אור שמח/נדרים/ה

אור שמח ‏ נדרים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם או הריני אסור בהנייתך כו' שהרי חלל דברו.

וכן בראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם אם עבר ראובן וההנהו לשמעון לוקה משום בל יחל דברו כמבואר לקמן פ"י הי"ב ואם הלכה לפני הפסח והר"ז מהנה אותה הרי זה לוקה אבל בנהנה המודר המודר אינו לוקה כמוש"כ רבינו כאן, והנה רבינו נסים השיג עליו מהא דאמרו למעול נותן הא לא אסורה ליה, ובזה יפה כתב הלח"מ דלא דמי מעילה לבל יחל מעילה שהוא על החפץ שהוא הקדש אינו רק להנאסר אבל בל יחל שהוא איסור גברא הוא להמדבר וז"פ. אולם מה שהקשה הר"ן מהא דאמרו בנדה (דף מ"ו) לזדון בל יחל ומוקי כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים דלוקין משום בל יחל, לאו ראיה דהגמרא נקטא מילא דפליגי ביה אמוראי וכי פליגי לענין הקדש ומשום זדון דמעילה אבל כאן מיירי שאסר הככר עליו ואכל הוא לכשיגדיל דעובר משום בל יחל, וכי"ב מוכרח הר"ן לפרש לדידיה הך דזדון שבועה עיין תוס' שמה, ובפרט לשיטת רבינו דזדון שבועה משכחת כפשטיה בהשביע את אחרים עיין פ"ה מהלכות שבועות ה"ד נקטיה משום זדון שבועה:

אולם ראיה עצומה לדעת רבינו מהך דתניא בתוספתא פ"ב המודר הנאה מחבירו ומת עושה לו ארון ותכריכים וחלילין כו' שאין הנאה למתים יעו"ש. ואם נימא שאין המדיר עובר כלל אם ההנה להמודר דרק המודר עובר, א"כ איך תני כאן דינא דמת פשיטא אף אם יש הנאה למתים הרי במתים חפשי ואיך שייך איסורא או היתירא גביה. ואין לומר דאיכא משום לועג לרש לכן קאמר משום דאין הנאה למתים וכיון דבכה"ג דליכא הנאה גם לחי שרי תו ליכא גם משום לועג לרש כמו שפירש הרשב"ם בנדה (דף ס"א) בתוד"ה אבל עושה אותם כו' יעו"ש, זה אינו דכבר דחו תוספות שמה, ועוד הכא לא שייך לועג לרש כיון דלכו"ע מידי דהיתרא נינהו ורק לדידיה הוי אסורים, ובר מן דין תנא דידן היתרא דדין מודר קא אתי להשמיענו לא דינא דלועג לרש. ועל כרחין דדעת רבינו עיקר דעובר המדיר אם ההנהו להמודר ואם היה הנאה למתים והיה להמודר הנאה תו עבר המדיר משום בל יחל דברו וקמ"ל דאין הנאה למתים ומש"ה שרי המדיר לעשות כל צרכיו אחרי מותו וזו ראיה גדולה לדעת רבינו. ובזה פשוט הא דאמר הגמ' (בדף ל"ז) אלא למאן דאמר שכר שימור כו' בקטן דהמדיר אסור ללמדו בחנם משום דמהנהו, והר"ן נדחק לשיטתו משום דקטן אוכל נבילות הוא עיי"ש ודוק:

ובזה מחוור שיטת רבינו לקמן פ"ז ה"ה שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהן שלא יהנה בו השני כופין את הנודר למכור חלקו והיינו משום דהמדיר יעבור בבל יחל אם יהנה חבירו ואיהו יעשה איסורא לכן לדידיה כייפינן למכור חלקו, ובפרט באוסר הנייתו על חבירו שאפשר שחבירו אינו עובר כלום בהנייתו ממנו כמו שנסתפק המשל"מ בפ"ד מהלכות מעילה דדוקא באוסר דבר המסויים יש מעילה בקונמות אבל באוסר הנייתו לא וא"כ רק המדיר יעבור על לאו דב"י דברו ולכן לדידיה קנסינן [זכר לדבר מקדושין (דף נ"ה) מסתברא כל היכי דאיכא איסורא התם קנסינן] ודוק. ומצאתי חבר לרבינו רש"י ביצה (דף ל"ט) המודר אסור כו' דה"ק ממוני עלך הקדש הרי אתה עלי חרם הכי קאמר ליה כו' הלכך הנודר אסור ליהנות כו' דכתיב לא יחל דברו כו' הרי דבמודר ליכא בל יחל כיון שלא דיבר מאומה רק הוי כנהנה מן ההקדש דלדידיה אסור, ודוקא באוסר נכסיו איכא מעילה משא"כ באוסר נכסי חבירו ליכא מעילה ועיין משל"מ הלכות מעילה בזה, לכן פירש בסיפא משום בל יחל:

אך לפ"ז הא דאמר (בדף ט"ו) הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה קאי על הבעל המדירה וכמוש"כ רבינו בפירוש בפ"י א"כ הא דאמר לא הלכה איסורא בעלמא ג"כ על המדיר קאי דאיהו אסור לההנות אותה, וא"כ יש להבין אמאי אי דחש שמא תלך אח"כ הלא לפי שיטת קדמאי שהביא רבינו נסים בפ"ג (דף כ"ד) דאם אמר נכסי אסורין עליך אם תלך למקום פלוני יכול לומר לא איכפת לי שלא הייתי סבור רק להשלים רצוני ועכשיו שאיני חושש כבר נשלם רצוני וא"כ יכול למחול ולומר לא איכפת לי אם תלך לבית אביך ואמאי אסור לההנות אותה הא בידו למחול, ודחוק לומר דכל זמן דלא מחיל אסור לההנותה שמא תלך לבית אביה טרם שימחול וכי הלכה תו נאסרה בהנייתו למפרע. ובאמת בדברי רבינו לקמן נראה דמפרש האיסור עליה וטעמא דמיתסרא משום מעילה בקונמות דדבר זה שייך על המודר דלדידיה אסור. אמנם המשל"מ נסתפק באוסרו בהנייה דהוי דבר שאינו מסוים אם שייך מעילה יעו"ש, ובתוספות חדשים בשיטה בפ"ק דמנחות בדפוס ווילנא החדש כתבו דמשו"ה בקדשים קלים אסור ליהנות מה"ת משום לא יחל דברו ולרבינו לא שייך זה רק על המדיר לא על כולי עלמא ודוק:

וצ"ע לפי שיטת הרז"ה ורבים מהקדמונים דאע"ג דנדר חל לבטל את המצוה לא חל לקיים המצוה כמו הנודר מנבילות וטריפות דאין איסור חל על איסור, א"כ בהדיר אחד את חבירו מנבילתו וטריפתו אפשר דחייל לשיטת רבינו דהוי איסור מוסיף מיגו דמתוסף איסורא לגבי מדיר דקאי בבל יחל איתוסף איסורא לגבי מודר ואי אכיל קא מעיל למ"ד יש מעילה בקונמות. ואע"ג דבלא"ה עבר משום לאו דלפ"ע, ז"א דדוקא במאכילו בידים אבל בההנהו לדעתו ודאי דליכא לפ"ע אם אינו מוחה בו מה"ת ובפרט היכי דמצי שקיל אחרינא, אבל לאו דבל יחל מתוסף שפיר ודוק בכ"ז:

יא

נאסר בבשר זה או ביין זה ונתבשל עם הירק כו'.

רבינו לא הביא בשאני טועם דינא דאם נתבשלו עם דברים שנותנין בהן טעם אי אסור והטור השווה אותן למשקין היוצאין מהן דאסורין מספיקא, וכן נראה בגמרא דקא פשיט על משקין היוצאין מהן מבצים שנתבשלו עם הבשר. אולם אפשר דרבינו סובר דדוקא באלו שפיר פשיט דאסור דאפילו חליפין וגדולין אסור אבל בשאני טועם דחליפין וגדולין בדבר שזרעו כלה מותר אפשר דרק משקין היוצאין מהן אסור דכוונתו על כל מה שנתהווה ממנו הא מה שנבלע בדבר אחר לא אסיק אדעתיה לאסור דבר אחר בשבילו, וכן כתב הלח"מ. אבל נרגש מהא דתנן אמר קונם יין שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנו"ט ה"ז אסור הרי דבשאני טועם אסור בטעם שנתן בתבשיל, אך לפ"ז תגדל הפליאה על הגמרא דלא פשטה מהך משנה דבשאני טועם אסור במשקין היוצאין מהן דחזינן דאסור בתבשיל שיש בו טעם יין עכ"ד. ובמחכתה"ג לא עמד על טעם הדבר, שהרי הרשב"א בחידושיו לחולין בסוגיא דזרוע בשלה הביא בשם רבוותא בעלי התוספות דהא דדייק דמדאסור בשר בחלב דטעמו ולא ממשו דבר תורה הוא דיוק מאיסור החלב שאינו נפלט לתוכו רק טעם הבשר הא מן הבשר לא מצי לדייק כיון שנפלט לתוכו גוף החלב אעפ"י שמתפשט על הבשר בכ"ז טעמו וממשו קרינא ביה, ולנידון דידן פשיטא דדוקא על משקין היוצאין מהן כמו יין מן ענבים ודבש מתמרים ושמן משומשמין הא ביין שנתערב עם תבשיל הרי נבלע גוף היין אעפ"י דאינו ניכר רק טעמו אסור בשאני אוכל ושאני טועם, רק כי פשיט הגמ' על אלו אם אסור במשקין היוצאין מהן הא פשיט מבצים שנתבשלו עם הבשר דטעמו של בשר קא נפיק ולא ממשותו. וזה מדוייק בלשון הר"ן שבד"ה אמר ר' יהודה בזמן שאמר בשר זה עלי כו' ואסור ביוצא ממנו, משא"כ במשנה דקונם יין שאני טועם ונפל לתבשיל פירוש דכיון דאמר שאני טועם כו' אפילו ע"י תערובות כו'. וכן כי פשיט הגמרא מציר היוצא מן הדגים וכיו"ב שטעמו ולא ממשו הוא. נמצא דלשיטת הטור ג"כ נפ"מ דביין שאני טועם ונתבשל ונתן טעם בתבשיל אסור בודאי ולוקה עליו וז"פ, [ועיין בהגהות רעק"א בשו"ע]. ופוק חזי לרבוותא קדמאי הביאם הריטב"א בהלכות רמב"ן שרצו לומר דקונם יין שאני טועם אסור בתבשיל שיש בו טעם יין אף אם נתערב קודם שנדר מן היין אע"ג דבדגים שאני טועם שנינו דמותר בציר שיצא מהן כבר וע"כ משום האי טעמא דכאן איכא טעמו וממשו, ואם כי הטור לא זכר זה מ"מ שפיר איכא חילוק בין טעם יין לטעם בשר בבצים וכדפרישית ודוק:

ובדברי רבינו יש דיוק נפלא מאוד שכתב נאסר בבשר זה הרי דכתב נאסר ובהלכה י"ב כתב נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר, דייק שאסרו על עצמו, והוא מפני שאם אסר אחד על חבירו יין זה אין זה דבר שיש לו מתירין דהא על הנאסר אין בידו להשאל על הנדר ולהמדיר אינו אסור. ואף לשיטת רבינו דהאוסר פירותיו על חבירו אם ההנה המדיר להמודר המדיר לוקה, בכ"ז לדידן דיש מעילה בקונמות מאן מעל הלא המודר וכמו שמפורש (בדף ל"ה) באומר ככרי זה עליך דמקבל מתנה מעל לכשיוציא ולא הנותן דלדידיה לא אסירא וכן פסק רבינו בפ"ד מהלכות מעילה, וכיון דלהמודר אינו אסור ומיבטל בטיל תו המדיר שרי לההנהותו וז"ב, וחילוק זה נזכר בשו"ת מוהרימ"ט סימן ה' בח"א ודברי רבינו מורים ע"ז בדיוק גדול:

וכיון שזכינו לזה נתבארו דברי רבינו לקמן הי"ו האוסר פירותיו על חבירו כו' הרי גידוליהן וחלופיהן ספק דתמה הראב"ד דעל הגדולין לא בעי רק על החלופין משום דהוי דבר שלב"ל ואין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו. ובאמת הוא א"ש דגם הגדולין בדבר שזרעו כלה הרי אינם בעולם ולאו מינה קא רבו ובכל האיסורים מותרים רק דהוי כמו חלופי הקדש שבאין חלופי העיקר, אבל סתימת רבינו צ"ע דבאין זרעו כלה הרי מעורב בהגדולין ולא שייך דבר שלב"ל וכן כתב הלח"מ. אמנם לפ"ז א"ש דכיון שאסר פירותיו על חבירו הרי לחבירו הנאסר בהן לא הוי דבר שיש לו מתירין וצריך להיות הגדולין מבטלין להעיקר וכמוש"כ בהלכה ט"ו דצריך להיות הגדולין מבטלין לעיקר רק דמשום דהוי דבר שיש לו מתירין וכאן באוסר פירותיו על חבירו הוי דבר שאין לו מתירין ותו גם הגדולין מבטלי להעיקר רק דגדולין אסורין כמו בזרעו כלה דהוי כחליפין. ולפ"ז באוסר פירותיו על חבירו צ"ע אם בדבר שאין זרעו כלה אסור בגדולי גדולין כיון דבטלי נמצא דבר שאין זרעו כלה עם זרעו כלה שוים או לא פלוג אבל דברי רבינו מזוקקים. ובזה א"ש מה דאמר רמי ב"ח או דילמא משום דחלופין כגדולין דמי לא שנא הוא ול"ש חבירו, ומוכח דבגדולין פשיטא ליה והיינו בדבר שאין זרעו כלה, משום דאיהו סובר לקמן דגידולין אינן מבטלין להעיקר בכל האיסורים ומשה"ט אסורים בקונמות לא משום דשיל"מ וכמו דמותיב לקמן (דף נ"ט) מהך משנה דקונם יעו"ש והבן. משא"כ לדידן דקיי"ל דגדולין מבטלי להעיקר ורק בקונמות משום דבר שיש לו מתירין כדמשני ר' אבא, א"כ באוסר פירותיו על חבירו דלא הוי דבר שיש לו מתירין וכמוש"ב תו אתו גדולים ומבטלים להעיקר ורק גדולים אסורים דלא גרעי מגדולי דבר שזרעו כלה ותו הוי דבר שלב"ל כמו חלופין וכמו שפרשנו בס"ד ודוק. אך הראב"ד הקשה אמאי בדבר שזרעו כלה הגדולים אסורים הא הוי זה וזה גורם, ותירץ הכס"מ משום דדבר שיש לו מתירין חמור. ולפ"ז באוסר פירותיו על חבירו לא שייך זה. וראיתי תוך דברי הלח"מ שהעיר בסברא זו דלהנאסר לא הוי דבר שיש לו מתירין אך לא הרגיש בישוב דברי רבינו ודוק. אולם דע דבדבר שאין זרעו כלה לא שייך זוז"ג דמיניה קא רבו ממש ועיין תוספות ע"ז (דף מ"ט) ד"ה שאם נטע והבריך כי' ובד"ה שאח"ז וראה בר"ן (דף נ"ז) ד"ה ורבו גדוליו כו' ובתוספות ואכמ"ל:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.