אבן האזל/ברכות/ד

אבן האזל ‏ ברכות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהם הפת ממיני התבשיל ופירות וכיוצא בהן אבל אם בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. בירך על מעשה קדירה פטר את התבשיל בירך על התבשיל לא פטר את מעשה קדירה.

במתני' דף מ"ב ע"א ברך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת פירש"י פרפרת מיני דגים ופרגיות. והקשו בתוס' א"כ מאי קמ"ל דברך על הפרפרת דלא פטר את הפת. ע"כ פירשו כפיר"ח דפרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליה במ"מ ואיצטריך לאשמעינן דלא פטר את הפת אע"ג דהוא מין פת. ובתר"י כתב על פירוש זה דאין זה מתקבל דמה ענין הוא לומר שפת צנומה היו אוכלין אחר הסעודה ואפשר שהיו אוכלין אותו ע"י דבר או שאר דברים מתוקין. עוד פי' שהוא רקיקין דקין.

והנה כשנעיין בד' רש"י שהתחיל בברייתא דתניא לקמן דמ"ג כיצד סדר הסבה כ"ו ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים ואח"כ מביאין השולחן וכו', וע"כ דזהו ג"כ הברייתא והנה בברייתא דמייתי בגמ' לא הוזכר כלל ענין הפרפראות. אלא דבאמת הברייתא דלקמן הוא מתוספתא פ"ד כמו שמצויין במקומו, ושם מבואר גם ענין פרפראות אלא שיש שינוי לשון דשם איתא עלו והסבו וברש"י איתא הביאו לפניהם השלחן. אבל ע"כ הוא חדא מילתא עם התוספתא דאם היה כונת רש"י בעצמו לבאר לנו ענין הפרפראות דקודם אכילה ואחר אכילה לא היה מביא הברייתא דתניא לקמן דשם לא נזכר כלל, וכיון שכן מוכח ע"כ להדיא שיש חסרון הניכר בדברי רש"י או שקיצר בכונה וסמך על התוספתא וביאר רק מה שרצה לבאר, דבסוף דבריו כתב רש"י ושניהם קודם בהמ"ז. ולכאורה כונת רש"י על פרפרת הראשונה שהזכיר ולפי"ז הדברים תמוהים דמה שייך לומר על הפרפרת הראשונה שהזכיר שהוא קודם נט"י שהוא קודם בהמ"ז ומה שייך לכלול אותה עם אותה שלאחר המזון לומר ששניהם קודם בהמ"ז.

והנה זה לשון התוספתא בפ"ד כיצד סדר הסעודה אורחין נכנסין ויושבין ע"ג ספסלין וכ"ו מזגו להם את הכוס כאו"א מברך לעצמו הביאו להם פרפריות כאו"א מברך לעצמו עלו והסבו ונתנו להם לידים אע"פ שנטל ידו אחת נותן לשתי ידיו מזגו להם את הכוס אע"פ שבירך על הראשונה מברך על השניה הביאו לפניהם פרפריות אע"פ שבירך על הראשונה מברך על השניה ואחד מברך לכולן. לאחר שלש פרפריות אין לו רשות ליכנס. רשב"ג אומר מנהג גדול היה בירושלם פורסין מטפחות ע"ג פתח בזמן שהמטפחות פרוסין אורחין נכנסין נסתלקו אין רשות לאורחין ליכנס.

והרי לפנינו בתוספתא דפרפרת הראשונה אינו פוטר פרפרת שניה וכן יין הראשון אינו פוטר השני. וע"כ הא דתנן במתני' דיין ופרפרת שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון לא קאי על הראשונה שהוא קודם שעלו והסבו דאותו אינו פוטר משום דלא חשיב אכתי קביעות אלא קאי על השניה שהוא אחר שעלו והסבו וזהו יין ופרפרת שלפני המזון. ויין ופרפרת שלאחר המזון הוא מה דקתני בתוספתא לאחר שלש פרפריות אין לו רשות ליכנס והיינו לאורחין בשביל שהוא כבר לאחר אכילה. ולפי"ז נראה דרש"י דפי' פרפרת הראשונה אין זה פרפרת דמתני' דהא פרפרת זו לפני הסעודה היא. ומה דכ' רש"י אח"כ ושניהם קודם ברהמ"ז הוא על השניה והשלישית דע"ז קאי מתני'. וא"כ לא מוכח כלל דרש"י סובר דלא כר"ח דע"כ חסר ברש"י איזה תיבות והיינו דאחר שכ' רש"י ואח"כ מביאין השלחן צ"ל ושותין יין ואוכלין פרפראות או דהשמיט רש"י וסמך על התוספתא. עכ"פ פשוט דיין ופרפרת דמתני' הוא יין ופרפרת השניה. ומה שפירש"י פרגיות ודגים הוא על פרפרת הראשונה דתוספתא דהיא לפני הסעודה. ופרפרת השניה אפשר דהוא ג"כ מיני לחמניות ופירושא דמה הם אוכלים קאי אתרווייהו וכמו שכתב רש"י אח"כ ושניהם קודם ברהמ"ז דקאי על השניה והשלישית ולא על הראשונה שהזכיר מקודם וכמו שכתבנו, וא"כ יהיה פירש"י לפי"ז כפי' הר"ח והיינו כפי' תר"י רקיקין שהוא לחמניות ולקמן עוד נבאר בזה.

אכן הרמב"ם בפירוש המשנה פי' בפרפרת דמתני' וז"ל פרפרת שם לליפתן ולכל מיני מטעמים שיאכלו בו הלחם. וכן בהלכות כתב ברך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהם הפת ממיני התבשיל ופירות וכיוצא בהן, אבל אם בירך על הפרפרת לא פטר את הפת בירך על מעשה קדירה פטר את התבשיל בירך על התבשיל לא פטר את מעשה קדירה עכ"ל, ועל רבינו בודאי יקשה קושית התוס', עוד הקשה הכ"מ דאיך פטר מעשה קדירה את התבשיל וכן התבשיל את מעשה הקדירה לפי"מ דמפרשינן אסיפא כיון דאין ברכותיהן שוות, ותי' הכ"מ תי' א' משום דעל כולן שאמר שהנ"ב יצא וא"כ ה"נ אפשר דבפה"א יפטור גם פת דהא פת ג"כ פה"א, לכן איצטריך לאשמעינן דלא פטר וכן יש לומר דברכת במ"מ פוטר ברכת תבשיל ופירות, ותי' זה דחוק דהא דין דעל כולם אם אמר שהנ"ב יצא ודאי דוקא במכוין להדיא אבל בסתמא צריך לברך, ואפי' אם יתיישב בזה מתני' דהוי רק הו"א וס"ד דאשמעינן מתני' דאינו כן אבל מה דמעשה קדירה פטר פרפרת, וכן הא דפרפרת פטר מעשה קדירה לחד צד מהאבעיא זה בודאי אינו מיושב בתירוצו, עוד תי' הכ"מ וכ' ועוד יש לומר שאע"פ שאין ברכותיהן שוות אפשר שיפטרו זה את זה כמו שמצינו בפת שפוטר כל מיני מאכל אע"פ שאילו היה מברך על השאר מיני מאכל ברכת הפת לא היו נפטרים בכך הכי אמרינן בברכת מעשה קדרה לגבי פרפרת או פרפרת לגבי מעשה קדרה עכ"ד הכ"מ.

עוד הקשה הכ"מ במה דפסק הרמב"ם דברך על פרפרת לא פטר מעשה קדרה דהא לפי מאי דמספקא לגמ' דב"ש אסיפא פליגי והיינו דת"ק אמר בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדרה פטר וב"ש אומרים דגם מעשה קדירה אינו פוטר וא"כ הלכה כת"ק דפרפרת פטר מעשה קדרה, ורצה הכ"מ מקודם לומר דמשום דבגמ' שקיל וטרי אליבא דב"ש אלמא דהלכתא כותייהו, ובודאי אינו תירוץ כלל דהא דבעי בגמ' הוא לידע מה דסבר ת"ק דאי ארישא פליגי א"כ אין לנו ראיה דת"ק סבר דפרפרת פטר מעשה קדרה, וכן כ' הרשב"א, אח"כ כ' הכ"מ ששאלו לא' מבני בניו של הרמב"ם רבינו יהושע ז"ל והשיב שהגירסא הנכונה בד' הרמב"ם ברך על התבשיל פטר מעשה קדרה, ואמת שכן פסק להדיא בפיהמ"ש ולפלא שלא הזכיר זה בכ"מ, ומ"מ לפי מה שנבאר יתיישב הגירסא שלפנינו, וכמדומני שהיא הגירסא המדוייקת כמו שנבאר, והלח"מ מיישב הגירסא שלפנינו משום דהוא כעין ספק ספקא ספק א' דילמא ארישא וספק ב' דילמא כב"ש ובודאי אין בזה כלום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה.

והנה במה שהקשו התוס' מאי קמ"ל דברך על הפרפרת לא פטר את הפת, נראה פשוט לפי מה שמפרש הרמב"ם דהוא ליפתן וכיוצא שאוכלין אותם עם הפת, א"כ אכתי לא אשמעינן מתני' הא מילתא דפת וליפתן פת עיקר ואפשר היינו אומרים דכמו דהפת עיקר לגבי התבשיל כן התבשיל לגבי הפת, וא' פוטר את חבירו כיון שאוכל שניהם יחד, ולכן אף דלשיטת רש"י כפי פי' התוס' דקאי אפרפרת דמתני' דהוא מה שאוכל מקודם להמשיך האכילה ודאי קשה דפשיטא דאין הפת טפלה אליו אבל לפי' הרמב"ם דפרפרת הוא ממיני התבשיל שאוכל עם הפת שפיר איצטריך לאשמעינן דהפת עיקר וכל מיני ליפתן טפל, ומה שהוא פשוט לדידן זהו מהך מתני' דפת עיקר, אכן כ"ז לגבי פת ופרפרת אבל לגבי פרפרת ומעשה קדרה לפי מה שמפורש בגמ' דף ל"ז דהוא מיני דייסא כגון חילקי טרגיס וכו' וכן פי' כאן הרמב"ם בפיהמ"ש, א"כ הוא ג"כ מין תבשיל וא"כ לא מסתבר דדרך מעשה קדרה לאכלו יחד עם תבשיל שהוא ליפתן לפת ואינו מיושב איך אפשר שיפטר מעשה קדרה פרפרת ופרפרת מעשה קדרה.

אמנם במה דמעשה קדרה פטר פרפרת אפשר לומר עפ"י מה דסובר הרמב"ם לקמן בהל' י"א דדברים הבאים מחמת הסעודה אינו דוקא כשבא ללפת בהם את הפת דהיינו כשאוכלם עם הפת אלא כל דבר שבא בתוך הסעודה מחמת הסעודה נחשב טפל לסעודה וכמו שכתב שם שהכל טפלה לסעודה וכמו שבארנו דעתו בסוגיא דדברים הבאים מחמת הסעודה, וא"כ מובן הא דמעשה קדרה פטר פרפרת דמעשה קדרה הוא באמת סעודה ממש דהוא מין לחם אלא שלחם נאפה ומברכים המוציא ומעשה קדירה הוא מין דייסא ומברכים במ"מ, אבל עכ"פ לענין חשיבות סעודה שיהיה שאר דברים טפלים לה נחשבת מעשה קדרה כמו פת שהכל טפלים לסעודה, ונמצא דהרמב"ם דפי' דפרפרת הוא ליפתן, פירושו מיושב דוקא עפ"י שיטתו דסובר דא"צ דוקא דבר הבא ללפת את הפת דבזה לא הוי מהני במעשה קדרה לפטור את הפרפרת דאין דרך לאכול מעשה קדרה עם ליפתן, אבל לשיטתו דאפי' מה שאוכל בפני עצמו ולא עם פת ג"כ נפטר משום שהכל טפלים לסעודה שייך זה לומר גם על מעשה קדרה, אלא דאכתי אינו מיושב מה אשמעינן בהא דפרפרת לא פטר מעשה קדרה כיון דאין זה במה שאוכלים ביחד זה עם זה א"כ פשיטא דפרפרת לא פטרה מעשה קדרה כיון דאין ברכותיהן שוות ומעשה קדרה בודאי אינה טפלה לפרפרת, ובפרט לפי מה דבעי הגמ' לומר דאסיפא פליג ולב"ה דהלכתא כוותייהו פרפרת פטרה מעשה קדרה.

והנה בהא דאיבעיא בגמ' אי ב"ש ארישא פליג או אסיפא פליג כתב בס' קובץ הנדפס בין החדושים להרמב"ם, דאי ב"ש ארישא פליגי א"כ ע"כ פירושא דפרפרת כפי' התוס' דאי כפירש"י תיקשי מאי כ"ש מעשה קדרה דילמא דוקא פרפרת אבל אי ב"ש אסיפא קאי א"כ נוכל לפרש כפירש"י ע"כ דבריו.

והנה הרמב"ם הא אינו מפרש כפי' התוס' ומ"מ מפרש דארישא קאי, והנה כונתו במה שכתב דאי ארישא פליגי לא הוי כ"ש מעשה קדרה היינו דלפירש"י דבא להמשיך המאכל הוי יותר טפל להפת ממעשה קדרה, והנה להרמב"ם דמפרש פרפרת מיני ליפתן אם היה פירושו שהוא אוכל עם הפת ממש בודאי לא הוי כ"ש על מעשה קדרה דהא מעשה קדרה אינו אוכל עם הפת ממש אבל לפימש"כ דשיטת הרמב"ם דאינו אוכל ממש עם הפת אלא דנעשה טפל לסעודה כיון דבא מחמת הסעודה א"כ מעשה קדרה הלא הוא סעודה ממש ובודאי הוי כ"ש, ונראה דבאמת נאמר להיפוך דזה ודאי דמעשה קדרה אין דרכו לאכול עם מיני ליפתן דאין דרך לאכול תבשיל עם תבשיל ורק דלהכי פסק הרמב"ם דמעשה קדרה פטר פרפרת משום דהוי כמו פת ודין סעודה יש לו, וא"כ ברישא שפיר אפשר לפרש כפי' הרמב"ם משום דפרפרת הוי רק טפל לסעודה ומעשה קדרה הוא סעודה ממש, אבל אם נפרש אסיפא אי אפשר באמת לפרש דפרפרת הוא מיני ליפתן דא"כ איך אפשר דב"ה סברי דפרפרת פטר מעשה קדרה הא מעשה קדרה ודאי אינו טפל לליפתן כשאוכלים זה בפ"ע וזה בפ"ע ולכן ע"כ נצרך לפרש דפרפרת הוא ג"כ ברכת במ"מ ושפיר דב"ה סברי דפרפרת פטר מעשה קדרה ומעשה קדרה פטרה פרפרת.

והנה על פי' התוס' הקשה בתר"י דפת הצנומה אין דרך לאכול אחר הסעודה ואין זה פרפרת ולכן כ' שהוא רקיקין דקין, וכן לפימש"כ למעלה הוא דעת רש"י שהוא לחמניות, אכן באמת קשה קושיא עצומה על פי' זה דהא אמר רב ששת לעיל מ"א ע"ב שאין לך טעון ברכה לפניו ולא לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין ורקיקין דקים ולחמניות זהו פת הבאה בכיסנין, ובשלמא לפי' ר"ת שהוא פת צנומה אפשר לומר דלא דמי לפת הבאה בכיסנין, ואולי יש לומר דהכא באותם שרגילים לבא מחמת הסעודה לשובע ולא לתענוג, וכן צריך לומר לפי"מ שיישב בתהר"י ד' ר"ח דמיירי שעירב בפת הצנומה דבש דג"כ מיירי כשאוכלה לשם סעודה דאי לא"ה במאי שאני מפת הבאה בכיסנין, אך להרמב"ם דחוק להעמיד סתמא דמתני' באוקימתא ואי פירושא דפרפרת הוא מיני לחמניות צריך לאוקמי בכל גווני, לכן נראה דמכיון דלעיל אמרינן ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא פת פוטר כל מיני מאכל, ולדידיה גם פת הבאה בכיסנין נפטר בברכת הפת, וא"כ שפיר נוכל לאוקמי בעיית הגמ' אליבא דר' חייא ובאמת יהיה פירושא דפרפרת מיני לחמניות לפי"מ שנפרש אסיפא דהא לא נוכל לפרש מיני ליפתן דא"כ פשיטא דלא פטר פרפרת מעשה קדרה וא"א דב"ה יחלוקו בזה על ב"ש, ועכשיו מיושב שפיר מה דהשמיט הרמב"ם האבעיא ופסק דקאי ארישא משום דלהלכה דקיי"ל כרב ששת א"א לפרש דאסיפא קאי וכנ"ל.

ולפי"מ שהבאנו למעלה הא דתניא בתוספתא יש לעיין באיזה פרפראות מיירי בתוספתא, והנה בדעת רש"י אם אפשר להגי' דבריו כש"כ פירשנו הא דהתוספתא דפרפרת דרישא היא מיני פרגיות ודסיפא מיני לחמניות, אכן לבד הא דכתב רש"י אם נפרש דמה שפירש הרמב"ם פרפרת סובר הרמב"ם דאין פירוש אחר לזה א"כ יקשה כיון שנטלו לידים אמאי יברכו על הפרפרת דהא בודאי ברכו המוציא מתחלה דאסור להפסיק בין נט"י להמוציא לאכול דבר שאין צריך נט"י וכיון שברכו המוציא א"כ הא תנן במתני' ברך על הפת פטר את הפרפרת, וע"כ דפרפרת דסיפא בתוספתא מיירי בלחמניות וכפירש"י והתוספתא ס"ל כרב ששת דפת הבאה בכיסנין חייב לברך והכי קיי"ל, והא דאמר ברישא דתוספתא דאוכלין הפרפרת קודם שעלו והסבו אפשר שפיר לפרש דהוא מיני פרגיות ודגים וכפירש"י משום דע"כ מתני' דברך על הפת פטר את הפרפרת צריך לפרש להלכה הכי דהא לחמניות שהיא פת הבאה בכיסנין לא פטר וכנ"ל, והא דקתני בתוספתא דאף שברך על הראשונה חוזר ומברך על השניה אפשר לומר דכיון שאכל כבר פרפרת וברך שהכל יפטור גם זה וכמו שכ' הכ"מ דס"ד דשהכל יפטור.

ולפי"ז מדויק שפיר דכיון דבתוספתא תניא שני מיני פרפרת וכמו שפירש"י א"כ שפיר נוכל לומר דאי נפרש דב"ש ארישא פליגי נפרש פרפרת דמתני' כמו פרפרת הראשונה דתוספתא ובמתני' אשמעינן דאם אכל פרפרת זו אחר הפת פטרו הפת, ואם נפרש דב"ש אסיפא פליגי ע"כ נפרש דפרפרת דמתני' היא פרפרת דסיפא דתוספתא ומתני' פליגי על התוספתא דמתני' סבר כר' חייא דאין צריך לברך בתוך הסעודה, ולכן שפיר כיון דקיי"ל כרב ששת ע"כ פירושא דמתני' ארישא וכמו שפסק הרמב"ם דברך על הפרפרת לא פטר את הפת, ואפשר דרש"י ז"ל במכוון לא פירש במתני' כלל מהו פרפרת דמתני' אלא הביא ד' התוספתא דיש שני פרפראות אחד קודם הבאת השלחן ואחד אחר כן ופשוט דמה שקודם הבאת השלחן לא שייך למתני' דהא יין דקודם לא פטר יין שאח"כ כדתניא בתוספתא ובמתני' קתני דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון וע"כ דמתני' מיירי אחר שעלו והסבו והביאו השלחן דקבעו מקומם אלא דפירושא דפרפרת דמתני' אינו מוכרח דאף דפרפרת שניה דתוספתא דקתני נטלן לידים מקודם הוכחנו דא"א לפרש דהפרפרת הוי כגון פרגיות ודגים או מיני ליפתן דא"כ היה פוטרם פת אבל במתני' הא באמת קתני ברך על הפת פטר את הפרפרת וא"כ אם נסבור כר' חייא נוכל לפרש דקאי על פרפרת בסיפא דתוספתא שהיא מיני לחמניות ואם נסבור כרב ששת ע"כ קאי על פרפרת דרישא שהיא פרגיות ודגים ובזה תלוי האבעיא דגמ', ובגמ' דכ' רש"י דפרפרת אינו לשובע אלא למגמר אכילה זה מצי קאי בין הפרגיות ודגים ובין הכיסנין ולחמניות כי שניהם אינם נאכלים לשובע רק מעשה קדרה נאכל לשובע וכנ"ל.

יא

דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה אינן צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם אלא ברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרת הכל שהכל טפלה לסעודה, ודברים שאינן מחמת הסעודה שבאו בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ודברים הבאים לאחר הסעודה בין מחמת הסעודה ובין שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהם.

בענין דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה פירש"י כגון שהביאו לפניהם תאנים וענבים ללפת בהם את הפת, והק' בתוס' ע"ז דהא מתני' היא ברך על הפת פטר את הפרפרת ומאי קמ"ל ר"פ ועוד דתנן בהדיא כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ותי' בתה"ר רבינו יונה ז"ל דמיירי כגון שהיו עומדין באמצע הסעודה והתחילו ללפת בבשר ודגים, והביאו להם תאנים וענבים ואכלו מהם עם פת ועכשיו רוצים לאכול מהם בלא פת, ואשמעינן דמקרי דברים הבאים מחמת הסעודה כיון שכבר אכלו עם פת וגם אח"כ יאכלו עם פת ולכן אף שבנתיים אוכל מהם בלא פת פטור מלברך, וכ' עוד בתהר"י מיהו אם מתחלה לא היו לו דברים אחרים ללפת בהם ומתחיל ללפת בהם את הפת ואח"כ אוכל בלא פת אע"פ שבסוף אינו אוכל מהם עם הפת מ"מ אינו מברך עליהם כיון שמזה עשה עיקר ליפתן שלו, ופי' עוד תהר"י מה דקאמר רב פפא ושלא מחמת הסעודה כלומר שלא הביאו מתחלה ללפת בהם את הפת כלל ואוכל אותם בפני עצמם מברך לפניהם שאינם מצטרפין עם הפת ואינו מברך לאחריהם שמצטרפין עם מה שאכל וברכת המזון פוטרת את הכל, וכ' עוד בתהר"י ז"ל ויש סיוע לדינים אלו מן הירושלמי דגרסינן התם רב הונא אכל תמרי על פסתי' אמר לי' רחב"א פליג את על רבך שבקי' בתרא ותברך עליהון תחלה וסוף אמר לי' אינון נגיסתון, פי' ר"ה הי' אוכל תמרים אחר שאכל הפת ולא הי' מברך עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם, א"ל רחב"א חולק אתה על רבך רב וכל האמוראים שאמרו הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה טעונה ברכה לפניהם וחולקים על ר' חייא דאמר פת פוטר כל מיני מאכל, טוב הוא שתניח ואכול אותם עד לאחר המאכל קודם ברהמ"ז. עד שתברך עליהם תחלה וסוף ותעשה כדברי הכל, ור"ה השיב לי' אינון עיקר נגיסתון כלומר עיקר אכילתי הן שמתחלה עליהן קבעתי סעודתי, וכיון שמתחלה קבעתי עליהם אע"פ שעכשיו אני אוכל אותם בלא פת איני צריך לברך דכי אמרינן טעונים ברכה לפניהם זהו כשלא הביאו אותם ללפת בהם את הפת כלל.

וקוטב ד' רבינו יונה דהיכי שלא הי' עיקר קביעותו על הפירות אינו פטור מלברך עליהם אלא כשאוכל מהם בתחלה עם פת וגם דעתו לאכול אח"כ עם פת אז פטור כשאוכל מהם בינתיים בלא פת, ואם עיקר קביעותו על הפירות אז סגי כשאוכל מהן תחלה עם פת אף שאח"כ לא יאכל מהם עם פת.

אכן ברא"ש כ' וז"ל ואדם שאוכל בתחלת הסעודה פת ופירות יש להסתפק אם אכל מהם בלא פת אם יברך עליהם אם לאו, וסברא הוא שלא יברך דלדידי' הוי השתא מחמת הסעודה דעיקר סעודתו סמיך עלייהו ועלה לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם הילכך כיון דעיקר סעודה הן פת פוטרתן אפי' אוכל מהן בלא פת, ובירושלמי אמרינן רב הונא אכל תמרי עם פיתא אמר לי' רחב"א פליג את על רבך שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהן תחלה וסוף, אמר לי' אינון עיקר נגיסתי פי' הם עיקר סעודתי והיאך אניחם לבסוף, משמע דלאחר מזונא דקאמר היינו אחר סעודה קודם בהמ"ז וסובר כפסקא דר"פ דכל מיני פירות לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אבל בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לאחריהם אפי' אכלם בלא פת דאי בלא פת נמי טעונים ברכה לאחריהם כשאוכלם בתוך הסעודה למה לי' למימר שבקנהו בתר מזונך יאמר לו אכול אותם בלא פת אפי' בתוך הסעודה ויברך עליהן תחלה וסוף. ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביא פירות לאכול בהם פיתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע הסעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם מדלא אמר לו שיאכלם תוך הסעודה, דכדי לברך עליהן גם בסוף אמר שבקינהו בתר מזונך עכ"ל.

והנה בשו"ע סי' קע"ז ס"ג איתא ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות הוו ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה ואפי' אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם ויש חולקין ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת ואז אפי' אם אח"כ יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל, ובהגהת הרמ"א, ואע"פ שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת מאחר שעיקר קביעות הי' עליהם, (ב"י בשם הרר"י) וכתב ע"ז בביאור הגר"א בסק"ו ואם קובע וכו' רא"ש שם סי' כ"ח ואדם כו' ועיין ברמזים וטור דגירסתו ברא"ש ואדם שאוכל וכו' יש להסתפק אם אכל מהן בתחלה בלא פת כו' וסברא כו' והוכיח מירושלמי ממ"ש שבקינהו בתר מזונך ואם איתא הול"ל אכיל בלא פת בתחלה ומש"כ הרא"ש ואדם שאוכל בתחלה פי' בתחלת סעודתו שקובע עליהם, אבל גי' הרר"י על פסיתי' ר"ל אח"כ ועל שאכל עם הפת לא הקשה לו כלל אלא על מה שאכל אח"כ ולא הול"ל אכול בתחלה בלא פת ומ"ש שבקינהו בתר מזונך כו' בין לפי' ר"י בין לפי' הרא"ש דקאמר פליג כו' ר"ל דרב ס"ל כאמוראי דטעונה ברכה לפניהם דלא כר"ח, ואם אין אתה רוצה להכנס במחלוקת נגד ר' חייא שבקינהו כו' וסבור הי' שלא הי' עיקר סעודתו וא"ל אינון כו' ומכאן מוכח דין הנ"ל דס"א ואם כו' שלא מהני תחלה לבד, ס"ק ז' וי"ח כו' תר"י שכ' דוקא שבתחלה יאכל עם הפת וכמ"ש, ולכן כו' ואע"פ כו' ויליף לה ג"כ מירושלמי שמביאו הרא"ש שם, אלא שגי' אכל תמרי על פסתי' כמש"ל ר"ל שאכל אחר שאכל עם הפת עכ"ל הגר"א ז"ל.

וז"ל הטור וכ' א"א הרא"ש ז"ל יש להסתפק במי שקובע סעודתו על הפירות אם אכל מהן תחלה מעט בלא פת אם יש לברך עליהן וסברא הוא שלא יברך עליהם דלדידי' הוו השתא באין מחמת הסעודה דכיון דעיקר סעודתו סומך עליהן פת פוטרן אפי' אוכל מהם מעט בלא פת אבל כשמביאין לו פירות באמצע הסעודה ואין עיקר הסעודה עליהם אע"פ שמלפת בהם הפת אם אוכל מהם תחלה מעט בלא פת צריך לברך עליהם עכ"ל. ובעז"ה נבאר כל הענין הזה והאמור בו בראשונים באריכות.

א) הב"י כתב דמ"ש הטור אבל כשמביאים לו פירות באמצע סעודה וכו' דצריך לברך עליהם דהוא ממש"כ הרא"ש מיהו אין להוכיח מכאן כו' ואף שלא כ' הרא"ש להדיא דחייב לברך משמע להטור דמדכתב דאין להוכיח אלמא דסובר דחייב, וכבר תמה הב"ח על משמעות זאת, וכ' בפשיטות דהמשמעות הוא מרישא דכיון שכ' מקודם להסתפק במי שקובע סעודתו מתחלה על הפירות, וכ' דסברא הוא שלא יברך עליהם דלדידי' הוי השתא מחמת הסעודה דעיקר סעודתו סמיך עלייהו, ומוכח מזה דסובר דבלא סברא זו היכי דלא סמיך עלייהו עיקר סעודתו לא נקראו באים מחמת הסעודה כשאוכלם בפ"ע וכן כ' הט"ז, אכן על דין הראשון היינו בקובע תחלת סעודתו על הפירות מחולקים הב"ח והט"ז דהב"ח מפרש דמביא ראי' על זה מהירושלמי והט"ז מפרש דהרא"ש פסק זה רק מסברא, והירושלמי הביא רק לברר שלא נוכיח מהירושלמי גם בלא קבע סעודתו על הפירות כמו שמבואר בסוף דבריו.

אך איך היא הראי' לדין הראשון מהירושלמי לא ביאר לנו הב"ח, והט"ז כתב וז"ל וקשה למה כתב הרא"ש יש להסתפק כו' ופשיט לה מסברא והלא מוכח כן בירושלמי מדלא בירך כלל רב הונא על תמרים דאכל מטעם שזה עיקר נגיסתו ואי ס"ד דצריך ברכה לפני' בזה הי' לו לכה"פ לאכול תוך הסעודה ולברך לפני', וכ' הט"ז דאין לפרש דבאמת כשמביא הירושלמי כונתו להביא ראי' דא"כ למה כ' הטור דין זה רק בשם סברת הרא"ש ולא מהירושלמי, ותי' ע"ז הט"ז דאפשר לומר דבאמת בירך ר"ה לפני' רק שאלתו של רחב"א הוא שיאכל אחר הסעודה וירויח ברכה שלאחרי', והנה אין להאריך בזה דמפשטות דברי הירושלמי ומפירושן של כל הראשונים מוכח דר"ה לא בירך לפני' והוא פשוט, והט"ז בעצמו הרגיש במה שכתב הרא"ש אח"כ דאין להוכיח כו' ולפי דבריו אין תחלת ראי' וכ' הט"ז דה"נ כונת הרא"ש עיקר הדחי' וכתב מה שאפשר לפרש כונה אחרת פשוטה בדבריו, ועוד דע"ז לא הי' שייך לומר פליג את על רבך דבודאי רב לא סבר דצריך לברך לאחרי' כשאוכל בתוך הסעודה, ועיין במש"כ אח"כ בענין הגירסא, עכ"פ זה א"א לומר דרב סבר דצריך לברך לאחרי' וגם לא קיי"ל הכי, ומוכח להדיא דעל ברכה שלפני' אמר לו פליג את על רבך, וכן הרשב"א והמרדכי הוכיחו להדיא מברכה שלפני'.

ב) אך בעיקר ראית הט"ז מדלא בירך ר"ה על התמרים משום דהוי עיקר נגיסתי' דהי' לו לכה"פ לאכול תוך הסעודה ולברך לפניה, וכונת הט"ז במה דכתב הי' לו לאכול לכאורה אין ביאור לזה דהא אכל ומה אומר הט"ז הי' לו לאכול, אך ע"כ כונתו דהי' לו לאכול התמרים בפ"ע ולא עם פת, וע"כ צריך לומר בכונתו דהוי לו לאכול תחלה בלא פת קודם שיאכל עם פת וכן ראיתי שפירש הפמ"ג את ד' הב"ח ולא ידענא מנלן דמחוייב להרבות בברכות וכשבדרך אכילתו האחד עיקר והשני טפל אם לא במקום שהטפל בעצמו אינו ראוי לאכילה, וראיתי להפמ"ג שהוסיף לבאר ראיתו של שהט"ז וכן וז"ל והיינו דר"ה אכל פירות עם פת ולא בירך לפני' דאמאי לא אכל קצת פירות בלא פת ולברך לפניו עכ"פ כמו דשאל רחב"א שבקי' בתר מזונת ותברך תחלה וסוף ליתן שבח לד' כמו כן עכ"פ שהשיב עיקר נגיסתו יאכל מעט בלא פת ויברך תחלה ש"מ כל שעיקר סעודה אף אוכל בלא פת פירות קצת אין מברך לפני' עכ"ל והנה מה דסבר הפמ"ג לחזק ראיתו דצריך לברך יותר ברכות ממה דאמר לי' שבקן בתר מזונך ואת מברך עליהון תחלה וסוף אין ראי' כלל דהתם עכ"פ יש מחלוקת בדבר, ואם גם לא נוכל לומר דרב סבר כן דצריך לברך בסוף כשאוכל בתוך הסעודה מ"מ איכא אמוראי דסברי הכי רב ששת או ר' יצחק לגירסת הדקדוקי סופרים ולפי מה שנאמר דרב סבר דצריך לברך לפניהם הוי בר פלוגתי' ר' יצחק א"כ שפיר אמר לו דעכשיו הוא עובר על דין של רבו וטוב שיניחם אחר סעודתו ויצא כל הדעות, ואמנם כל זה בספיקות אבל בודאי אין סברא כלל שיהי' מחויב להרבות בברכות והפמ"ג בעצמו במסקנת הדברים כתב ולמעט בברכות עדיף, ואפשר דכונתו להלכה על ספיקות אך א"כ לא שייך הלשון למעט בברכות עדיף דודאי היכי דספק ברכות להקל אסור לברך ועיין במג"א סי' רט"ו סק' ו' שהעלה דבחול אסור לכוין להביא הפירות לאחר הסעודה משום דהוי ברכה שאינה צריכה ורק בשבת משום ק' ברכות מותר, ובאמת גם זה צ"ע, עכ"פ עובדא דר"ה ורחב"א לא נזכר דהוי בשבת ומהיכי תיתי שיהי' צריך לכוין להרבות בברכות, ומה שכתב הרא"ש על ומיהו אין להוכיח כו' דכדי לברך עליהם גם בסוף שבקינהו בתר מזונך היינו ג"כ כמש"כ כיון דיש ספק גם בתוך הסעודה שיהיה צריך לברך גם לאחריו לכן טוב להניח אחר הסעודה ולברך ולצאת ידי כל הדיעות, וראיתי להט"ז שכ' בסוף ס"ק ג' על מה שכ' הב"י ראוי לחוש כשמביאים פירות תוך הסעודה שתחלת אכילתו יהי' בפת והשיג ע"ז הט"ז [ועיין לקמן מה שנבאר בזה] ובתוך דבריו כ' ולמה ימנע עצמו מברכה והלא בירושלמי הקשו על ר"ה שהי' לו לעשות באופן שיתחייב בברכה אכן לפימש"כ אין זה ראי' כלל ואדרבה מעיקר הדין צריך לעשות באופן שיפטר מברכה כמש"כ המג"א בסי' רט"ו בשם הרבה אחרונים.

ג) והנה הארכנו בזה לבאר דא"א להביא ראי' לדין הראשון של הרא"ש באם קבע סעודתו על הפירות מהא דירושלמי לפי פירושם של הט"ז והפמ"ג בעובדא דהירושלמי דמקודם אכל ר"ה פת עם פירות, אכן בביאור הגר"א אינו מפרש כן בדעת הרא"ש, והגר"א מחלק בין גירסת הרא"ש דגורס עם פיתא לגירסת תהר"י דגורס על פסתי' וכתב דעם פיתא לא משמע שאכל עם הפת ועל פסתי' משמע שאכל מקודם עם הפת [והפמ"ג כ' להיפוך], והגר"א ז"ל מפרש ג"כ דהרא"ש מביא ראי' לדינו הראשון אם קבע סעודתו על הפירות דפטור מלברך אם אכל בתחלה בלא פת מהא דירושלמי, וכ' הגר"א וז"ל והוכיח מהירושלמי ממ"ש שבקינהו בתר מזונך ואם איתא הל"ל אכול בלא פת בתחלה, ודברי הגר"א ז"ל שגבו ממני דאם כונתו כפי הפשוט בלשונו דבשעה שא"ל שבקינהו בתר מזונך הו"ל למימר אכול בלא פת בתחלה הלא זה הביא הרא"ש אח"כ במה שכ' ומיהו אין להוכיח דגם בלא קבע סעודתו אין צריך לברך וע"ז דחה דדילמא כדי שיברך עליהם בסוף אמר שבקינהו בתר מזונך וע"כ צ"ל דכונת הגר"א ז"ל דזה ישאר שאלה גם לפי תשובתו דהוא עיקר נגיסתו דעכ"פ יאכל בתחלה בלא פת.

וראיתי בדמשק אליעזר המבאר דברי הגר"א ז"ל שכתב וז"ל וראית הרא"ש מהירושלמי הוא דע"כ אף באוכל בתחלה בלא פת הוי כאוכל בתוך הסעודה בלא פת מדלא אמר רק שבקינהו לאחר מזונך ואת מברך עליהן תחלה וסוף משמע דהתחלת מזונך הוי כמאמצע והא דפוסק דבעיקר סעודתו הפירות אינו מברך אף לפני' הוא מדאמר לי' שבקינהו בתר מזונך ואת מברך תחלה וסוף והשיב לו זה עיקר נגיסתי' ומדהזכיר לו גם ברכה שלפני' ש"מ דר"ה לא מברך כלל משום דעיקר סעודתו הי' ע"ז עכ"ל, ודברי הדמש"א נעלמים דמתחלה פי' ראית הגר"א כמשמעות דבריו דהראי' הוא מדא"ל שבקינהו בתר מזונך מוכח דבתחלה אין צריך לברך, אלא דהרגיש הדמש"א דזה אין ראי' דהא כבר כתב הרא"ש ומיהו אין להוכיח וכו' דשמא כדי לברוך עליהן בסוף אמר שבקינהו בתר מזונך, ולכן הוסיף וכתב והא דפוסק וכו' הוא מהמסקנא דהשיב לו אינון עיקר נגיסתו דעכ"פ אמאי לא בירך לפניה דא"כ אין ביאור ללשון הגר"א שכ' והל"ל אכול בתחלה בלא פת דהא באמת אכל בתחלה בלא פת ומה דא"ל שבקן בתר מזונך הוא כדי שיברך בסוף ועיקר הראי' דעכ"פ לפי האמת דהוא עיקר נגיסתי' אמאי לא בירך לפניה וגם לא אבין למה חלק הדמש"א לשני ענינים מקודם כתב וראית הרא"ש וכו' ואח"כ כ' והא דפסק כו' כמו שהי' כאן שני ענינים ושני ראיות, וברא"ש ליכא אלא הלכה אחת דלפי' הגר"א מביא ע"ז ראי' מירושלמי וכן הוא בדברי הגר"א, וצריך לומר דהגר"א אינו מפרש ד' הרא"ש להוכיח מר"ה עצמו דגם לפירושו דעם פיתא לא משמע דאכל בתחלה עם פת מ"מ אינו מוכח דאכל בלא פת, וכנראה דמפרש הגר"א דרחב"א ישב אצל ר"ה מתחלה ותיכף כשהתחיל עם הפת שאל לו זה משום דהבין דמה שרוצה לאכול עם הפת הוא רק לפי שעה אכילה מועטת ואח"כ בודאי יאכל בלא פת תמרים הרבה כדרך אכילת תמרים ואוכל מתחלה עם פת ע"מ שלא יצטרך אח"כ לברך וע"ז אמר לו פליג את על רבך.

ולכן אין ראית הגר"א מר"ה מעצמו דבאמת לא אכל בתחלה בלא פת אלא דהראי' הוא אמאי אמר לו שבקינהו בתר מזונך ואף דזה הי' צריך לומר לו כדי שיברך עליהן בסוף אבל הראי' הוא למסקנא דא"ל אינון עיקר נגיסתי' דעכ"פ יאמר לו אכול בתחלה בלא פת ותברך עליהן בתחלה, וראיית הגר"א הוא כמש"כ הט"ז והפמ"ג אלא שהם כתבו להוכיח מר"ה בעצמו, והגר"א אינו מוכיח כן דאם הי' ההוכחה מר"ה בעצמו לא יתכן דברי הגר"א שכתב דלתהר"י דגרס על פסיתי' ומפרש שכבר אכל מקודם עם פת ליכא ראי' דהא עכ"פ איכא ראי' מר"ה בעצמו למה לא אכל בתחלה בלא פת כדי שיברך, אלא שאיני יודע בטעמו של הגר"א ז"ל דאמאי לא נביא ראי' מר"ה בעצמו ויהי' ראי' גם לפי' התהר"י, אך כל זה אפשר להבין אם נימא דלכתחלה צריך לאכול באופן שיהיה חייב בברכה וכדעת הט"ז, אך כבר כתבנו דדבר זה אינו מוכרח כלל וגם דעת הגר"א ז"ל צ"ע.

ד) עוד קשה טובא אם נפרש כן דר"ה אכתי לא אכל ורצה לאכול עם פת והא דאמר לו רחב"א פליג את על רבך משום דהבין דאח"כ יאכל בלא פת. א"כ מוכח עכ"פ דאפי' התחיל הפירות עם פת כשאוכל אח"כ בלא פת צריך לברך וא"כ מאי כתב הרא"ש ומיהו אין להוכיח וכו' ורצה להוכיח דפטור אם אוכל בלא פת אפי' אם אין זה עיקר סעודתו הא אדרבא מוכח להדיא דחייב לברך דהא משום זה אמר לו פליג את על רבך, אלא דבאמת לא על דברי הגר"א קשה דהי' אפשר לומר דהרא"ש אינו מביא כלל ראי' לדינו הראשון מהירושלמי וכן משמע לשונו דדין הראשון פוסק מסברא, אלא דגם בלא דבריו קשים דברי הרא"ש לגירסת הטור דגורס "תחלה", דהא הרא"ש כ' להדיא ומיהו אין להוכיח וכו' ולגירסת הטור קאי גם זה על אם אכל מהן תחלה בלא פת והראי' הוא ג"כ דהול"ל אכול אותם בתחלה בלא פת, וע"כ דפירש הרא"ש דר"ה אכתי לא אכל עם פת וא"כ אמאי אמר לו פליג את על רבך וע"כ כמש"כ לדעת הגר"א דראה דמתחיל לאכול עם פת ע"מ שכשיאכל בלא פת לא יברך וא"כ מוכח להיפוך ממה שרצה הרא"ש להוכיח וכנ"ל.

עוד קשה דברי הרא"ש במש"כ וסובר כפסקא דר"פ דכל מיני פירות לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אבל בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לאחריהם אפי' אכלם דאי בלא פת טעונים נמי ברכה לאחריהם כשאכלם בתוך הסעודה ל"ל למימר שבקינהו לבתר מזונך יאמר לו אכול אותן בלא פת אפי' בתוך הסעודה ויברך עליהן תחלה וסוף, וקשה טובא דהא כפי המבואר בפשיטות בשו"ע דכל הספק הוא רק אם אכלם בלא פת אבל אם אכלם עם פת אפי' בלא קבע סעודתו עליהן ודאי אין צריך לברך א"כ מה כתב הרא"ש דהא דבתוך הסעודה אין טעונים ברכה לאחריהם מיירי אפי' אכלם בלא פת והוכיח זה מהירושלמי, והיכי אפשר דר"פ מיירי באכלם עם פת דא"כ אמאי טעונים ברכה לפניהם, ומצאתי שכבר עמד בזה הפמ"ג ודחק הפמ"ג דכונת הרא"ש לומר אפי' בלא פת היינו שאין כונתו לאכלם כלל עם פת כל הסעודה ובזה כתב דאם בלא פת היינו שאין כונתו לאכלם כלל עם פת צריך לברך גם לאחריהם, ור"פ מיירי דיאכל אח"כ גם עם פת א"כ למה אמר לו שבקינהו בתר מזונך יאמר לו שיאכלם בלא פת היינו לגמרי בלא פת שלא יאכלם עם פת כלל, ביארנו בזה דברי הפמ"ג שאינם מבוארים יפה בלשונו, אך בכ"ז הוא תי' דחוק לכוין זה בלשון הרא"ש.

ה) והנה כל זה שכתבנו הוא לפי מה שקבע הטור עיקר ההלכה באם אכל מן הפירות בלא פת תחלה קודם שיאכל עם פת ובין מה דמספקא ליה להרא"ש ופשיט מסברא דגבי קובע סעודתו על הפירות דאינו חייב לברך בין מה דפשיט להרא"ש דבאינו קובע סעודתו על הפירות והביאו לו פירות ללפת דאם אוכל מהם בתחלה בלא פת צריך לברך שעל זה כתב הרא"ש מיהו אין להוכיח דהכל מיירי באוכל מהם בתחלה בלא פת קודם שיאכל עם פת, והנה בנוסחא שלנו ברא"ש לא נזכר תיבת "תחלה" בין בדין הראשון בין בדין השני, וכ' הגר"א ז"ל דהטור גורס ברא"ש ואדם שאוכל בתחלת הסעודה פת ופירות יש להסתפק אם אכל מהם בתחלה בלא פת, ומה שכתב הרא"ש ואדם שאוכל בתחלת סעודתו פת ופירות הכונה שקבע סעודתו על פת ופירות, ועפ"י דעת הטור נמצא דיש שתי שיטות, דלשיטת הרא"ש בלא קבע סעודתו על הפירות דוקא אם אכל בתחלה הפירות קודם שיאכל עם פת אז חייב לברך אבל אם מקודם אכל עם הפת אז גם על מה שיאכל אח"כ אינו חייב לברך, ושיטת רבינו יונה הוא דגם אם אכל מקודם פת ופירות ואוכל אח"כ פירות בלא פת אם דעתו שאח"כ ג"כ יאכל עם הפת דאז כיון שבתחלה אכל עם הפת וגם לבסוף יאכל עם הפת אז דוקא פטור על מה שבאמצע אוכל בלא פת אבל אם אין בדעתו שיאכל אח"כ עם פת חייב לברך, ובאמת פלא על השו"ע דבדין הראשון בקבע סעודתו על הפירות קבע המחבר שני דיעות אם אכל בתחלה בלא פת אם חייב לברך היינו דעת הרא"ש ודעת רבינו יונה, ובדין השני בלא קבע סעודתו על הפירות לא הזכיר אלא דעת רבינו יונה דדוקא באוכל בתחלה ובסוף עם פת אז פטור מלברך ולא הזכיר דעת הרא"ש דלשיטת הטור גם בזה חולק הרא"ש וסובר דדוקא אם בתחלה אוכל בלא פת חייב לברך וא"כ מוכח דאם בתחלה אכל עם פת פטור מלברך.

ו) והנה כבר כתבנו דבנוסחא דידן ברא"ש לא נזכר תיבת תחלה, ואפי' אם נבוא לגרוס תיבת תחלה בראשית דברי הרא"ש כמו שכ' הגר"א ז"ל ונוסיף לגרוס גם בסוף דבריו עוד לא יהי' דברי הרא"ש מדוקדקים דהא כ' הרא"ש להוכיח דגם אם אוכל בלא פת א"צ לברך לאחריהם, וכתב דאי בלא פת טעונים נמי ברכה לאחריהם כשאכלם תוך הסעודה ל"ל למימר שבקינהו בתר מזונך יאמר לו אכול בלא פת אפי' בתוך הסעודה וא"כ יהי' צריך גם כאן לגרוס תיבת תחלה וכן גבי מיהו אין להוכיח במה דכתב הרא"ש מדלא אמר לו שיאכלם תוך הסעודה ויהי' צריך לגרוס ד' פעמים תיבת תחלה, וט"ס כזה קשה מאד, עוד זאת שגם בתוספי הרא"ש יש נוסחא זו בלא שינוי.

והנה במרדכי כ' אותו הלשון שכ' הרא"ש רק דמשמע לשונו על אוכל פת עם פירות וז"ל המרדכי, יש ספק אם אדם אוכל בתחלת סעודה פת ופירות והם עיקר סעודה אם יש לברך עליהם כי סברא הוא שלא יברך עליהם כדאמרינן בירושלמי וכו', והב"י מפרש גם דברי המרדכי דמיירי אם אכל פירות לבדו אבל אם אוכל פירות עם פת ודאי שהפת פוטר הפירות כדין עיקר וטפל, אכן הב"י בעצמו הביא דברי הגה"מ שכ' והיכי דבאמצע סעודה אוכל פירות עם פת איכא למימר כיון דאין דרך ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם, וכ"כ הסמ"ג וז"ל וכן כל מיני פירות הבאים בסעודה לאכול עמהן פת טעונים ברכה לפניהם דהמוציא אינה פוטרן, ודחק הב"י בלשונות הגה"מ והסמ"ג דקאי ג"כ אם אוכל פירות בלא פת, ודבריו תמוהין דמדברי הגה"מ והסמ"ג מוכח להדיא דקאי על פירות עם פת וכן הוא בס' האגודה וז"ל והיכי דאכל פת ופירות והן עיקר סעודתו משמע בירושלמי דאין מברך עליהן דאמר אינון עיקר נגיסתי' והיכי דבאמצע סעודה אוכל פירות עם הפת או פשתידא של תפוחין טוב שיאכל מעט בלא פת ויברך עליהן כיון דאין הפירות עיקר נגיסתי' ומוכח להדיא דהוא כדי לאכול אח"כ עם הפת ומשום דיש ספק חיוב ברכה גם באוכל עם פת טוב שיאכל מעט בלא פת ויברך עליהן, ומה שהביא הב"י דהרשב"א כתב שיטה זו בשם יש מפרשים ודחה אותם מהך דירושלמי אתפלא על דבריו דכיון דהרשב"א מביא ראי' מהך דירושלמי ע"כ מיירי בהביאם ללפת בהם את הפת לגמרי כמו שהוא בירושלמי דאינון עיקר נגיסתי' וז"ל הרשב"א ומ"מ מתוך ד' הירושלמי שכתבנו נשמע דאפי' פירות שמלפת בהם את הפת אין טעונין ברכה כלל דפת פוטרתן דהא ר"ה אכל תמרי עם פסתי' ולא בירך עליהן ולאפוקי ממקצת מפרשים שפירשו דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר דברים שאין דרכן לבוא בתוך הסעודה מחמת ליפתן כגון שבעה פירות טעונים ברכה לפניהם ואע"פ שזה הביאם עכשיו ללפת בהם את הפת עכ"ל, והרי דהרשב"א מיירי דהפירות הביאו ללפת בהם את הפת ואינון עיקר נגיסתי' אבל זה גם הרשב"א מודה אם לא הביאם ללפות בהם את הפת אף שאוכל אותם עתה עם הפת חייב לברך דהא הביא ראיתו מדברי הירושלמי ובהירושלמי מיירי דהוא עיקר נגיסתי', והגה"מ והסמ"ג מיירי בשלא הי' עיקר ליפתן שלו ולכן אף שמלפת בהם עתה את הפת אבל כיון שבודאי יאכל גם הפירות לבדם וגם הוא לאו עיקר ליפתן שלו לכן לא נעשו טפילה לפת כיון דהם דברים שוים דרוצה לאכול הפירות כמו שרוצה לאכול הפת, ודוקא אם עיקר אכילת הפירות הוא ללפת אז הויין טפלין לפת ופת עיקר ופוטרתן.

ז) איברא דמשמע דהרשב"א לא נחת לחילוק זה כמו שחילקו שאר הראשונים הרא"ש ותהר"י וסמ"ג בין הביאו בתחלת הסעודה בין הביאו באמצע הסעודה ולהרשב"א משמע דעיקר תליא אם הביאם ללפת בהם את הפת, היינו אם הביאו אותם לאכול בפ"ע אז מודה גם הרשב"א דלא מהני מה שאוכל מעט עם פת דלא נעשה הפת עיקר להפירות כיון דאינו עושה הפת לעיקר והפירות לטפל דגם הפירות אצלו עיקר רק דאכלם יחד עם פת ולכן עיקר תלוי בהבאה דאם הביאום לשם ליפתן הוי ע"ז שם ליפתן וטפל ומה דאמר בהירושלמי אינון עיקר נגיסתי' צ"ל להרשב"א דאתי לאפוקי אם הביאו לו פירות לאכול אותם בפ"ע ואוכל מהם מעט עם פת וא"כ אין זה עיקר סעודתו אבל אם הביאו אותם לשם ליפתן לא איכפת לן אם הי' לו מקודם ליפתן אחר דיתכן כמה מיני ליפתן, ועכ"פ כיון שהביאו אותם עכשיו לשם ליפתן הוי על הפירות שם עיקר נגיסתי' היינו עיקר סעודה, נמצא דהרשב"א והסמ"ג באמת יהיו מחולקים אבל לא כמו שתפס הב"י דהרשב"א סובר דתמיד אם אוכל פירות עם פת פטורין מלברך ובזה חלק על המקצת מפרשים, דהא הרשב"א ג"כ התנה שהביאו לאכול עם פת וביחוד דהביא ראיתו מהירושלמי והירושלמי מיירי להדיא דהוא עיקר נגיסתי', רק דהרשב"א אינו מחלק בין הביאם בתחלת סעודה להביאם באמצע סעודה, והרשב"א והסמ"ג מחולקים בפי' לשון עיקר נגיסתי' שהסמ"ג מפרש עיקר נגיסתי' שזהו עיקר סעודתו היינו שזהו כל הליפתן שלו ואין ליפתן אחר בסעודתו וכן פי' בתהר"י, והרשב"א מפרש עיקר נגיסתי' היינו שזהו עיקר סעודה והוא מעיקרי הליפתן ולאפוקי אם הביאו הפירות לאכול אותם סתם רק שלוקח ואוכל מהם מעט עם פת דבזה לא חשיבי הפירות לליפתן וחייב לברך גם על הפירות דלא נעשו טפלה להפת.

אמנם לכאורה משמע מד' הרשב"א דלא כמש"כ דבהא דר"ה דהביאו לו תאנים וענבים בתוך הסעודה דטעונים ברכה לפניהם הק' הרשב"א מ"ש מאוכל פת עם המליח דאינו מברך על הפת שהוא טפל להמליח ותי' דאף שהפירות באים לסייע תאוות אכילה מ"מ מכוין ג"כ להנאת עצמו ולא דמי לאוכל פת עם המליח שכל עיקרו בא להעביר רתיחת המלח, וכ' עוד תי' אי נמי דהתם כשאוכל הפת עם המליח ביחד דהוי פת טפל להמליח והכא כשאוכל הפירות לבדם, הנה מתירוצו השני מוכח לכאורה להדיא דלא כמש"כ ואינו צריך לברך על הפירות אלא כשאוכלם לבדם, ועוד דמשמע דגם בתי' הא' מפרש דאוכל הפירות לבדם אלא דהי' מפרש גם בפת עם המליח דאכל פת אחר המליח ולכן הקשה מזה על זה ותי' דהכא אינו מיוחד רק לסייע תאוות אכילה אלא דהוא ג"כ להנאת עצמו ופת עם המליח הוא רק להעביר רתיחת המלח, עכ"פ מד' הרשב"א נראה לכאורה דלא כמש"כ, אכן מדברי הרשב"א שהבאנו לעיל שהתנה דוקא אם הביאום ללפות בהם את הפת, וכן ממה דהביא מירושלמי דאינון עיקר נגיסתי' מוכח להדיא כמש"כ, ולכן נראה דהכא בהא דר"ה פירש האמת ולא נחת כאן לחלק אם אוכלם עם פת בין הביאו אותם ללפות או לא ובזה כתב אח"כ בהא דר"פ כנ"ל.

ח) ועוד יותר נראה דדין זה היינו באם לא הביאו הפירות ללפות בהם את הפת ואוכל אותם עם פת באמת אינו מבורר מעיקר ההלכה וזהו פירושו של הירושלמי, דהא דאכל תמרי עם פיתא היינו כפשוטו דאכל תמרים עם הפת וסבר רחב"א דלא הי' הפירות עיקר ליפתן להפת וע"ז אמר לו פליג את על רבך ואמר לו שבקן בתר מזונך ואת מברך עליהן תחלה וסוף, והיינו דאם הביא פירות בסתמא שלא לשם ליפתן ואוכלם עם הפת איברא דאינו מבורר פטורו של הפירות משום דאינו מבורר אם הוא ליפתן להפת כיון דלא בא לשם עיקר ליפתן מ"מ נראה דכשיבוא לברך אינו ראוי שיברך עליהם בעת שאוכל הפירות עם הפת וצריך לברך כשיאכל הפירות בפני עצמם אלא דאז עכ"פ לא הי' יכול לברך עליהם בסוף דהא ר"ה בש"ס דידן סובר דאינו מברך עליהם בסוף ורק רב ששת סובר דמברך וע"ז אמר לו רחב"א דתוכל לצאת כל הדיעות ושבקן בתר מזונך ואת מברך עליהם תחלה וסוף, ובאמת מסתבר בודאי דגם הסמ"ג והגה"מ שפסקו כפי שמורה פשטות דבריהם דאפי' כשאוכל עם פת חייב לברך היכי דאינו עיקר ליפתן שלו מ"מ כשיבוא לברך יברך דוקא על פירות שיאכל בפני עצמם ולא עם פת דמ"מ הוי ספק דדילמא הוי ע"ז שם ליפתן אצלו אף שלא הביא לפתן דבלא הביאם לשם ליפתן יצאו מתורת ודאי ליפתן אבל עכ"פ מתורת ספק ליפתן לא יצאו ולכן צריך לברך עליהם בפני עצמם וזהו פשוט.

איברא דלפי ד' הגר"א אינו צריך לכל זה דהגר"א מפרש דמה דאמר לו פליג את על רבך דמשמע דעושה שלא כדין שאינו מברך ומ"מ אמר לו שבקן בתר מזונך כונתו לומר דאם רוצה אתה לצאת דעת ר' חייא דאמר פת פוטר כל מיני מאכל שבקן בתר מזונך ותברך תחלה וסוף לדברי הכל דאפי' ר' חייא מודה כשבאו לאחר הסעודה ממש, אכן מדברי הרא"ש ושאר ראשונים מוכח דאינם מפרשים כהגר"א ז"ל מדכתב הרא"ש ומיהו אין להוכיח דגם בבאים באמצע סעודה פטור מדלא אמר לו אכול בתוך הסעודה דדלמא משום ברכה דלבסוף אמר לו כן ולדברי הגר"א ז"ל אינו צריך כלל לכל זה, ועוד דעיקר ראיתו של הרא"ש דבתוך הסעודה לרב פפא אפי' אוכלן בלא פת טעונין ברכה רק לפניהם ולא לאחריהם דאי טעונין ברכה גם לאחריהם למה אמר לו שבקן בתר מזונך ולדברי הגר"א מאי ראי' הוא דהא אמר לו לצאת דעת ר' חייא ור' חייא סובר שפיר דבתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וע"כ דהרא"ש לא נחת לפרש דברי הירושלמי בפירושו של הגר"א ז"ל.

ט) ובמש"כ יתבאר לנו דאין ראי' כלל ממה שהביא הב"י ראי' מד' התוס' לשיטתו דבאוכל פירות עם פת תמיד אין צריך לברך על הפירות דודאי הוי פת עיקר ופירות טפל והוא ממה שכ' התוס' בהא דרב חסדא ורב המנונא הוי יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורמוני ולא ללפת בהם את הפת דא"כ הו"ל פת עיקר והם טפלה ותנן מברך על העיקר ופוטר הטפלה, וגם אהא דאיתא התם הביאו לפניו תאנים וענבים בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם כ' התוס' וכגון שאין באים ללפת בהם את הפת אלא לקינוח סעודה, ולפי מה שכתבנו בדעת הרשב"א נוכל שפיר לומר דכן הוא דעת התוס' דעיקר תלוי על מה הביאו הפירות וכן משמע באמת לשון התוס'.

והנה כ' הב"י דלכאורה משמע מדברי הראשונים דלאו דוקא מתחלה אלא כ"ז שאוכל בלא פת צריך לברך אבל מד' הטור מוכח דדוקא כשאוכל בתחלה בלא פת ובזה הוא החילוק דאם קבע סעודתו על הפירות אין צריך לברך ובלא קבע צריך לברך אבל אם אוכל מתחלה עם פת ואח"כ בלא פת בכל אופן אין צריך לברך ולא אמר ר"פ דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם אלא כשהתחיל לאכול מהם בלא פת וכ' ע"ז הב"י וכן נראה מד' הר"י, ומשמע דר"י דכ' הב"י היינו הרבינו ירוחם דרבינו יונה א"א דהא הביא ד' הרר"י אח"כ שהתנה תנאי מפורש שיאכל דוקא תחלה וסוף עם פת, ועיינתי ברבינו ירוחם וז"ל ואם אוכל בתחלת סעודתו פת ופירות וקודם שיאכל פת אכל מהפירות בלא פת יש שנסתפקו אם יברך עליהן ואמרי שיברך לפניהם ולא לאחריהם, ולכאורה משמע כדברי הטור דיש שנסתפקו מיירי באוכל מתחלה קודם שיאכל עם פת, אכן באמת א"א לפרש דזהו שיטת הרא"ש דהא פסק להיפוך מד' הרא"ש דבאוכל בתחלת סעודתו פסקו הרא"ש והטור דאינו צריך לברך לפניהם, ורבינו ירוחם פסק דצריך לברך לפניהם, וע"כ דזהו שיטת רבינו יונה דאפילו אוכל בתחלת סעודתו מצריך דוקא שיאכל מקודם פירות עם פת ואח"כ פטור כשיאכל הפירות בפ"ע וזהו דברי רבינו ירוחם, וע"כ אין מדברי רבינו ירוחם ראי' לבאר ד' הרא"ש כלל.

י) והנה כבר כתבנו דלפי הטור בדברי הרא"ש קשה מאד לבאר ד' הירושלמי לפי פירושו של הרא"ש ועתה נבוא לבאר דברי הרא"ש לפי הגירסא שלנו וכמו שהיא כתובה ג"כ בתוס' הרא"ש, והיינו דהרא"ש מיירי במי שאוכל בתחלת סעודתו פת ופירות ואח"כ רוצה לאכול הפירות לבדם וע"כ כ' הרא"ש דמסתבר לו שאינו צריך לברך, וראי' ברורה מהירושלמי אינו מביא משום דיש לפרש הא דהירושלמי שלא יאכל פירות לבדם, ולפי"ז היינו צריכין לומר דאם לא הי' עיקר סעודתו חייב לברך אפי' כשאוכל הפירות עם פת כדברי הסמ"ג כיון דאפשר לפרש דברי הירושלמי כשאוכלם עם פת, ורק זה הוכיח הרא"ש שפיר דאפי' אם לא הי' עיקר סעודתו ואפי' יאכל הפירות לבדם לא יצטרך לברך אלא לפניהם ולא לאחריהם דאם הי' צריך לברך עליהם גם לאחריהם א"כ למה אמר לו שבקן בתר מזונך, אח"כ כתב הרא"ש דלכאורה נדייק מדברי הירושלמי שאם הביא פירות לאכול בהם פיתו באמצע הסעודה (יותר נכון לגרוס ברא"ש שאם הביא פירות באמצע הסעודה לאכול בהם פתו) ואכל מקצתן בלא פת שלא יהי' טעון ברכה לפניהם דהיינו דמקודם אמר סברא דדוקא היכי דהפירות הם עיקר קביעתו אז פטור אם אכל מקצתן בלא פת אבל היכי שלא הי' עיקר קביעתו כדקס"ד דרחב"א שפיר צריך לברך כשאכלן בלא פת ואין להקשות א"כ אמאי אמר לו שבקן בתר מזונך ולא אמר לו אכול בלא פת דכדי שיברך עליהם בסוף אמר לו כן, עכ"פ לפי"ז משמע דרחב"א ראה את ר"ה דאכל פירות עם פת וא"כ לכאורה מה אמר לו פליג את על רבך וע"כ כדברי הסמ"ג דאפי' לאכול עם פת ג"כ אסור דאין זה עיקר ליפתן.

ולכאורה דברי הרא"ש אלו מרפסין איגרי דאיך אומר הרא"ש ומיהו אין להוכיח דרצה להוכיח מכאן דפטור כשאוכל פירות באמצע הסעודה אפי' בלא פת א"כ אמאי אמר לו רחב"א פלוג את על רבך, ואין לומר דמצוה לעשות באופן שיתחייב בברכה דהיכי ס"ד דסבר דאפי' אחר המזון נמי פטור הא ליכא מאן דסובר הכי ואם נאמר דנהי דאין חיוב אבל לאכול בפ"ע יש חיוב כדי שיברך עליהם א"כ אדרבא הא יש ראי' מדברי הירושלמי אלו דחייב לברך והיאך כתב הרא"ש דלכאורה יש ראי' מכאן דפטור מלברך, וע"כ צריך לומר בביאור דברי הרא"ש כמש"כ בהבנת דברי הסמ"ג והגה"מ והרשב"א דזה ודאי דכשאוכל פירות עם פת באופן דלא הוו עיקר ליפתן היינו בא' מב' אופנים כמו שכתבנו למעלה החילוק בפי' עיקר נגיסתי' בין הרשב"א והסמ"ג, אז אסור לו לאכול בלא ברכה אבל לא הוו ודאי שאינו ליפתן ולכן זה ודאי שאינו רשאי לברך כשאוכלו עם הפת, אלא דהי' מקום להוכיח מהירושלמי דעכ"פ מהני מה שכבר אכל עם פת שלא יוכל לברך אפי' כשיכלם בפ"ע כמו באוכל באופן דהוי עיקר קביעתו, דאם הי' צריך לברך כשיאכלם לבדם א"כ למה אמר לו שבקן בתר מזונך יאכלם בתוך הסעודה בלא פת ויברך וע"כ דכיון דעכ"פ הוי ספק לפתן גם כשיאכלם בפ"ע לא יוכל לברך וע"ז כ' הרא"ש דזה אינו דעכ"פ כשיאכלם בפ"ע אח"כ ודאי יצטרך לברך כיון דלא הוי עיקר ליפתן, ומה דאמר לי' שבקן בתר מזונך היינו כדי שיברך גם לאחריהם משום הא דרב ששת דסובר דצריך לברך לאחריו וכמו שכתבנו למעלה.

נמצא לפי"ז דלבאר דברי הירושלמי עפ"י פירושו של הרא"ש א"א לבאר ברווחא אלא דוקא בשיטתו של הסמ"ג והגה"מ, ועכשיו כבר מיושב שפיר מה שהקשה הפמ"ג בדברי הרא"ש שהוצרך להוכיח דמה דפסק רב פפא דדברים הבאים בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם מיירי אפי' כשאוכלם בלא פת והקשה הפמ"ג דלמה הוצרך להוכיח ומאי אפי' הא כשאוכלם עם פת בודאי אפי' לפניהם אין צריך לברך, אכן כפי"מ שכתבנו מיושב שפיר דבאמת הרא"ש ג"כ סובר במקצת כהסמ"ג דגם אם אכלן עם פת אסור לאכול רק דלא כתב להדיא דצריך לברך דלא פסיקא לי' אבל אפשר שפיר לפרש דברי ר"פ דמיירי כשאוכלם עם פת ולזה הוצרך להוכיח דאפי' בלא פת אין צריך לברך לאחרי' ואם אוכל עם פת לא ביאר כאן הרא"ש דעתו יפה ואפשר דסובר דזה תלוי כפי מצב הענין אם הוי אצלו באמת בשעה זו הפירות טפלין לפת או לא, אך עכ"פ לענין הפירות שיאכל אח"כ סובר הרא"ש דלא מהני בכל אופן כיון דלא הוי עיקר קביעת סעודתו על הפירות.

יא) עתה נבוא לשיטת רבינו יונה והנה הר"י כפי המבואר בתהר"י התנה דבקובע סעודתו על הפירות אינו פטור מלברך כשאוכל הפירות בפ"ע אלא כשמקודם אכל מהם עם הפת ואם לא קבע סעודתו על הפירות אז כשאוכל מקודם עם פת וגם דעתו אח"כ לאכול עם פת אז פטור מלברך על מה שאוכל באמצע, וכבר כתבנו דלד' הטור והב"י חולק הרא"ש על רבינו יונה בתרתי, חדא בקובע סעודתו על הפירות דלדעת הרא"ש אפי' אוכל תחלה בלא פת אין צריך לברך ולהרר"י דוקא באוכל מקודם עם פת, ועוד פליגי באינו קובע סעודתו דלהרא"ש דוקא באוכל תחלה בלא פת חייב לברך אבל באוכל מקודם עם פת פטור בכל גווני ולהרר"י אינו פטור אלא כשדעתו לאכול גם אח"כ עם פת אז פטור על מה שבאמצע אוכל בלא פת, והנה לפימש"כ בדעת הרא"ש לפי גירסתנו הנה החלוקה השני' נוכל בודאי לומר דהרא"ש אינו חולק כלל על הרר"י כי בגירסתנו לא נזכרת תיבת תחלה וכמש"כ, גם החלוקה הראשונה בקובע סעודתו על הפירות ג"כ אין ראי' לא לכאן ולא לכאן כיון דלא נזכר תחלה יוכל לסבור כהרר"י, ולכאורה נראה דמכיון דהרא"ש סובר דלדידי' הוי השתא מחמת סעודה א"כ הוו כמו בשר ודגים דאין בהם שום תנאי וסתמו של ד' הרא"ש כפירושו דאין נ"מ בין תחלה ובין אח"כ ובזה חולק הרא"ש על הרר"י, ומקור במה דחולק הרא"ש על הרר"י יהי' בשביל חילופי הפירושים דהרר"י מפרש דברים הבאים מחמת הסעודה על פירות ומפרש כן מימרא דר"פ דמיירי בלא קבע סעודתו על הפירות אבל הרא"ש דמפרש דברים הבאים מחמת הסעודה כגון בשר ודגים ומפירות כתב דהוי כמו מחמת הסעודה א"כ הוי כמו בשר ודגים דאין נ"מ בין תחלה לאח"כ, אכן באמת הרא"ש כתב בלשונו ואדם שאוכל פת ופירות, ואם לא נגרוס תיבת תחלה א"כ משמעו כפירושו דמקודם אכל עם פת והוא כדברי הרר"י רק שהגר"א ז"ל כתב דאדם שאוכל הכונה שקבע עצמו לאכול וא"כ אפשר דפירש הרא"ש להדיא כדברי הרר"י, ובטעמו של דבר אף שכתב דמחמת הסעודה הוי כבשר ודגים נראה דגם הרר"י דסובר דדוקא אם אוכל תחלה ודאי אם הי' ברור לנו דמחשבת קביעתו עושה קביעות גם הרר"י הי' סובר דמהני מחשבתו דמה נ"מ וע"כ דסברת הרר"י דמחשבה לבד כ"ז שלא התחיל בפועל לא מהני כיון דמ"מ אינו כמו בשר ודגים וא"כ אפשר דגם הרא"ש יסבור כן דאף דכתב דלדידי' הוי מחמת הסעודה היינו דוקא בקבע וגם התחיל לאכול, וא"כ לפי"ז אין לנו בחנם לעשות מחלוקת בין הרא"ש להרר"י, ולכן אם לא נגרוס ברא"ש תיבת תחלה יהי' דברי הרא"ש והרר"י שוים.

אלא דלפי"מ שכתבנו יהי' להיפוך דעל דין השני היינו היכי שהביאו לו באמצע הסעודה ולא קבע סעודתו על הפירות דסובר הרא"ש לפי"ז דבכל אופן אם אוכל בלא פת צריך לברך אינו מוכרח מה שחידש הרר"י דאם התחיל לאכול עם פת ובאמצע אוכל בלא פת ודעתו גם אח"כ לאכול עם פת דאינו חייב לברך, הנה לדעת הרא"ש אינו מוכרח זה דהרר"י כתב כן על פי פירושו שפירש דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה לפירושו של רש"י דקאי אתאנים וענבים שהביאום ללפת בהם את הפת והקשו בתוס' דאי ללפת פשיטא דהוי עיקר וטפל ובזה פי' הרר"י דמיירי שהביאו בתוך הסעודה ולא הי' עיקר קביעת סעודתו עליהם ומ"מ אפי' אוכל באמצע בלא פת אינו חייב לברך ודחקו הלשון בתוך הסעודה לפרש דלא קבע סעודתו עליהם, עכ"פ זהו לפירושו אבל לפי' הרא"ש דפי' דזה קאי על בשר ודגים שדרכן לבוא בתוך הסעודה אין שום ראי' לדינו של הרר"י וכיון שהרא"ש סתם דבריו וכ' דאם לא קבע סעודתו על הפירות חייב לברך משמע דבכל גווני כיון דלא חילק כלל בזה, נמצא דלפי הגירסא שלנו שכ' שהיא מחוורת יותר בפירושו של הירושלמי יהי' המחלוקת של הרא"ש והרר"י להיפוך בדין השני דלהרר"י מהני מה שבדעתו לאכול גם אח"כ

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.