רשב"א/ביצה/ד/א

רשב"א ביצה ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רבי יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו. ואם תאמר אפילו יש שם מאה פומין היאך יעלו, והלא כל חבית וחבית באפי נפשה קיימא ואינו בלול והיאך יעלו זה את זה. יש לומר דכל שהוא נכנס בספק מחמת האיסור מצטרף לבטל את האיסור. ולפי מה שפירש רבינו שמשון בסמכת תרומות בפרק ד (משנה יב) נראה דדוקא כשהן של אדם אחד לפי שדרכן להתערב ביחד וכבלול דמי אבל של שני בני אדם לא, והביא ראיה ממה ששנינו בתוספתא תרומות פרק סאה תרומה שנפלה, דתניא התם שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעלייה אחת ר' יהודה אומר לא יעלו רבי שמעון אומר אפילו הן בב' עיירות מעלות זו את זו, בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר בתוך מאה נפלה, פירוש שתי מגורות בעליה אחת אבל שתי מגורות בשתי עליות לא, ומפרש התם בירושלמי (סוף פ"ד) [מה] בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות, אלמא כל שהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב ביחד מצטרפים הא של שני בני אדם שאין דרכם להתפנות לא, והיינו דקתני סיפא דההוא תוספתא בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. והשתא איכא לאקשויי למאי נפקא מינה הא כיון דלא ידיע מעלות זו את זו, אלא טעמא כדאמרן דאיצטריך היכא דהוו מתרי גברי, ואי אין באחד מהן מאה אין מעלות אבל בשיש באחד מהן כדי ביטול אני אומר לתוך אותה שיש בה בכדי ביטול נפלה.
ואינו מחוור בעיני דאם כן היה לו לפרש כאן אם יש מאה פומין של אדם אחד. על כן נראה לי דדוקא בשיש אחד של מאה ואחת שאין בה מאה הוא דאיצטריך לדין שאני אומר, הא כשאין בזו מאה ולא בזו מאה מעלות ומצטרפות לבטל, וטעמא כדאמרן דכל שהוא נכנסה בספק מצטרף לבטל ומה שאינו נכנס בספק אינו מצטרף לבטל, והילכך כשיש שם אחת של מאה זו של מאה לא נכנס' בספק שאפילו תמצא לומר ששם נפלה לא אסרה, הילכך אי אתה יכול לדון בה משום צירוף אלא משום שאני אומר, אבל כשאין באחת מהן מאה כולן נכנסו בספק הילכך כולן מצטרפין לבטל, כן נראה לי.

הא דאמרינן: הא דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. הני מילי במינו אבל בשאינו מינו בטל כדיניה, והכין איתא בירושלמי (שביעית פ"ו ה"ג; נדרים פ"ו ה"ג) בהדיא, והכין משמע בהדיא בנדרים בפרק הנודר מן המבושל (נב, א) ושם כתבתיה בס"ד. ודוקא נמי כגון ביצה שאם ימתין לה לערב לא תפסל, אבל חמץ בפסח בתבשיל כגון [חביץ] קדרה שאם ימתין לה לאחר הפסח תעובר צורתו לית ביה משום דבר שיש לו מתירין, אבל בפת שאינו מתפסד בהמתנתו אוסר בכל שהוא.

אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה פשיטא אמה שריא. ואם תאמר מאי קושיא אדרבא ניחא טפי לאדכורי תרווייהו דהא לעיל (ב, ב) גבי אוקימתא דרב נחמן אקשי' אי הכי לפלגו בתרווייהו, לא היא דהתם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולאשמעינן כאן דבית הלל אפילו באמה קא אסרי הוה ליה למיתני אמה דלא שמעינן מביצה דדילמא ביצה דוקא אסירה ומשום נולד, אבל הכא בתרנגולת העומדת לאכילה לא צריך לאשמועינן כלל דפשיטא דשריא.

נשחטה הובררה דלאכילה עומדת. והילכך אף ביצתה שילדה תאכל, וטעמא דרבי אליעזר דשרי בביצה משום דשמותי הוא וסבירא ליה כב"ש. ואי נמי אפשר דרבי אליעזר אף על גב דשמותי הוא לא היה עושה מעשה כבית שמאי, אלא לדידיה טעמא דמתניתין משום הכנה דרבה, וביום טוב אחר השבת הוא דאסירה מדאורייתא הא ביום טוב גרידא שריא דלית ליה גזרה דיום טוב דעלמא אטו יום טוב אחר השבת, ובודאי לכאורה משמע דר' אליעזר משום הכנה קא מפרש לה למתניתין כיון דסבירא ליה כבית הלל. דתניא בסמוך נולדה בשבת תאכל ביום טוב נולדה ביום טוב תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר עדיין היא מחלוקת, אלמא לרבי אליעזר בהכנה דרבה פליגי וכי היכי דרבי אליעזר אליבא דר' יהודה מוקי לה בהכנה מסתמא אף אליבא דאחרים מוקי לה.

רב אית ליה הכנה דרבה ורבי יוחנן לית ליה הכנה דרבה. ולכאורה הא לאו הכנה דרבה ממש דבהכנה כזו ליכא איסורא דאורייתא דמי איכא מידי דהשתא שרי ולמחר אתסרא, דהא ביצה שנולדה ביום טוב דעלמא מדאורייתא משרא שרי ואם כן היאך תאסר למחר דהיינו בשבת שלאחריו, הא למה זה דומה לאופה ומבשל ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת (לקמן טו, ב), אלא הכי פירושו דרב אית ליה הכנה דרבה וכיון דהכנה דגמר אסירא מדאורייתא דין הוא שנאסור מדרבנן אפילו הכנה כלידה [ד]דמיא לה, ורבי יוחנן לית ליה הכנה דרבה ובכל יום טוב בין יום טוב דעלמא בין יום טוב אחר שבת ליכא אלא משום משקין שזבו הילכך נולדה בזה מותרת בזה דשתי קדושות הן.

רב אית ליה הכנה דרבה. הקשו בתוספות דילמא טעמא דרב משום דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא דרב כר' יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה ואפילו אית ליה טעמא דביצה משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו, ותרצו הם ז"ל דלא אמרינן מגו דאיתקצאי לבין השמשות מחמת יום שעבר אלא מחמת יום הבא כגון גבי נר שדלק בערב שבת. והביאו ראיה לדבריהם מדאמרינן בפרק בכל מערבין (לו, א) אמר רבא לוגין טבול יום שמלאהו מחבית של מעשר טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימים ואם אמר עירבו לי בה לא אמר כלום, ומפרש טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום ולא תלי טעמא דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, ואף על גב דרבה התם (שבת כב, א) כל מיליה עביד כרב ורב כר' יהודה אית ליה בפרק כירה (שם מד, ב), ואפילו גרסינן רבא נמי כר' יהודה סבירא ליה (שם קמג, א), אלא שמע מינה דלא אמרינן מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר. ואם תאמר והא גבי סוכה (סוכה י, ב) אמרינן שאסורה עד מוצאי יום טוב האחרון של חג הואיל ואי איתרמי ליה אורחים אכלי התם ומגו דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אלמא אמרינן מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר, ויש לומר דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים. ואם תאמר והא אמרינן התם וגם לקמן אמרינן בפרק המביא (ל, ב) הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה לאלתר ולא אמרינן מגו דאתקצאי, זו ודאי צריכא עיונא, ואף בזו נראה לי משום דלא הוקצה בין השמשות קאמר לפי שאינו ניטל בלילה אלא ביום.
והראב"ד ז"ל כתב בעירובין פרק בכל מערבין דלא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אלא בשבת או ביום טוב ראשון במוקצה שיבש לחצי שבת או לחצי יום טוב (לקמן כו, ב) אבל בספק יום טוב שני לא אמרינן, מדאמרינן (סוכה מו, ב) אתרוג שמיני ספק שביעי אסור משום דאתקצאי לבין השמשות אבל בתשיעי ספק שמיני מותר ולא אמרינן הכא מיגו דאתקצאי לבין השמשות ושמע מיניה כל שני ימים של גליות כיון דספקא נינהו האסור בזה מותר בזה. ואינו מחוור בעיני, וכבר כתבתיה בארוכה בעירובין בפרק בכל מערבין (מ, א) גמרא י"ט של ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר בס"ד (ד"ה גירסת הספרים הנהו עיי"ש).

אפילו רבי יוחנן לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא. וההוא גברא הוה סבר דכיון דלא נאסרה אלא בגזרה כגון משקין שזבו ולא במחמת עצמה שריא לטלטולה, ואמר ליה רבא דלא דמ"מ נאסרה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.