רשב"א/חולין/כז/א

רשב"א חולין כז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השוחט ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין. אאחד בעוף קאי, כלומר אינה כשרה עד שישחוט את הורידין, לאו דוקא אינה כשרה אלא כלפי שאמר תנא קמא כשרה דמשמע דשוב אינו צריך כלום ואוכל בין שלם בין מחותך, אמר רבי יהודה אינה כשרה בכך אלא עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא שחט ורידין כשרה ובלבד שיחתוך אבר אבר. אי נמי אינה כשרה ממש קאמר (וכיון) [וכגון] שצלהו או בשלו כולו כאחד בלא חתיכה אבר אבר דלרבי יהודה ודאי אסור אפילו דיעבד כמו שאני עתיד לכתוב בגמרא בס"ד כנ"ל.

גמרא: השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה עד כמה לשחוט וליזיל. פירוש דאי משום ורידין ולאפוקי מדרבי יהודה, הא לא אפשר דלרבנן אפילו לכתחילה אינו צריך חתיכת ורידין בשעת שחיטה כדאמרינן לקמן (כח, ב) בברייתא מאחר שלא הוזכר ורידין לשחיטה מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה. אי נמי דאפילו ר' יהודה לא קאמר אלא בעוף הא בבהמה לא.

איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארוב שנים בבהמה. ותרווייהו איתנהו, דלכתחלה ודאי צריך שנים בין בעוף בין בבהמה ומדרבנן, אבל מדאורייתא בסימן אחד סגי בעוף, כדאמר לקמן (ע"ב) שהטילו הכתוב לעוף בין דגים לבהמה, ובהמה נמי ברוב שנים וכדאמרינן לקמן (כט, ב) דאפילו בקדשים אין ממרקין אלא משום דמצוה למרק.

הכי גרסינן וישנה בכל הספרים: ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי. ורב כהנא גופיה הוא דקאמר לה, והכי קאמר ולטעמיך דסלקא דעתך דעיקר שחיטה מן הצואר קאמינא דנפקא לן מקראי, אם כן לותבן משהייא דרסה וחלדה הגרמה ועיקור מקראי, אלא מאי טעמא לא מותב ליה הכי, משום דהנהו הילכתא גמירי להו, והכי נמי עיקר שחיטה מן הצואר הלכתא גמירי לה, וקרא דקאמינא לא לעיקר שחיטה מן הצואר אלא לומר דאין שחיטה אלא מן הצואר, והיינו הסימנין שהוא מקום השחיטה שבבהמה, ולאשמועינן דלא לישוויה גיסטרא.

ורש"י ז"ל מחק גירסא זו ואמר דהכי גרסינן ותו שהייה חלדה וכו',ודברי המקשה הם, ואינו מתחוור, ועוד שאין צורך למחוק הספרים. ופירוש דלא לשויי גיסטרא שלא יחתוך המפרקת ואפילו דרך הולכה והובאה, משום דלדם הוא צריך, דהאי קרא בקדשים כתיב, ואילו שובר מפרקת מבליע דם באיברים כדאמרינן לקמן (קיג, א). ולספרים דגרסי בדרב יימר נמי וקרא למא אתי דלא לישוויה גיסטרא, אף על גב דההיא בחולין קא משתעי, התם נמי הכי קאמר דלא לישוויה גיסטרא כדי שלא יבליע דם באיברים והוה ליה דם האיברים שפירש ממקומו ונבלע במקום אחר, וכדאיתא נמי לקמן (קיא, א וע"ש בתוס' ד"ה וחתוכיה). ויש ספרים דלא גרסי ליה כלל בדרב יימר. ורש"י ז"ל פירש בלשון שני דלא לישוויה גיסטרא שלא ידרוס, והא דקאמר דרסה, הילכתא גמירי לה לאו דוקא אלא בגררא דשהייה חלדה והגרמה נקט לה, ואינו מחוור, חדא דסתמא הא דאמרינן שהייה דרסה הלכתא וקרא לדרסה דעל כרחך כיון דהוה ליה לאסוקי, אלא קרא לדרסה לא הוה ליה לאדכורי אפילו בגררא דהנהו דרסה אלא לשון ראשון עיקר, והא דמפקינה לקמן מושחט, אסמכתא בעלמא היא.

אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה. פירש רש"י אין לי שקרויין נתחים אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה, ואם כן לגבי הערכה נמי דכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים אינן בכלל הערכה, אלא נתחים שישנן בכלל הפשט, מנין לרבות להערכה הראש שכבר הותז שהוא אינו בכלל הפשט כדאמרינן בזבחים (פה, ב) את הראש לרבות צמר שבזקן תישים תלמוד לומר את הראש, זהו תורף פירוש רש"י ז"ל. ואינו מחוור חדא דלמה ליה למימר שכבר הותז, דלאו משום דהותז איצטריך לרבוייה, דהא לאו משום דהותז נפקא לן דאינו בכלל הפשט, אלא מרבויא דאת, ולא הוה ליה למימר אלא מנין לרבות את הראש שאינו בהפשטה, כלומר ומשום דכתיב את, ועוד דאי משום את דמיניה מרבה צמר שבזקן והקרנים איצטריך קרא למכתב הראש לריבויה הראש (ו)[ל]הערכה וכאלו נאמר משום דכתיב את איצטריך למיכתב הראש, וזה קשה דאי לאו ראש לא הוי כתיב את, ועוד דלא היתה סברא לומר שיהא שער שבזקן בהקרבה ולא הראש. אלא הכי פירושא והפשיט ונתח אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט קודם ניתוח, דקרא הכי קאמר והפשיט ואחר כך וניתח, אלמא אין בכלל הפשט אלא אותו שאפשר להפשיט ואחר כך מנתח ואם כן הראש אינו בכלל הפשט, שאי אפשר להיות הפשטו קודם לנתיחתו, שהרי כבר הותז, אלמא אינו בכלל הפשט.

ואם תאמר גם הוא אפשר להיות בכלל הפשט קודם ניתוח, שהרי יכול להפשיטו ולנתח הראש בעצמו לשנים, הא לא אפשר דכתיב (ויקרא א, ו) ונתח אותה לנתחיה דדרשינן אותה לנתחים ולא נתחים לנתחים וכדאמרינן בפרקין דלעיל (יא, ב) אלא אינו בכלל הפשט, וכיון שכן אף הוא אינו בכלל נתחים, אם כן מנין שיהא קרב תלמוד לומר את הראש. ואם תאמר מכיון דנפקא ליה מהכא דלא הוה בכלל הפשט, למה לי דאיצטריך את לרבות צמר שבזקן תישים. יש לומר אי לאו כתיב את הוה אמינא שיתלשנו. אם תאמר ואכתי מנא לן מהכא דראש כבר הותז. יש לומר מדאיצטריך קרא לרבותו. ואם תאמר אי משום דאיצטריך קרא דלמא לאו משום דהותז הוא דאיצטריך, אלא משום דאינו בכלל הפשט, דמדאיצטריך שמעינן דלאו בר הפשטה הוא, ומשום הכי איצטריך קרא לרבותו להקרבה. יש לומר דהכי קאמר מדאיצטריך קרא שמע מינה הלכתא גמירי לה דכבר הותז דשחיטה מן הצואר. ואם תאמר (אמאי) [אכתי] נימא מדאיצטריך קרא שמע מינה הילכתא גמירי לה דאינו בכלל הפשט ולעולם אין שחיטה מן הצואר. יש לומר דהלכות שחיטה אשכחן דגמירי להו הלכות הפשטה לא אשכחן דגמירי. כך תירצו בתוס'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.