאי כרש"י שוב ראיתי לכה"ג בהגהות ב"י אות ה"י חקר בזה והביא דברי מהר"מ מטראני ח"ג סי' קנ"ט כתב בפירוש דאף רחוקות טריפה הוה וכן הלכה  :

ה

כשירה. דכבד כועס ומרה זורקת בו טיפה ש"ך ועיין תב"ש אות ג' העלה דוודאי איתא לכיס וניקבה מפורש בבה"ג דלא מהני טעימה אלא אפי' נטלה ביד כולה טריפה ולא מהני טעימה וע"י חולי נמי אין להכשיר אלא באם נמצא חסר המרה ולא ידענו מה היה לה אמרינן מסתמא נברא חסר ונבלע המרירות בכבד כיון דגמרה פעולתה בכבד דכועס כו' א"כ די בכך או אפשר דהכיס נדבק כולו בכבד עד שאין ניכר. והיכא דהכיס רק ואין בו מים כלל כשירה וא"צ טעימה אלא שהפר"ח אות י"ב כתב שצריך נפיחה וכן נכון ואני מסופק אי נאבדה בלי נפיחה מהו הדין הלכך צריך המורה ליזהר ושלא להכשיר כ"א שלא מצא המרה כלל וכאמור וז"ש בה"ג אי איתא לתליי' וודאי חסרה המרה ר"ל אי איתא להכיס במקצת וודאי לא מהני מה שטועם טעם מר בכבד. ומיהו אי יש מרה כדינו וטעמוהו לכבד ויש בו מרירות כשירה כ"כ הפ"ת אות ג' ופשוט הוא דכל פעולתה הוא כבד כועס ומרה זורקת טפה א"כ ודאי דכשר אף שיש טעם מר:

ואם נמצא ב' מרות וטעם מר בכבד כתב הפר"ח אות ח' דפשוט הוא דכשירה וכבר תפשו עליו כולם כא' ואומרים דכל יתר כנטול דמי עם המרירות וכ"כ התב"ש בשם הב"ח ועיינתי בב"ח ולא כתב כי אם אמ"ש מהרש"ל בהגהותיו דב' מרות כשר דמ"מ איכא טעם מר כתב דכנטול דמי ולית כאן מרירות משא"כ כשיש טעם מר בכבד גופא. ואני אומר שאין לחשוב להפר"ח שהיה רב מובהק גדול הדור לטועה ח"ו שהרי אומר בפירוש באות ח' ב' מרות טריפה אפילו רחוקים ומיהו אי יש טעם מר בכבד כשירה הרי שלא כתב כ"א שרחוקים המה ושמא כל יתר כחסר דמי כפירש"י והר"מ לא כפי' הרשב"א כנטול ביד דמי ואם כן לא אמרינן שגם טעם מרירות הכבד ניטל דלא אמרינן כן אלא בב' איברים ולא במה שניתן בחוק הטבע להתקיים המין כבד כועס כו' והרי ביש מרה וטעם מר בכבד כשירה ואף שאין זה ראיה דהתם פועלת המרה פעולתה מ"מ אין לשויא בשביל זה למאורן של ישראל כטועה. ומ"מ לדינא ח"ו אף בה"מ להקל עפ"י סברתו כלל וכלל ועב"ח ובט"ז מ"ש:

ו

ואף. עש"ך הראה מקום לסימן צ"ו וצ"ח דסומכין אטעימת ישראל האידנא ועמ"ש בט"ז מזה. כתב במ"י כלל פ"ח אות ג' שצריך להעביר הדם מעל הכבד במקום שלוחך משום איסור דם ופשוט הוא ואין להחמיר לצלות תחלה אלא יטעמנו כך עתב"ש:

ז

נוקבין. נלמוד מדין תרי בועא ומסניא דיבי ש"ך. וכלל העולה אם הם שתים ממש ויש לכ"א כיס בפ"ע ואין מחוברין כלל אף ששופכין דרך נקב באמצע או בסופו מה בכך ואין היתר אלא כשיש אצבע בתחלתו או בסופו מעורב וזה נלמוד מדין ב' בני מעיים לקמן ורוחב אצבע הוה אגודל יע" הא לא"ה אין מתכשר וכשמספון א' שופך מרה לשתיהן אף שהם ב' ממש יש להכשיר בבהמת ישראל בה"מ עיין ב"ח וחדא מתחזי' כתרתי אף שיש ביניהם מחיצה המפסקת י"ל שאח"כ עלה וכשירה ואלו בבועות כה"ג טריפה דאמרינן שנקבו זה לזה כמ"ש מהרש"ל הביאו הש"ך בסי' ל"ז אות ז' ול"ג. הן אמת שהד"מ כתב כאן דאפשר שגם בבועות נוהג הדין הזה באם ינפחו הא' ועלתה שניה דכשירה וזה הפך דעת הש"ך שם באות ג' אלא שלא החליט ובלשון איפשר אמרה ובהגהות השמיט. ומ"מ קשה למה לא הביאו הש"ך להד"מ הנ"ל וצ"ע גם הדרא ערבי לא מהני בב' בועות ואין ללמוד בב' בועות מכאן ועתב"ש ופר"ח ומה שנלע"ד כתבתי:

ח

כשירה. ומה שלא שפכי תחלה דהליחה היה עבה ש"ך ומיהו בב' בועות לא אמרי' הכי וכל שלא נשפכה כאחת טריפה ועמ"ש בסי' ל"ז:

ט

כמו רוחב אצבע. עש"ך ור"ל כיון דמדין בני מעיים נלמוד והתם בעינן בתחלתן וסופן כרוחב אצבע התם שאני דצריך המאכל לצאת כו':

י

יש עש"ך דהטעם כיון דהרבה מכשירין בחסרה או ניטלה המרה מש"ה הכשיר ועמ"ש לעיל דהטעם כיון שסמפון א' שופך לשתיהן הוא ההיתר. ואף להרמב"ן דכל יתר כנטול וניקב חבירו א"כ אין להתיר דע"כ לא מכשירין אלא כשניטל מכל וכל לא כשניקב מ"מ להלכה קיי"ל כרש"י והר"מ דכל יתר כנטול מכל ומש"ה אה"נ דווקא בה"מ שרי:

יא

אי כו'. ואף דבריאה אי שפכי להדדי טריפה מעל"ע התם איכא חשש סמפונא משא"כ הכא ניקבו סמפוני הכבד כשר ש"ך:

יב

והצבי. כתב הש"ך דבשערים משמע דאילים אין להם מרה כלל ועיין באחרונים חילקו בין צבי זכר יש לו מרה סמוך לזנבו ובין איילה נקיבה אין לה דמש"א ואני מסופק אפשר איילים הן מין אחר המוזכר בפסוק גם נחזי אנן אי יש להם או לא. גם קצת כתבו תורים ובני יונה יש להם מרה בבטן ובש"ע בהג"ה משמע דאין להם כלל מדלא הגיה על המחבר:

במ"י כלל פ"ח אות ו' הניח בצ"ע בצבי וכדומה שאין לה מרה סמוך לכבד אי ליתא למרה ויש טעם מר בכבד מהו דבה"ג כתב טעמינן אדוכתא משמע דוקא במקום המרה או אפשר דאיזה סמפון יש ששופך לכבד יע"ש. ומיהו כל שפוסל במרה פוסל גם בצבי וכ"כ התב"ש והוא פשוט ניקבה או חסר או ב' טריפה:

כתב כה"ג בהגהות ב"י או כ"ד נמצאו ב' מרות ולא הספיקו לבודקן ונתערב באחרות יש להכשיר ומשמע התם דהיו שם כמה סניפין בלא זה וחסר ויתיר יש פלוגתא דרבותא יע"ש:

יג

גרעין. עש"ך הראה מקום לסימן מ"ו ושם חילק אף למאן דמטריף כאן במחט התם כשר דאית לה דוכתא למיפק וכן פסק הט"ז שם להתיר בה"מ אם לא בתחב וכאן אסור אף בה"מ ולא מהני נפיחה דלא כפר"ח עתב"ש:

יד

ואין חילוק. ובכ"ע טריפה אבל נמצא אבן בתוכה דא"א לינקב כמו בגרעין של תמרה וכן בכבדא או בריאה אין לחוש והוא כשר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.