אור שמח/נחלות/ב

אור שמח ‏ נחלות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו כו':

נסתפקתי בהנך מילי דאין הבן יורש מתורת נחלה היינו שלהאב אין זכות להנחיל זה למי שירצה ואם אין בן רק בת או אח אינם יורשים, ודוקא כי איתא לבן ברא כרעא דאבוה דמי וכמאן דקאי אבוהון בחיים, מי מצי ליטול בזה בכור פי שנים, דדוקא במידי דהוא זכות נחלה בזה שקיל בן בכור פי שנים, אבל מה דליתא בדין נחלות רק דבן הוי כאבוה קיים, לכאורה לא שייך בזה דהבכור שקיל פי שנים דמאי שנא בין ברא בוכרא לבן פשוט, וזהו נפק"מ לעבד עברי דעובד הבן ואינו עובד הבת מי אית ליה לבכור בזה פי שנים והדבר צ"ע. ונראה לפשוט זה מהא דבעי בירושלמי ריש פרק מי שהיה נשוי ה"ב על משנה דהיה שם מותר דינר אלו ואלו נוטלין כתובת אמן, היה שם בכור את אמר הבכור נוטל פי שנים מהו נוטל פי שנים, נוטל פ"ש בכתו או נוטל פי שנים בכל האחין [ולהמשל"מ מספקא דשמא הוי כנכסי האם ולא הזכיר הירושלמי], הרי מורה הירושלמי דאם היה כאן שלש מאות סלעים כתובת האחת, ומאה סלעים כתובת השניה, ויש כאן ד' בנים שני בנים לכל אשה וביניהן בכור דנוטל פ"ש בכתו היינו שני מאות סלעים אף דאם היה מתחלקת בשוה לכל האחין לא היה צריך הבכור ליטול רק מאה וששה סלעים שני חלקים מחמשה חלקים, נמצא דהמותר שנוטל הוא משום כתובת בנין דכרין אף ע"ג דזה אין חלק לבנות או לשאר קרובים רק בנין דיכרין דאית לה, ומינה הוה"ד לעבד עברי שאף ע"ג שאינו עובד את הבת שקיל בכור פי שנים:

אולם נראה דהפירוש בירושלמי אם הבכור הוא מבני כתובה הקטנה דאם שקיל בכתו אז נוטל פחות מכפי מה שהיה צריך ליטול מכל נכסי אביו ולגבי בכור דכתיב לא יוכל לבכר לא העמידו חכמים דבריהם, ועיין בפרק נערה שנתפתתה הי"א דשקיל וטרי אם ירתון תנן ואתיא כריב"ב, וקאמר איך רבנן מדמי ירושה מד"ת לכתובה דדבריהן, ועיין בבלי פרק יש נוחלין דף קל"א. ולפ"ז להעביר הזכות מן בכור לא העמידו חכמים דבריהם דבו לא יוכל לבכר כתיב, ועיין בההמ"ג לקמן פרק ו' הלכה ג' בשם ר"י בן מיג"ש דלדידיה הו"מ למבעי אם יש בכור מי בטלה כל הכתובת בנין דכרין הואיל ובטלה אצל הבכור תו בטלה אצל כל האחין, רק דא פסיקא ליה דבזה העמידו חכמים דבריהם, אבל לגרע זכות הבכור קא בעי שפיר וברור. אולם אף אם נימא דאם הוא מבני כתובה הגדולה שקיל פ"ש בכתו, אין לפשוט ספיקא דילן דשם הממון הוא ענין זכותי אשר ישנו בדין נחלה להנחילו לכל באי כחו ויוצאי חלציו, רק הוא תקנת חכמים ותנאה שרק הזכרים היוצאים ממנה ינחלו, אבל בעבד עברי הרי הוא בעצמותו דבר שאינו ננחל לשום יוצאי חלציו או קרוביו לבד בן, דברא במקום אבוה קאים ומצינן לומר דליתא בזה דין בכורה:

אמנם תלמוד ערוך בידן דאף בזה שקיל בכור פי שנים, והוא בנזיר סוף פרק ד', דהאיש מגלח על נזירות אביו, דאם הניח מעות לקרבנות נזירותו סתומים אז בנו מגלח עליהן, ובעי רבא בכור ופשוט מאי הלכתא גמירין לה והלכך לא בעי גלוחי לפום מה דשקיל, או דילמא ירושה היא וכי היכי דשקיל פי שנים ה"נ מגלח, הרי אע"ג דאם לית ליה אלא בת לא מגלחת כדאמר שם במלתא קמא דר' יוחנן עיין שם, ואפ"ה הוי שקיל פי שנים, אי לאו דשמא הלכתא גמירי לה, א"כ נפשט מינה דבעבד עברי שקיל פי שנים וז"ב:

ונבאר דברי הגמרא שם, ואת"ל ירושה היא ולפום דשקיל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא, או דילמא כיון דקני ליה לגלח לא שנא, ואין לו מובן כלל, ופירשו בתוספות בשם רבינו תם דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירותי אבל בהקדש דאמר לקרבנות נזירותי לא, וכבר כתב ע"ז הרא"ש שהוא מוזר מאוד. והנראה כוונה עמוקה בזה, דדא ברור דעל מעות סתומים שהניח הבן מגלח, ולעיל תנן הניח מעות סתומים יפלו לנדבה, וקאמר מ"ט יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהן וא"ר יוחנן הלכה היא בנזיר, ופירשו בתוספות דדברי הגמרא לא קאי על היכא דאמר מעות אלו לנזירותי דמשמע כפי מה שארצה אעשה, דאז לא הוי מקשה מידי דדמי חטאת מעורבין בהן דהא כל מה שהיה רוצה היה עושה והיה יכול להביאן כולן לדמי עולתו, רק בהפריש ואמר מעות הללו לקרבנות נזירותי דאז לא יוכל להביא בכולן דמי קרבן אחד, הלכך שפיר יש במעות הללו דמי חטאת מעורב, ונתבונן, דאם דמי חטאת מעורב בהן הלא יפלו כולם לים המלח דלא ידוע לן הי נייהו דמי חטאת כמש"ב בתוס' דף כ"ו ד"ה הא דאמרת מפורשין לא, וניחזי באומר לנזירותי לולא ההלכה מהראוי היה לומר יפלו לנדבה, ובאמר מעות אלו לקרבנות נזירותי אז היה לולא ההלכה מהראוי שיפלו כולן לים המלח משום דמי חטאת המעורב בהן. ונקדים עוד מה דבפרק הגוזל עצים דף ק"י פריך אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה, אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלו כו', וא"כ היכי דאמר לקרבנות נזירותי דאז הלא יפלו כולן לים המלח מפני דמי חטאת המעורבין ביניהן, ותו אדעתא דא לא אפרשינהו והוי להו למיפק לחולין אי לאו הלכה דגמירי דלמיתה אזלא ודמים שמתו בעליהן יפלו לים המלח, נמצא אלמלא ההלכות היינו ההלכה דיפלו כולן לנדבה, וההלכה דחטאת שמתו בעליה תמות הוי כולן חולין גמורים, דאדעתא דלהוי אזלי לים המלח לא אפרשינהו והוי נפקי לחולין ואז היה בהן דין ירושה והוי שקיל הבכור פי שנים, לכן כי הוי ההלכות דיפלו לנדבה ובאה ההלכה דבן מגלח על מעות שהניח אביו כשהן סתומים, תו שקיל בהן לגילוחו פי שנים כמו דהוי בלא ההלכות, וזה כוונת הגמרא ובחולין הוא דשקיל פי שנים היינו כשאמר אלו לקרבנות נזירותי דבלא ההלכות הוי חולין לכן כשחדשה ההלכה שהן הקדש וההלכה עצמה אמרה שהבן מגלח וירושה היא, אף דבמעות הקדש לא נגרע זכות הבכור ושקיל פי שנים, אבל בהקדש לא, פירוש מה דבלא ההלכה היה הקדש באומר מעות אלו לנזירותי דאז יפלו כולן לנדבה הואיל וראוין להביא בכולן עולה, כי חדשה ההלכה דבן מגלח ויריש, אבל דלשקול בכור פי שנים במעות דהקדש לא אמרה ההלכה, וזה ישר מאוד בכוונת הגמרא בס"ד:

אולם לשיטת ר"ת לא יתכן לפרש כן, דשיטתו בפסחים ע"ג וזבחים ה' ומנחות ד' ועוד, דמן ההלכה כל שבחטאת מתה באשם עולה ולא בעי שיהא ניתק לרעיה כלל, רק דחכמים גזרו גזירה דלפני כפרה. ולפ"ז קשה מאי פריך בפרק הגוזל עצים שם אלא מעתה אשם שמתו בעליה ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה, הא כל עולה הנשארת אחרי מיתתו קריבה, ואטו מי מקשה על הנך הראוים להקרבה ולאישים על גבי מזבח, ואם תאמר אחרי דתקנו רבנן דיהיה ניתק לרעיה תו אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אפרשינהו, דא"כ כי משני התם נמי גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה, הא על ההלכה לא קשה מידי ומאי מתרץ, וע"כ צ"ל כך, דכל עולה שמפריש לעולה באה לאחר מיתה ועלתה לגמרי לשם חובה ולמ"ד שעבודא דאורייתא אם הקרבן נפסל היורשין זקוקין להביא אחר, וכשבאה לאחר מיתה מרצה שעולה לשם חובה, משא"כ באשם שמת בעליו שיפול לנדבה דקרב לנדבות ציבור ואיהו לשם אשם אפרשיה וכעת הוא לנדבת ציבור אזיל ואין הנסכים ומנחה משלו וכחכמים באשם שמתו בעליו בפרק ג' דתמורה דפליגי אר' אליעזר יעו"ש. [וסברא זו תמצא בהגה"ה לתוס' זבחים דף ה' ד"ה מצאנו בבאין לאח"מ שכשרין ואין מרצין] וזה ברור לשיטת ר"ת, וכיון שכן תו אף אם אמר לנזירותי סתם לא לקרבנות נזירותי, ג"כ כיון דהוא אפרשינהו לקרבנות שיתחייב בעת מלאת נזרו ולסוף לנדבה אזלי לא לשם חובתו, דאינו חייב עכשיו הוי להו למיפק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשינהו, לכן הוכרח לפרש מה שפירש דבלשון קא בעי הואיל והלשון הוא הקדש יותר גרע דלא לשקול בכור פי שנים וזה דחוק מאוד ודוק:

יד

שלשה נאמנין כו' אביו לעולם אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא נאמן:

הרשב"ם והתוספות פירשו בהך דקאמר על משנה דה"ז בני נאמן אי ליורשו פשיטא, דעל מי שהוא אינו מוחזק שהוא בנו אינו נאמן לומר בכור הוא, רק על מי שמוחזק שהוא בנו עליו אמר דנאמן לעשותו בכור, וברא"ש בשם הר"מ שפליאה גדולה לומר כן, שאם בא אחד ממדינת הים ואמר על אחד שהוא בנו לא יהיה נאמן בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ושאר בניו ינחלו יעו"ש. והנה רבינו סובר כהר"מ כמש"כ כאן דמצד נאמנות דאב אתינן עלה ולא מצד מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה, דבנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ליכא מיגו ואמאי יהיה נאמן. ועיין נמוק"י שיש שרצו להוכיח כיון דנאמן להנחילו פי שנים לר' יהודה אף נגד החזקה וכמו שאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא כש"כ היכי דליכא חזקה כלל, ודחה הנמוק"י דסברא הוא שאין אדם אומר על בנו שאינו בנו וחזקה גדולה היא, והוי חזקה נגד חזקה ולכך נאמן בתינוק בין הבנים, אבל כדי להורישו אפשר שיאמר שהוא בנו על מי שאינו בנו שרוצה שיירשנו זה משום דרחים ליה וכיו"ב עכ"ל. אך מצאנו בירושלמי פ' חזקת הבתים הלכה א', תינוק כ"ז שהוא מושלך בשוק כו' ואביו ואמו נעשין כב' עדים א"ר אבהו וחשוד לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו דילמא בנכסי הגר את אמרת כו', ופי' דגר שאמר על פלוני שהוא בנו אינו נאמן דבכה"ג חשוד לומר על שאינו בנו שהוא בנו, הרי דהימנותו דיכיר [לר"י נגד החזקה ולרבנן בצריך הכירא] דוקא במוחזק שהוא בנו, רק דבשאר אדם איכא חזקה דאין אדם רוצה להעביר ירושה מיורשיו ולתת לאחר שלא כדין, אבל גר אינו נאמן שרוצה להפקיע נכסיו מתורת הפקר וליתנו למי דרחים ליה, הרי מפורש דלא כהר"מ וכמשמעות רבינו ודלא כדיחוי הנמוק"י:

והנראה לנו לומר בזה, דבכל יורשים שכן יורשים מכחו ואפילו אי לית ליה בנים ואחים מ"מ קא נחלי מכחו. ופוק חזי לריב"ב קיי"ל כוותיה דיכול להנחיל לבן בין הבנים ומקרא דביום הנחילו את בניו קא דריש ליה, חזינן שמוריש לאח בין האחים ולאחי האב במקום אחי האב, אף עפ"י דירתי מתורת משמוש, מ"מ עיקר הנחלה באה מכחו, ועיין לרבינו פרק ו' הלכה ב' איש פלוני כו' אבל אם היו לו יורשים רבים כגון בנים או אחים ואמר כו' פלוני אחי יירשני מכל אחי כו', ואף ע"ג דאחיו ירית מכח משמוש דאב, הגם דבזה איכא פלוגתא דקמאי אם אחיו ירית מתורת משמוש עיין תוספות ק"ח ושאר מקומות בזה, בכ"ז מלשון רבינו פרק ט' מזכיה הלכה ה' בד"א כו' או אחד מכלל בני בניו [ועיין תשובת רעק"א סימן קל"ב מש"כ בזה]. ולדעתי הוא גמרא ערוכה שם בהא דאמר שכ"מ שכתב כל נכסיו כו' אם ראו ליורשו נוטלן מתורת ירושה כו' אי ס"ל כריב"ב כו' אלמא דבכל אינש דראוי ליורשו אמר ריב"ב דיכול להנחילו למי שירצה, א"כ הימנותא דיכיר דאמר רחמנא הוא דוקא בכה"ג, שבהימנותו מעביר נחלה מן הראוים ליורשו, אבל בגר שאין לו יורשים כלל וכלל ובהימנותו אינו מפקיע מיורשיו שבנכסיו אם יזכו לאו מכחו קא זכו, רק מהפקירא קא שקלו, ע"ז לא אמר רחמנא יכיר, וכמו דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו כו' יכיר, הא באין לו יורשים כלל ע"ז לא אמרה רחמנא יכיר שנאמן להעיד עליו שהוא בנו, ולפ"ז הא דאמר הירושלמי דילמא בנכסי הגר אתאמרת הוא כפשוטו דעל זה לא כתבה רחמנא יכיר, ודוק כי הוא חדש:

ושיטת הירושלמי פרק עשרה יוחסין דהאומר בני זה ממזר נאמן לתת לו אבל לא ליקח ממנו, דדוקא שאומר שהוא בנו רק שהוא ממזר מחייבי כריתות אבל ליקח ממנו לא וכמו דכתיב בקרא יכיר לתת לו פ"ש [ויעוין מש"כ בזה בהלכות יבום פרק ג']. והתבוננתי כי התוספתא שלנו בב"ב נסדרה עפ"י שיטת הירושלמי [כמו שהראיתי בכמה מקומות] וז"ל היו מוחזקין בו שהוא בכור ובשעת מיתה אמר אינו בכור אינו נאמן [דליקח ממנו אינו נאמן ולעשות בכור לאינו בכור לא האמינתו תורה] היו מוחזקין בו שאינו בכור ובשעת מיתה אמר בכור הוא נאמן [דזה לתת לו פי שנים] היו מוחזקין בו שהוא בנו ובשעת מיתה אמר אינו בני אינו נאמן [דזה הוי כמו ליקח ממנו שנוטל ממנו ירושתו] שאין בנו ובשעת מיתתו אמר בני הוא נאמן [שזהו כמו לתת לו דלשקול ירושה], ומשמע מדברי התוספתא דנאמן כמו בבכור ונאמן מתורת יכיר ולאו דוקא משום מיגו, וא"כ נאמן אפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, דאי מתורת מיגו, א"כ במוחזקין שהוא בנו ואמר אינו בנו יהא נאמן מיגו דיהיב נכסיו לאחרים, ועיין רמב"ן בחידושיו לדף ל"ג, ויש לדחות, אבל המשמעות כמש"כ, וסיפא דתוספתא מובא בירושלמי שם פרק עשרה יוחסין עיי"ש ודוק:

והנה הקצות הקשה לשיטת הרמב"ן בנמוקיו, על התורה, דמצוה על האב להכירו שהוא בכור, א"כ מאי פריך אלא לרבנן יכיר למה לי והא אצטריך יכיר למצוה. ולדעתי לק"מ, דכל כמה דלא ידעה הגמרא וסברא שאין אופן בשום ענין שלא יוכל להעביר חלק הבכורה, א"כ איך שייך שהטילה התורה עליו מצוה לפרסם ולהודיע שהוא בכור, כי יודיע שהוא בכור מאי אהני ומאי נפק"מ, בידו לעשות כפי רצונו ע"י לשון מתנה, וא"כ אין זה בגדר המצוה כלל, אבל למה דמשני דאיכא גווני דלא מצי יהיב במתנה ולאו בדעתו תלוי, וע"ז נפק"מ במה שהוא בכור, א"ש דהוי מצוה להכירו ופשוט מאוד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.