יצחק ירנן/ברכות/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ ברכות ד

א

כל המברך וכו'. וכתב מרן כדעת רשב"ם וכו' דמעין שלש טעונה ברכה במקומה והביאו שם בתוס' וכו' עכ"ל, ולא זכינו להבינו דהא בתוס' דחו פירוש רשב"ם ז"ל והעלו דלא הוי דברים טעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דוקא מיני דגן יעו"ש בפסחים דף ק"א ע"ב ד"ה אלא, וכ"כ הטור סי' קע"ח משם ר"י וכן מרן שם יעו"ש.
ודע דאיכא דעת שלישית בזה דדוקא ברכת המזון צריך ברכה לאחריו במקומה ולא מיני דגן והוא הרשב"א בחידושיו לברכות דף נ"ג ע"ב וז"ל דוקא בפת וכו' אבל יין אין צריך לחזור למקומו וה"ה ענבים ותאנים וכו' עכ"ל. וא"כ יש להקשות על מרן שלא הביא סברא זאת בב"י. ומ"ש בשם התוס' הוא תוס' אחרים שהיה לו.

ולכתחילה

לא יברך ברכת המזון וכו'. וקשיא לי דכל בבא זו יתירה היא דהא השמיענו דברכות אלו דצריך לישב ובמקומו הוי דוקא לכתחילה כמ"ש ואי בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו וכו' וא"כ מה צורך למ"ש אח"כ וק"ל.

ב

מי שנסתפק לו וכו' מפני שאינה מן התורה. וכתב מרן כך היא הנוסחא נכונה לאפוקי מהטור סימן קס"ז שכתב על שם רבינו שחוזר ומברך וכו' עכ"ל, ובב"י כתב וז"ל נוסחא משובשת נזדמנה לו וכו' עכ"ל יעו"ש. והר"ב ב"ח הליץ בעד נוסחא זאת וז"ל וי"ל דברמב"ם אפשר לומר דאף דכל הברכות הם מדרבנן ברכת המוציא וכו' עכ"ל יעו"ש. ולענ"ד אין זה מספיק דהא כתב רבינו ריש הל' ברכות מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וסוף וכו' הרי דס"ל דגם ברכת המוציא היא דרבנן דהרי כללה עם כל הברכות שהם מדברי סופרים, גם במ"ש בתחילת לשונו מצות עשה וכו' לא כלל גם לברך קודם אכילה וכך הו"ל למימר מצות עשה לברך קודם אכילה ואחריו וכו'. ועוד קשה דמה יענה למה שהכריחו התוס' [ברכות] דף ל"ה דלאו ק"ו גמור הוא מסוגיא דפ' מי שמתו דף כ"א ודף כ"ב יעו"ש דלכו"ע דרבנן הוא יעו"ש.

שכח

לברך המוציא וכו'. וכתב מרן וז"ל שם בעו מיניה מרב חסדא וכו' עכ"ל. ודברי מרן תמוהים כמו שהקשה הרב יד אהרן בנימוקיו על רבינו ומטי לה משם הרב מהר"י הכהן (א"י) דאין צריך להביא עצות מרחוק וכו' אלא ממקומו הוא מוכרח וכו' וצ"ע אלו דבריו נר"ו. וודאי כוונתם דאמר רבינא הילכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך וכו' ונראה דגם מהבעיא הוא מוכרח דבעי מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך ואי בברכת המזון מיירי הו"ל למימר שכח שיעור ב' שעות או ג' או ד' ולא סתם דאפשר דשכח יום שלם או פחות או יותר לא כן כשקאי לברכת המוציא דאין צריך לדבר בשיעור וכן לישנא שיחזור ויברך מורה על ברכת המוציא ודוק.

ג

היה אוכל וכו'. וכתב מרן ריש ערבי פסחים דף ק"א שינוי מקום צריך לברך וכו' עכ"ל. וקשה לדבריו דבין הכי ובין הכי איירי הברייתא א"כ אמאי לא סייעיה תלמודא לרב ששת דאמר אחד זה ואחד זה צריך לברך כדסייעיה לרב חסדא מההיא ברייתא דחברים שהיו מסובין וכו'. ועוד קשה דא"כ דהך ברייתא איירי אפי' בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן איך אוקמיה לר' יוחנן בתיובתא הא כי היכי דמפרק לר"ח כד מותיב ליה מברייתא דבני חבורה כשנאמר הא מני ר' יהודה היא דס"ל דאפ"ה שהם דברים הטעונים ברכה לאחריה במקומן צריך לברך כן מיפרק ר' יוחנן ג"כ מההיא ברייתא ונאמר הא מני ר' יהודה היא, ובפשט השמועה אין להקשות כן דנוקמא ההיא ברייתא כר' יהודה וכדמתרץ גם הברייתא האחרת דקתני עקרו לאשמועינן כוחו דר' יהודה ולא קשיא מר' יהודה דרבנן פליגי עליה, דא"כ הך ברייתא שהביא הש"ס לסייעיה לר"ח מחברים שהיו מסובין וכו' ועקרו משמע דדוקא עקרו דטעון ברכה לאחריו במקומו וכו' והך ברייתא הוי דלא כמאן דאילו לרבנן בין הכי ובין הכי אין צריך לברך ולר' יהודה צריך לברך מוכרח דהך ברייתא דשינוי מקום צריך לברך דהוי רבנן והוי דוקא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומן ואין זה תירוץ דא"כ היכי מתרץ לההיא ברייתא דלא תירץ לר' יוחנן באומרו ה"ה וכו' ונקט עקרו וכו' הא קשיא דא"כ הך ברייתא דתני עקרו וכו' אין צריך לברך דלא כמאן וא"כ חזרה הקושיא בפשט הש"ס. עוד קשה בפשט הש"ס אמאי לא הקשו מהך ברייתא דתני חברים וכו' ובין הכי ובין הכי אין צריך לברך שנית. עוד קשה לדעת מרן דההיא ברייתא דשינוי מקום צריך לברך הוי בין הכי ובין הכי אמאי לא הקשה מהך ברייתא לר"ח דחילק בין דברים לדברים וכעת הכל קשה לפני. ואפשר לומר דמ"ש מרן כן היינו לפום קושטא דמילתא דפוסק רבינו כרב ששת מפרש להך ברייתא כוותיה ברם הש"ס לא ברירא ליה בפירכא דברייתא דיש לדחוק, ברם אין זה נוח לי דא"כ הו"ל להביא מרן בתחילה דפסק כר"ש וטעם לדבר ושוב הו"ל לומר וגם ברייתא דשינוי מקום משתמע כוותיה ברם לעשות עיקר מברייתא זאת לפסק רבינו אין זה מספיק, מוכרח שהבין בבירור כן בפי' דברייתא וא"כ חזרה קושיא לדוכתא ודוק.

ד

חברים וכו'. והביא מרן כל הסוגיא והכי איתא התם והוה יתיב וקאמר רב חסדא משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים הטעונים ברכה לאחריה במקומן מתיבי וכו' יעו"ש ע"ס הסוגיא. וכתב הר"ן מדקתני עקרו וכו' פי' לאו מלשון דעקרו קדייק וכו' יעו"ש ע"ס הלשון. וכתב הרב החביב שדבריו קשה להולמן וודאי כוונתו דבגמ' דייק לה מעקרו בפי' והוא אומר דלאו מעקרו קא דייק, ועוד דלדידיה היה להמקשן לבאר ההכרח דאינו פשוט דמשום דתני כשהן יוצאין איירי בדברים הטעונים דהא הוקשה לו לפירושו ממתני' דאלו דברים ותירץ, וכל זה הניחו בע"פ אתמהא. גם לפי' זה קשה ההיא סייעתא דמייתי תלמודא לר"ח מדתניא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו וחזרו אין צריך לברך ואי מעקרו ליכא לדיוקי כלום היאך הוי סייעתא, ואין לומר דהוה גריס תניא כוותיה דר"י וכמו שהביא הרא"ש ז"ל דא"כ אדאייתי דלאו מלישנא דעקרו קדייק מדקאמר עקרו ביין אע"פ שאין טעון ברכה לאחריו במקומו לדעת [הרי"ף] והוי הכרעתו לדעת הרי"ף, עדיפא מינה הו"ל להכריח מדקתני עקרו ומסייע לר"י ואדרבא הויא תיובתיה אלא ודאי דלאו מעקרו קדייק, ואין לומר דלא רצה להכריח כן כיון דאיכא דגרסי הכי ואיכא דגרסי הכי דא"כ עוד היום היאך מכריח מיין דאיכא מאן דלא גריס ליה וכמ"ש התוס' שם וא"כ באופן שדבריו קשים. עוד הקשה החכם השלם ה"ה יעקב שלם הנז"ל לפי' הר"ן דלאו מעקרו קא דייק אלא מדתני כשהן יוצאין וכו' דזה ניחא כד מותיב תלמודא לרב חסדא ברם כד מותיב תלמודא לר' יוחנן מברייתא דלקמן ומפרק לה אמר לך ר' יוחנן ה"ה וכו' והא דקתני להודיעך כחו דר' יהודה וכו' אי אמרת בשלמא דמעקרו קא דייק לה ניחא אלא לדעת הר"ן דלאו מעקרו קא דייק אלא מכשהן יוצאים הא הת"ק לא הזכיר כשהן יוצאים וא"כ מאי האי דקאמר להודיעך וכו' הא כוחו מפורש בדבריו דתני כשהן יוצאין. ולזה נ"ל לתרץ ולומר דכיון דר' יהודה קאי על דברי ת"ק וחזינן דתני ר' יהודה כשהן יוצאין מינה דת"ק איירי בהכי ומדקא איירי בהכי צ"ל דאתא לאשמועינן כחו דר' יהודה כך נ"ל.
עוד שם בגמ' וטעמא דהניחו שם זקן או חולה. וכתב המרדכי וז"ל בלא דיוקא הוה מצי לאקשויי לגופא דברייתא וכו' עכ"ל. והנה לכאורה מבהיל לשון זה ברם העיני בשר לו יורה ידין דט"ס יש וכן צ"ל בלא דיוקא הוה מצי לאקשויי מגופא דברייתא דקתני טעונים ברכה לכתחילה אלא מפרש הוא הקושיא. והכונה דקשיא ליה אדתריץ ליה מדיוקא דרישא תיקשי ליה מפירושא דסיפא דקתני בד"א וכו' אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונים ברכה לאחריהם למפרע וכשהן חוזרים טעונים ברכה לכתחילה ואהא משני, אלא מפרש הוא הקושיא כלומר דאי הוה מקשה מסיפא לא היה צורך לפרש קושייתו אלא להביא הברייתא ולא עוד, ולא היה מפרש הקושיא, אכן השתא דמותיב מדיוקא מתפרש הקושיא שפיר ודוק.
עוד כתב מרן דברי הרי"ף והרא"ש וכתב על דברי הרא"ש וז"ל ואני אומר דאשכחן וכו' יעו"ש. ולא ידענו מה מיישב בזה למ"ש הרא"ש דעד כאן לא פליגי אלא במשנה אבל בברייתא אפי' אימתי הוי לחלוק וכן כתבו התוס' בעירובין דף פ"א ובחולין דף פ"ח יעו"ש. עוד כתב על שם הרא"ש ויש ספרים שכתוב בהם תניא כוותיה דר' יוחנן ולא נהירא לי גירסא זו וכו'. לא ידענו היאך הויא ברייתא זאת כר' יוחנן ואי דר' יוחנן איירי בדבר שאין צריך ברכה לאחריו במקומן וברייתא בצריך א"כ גם ההיא ברייתא דאותביה לעיל לר' יוחנן יש לחלק כן וכמ"ש רשב"ם אלא דלא הונח לו דא"כ היה לו לפרש וא"כ היאך הוי סייעתא ואם הוא באיזה גירסא בברייתא הו"ל להרא"ש לכותבה.
והטור ז"ל פסק כדעת הרא"ש דלא כרבינו בסי' קע"ח וז"ל בני חבורה וכו' עד ואדוני אבי כתב כרשב"ם. והיינו כרב חסדא והוא ברור. וכתב מרן וז"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר"ח לא שאני לן בין וכו' עכ"ל. ולא ידעתי היאך השוה לכולם יחד דפוסקים כר"ח דלא שאני לן וכו' והא הסמ"ג הוא חד מן הפוסקים כר"ח וז"ל עוד מסקינן דאי עקרו וכו' כשהן חוזרין אין טעונין ברכה וכו' אם הניחו שם מקצת חברים עכ"ל, ובודאי דאיירי בדברים שאינן טעונין וכו' דאי טעונין וכו' א"צ להניח זקן או חולה דהא כר"ח ס"ל ואפ"ה אם הניחו א"צ לחזור ולברך ואדרבא סברא הוא דכיון דהניחו זקן או חולה ודאי דדעתם לחזור אפי' בדברים שאינם טעונים. ועוד קשה שכ"כ בשם הסמ"ק לקמן דבדברים שאינם טעונים יש לחלק בין הניחו ללא הניחו יעו"ש ופוסק כר"ח.
וראיתי להב"ח ז"ל שתמה על הסמ"ג דלא ימנע במה איירי אי בדברים שאינן טעונים וכו' כי הניחו זקן או חולה מאי הוי ואי בטעונים אפי' דלא הניח אין צריך לחזור ולברך. ומאי קושיא איירי בדברים שאינן טעונין וזקן או חולה מועיל כפי הצעתינו וא"כ ממילא נדחה מ"ש הב"ח בפרט זה דסובב הולך דבדברים שאינן טעונין לא שנא בין הניח זקן או חולה או לא הניח וכן דעת הט"ז, ושוב ראינו למג"א שדעתו כדעתנו והביא ראיה מן הסוגיא יעו"ש. עוד כתב מרן ז"ל בב"י וז"ל ובסי' קפ"ד כתב רבינו בשם הר"ר פרץ ז"ל דהא דטעונים ברכה לאחריהם במקומם דוקא וכו' יעו"ש עד סוף הלשון. ולא זכיתי להבין דבריו דהא יכול להיות מהפוסקים דס"ל כרב ששת ואפ"ה יכול לאכול מאותו דבר שם ויברך והוא דס"ל כדעת התוס' והרא"ש והטור וסייעתיה דסברי דהא דצריך לברך היינו ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה יעו"ש בדבריהם וא"כ יברך ברכה ראשונה במקום שאוכל שם ויברך לאחריו שם ויברך וצ"ע.
עוד כתב מרן על שם סמ"ק חבורה שהיו יושבין מסובין וכו', וכתב עליו ולשונו אינו מכוון וכו' עכ"ל. והרב ב"ח כתב ועוד קשה לי היאך אמר דאילו בדברים וכו' יעו"ש לשונו. והנה במה שהקשה על הסמ"ק לא ידענו כוונתו דאי ברייתא הצריך הניח זקן או חולה היינו ר' יהודה ברם לרבנן יש לחלק בין דברים הטעונים וכמו שתירץ ההיא ברייתא לרב חסדא ואיהו פוסק כר"ח אלא שהלשון אינו מכוון וכמ"ש מרן. ומ"ש דסמ"ק פסק כרב ששת דבריו תמוהים וכמ"ש עליו החה"ש ה"ה יעקב שלם הנז"ל דהא איהו פוסק כר"ח וכמ"ש איהו גופיה והביאו הוא עצמו וז"ל ואם אכל פת במקום אחד ואכל במקום אחר צריך לחזור ולברך במקומו הראשון ברכת המזון ואין צריך לברך במקום שני לפניו עכ"ל, הרי דכתב בפירוש דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם א"צ לברך על האכילה האחרת כיון דדעתו לחזור (והרי) [והוי] כר"ח. ושוב ראיתי דאין זו קושיא דהא דסמ"ק הוא סלקא דעתיה ושוב נשא ונתן וחזר בו וכמו שסיים הלשון מרן הב"י יעו"ש, וכפי מסקנתו אתי שפיר כרב ששת וס"ל כסברת הרא"ש ודעימיה דלפניו סגי ואין צריך לאחריו למפרע קודם ברכה ראשונה ודוק. ברם אי הך מסקנא היא מהגה כמו שהוא הלשון האחר שאינו הכל לשון אחד וכמ"ש הב"ח חזרה הקושיא לדוכתא וכעת לא נודע מה נעשה כי אין הספר מצוי.
עוד כתב על שם סמ"ק ואם אכל פת במקום אחד וכו' וכתב בהגה דטעמו דהא דאמר לקיבעא קמא הדר היינו לברך ברכת המזון וכו' והשיג עליו דפירוש לקיבעא קמא הדר היינו לומר כיון דאי היה אוכל כאן וכו' עכ"ל יעו"ש. והא ודאי דוחק גדול שלא היה לו עוד אכילת פת ואפילו שלא יהיה לו ישאל מאת מכירו ככר לחם ומעיקרא קושיא ליתא דעד כאן לא אמרן דיאכל עוד שם ויברך שם אלא כשהוא בדעתו לחזור לברך למקומו ונמצא דדעתו לאכול עוד ואין צריך ברכה לפניו דמהאי טעמא האי דינא הוי דוקא בדבר שצריך ברכה לאחריו במקומו דלקיבעא קמא הדר ברם בשכח ולא ברך לא שייך לומר כן לקיבעא קמא הדר ובדעתו לאכול עוד דהא שכח ולכן צריך לחזור למקומו לברך ולא מהני מה שיאכל עוד.

ה

אכל במזרחה של תאנה וכו' צריך לחזור ולברך. והשיג עליו הראב"ד יעו"ש, והמגדל עוז הליץ על רבינו דאי כדעת הראב"ד דהכל תלוי בדעתו וטעמא משום נמלך למה ליה למינקט בירושלמי ממזרח למערב אפי' ברוח א' נמי כל נמלך צריך לחזור ולברך אלו דבריו ז"ל. וראיתי למרן ז"ל שייחס להמ"ע שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול. ולענ"ד נראה דמ"ש הוא לדעת הראב"ד בפי' להירושלמי כן דעת המ"ע לפרש לדעת הראב"ד, דהיינו שבעת שברך היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה ונמלך לגמור במערבה ואהא קשיתיה ז"ל דאם כן ליתני אפי' מרוח א' דאי בשעה שבירך היה דעתו לגמור סעודתו במקום זה במזרח ונמלך לגמור במקום אחר אפילו ברוח זה צריך לחזור ולברך אלא ודאי דאין הפרש בב' רוחות בין היה דעתו ללא היה דעתו דבין הכי ובין הכי צריך לחזור ולברך ולכן סתם לן רבינו ולא חילק והוא תירוץ נאה ומתקבל לדעת רבינו.
וראיתי להרב יד אהרן נר"ו בכת"י שכתב על דברי מגדל עוז אלו ואי מפרשו לענין נמלך אמאי הביא דין זה כאן בדין שינוי מקום בדין נמלך היה לו להביאו וכו' עכ"ל. ואחר המחילה אגב שיטפא לא דק דמ"ש המגדל עוז היינו לדעת הראב"ד דס"ל בפירוש הירושלמי דהוי מטעם נמלך ועל זה קשיתיה דאי לדעת הראב"ד דהיינו מטעם נמלך הו"ל לחלק אפילו ברוח א' אלא ודאי דלאו מטעם נמלך נגע בה הירושלמי וכדעת רבינו דלא חילק בהכי וא"כ דין זה דמטעם שינוי מקום נגע בה רבינו שפיר שייך כאן ולא מטעם נמלך וכמ"ש המ"ע וק"ל.

ז

גמר בלבו וכו'. ועיין מה שהשיג עליו הראב"ד ומ"ש מרן. ולענ"ד יש ליישב ואין צריך להגיה והוא דכל הני עובדי דמייתי הוא באורח דאוכל בבית בעה"ב וכן מ"ש רב הרגיל בשמן שמן מעכבו היינו אפילו בביתו דלא מיבעי בבית בעה"ב דכל שלא משח ידיו מעכבו אלא אפילו בביתו מעכבו ואהא קאמר תלמודא לית הלכתא ככל הני שמעתתא דהיינו דכשאוכל בבית בעה"ב דחד ס"ל דתלוי בגמר סעודה וחד ס"ל בסילוק תכא מקמייהו וחד ס"ל במשוח ידיו, אלא בנטילת ידים דכיון דנטל ידיו אסור לאכול וזה דוקא בסתם דלא נמלך בדעתו ממש שלא לאכול עוד הוא דאזלינן אחר נט"י כיון דאינו תלוי בדעתו דאדעתא דבעה"ב הוא אוכל ברם בנמלך ממש בדעתו שלא לאכול בין בביתו בין בבית בעה"ב משעה שנמלך אסור לאכול עוד שהרי נמלך ודוק.
ודרך אגב ראיתי למרן ב"י סי' קע"ט מ"ש הר"ן לחלק בין שתיה לאכילה דשתיה דאין לה קבע אי אמר הב לן ונבריך צריך לחזור ולברך אבל אכילה יש לה קבע ומותר לאכול וכו', ושוב כתב וז"ל ויותר נראה לפרש דברי הר"ן דבקבועים וכו' יעו"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סתרי אהדדי תוך כדי דבור וחוץ מזה דא"כ אינם מובנים דברי הר"ן והוא אתי ליישוב דברי הר"ן, והב"ח ז"ל כתב דט"ס יש וצ"ל אלא שקשה דמאחר דאינו מצריך וכו' וכן ראיתי ג"כ להט"ז יעו"ש. ולענ"ד אין זו הגה"ה נכונה מכמה אנפי חדא דאחר שפירש דברי הר"ן באופן אחד ושוב כתב ויותר נראה לפרש כנראה דפירוש זה ניחא ליה איך כותב אלא שקשה אדרבא הו"ל להפך פירוש שני לראשון ולומר אלא שקשה ושוב יכתוב הפירוש הראשון. ועוד אחר שכותב אלא שקשה מביא בשם ה"ר יונה להיפך ממה שקשה לו ומכל הני גמגומים מוכח בודאי דאין כוונת מרן אלא הכי וכצ"ל במקום אלא שקשה, ולא נימא, והלשון נרדף וכוונתו הכי ולא נימא דמאחר דאינו מצריך וכו' אינו בדין וכו' עד וכן דעת רבינו יונה כלומר כהאי דסובר הר"ן דיש לחלק בין שתיה לאכילה אפילו הכל בסעודה אחת ודוק והוא אמת ויציב.

ח

היו שותים וכו'. והשיג עליו הר"א ועיין מ"ש מרן. וכעת לא זכינו להבין דבריו דא"כ הוא דעת רבינו עדיין השגת הראב"ד קיימת דכשאמרו בואו ונבדיל אמאי לא יחזור לברך הא שתיה בהבדלה דינו כקידוש וכדאיתא בהדיא בגמ'. גם הראב"ד איך ע"פ פירושו שפי' דקובעת לקידוש היינו בלא אמירת בואו ונקדש קשיא ליה לרבינו בהבדלה, הא אפי' כפירוש רבינו דאינה קובעת אלא באמירת בואו ונקדש אפ"ה קשיא לרבינו דינא דהבדלה דאינו כן אלא דצריך לחזור לברך באומרו בואו ונבדיל דומיא דקידוש דשוין הן. ומרן ז"ל בב"י הרגיש בזה ותירץ בהדרגות דהבדלה כיון דמאכילה אינו מפסיק אלא משתיה גרע מקידוש ואי אמר הב לן ונבדיל א"צ לחזור ולברך אף שצריך להפסיק יעו"ש, ברם הכא בכ"מ לא רמז מזה וזה תימה דכל עצמו לא בא אלא ליישב לרבינו מהשגת הראב"ד להבדלה וזה הניחו בעל פה, ומה גם שאינו דבר פשוט ואדרבא כמו זר נחשב חידוש זה.
ולכן נראה לענ"ד דמרן בכ"מ מיישב השגת הראב"ד באופן אחר והלא כה דברו דתחילה הציע דעת רבינו דשבת קובעת לקידוש היינו באמירת בואו ונקדש ואם כן בהבדלה דסבור מינה דה"ה באמירת בואו ונבדיל, ועוד הציע דלא תיקשי לך ממ"ש רבינו בשבת דמשמע אפילו לא אמר, דיש לומר דהתם בשהחשיך כבר דהיינו קידש היום דהיינו קודם חשיכה וכן הוא לשון רבינו בכמה מקומות עד שתחשך והא דסבור דלהבדלה קובעים היינו למימרא דאסור לשתות דאי אפשר לומר דצריך להבדיל מבעוד יום לכתחילה אלא להפסיק וכו' נמצא דמה שנשאר שדומה לקידוש בשתיה היינו להפסיק ולא להבדיל וגדלה מעלת הקידוש מהבדלה דבקידוש אי מבעוד יום אמר בואו ונקדש קובעת עליו וצריכים לקדש אם ירצו לאכול לא כן בהבדלה לא יכול להבדיל ולא לאכול וזה דעת רבינו לחלק בין קידוש להבדלה דכיון דיכול לקדש באותה שעה נמצא דאסח דעתיה משתיה ולכן צריך לחזור ולברך לא כן בהבדלה דכיון דאינו יכול להבדיל אף דנאסר לשתות מ"מ לא הוי היסח הדעת כיון דאינו יכול להבדיל וכדרך שחילק מרן בב"י שכתב לעיל, ודרך זה דוקא הוי לפי' רבינו דקובעת היינו באמירה מבעוד יום דלפי' הראב"ד דקובעת היינו בשקידש היום ובלא אמירה, לא שייך לחלק בין קידוש להבדלה לשתיה דשתיה דהבדלה היא כקידוש ולכן משיגו וזה נראה לי אמת ויציב. ויש מי שלא הודה לי בזה מטעם דאין סברא לחלק ביניהם משום דבקידוש יכול לקדש ובהבדלה אינו יכול דמה בכך הא מיהא חייב להפסיק ולא ראו חילוק מרן בב"י דאף דחייב להפסיק משום דבאכילה אינו מפסיק לא יחזור לברך ודוק.
עוד כתב מרן אלא אפילו לשתות שאינו כ"כ קבע ונימא דמצטרף וכו'. ומאי דקאמר בגמ' אבל לשתיה מפסיקים היינו שתיה בלא סעודה וכ"כ התוס' שם יעו"ש.
עוד כתב כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי וכו'. והרי זה דומה לנטל ידיו דחשיב כמי שהתחיל לברך מטעם תכף לנטילת ידים ברכה ברם הב לן וניטול ידינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה ולא למפרע על מה שאכל דלא חשיב כהב לן ונבריך דהב לן ונבריך חשיב כנטילת ידים גופיה והב לן וניטול גרע וכ"כ מרן לקמן סוף פ"ו יעו"ש.

יא

דברים הבאים וכו'. וכתב מרן ורבינו נראה לכאורה דכרש"י ס"ל וכו' יעו"ש עכ"ל. והנה חוץ ממ"ש בס' קול בן לוי דא"א לפרש לשון רבינו שיסבור כרש"י שכתב דברים הבאים וכו' בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה דאלו לרש"י מחמת הסעודה הוא ללפת בהן את הפת ואילו הוא ז"ל פי' גבי דברים וכו' אפילו הביאן שלא מחמת לפתן וכו' יעו"ש והוא פשוט, עוד זאת קשה לי דלמה הרע לו לשון רבינו בסיפא שכתב דברים הבאים לאחר הסעודה אי יסבור כהתוס' ולא הרע לו לישנא דרישא שכתב דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה, ולהתוס' דברים וכו' פירוש דברים הרגילים לבא בתוך הסעודה וא"כ צריכים להיות דברי רבינו הכי דברים הבאים בתוך הסעודה פירוש הרגילים לבא בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה ואכלן עכשיו לחודייהו בלא פת וכו' וא"כ קשה שהעיקר חסר מלשון רבינו שהגזרה שהיא שאכלן בלא פת חסר מלשון רבינו, ומה צ"ל דלישנא דרבינו שכתב דברים הבאים אינו כפירוש דברים הבאים דבגמ' דבגמ' פירושו דברים הרגילים לבוא בעלמא בתוך הסעודה ללפת בהם את הפת ועכשיו לא ליפת בהן את הפת, נראה דכתב דברים הבאים אין פירושו כן אלא הכי הוא דברים הבאים בתוך הסעודה עכשיו ולא ליפת בהן את הפת והן מחמת הסעודה פירוש דעלמא באים מחמת הסעודה אינם צריכים וכו' וא"כ מאי שנא מסיפא ודברים הבאים ה"פ דברים הבאים עכשיו לאחר הסעודה בין מחמת וכו' בין שלא מחמת וכו' כלומר שבעלמא באים בין הכי ובין הכי כיון דעכשיו באו אחר סילוק המזון צריך לפניה ולאחריה כדעת התוס' וכ"כ הלח"מ דרבינו ס"ל כהתוס' וודאי לשון רבינו צריך לפרשו הכי.
אך מה שהקשה הקול בן לוי למרן דרבינו פסק בהל' ו' פת פוטר מעשי קדירה אע"ג שאינו עשוי ללפת בהם את הפת וזה שלא כדעת רש"י ואיך אפשר דפסק כרש"י, לק"מ ולא ידעתי היכן ראה בדברי רבינו שכתב כן זולת הלח"מ שכ"כ משום דאזיל לשיטתיה שכתב שפסק רבינו כהתוס' ברם מרן דסובר דרבינו פסק כרש"י לחד צד יפרש דברי רבינו דלשם במלפת בהם את הפת וק"ל.
אך זו רעה חולה להתוס' והרא"ש דפסקו בכאן דאחר סילוק המזון צריך ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל קודם ברכה וזה היפך דבריהם בפסחים על ההיא ברייתא דמברך למפרע היינו עצה טובה ולעולם אינו מברך אלא ברכה ראשונה דומיא דשמש דמברך על כל פרוסה ופרוסה יעו"ש דף ק"א ודף ק"ב וצ"ע.

יב

בשבתות וימים טובים וכו' שאדם קובע סעודתו על היין וכו'. עיין להלח"מ ז"ל מה שהקשה על הרב המגיד פ"ל מהל' שבת ולא על הרה"מ לחוד תלונתו כי אם גם על מרן בכ"מ שכתב כן יעו"ש. וי"ל דרבינו יפרש דמ"ש בגמ' דאביי מברך על כל כוס וכוס היינו אחר ששתה שיעור בקביעות יין דאיכא בזה סעודת שמחת יו"ט ונמלך שלא לשתות עוד דיצא ידי חובת יו"ט דלא כפי רש"י יעו"ש ובכל כוס וכוס נמלך היה ולעולם דחייב ביו"ט לקבוע סעודה.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.