אור שמח/נדרים/ו

אור שמח ‏ נדרים ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

היה שמעון כהן הרי הוא מותר להקריב קרבנות ראובן שהכהנים שלוחי שמים הן ואינם שלוחי בעל הקרבן.

הנה בירושלמי על הך דפורע חובו שלא מדעתו דאמר דתליא בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים אם פורע חובו של חבירו חייב לשלם הלוה למי שפרע בשבילו, וקאמר עד כדון בשבע"ח כו' בע"ח דוחק כו' תדע לך שהוא כן נישמיענה מהדא דתנינין ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות כו' חטאות ואשמות כו' הרי מפרש דהכהן רשאי להקריב עליו גם קרבנות משלו והוי כפורע חובו של חבירו, מיהו דוקא קדשי קדשים הא קדשים קלים לא מסתברא דהוי כמאן דיהיב ממון לחבריה כיון דממון בעלים הוי, אבל בקדשי קדשים אף לר"ש דקדשים שחייב באחריותן לענין אונאה ונזיקין וכיו"ב מקרי ממון רעהו, לא אמרינן דמפיש ממונא דחבריה המודר, דדוקא כי ליתנהו בעינייהו אמרינן דכממון דמי הא כל כמה דאיתנייהו בעינייהו הוי ממון גבוה וכמו דאמר בפ"ק דפסחים (דף ו') והמוכר עולתו אף בחייב באחריותן לא עשה ולא כלום וז"פ. אמנם נ"ל דאע"ג דבהא קיי"ל כהירושלמי דשרי להקריב משלו על של מודר דהוי כפורע חובו מ"מ זה דוקא במחוסרי כפרה כקיני זבין וזבות וחטאות ואשמות של מצורע דבזה הא קי"ל דאין צריכין דעת שכן אדם מביאן על בניו ובנותיו כשהן קטנים, ואף אם עושה מדעתו ג"כ שרי כיון דלאו שליחותיה עביד דשלוחא דרחמנא הוא ולאו דעתו צריך והוי כפורע חובו של חבירו מדעתו דשרי, הא בשאר קרבנות שצריכין דעת ואם מפריש עליהן שלא מדעתן לא יצא א"כ כי מקריב קרבנות משלו על המודר מדעת המודר הוי כאילו המודר נוטל בממונו של חבירו ופורע חובו. וגדולה מזו מצאנו לחד מ"ד דבשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לא יחזיר אבידתו משום דקא נהנה פרוטה דרב יוסף, אע"ג דאין לך מבריח ארי גדול מזה שמבריח העני ממנו, וגריע טפי מהך דפורע חובו דאינו נחסר המדיר ממון רק בגרמא דהחזרת אבידתו נהנה מה שנפטר מן העני בכ"ז הוי אסור לכו"ע אי לאו משום דלא שכיח, משום דע"כ לא שרי מבריח ארי רק שבלא המודר נעשה זה הא כשהמודר נוטל נכסיו של פלוני ומבריח ארי ממנו אסור וא"כ כאן כיון שבלא דעתו של המודר לא סגי הוי כאילו המודר נוטל ממון של הכהן המדירו ופורע חובותיו וזה ודאי אסור. וכיו"ב כתב הר"ן לקמן פרק השותפין (דף מ"ז) ד"ה והוי יודע דכי תנן כו' אם מת לא יירשנו כו' דנהי דאמרינן לעיל דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא היינו כשאחר פורע חובו של חבירו שלא מדעתו אבל מדעתו ודאי אסור כו'. ולפ"ז א"ש מש"כ רבינו להקריב קרבנות ראובן, הא קרבנות משל שמעון לא שרי רק של מחוסרי כפרה וכדפרישית:

ולפ"ז א"ש הגירסא שמחקוה המפרשים בסוגיא דתורם משלו על של חבירו צריך דעת כו' ת"ש תורם כו' לדעתו במאי עסקינן אילימא מן בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דמאן אילימא לדעתו דיליה מאן שויה שליח אלא לדעתו דבעל הכרי הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלא משלו על של בעל הכרי ולדעתו דמאן אילימא לדעתו דבעה"ב הא קא מהני ליה אלא לדעתו דנפשיה כו' וא"א צריך דעת הא קא מהני ליה אלא לאו א"צ דעת, דהלשון כפול ומיותר. ולפ"ז הכוונה אילימא לדעתו דבעל הכרי היינו שאומר בלשון שליחות כמו כל השומע קולי יתרום הא קא מהני ליה פירוש דשליחותו קא עביד ואע"ג דאין צריך לשליחות בכ"ז כיון שאומר לו להרים בלשון צווי ועושה שליחותו שפיר קא מהני ליה אף אם אין צריך דעת של בעל הכרי כלל דמטעם מה אין צריך דעת מפני שזכות הוא לו וסתמא ניחא ליה לכן כי עביד בשליחותיה שפיר אסור, ועוד דרוב פוסקים ומהם הרמב"ן וכן סתם השו"ע להלכה דאף במלמדו מקרא והוא שלא יאמר לו ללמדינו, וכן במשיאו בתו בוגרת ומדעתה פירשו הר"ן ורשב"א שאם עשאו החתן שליח לדבר עמה אסור דהא קא מהני ליה ועיין רשב"א ורא"ש בפסקיו ובהגהת רמ"א סימן רכ"א סעיף ב', ותו אמר אף כי תאמר דמדעתא דנפשיה היינו שלא אמר בלשון צווי רק שאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום וכיו"ב דאין זה לשון צווי רק לשון שמי שירצה א"כ כי קא עביד מחמת רצון נפשו עביד, בכ"ז אם אמרת צריך דעת הא קא מהני ליה, פירוש שאף אם תאמר דפורע חובו של חבירו והוי כמבריח ארי בכ"ז אם צריך דעת הרי הוי כאילו המודר בעל הכרי נוטל פירות התורם ופוטר עצמו בפירות של תורם מהפרשת תרומה ומבריח ארי מממונו בממון חבריה ואסור, ודוקא פורע חובו דלפרעון לא צריך דעתו הא כיון דצריך דעת אסור ומשני משל בעל הכרי על של בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום כו' ודוק היטב:

ז

ומלמדו תורה שבע"פ שהרי אסור ליטול עליה שכר אבל לא תורה שבכתב כו'.

הר"ן כתב דמלמדו תורה הוא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. והנה קשה לפ"ז לרב יהודה דסבר בר"ה פרק ראהו ב"ד התוקע בשופר של עולה לא יצא דמצות ליהנות ניתנו איך יוקים משנתינו דמלמדו מדרש כו' וכבר הקשה כן בספר טורי אבן עיי"ש באורך. לכן נ"ל דטעמא, דכל שאינו מרויח לו בממון כלל רק הנאה שמלמדו וכיו"ב אם המדיר עביד מצוה ואדעתיה דנפשיה משום מצוה דיליה ובגרמא דמצוה דיליה קא מתהני אידך שרי דנחשב עשיה זו להנאת המדיר טפי מן המודר, ומשו"ה בנכסי מבקר אסורים על החולה שרי לבקרו וכמוש"כ הר"ן לקמן (דף ל"ט) ד"ה אי בשנכסי מבקר אסורים על החולה אפילו יושב נמי דעומד מ"ט שרית ליה משום דמבקר מצוה דנפשיה עביד ונהי דחולה מתהני ממילא שרי כו' הרי התם שהחולה נהנה ואפ"ה כיון דהמדיר מצוה קא עביד שרי, ה"נ שהוא קא עביד מצוה ללמדו בחנם והמודר נהנה ממילא שרי דמה אני בחנם אף אתם נמי בחנם ואם אין נוטלין שכר על המקרא שרי כמו במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה דאינו מהנהו במה דאינו נוטל דמים כיון דכך המנהג שלא ליטול והנאתו שלומד אצלו או שמתבקר ממנו הלא המדיר משום מצוה קא עביד, וכן מחזיר לו אבידתו אע"ג דמתהני מגופיה שמחזירו בכ"ז כיון דמשום מצוה קא עביד שרי ודוק:

שוב מצאתי בשיטה מקובצת דברים רבים לראשונים והריטב"א כתב כדברי. אולם הרשב"א כתב בטעמו משום דכמו דאמרינן דמן חיותיה לא אדריה כן הכא במבקר ומלמדו מדרש דמן מצוה דיליה לא אדריה כיון שהוא נהנה שעושה מצוה בשמבקרו ומלמדו, רק חילק היכי שאין ההנאה נמשכת אחר המעשה שרי אבל היכי שהנאתו נמשכת אחר כך כמו במי שאין לו מה שיאכל דאסור ליתן לו לאכול דהנאה שלו נמשכת אחרי עשיית מצוה של המדיר אסור. ואם כי הדברים חריפים אך א"כ לפ"ז כי אמרינן כל הני הילכתא דוקא בשאסר המדיר נכסיו על המודר שייך לומר שממצוה דיליה לא אדריה, אבל בשהמודר אסר על עצמו נכסיו של מדיר לא יתכן לומר סברא זו שממה שעביד המדיר מצוה לא הדיר את עצמו כמובן, ואטו נוקים כל הני סוגיא כשאסר המבקר על החולה, ועוד א"כ אמאי דחיק הרשב"א על הך דאין לו מה יאכל דהיכי דאזמניה על ככרו שאין הנאתו נמשכת אמאי אסור לוקמא בשהעני שאין לו מה שיאכל אסר על עצמו נכסיו של פלוני דאע"ג דהמדיר מצוה קא עביד אסור [ודחוק לומר דאיהו סבר כהר"ן דבזה שייך מן חיותיה לא אדריה כמו שדחה אותם בטו"ט המחנ"א סימן ס"ג עיי"ש, וראיתי ברשב"א לקמן שמסתפק בזה] וע"כ היכי דהמדיר מצוה קא עביד והמודר נהנה ממילא בלא חסרון ממון של המדיר ובלא תוספות ממון של המודר [דבאבידה מידי דנפשיה קא מהדר] אין זה הנאה כלל של המודר ובטילה ואינה נחשבת כלום לאסור בזה לעשות להמדיר המצוה דמשום מצוה דיליה קא עביד ודוק:

אולם אף להר"ן לא קשיא לרב יהודה, דהנה בירושלמי רמי הא דתנן פרק אין בין המודר ומרפאהו כו' אבל לא רפואת ממון שהוא רפואת בהמתו מ"ש ממחזיר לו אבידתו דשרי ר' יודן ור' יוסי ח"א כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו פירוש דמדירו מנכסיו שרי להחזיר לו אבידתו דמידעם דנפשיה קא מהדר ומן גופו לא אדריה, כאן במדירו מגופו שנהנה מטורח גופו לכן אסור, [והקרבן עדה פירש על המודר ואינו במח"כ. גם הפ"מ במחכ"ת לא כוון יפה, וכלשון הזה נמצא גם בירושלמי ריש פרק המדיר יעו"ש דהפירוש שם כמו שפירשתי כאן ודוק] וח"א כאן בשיש לו מי שירפאנו כו' והביאו בפסקי הרא"ש, וא"כ רב יהודה סבר כהך מ"ד דמחלק בין מדירו מגופו בין מדירו מנכסיו וכאן הך דמלמדו מדרש מתני בהך דמחזיר לו אבידתו בחדא בבא ומיירי תרווייהו שמדירו מנכסיו לחודיה ולא מגופו לכן שרי ללמדו מדרש אע"ג שנהנה המודר דמצות ליהנות ניתנו בכ"ז הוא אינו נהנה מנכסיו רק במקום שנוטלין שכר ואיהו מלמדו בלא שכר הוי כנהנה מנכסיו וכמו שפירשו האחרונים בסימן רכ"א סעיף ד' עיין ט"ז ודו"פ דהוי כאילו קיבל ממנו השכר וחזר ונתנו לידו ודוק. אולם מגמרא דילן לא משמע לחלק כמוש"כ הרא"ש בפסקיו והך דקאמר בנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לאו דוקא וכוונתו שהדירו מגופו ג"כ ואפ"ה שרי וכדפרישית, דאל"ה איך ס"ד ללישנא בתרא דבנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דאסור להחזיר לו דקא מתהני ליה הלא אינו מהנהו מנכסיו רק מגופו שטורח בהשבתה, וע"כ דלאו דוקא נקיט נכסי וכוונתו שהדירו מנכסיו ומגופו ודוק. וצע"ק דברי הר"ן שם (דף ל"ד) שפירש הגמ' אלא למ"ד בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר נמי מיהדר אמאי תפול הנאה להקדש דהוי כמו זבינא דרמי על אפיה דאע"ג שמתהני מנכסים מ"מ כיון דיכול להשיג ממקום אחר שרי, א"כ כאן שהיה השכר מצוי בידו שרי ליטול שכר בהשבתה, הא פירש הר"ן דבאומר נכסים אלו אסור אף בפחות ויתר שהנדר חל על הנכסים וכאן קאמר בשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר וכיון שאסר הנכסים שוינהו עליו כהקדש ואף לקנות ביותר מכדי שוין אסור וצע"ק ואכמ"ל:

יא

ואסור [ראובן] בגחלתו כו'.

נ"ב ביצה (דף ל"ט). (בית יוסף):

טז

ואסור לראובן להשאיל כו'.

בגמרא בשלמא לא ילונו דקא מהני ליה אלא לא ילוה הימנו מאי קא מהני ליה ובשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו דקא מתהני מניה אלא לא ישאל הימנו מאי קא מתהני מיניה, עיין מה שפירשו רבוותא קדמאי. ולדידי נראה דזה פשוט דהלואה מ"ע מן התורה אם כסף תלוה חובה אבל שאלה לא מצאנו שיהא מצוה ודיקא נמי דהר"ן בתשובה כתב דהמשאיל ספר המשאיל מצוה קא עביד, וא"כ מתהני מפרוטה דר"י תו לא הוי כל הנאה שלו. יעוין ש"ך סימן ע"ב ס"ק כ"ט, וא"כ דכל שאלה הוי מ"ע ודאי איך יתחייב שואל באונסין, וא"כ נראה דלמאן דאסר לעיל (דף ל"ג) להחזיר מודר למדיר אבידתו משום דקא מתהני מיניה פרוטה דרב יוסף א"כ ה"ה גבי הלואה שמלוה למדיר בעת הלואה דמצוה קא עביד פטור מלמיתב פרוטה לעניא ולכן אסור ללוות הימנו, וזהו שאמר דלמאן דשרי לעיל (דף ל"ג) להחזיר אבידתו אף בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר, א"כ קשה הכא אמאי לא ילוה הימנו מדיר ממודר, ולמאן דאסר תמן להחזיר אבידתו למדיר א"כ כאן ניחא הך דלא ילוה הימנו אלא לא ישאל הימנו מאי קא מתהני ליה דבעידן שאלה לא מיפטר מפרוטה דעניא, ונכון:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.