רשב"א/ביצה/ג/ב

רשב"א ביצה ג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רבינא אמר לעולם לא תיפוך ורבי יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו. פירוש: ואפילו רבינא נמי משום משקים שזבו קא מפרש לה, דאי לא לא תיקשי ליה ולא מידי אף אם אמרה לנפשיה. וקשיא לי דכיון שכן אמאי לא קאמר ואף רבי יוחנן ורבינא סברי גזרה משום משקין שזבו, וניחא לי דאיכא למימר דרבינא לדבריו דרבי יוחנן קאמר וליה לא סבירא ליה.

אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר. לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת הכא בצריך למקומו של כלי וכדאיתא התם בפרק כירה (מג, א) גמרא אין נותנים כלי תחת הנר, ושמעינן מינה דכלי הניטל לצורך מקומו אין מחייבים אותו להניח מיד שהוציאו מן המקום שהוא צריך לו, אלא כיון שנוטלו מניחו באיזה מקום שירצה, והיינו שכופהו כאן על הביצה, וכדמוכח נמי מהנך טובא דאקשינן עליה דרבי יצחק חבית של טבל שנשברה מביא כלי וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל וכופין כלי תחת הנר וכולהו מוקמינן דצריך למקומן, וכולהו ודאי ליכא לדחוקי ולפרושי דוקא כשהיה כלי סמוך להם ובמקום שהוא צריך לו אלא ודאי כדאמרינן, וכן כתב שם רש"י ז"ל (ד"ה בצריך). ולמאן דאמר דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל הכא נמי אפילו נטלו ממש לכסות את הביצה.

נתערבה באלף כולן אסורות. פירש ר"ת ז"ל: דאודאי קאי, דאי אספקא הוה ליה ספק ספיקא ושרי אפילו בדאורייתא. ולפי פירושו הא דאמרינן בסמוך אי אמרת בשלמא ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכו' וליבטיל ברובא, הכי קאמר אי אמרת בשלמא האי ספיקא דקתני ספק יום טוב ספק חול קאמר היינו דקתני שאם נתערבה באלף לא בטלה אלא אי אמרת ספק טריפה ודאי נמי כי נתערבה ליבטיל ברובא, וזהו דוחק קצת. אלא נראה דנתערבה באלף אספיקא קאי, ולא ספקא דספקא הוא דלא אמרינן ספק ספקא להקל אלא בב' ספקות הבאות מכח התערובת, כגון (זבחים עד, א) טבעת של עבודה זרה שנפלה לרובא ומרובא לרובא, דכל חדא וחדא דאיכא ברובא שני יש בה ספק ספקא, דבכל חד מינייהו אמרינן לא זו היא שנפלה כאן עכשיו ואם תמצא לומר זו היא שנפלה כאן עכשיו שמא לא זו היא שנפלה לרובא ראשון כי היא נשארה ברובא הראשון שנפלה בו, אבל כאן מה תאמר שמא לא זו היא הביצה שנפלה כאן ואם תמצא לומר זו היא [היא] גופא שריא, והלא מתחלתה אסרתה והיאך תחזור ותתירנה אחרי שהספק בגופה ממש, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ועיקר.

ומיהו איכא למידק מדתנן התם במסכת ערלה (פרק ג משנה ה) הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזהו רבי מאיר אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים, ואלו נתערבה באחרים לא קתני דאלמא משמע דאם נתערב באחרים לא ידלקו וטעמא משום דהוי ספק ספקא ואף על פי שהוא בעצמו נתערב שם, ויש לומר כגון שנחתך מלא הסיט מן הבגד ואינו יודע אם האיסור נחתך דהשתא אם נתערב באחרים הוי ליה ספק ספקא. וקשיא לי בהא דאמרינן בריש פרק קמא דכתובות (ט, א) האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו מאי טעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואקשינן אמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו זינתה ואם תמצא לומר תחתיו זינתה ספק באונס ספק ברצון והתם אין הספקות באות מכח התערובת ואפילו הכי אתה דן אותן בספק ספקא להקל. ויש לתרץ דהתם שאני שאי אפשר לה לדון לפניך אלא בשתי ספיקות, ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר היאך תתיר וכבר אסרתה כמו שאתה אומר בזו שהיא ספק חול ספק של יו"ט שמי[ד] עמדה עלינו באיסור ואחר כך נתערבה באחרים ונתוסף בתערובת ספק זה השני. ומכל מקום בירושלמי (פ"א ה"א) מצאתי סיוע לדברי ר"ת ז"ל, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל כשם שהיא אסורה לאכול (ב)כך היא אסורה לטלטל נתערבה אחד במאה או אחד באלף כולן אסורות, מה כמאן דאמר ספק הכן אסור ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור, נשרים ספק מהיום נשרו ספק נשרו מאתמול ברם הכא יש כאן [אחת] אסורא והיא מוכחת על כלן, עד כאן.

ומדברי ר"ת ז"ל נלמוד דכל ספק ספקא אפילו בדבר שיש לו מתירין מותר לאלתר, דהא טעמא דברייתא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל ואפילו הכי דוקא ודאי אבל ספק לא, וטעמא משום דכל שהוא בספק ספיקא התר גמור משוינן ליה ואם כן אפילו לשיש לו מתירין (למה) [נמי]. הלכך אפילו בריה דלא בטלה או דבר שדרכו לימנות כל שיש בו ספק ספקא מותר לאלתר, ואינו דומה לספק אחד בשל דבריהם דשרי כספק ספיקא בשל תורה ואפילו הכי אסיק רב אשי לקמן דבדבר שיש לו מתירין אסור, דהתם היינו טעמא דכיון דבספק אחד כנגדו בשל תורה אסור אלא דמשום שהוא בשל דבריהם הקלת בו להתיר בספק אחד כל שיש לו מתירין לא תקל בו.

בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ליה ספיקא דאורייתא. פירוש: משכחת לה דאורייתא ביום טוב אחר שבת ומתניתא אית ליה אוקמתא, אלא לרב יוסף ולרב יצחק גזרות דרבנן נינהו ולא משכחת לה לברייתא אוקימתא. והא דלא מקשו מינה ג"כ לרב נחמן דהא מוקצה נמי דרבנן היא היינו משום דכבר אידחיא ליה בקושין, ואי נמי דאמר לך רב נחמן דהאי תנא סבר מוקצה דאורייתא וכדבעי רבה למימר בפרק אלו עוברין בפסחים (מז, ב).

אלא לרב יוסף ולרבי יצחק קשיא. תמיה לי אמאי לא תוקמא כתנאי דלקמן (ד, א) דתניא נולדה בשבת תאכל ביום טוב ביום טוב תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום רבי אליעזר עדיין הוא מחלוקת, דאלמא תנא קמא לית ליה הכנה דרבה אלא הוי טעמא או משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו ולרבי אליעזר אית ליה הכנה דרבה, והלכך ברייתא דהכנה כרבי יהודה משמיה דרבי אליעזר ורב יוסף ורבי יצחק כתנא קמא. ויש לומר משום (דדחיא) [דההיא] לא מפרשא דהוי טעמא דתנא קמא משום פירות הנושרין [ו]לא משום משקין שזבו אלא דלמא כולהו אית להו הכנה דרבה כיון דאשכחן האי ברייתא דאית ליה הכנה דרבה, אלא דלמא טעמא דתנא קמא דהתם משום דביומה מדינא שריא אם כן אין כאן הכנה ומדינא שריא, ואפילו לרבה לא אשכחן ליה דאסר בכי הא אלא דרב הוא דאמר הכי דקסבר דכיון דמדאורייתא ביום טוב אחר [השבת] נולדה בשבת אסורה ביו"ט מדרבנן. והא דאמרינן לקמן לאו למימרא דתנא קמא שרי מטעמא דמילתא דר' יוחנן אלא אעיקרא קאי, כלומר נולדה בזה אסורה בזה כרב או מותרת כר' יוחנן תנאי נינהו ולאו מטעמייהו ממש אלא מר אמר הכנה דאורייתא ממש אית לן דרבנן לית לן ומר סבר אפילו דרבנן אית לן כדאמרינן, כן נראה לי.

מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות ואחרות באחרות כלן ידלקו וכו'. חבילי תלתן מפורש בירושלמי: כמה היא חבילה עשרים וחמשה זרדים.

נתערבו באחרות. יש ספרים שכתוב בהם ואחרות באחרות, ורבנו תם ז"ל לא גריס ליה דהוי ליה ספק ספקא, ובפרק התערובות בזבחים (עד, א) (ממש) [משמע] דליכא תנא דאית ליה ספק ספקא אסור אלא לרבי יהודה דברייתא בלבד, דאמר שמואל התם טבעת של עבודה זרה שנפלה לרובא ומרובא לרובא כולן אסורות ופריך (מטעם דשמואל) [התם אשמואל] מברייתא דשרי' ולא משכח תנא דקאי כשמואל אלא לר' יהודה דברייתא דאסר ספק ספקא בכל האיסורין ושמואל סבר ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, ואי איתא לימא קאי כתנא דהא מתניתין. ועוד תדע דהתם במסכת ערלה דאיתא (להו) [להא] מתניתין קתני (פ"ג מ"א) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב(ה) באחרים כולן ידלקו, וקתני התם הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזהו רבי מאיר אומר ידלק הבגד וחמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואלו נתערב באחרים לא קתני, וכן נמי קתני התם האורג מלא הסיט מצמר [הבכור] בבגד ידלק ולא קתני ביה נתערב באחרים כדקתני גבי חבילי תלתן וגבי תבשיל שבשלו בקליפי ערלה, והיינו טעמא משום דאם נתערב בשאר בגדים יכול להסיר מכל אחד ואחד מלא הסיט דמשתרי מטעם ספק ספיקא.

ויש מפרשים דאפילו גרסינן ואחרות באחרות ניחא דלא הוי ספק ספקא דמיירי שכל האחרות נתערבו באחרות, ואצטריך ליה לאשמועינן כי האי גוונא אף על גב דאיכא תרי רובי, ודכוותיה איכא בסוף פרק קמא דכתובות (טו, א עיי"ש) הולכים אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואפילו עיר קטנה ואין הולכים אחר רוב העיר גרידתא אפילו גדולה כאנטוכיא.

כולן ידלקו. ואם תאמר אמאי ידלקו לסגי ליה בהולכת הנאה לים המלח, כאותה ששנינו בעבודה זרה בפרק כל הצלמים (מט, ב) גבי אשרה נטל ממנה עצים ואפה את הפת ונטל ממנה כוש וארג בו את הבגד ונתערב עם אחרים ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים, ואיפסיקא הלכתא התם בהדיא כר' אליעזר, ויש לומר דהתם הוא משום דליתיה לממשות אסורא בעיניה אבל הכא דאיתי' בעיניה לא. וההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דחמרא דסתם יינן בחמרא דשרינן נמי בהולכת הנאה לים המלח (שם), התם לא שרינן ליה בהולכת הנאה לים המלח אלא היתר הנאה כגון למכור לגוים או ליתן לפועליו עכו"ם ולא שיהנה גופו בדבר, ואלו היה בעי לזבוני נמי כוליה חמריה לעכו"ם בבת אחת חוץ מדמי ההוא חבית שרי, הילכך לא שרינן למיכל מכל הני חבילי תלתן בהולכת הנאה לים המלח.

ואם תאמר מכל מקום ימכרו כלן לגוים חוץ מדמי האיסור שבהם וכדקאמר רבן שמעון בן גמליאל בפרק בתרא דעבודה זרה (עד, א) גבי יין נסך שנתערב ביין (כיון) תירצו אותה בירושלמי מס' עבודה זרה (פ"ג הי"ג ופ"ג דערלה שם) דחיישינן בהו דילמא הדר ביה עכו"ם ומזבין לישראל וכאותה שאמרו (פסחים מ, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו"ם, אבל ביין נסך ליכא למיחש דהא לא זבנינן ליה והוא הדין לכל הדברים שאין נקנין מעכו"ם.

כולן ידלקו. כתב רבנו שמשון ז"ל: ולא מבעיא (דאמרינן לזבנינהו) [דאסרינן לבדרינהו] כדמוכח בפרק התערובות (זבחים עג, ב) דגזרי' שמא יבאו י' כהנים בבת אחת והכי נמי גזרה שמא יבואו עשרה בני אדם, אלא אפילו אתרמי דניידי מאליהן אסירי משום האי גזרה דכיון שהיו קבועים שעה אחת ונאסרו תו לא משתרו, כדמוכח מילתיה דרב יהודה דהתם (עד, א) דטבעת של עבודה זרה כשנפלה למאה ופירשו ארבעים לצד אחד ונפלו לאלף שרו, ומשמע דוקא שנפלו לאלף הא פירשו ולא נתערבו אסירי ואף על פי דפירשו משמע מאיליהן, וכן קתני בברייתא גבי כוסות.

ואם תאמר דבנזיר פ' הריני נזיר מן הגרוגרות גבי אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה (יב, א) משמע דבשוקא מצי לקדושי אי לאו משום דהדרא לניחותא ולא חשבינן לה ניידא ואפילו בשוקא חשיבא קבועה, ואמאי הלא נאסרה בבית מקום קביעות, ויש לומר דשאני התם דלא שייך בכל נשים שבעולם גזירה שמא יבואו כל העולם. ועוד דכולא שמעתא דהתם אינו אלא קנסא בעלמא מפני שהכניס עצמו בספק, וכן בההיא דקן סתומה (שם), והא דקאמר ואלו שאר קיני' דעלמא [מיתקנן] מיהא דאפילו לדידיה שרו קא דייק. (וגרע) [ותדע] מדלא אסרינן כל אנשים שבעולם בנשים שהיו קטנות באותה שעה והיה להן אבות שמא קבלו אביהן הקדושין מזה האיש והן אינן יודעין. והא דמייתי לה בפרק התקבל (סד, א) ולא קאמר האי טעמא, היינו טעמא משום דאי לאו דאמרינן בעלמא חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא כהאי גוונא לא היו קונסים אותו, ע"כ.

וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. פירש רש"י ז"ל: יעלו כלומר: יסלקו אחד מהן והשאר מותרין. ואינו מחוור דבהדיא תנן בריש פ' ב' דערלה ערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ואין צריך להרים, ואף על גב דבתרומה שנינו שצריך להרים דוקא תרומה משום גזל השבט.

ורבי שמעון בן לקיש אמר כל שדרכו לימנות שנינו. ואיכא למידק דהא שמעינן ליה לר' מאיר בסמוך גבי ליטרא קציעות דעולה לכ"ע במאה ואף על גב דליטרא קציעות חשבינן לה מכל שדרכו לימנות כדאיתא בסמוך, ועוד דהא כלאי הכרם בזמן הזה דרבנן לדעת ריש לקיש דאמר במסכת יבמות (פב, ב) דקדושה שניה נמי לא קדשה לעתיד לבוא וכיון שכן אף הן יעלו באחד ומאתים ככל שדרכו לימנות, דכל שהוא מדרבנן ומכל שדרכו לימנות עולה וכדאמר ריש לקיש גופיה ביבמות בפרק הערל (שם) דתרומה בזמן הזה דרבנן וקא מייתי ראיה שאני שונה עיגול בעגולים עולה. ויש לומר דהתם איכא תרי דרבנן חדא תרומת תאנים דרבנן ועוד דבטלה קדושת הארץ מה שאין כן בכלאי הכרם דליכא אלא חדא דרבנן. ואין זה מחוור בעיני דתלתן אינו (דרבנן דבר תורה) [דבר תורה אלא דרבנן]. ויש לומר דכלאי הכרם דאסירי בהנאה חמירי שיקדש בהם כל שדרכו, אף על פי שהם דרבנן דין הוא שיקדשו בכל שהן. ואי נמי יש לומר [דה"ק] שהיה ר' מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש, ואם כן בכלאי הכרם דרבנן דין הוא שיקדשו בכל שהן את שדרכו וחבילי תלתן (משדרכו) [מאת שדרכו] לימנות היא אף לריש לקיש.

הא דתנן: ליטרא קציעות שנדרסה על פי עגול ואינו יודע באיזה עגול דרסה. ולא אמרינן בכל חד מינייהו לא זהו שנפל שם ולישרו כולהו, כאותה שאמרו (תרומות פ"ז מ"ה) שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו דתרומת תאנים נמי דרבנן היא והוה לן למימר בה שאני אומר, כבר פרשתיה ביבמות פרק הערל בס"ד (פב, ב ד"ה וסבר).

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.