אור שמח/קרבן פסח/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אור שמח ‏ קרבן פסח ו

ב

במד"א בשנטמא כו' שהנזיר מגלח עליהן אבל כו' שאין הנזיר מגלח עליהן כו'.
נ"ב גמרא מפורשת פרק כה"ג (דף נ"ג) אבל לא לנזיר ועושה פסח כו' ובהשגות ד"ה לא מצאתי לזה שורש. פירוש דקאי על מה דאמר רבינו לאחר שיזה ויטבול וע"ז לא מצא שורש, ובסוף דבריו צ"ל אין חייבין עליו כרת ולא קרבן אם לא הזה ולא טבל דין הוא שלא ידחה מפסחו כצ"ל, ומוכרח הוא לפי שיטתו לעיל דטבול יום שוחטין עליו אפילו כשהנזיר מגלח עליו א"כ בשאין הנזיר מגלח ע"כ שוחטין וזורקין קודם שטבל וז"ב ודוק:

ג

ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם פטור מלעשות פסח שני.
תמיה כיון דמטמאין למפרע איך פוסק דציץ מרצה על טומאת התהום דזיבה אם כי הוא מפרש הך דלא אמרו אלא למת למעוטי הרוג וכיו"ב פירשו בנזיר (דף ס"ה) גבי תפוסת קבורות מכל מקום כיון דנאמר ונשנה בבלי וירושלמי דאין ציץ מרצה על טוה"ת דזבין אמאי פסק דלא כוותיה. ויתכן לומר דלדידן דקיי"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ מן התורה וכן זב משלח קרבנות דעלמא רק בפסח משום דאינו ראוי לאכילה בערב וכיון דכאן בשביעי שלו הרי היה ראוי לאכול לערב רק משום שראה זוב וסתר למפרע, אטו תוכל להכחיש שזה רק ענין מקרה שהיה באפשרי שלא יראה ולא יסתור א"כ מיחשב גברא דחזי לאכילה בשעת זריקת דם פסחו, רק למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מן התורה למאן דיליף מהאנשים שנשאלו למשה א"כ כי טבל מאי אהני כיון שסתר וטמא למפרע לכן חייב בפסח שני, בכ"ז דחוק דסוגיא בפסחים אזלא למ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ובכ"ז אמר דטומאת התהום דזיבה לא הותרה. ונראה בטעם רבינו דהסוגיא אזלא בלא טבלו הזב והזבה לכן כיון דמטמאין למפרע הוי כאילו זרק עליהם בששי שלהן דאיגלי מלתא למפרע דהם בתוך ימי טומאתם, אבל בטבלו כיון דאף אם ראו אח"ז אינם מטמאין למפרע כ"ח בהיסט כדאמר בפ"ק דמגילה ולקמן סוף פ"ה מטומו"מ לכן פעלה הטבילה שכל כ"ח שהסיטו מרצה טומאת התהום עליהן, וזה יתכן ודוק:

ט

האונן כו' אבל אם מת לו מת קודם חצות כו'.
הוא כשנוייא דאביי והא דאין שוחטין עליו הוא מצד דכשהוא שלם מביא ולא כשהוא אונן ואביי מוכיח זה מרומיא דברייתות אהדדי דתנא גבי יוסף הכהן וטמאוהו ע"פ וכאן תנא לא יטמא לאחותו וצ"ל כאן קודם חצות מטמא לקרובים ולאחר חצות אינו מטמא לקרובים, ורבינו לא הזכיר זה בהלכות אבל פ"ב דפשוט הוא כיון דאם מת לו קודם חצות אינו אוכל פסח לערב ואין שוחטין וזורקין עליו פשיטא דמטמאין אותו, וכתב אם שחטו וזרקו עליו כו' הוא כשנויא דרבא וגריס אידי ואידי קודם חצות ול"ק כאן ששחטו וזרקו עליו כמו"ש בהגהת הגר"א ופירש דאע"ג דאמרה רחמנא כשהוא שלם ולא חסר ודחיא מהבאת קרבן מכל מקום בדיעבד לא מיפסל הקרבן והא דפריך ליה הגמרא מאי דהוי הוי ואמאי התירו חכמים לאכול כיון ששחטו וזרקו עליו ואמאי יאכל פסחו לערב הא אנינות לילה מד"ס בשלמא היכי שמת אחר חצות שנדחה אנינות דהקרבה דהתורה קפדה ע"ז משום דחובת פסח חלה מעיקרא תו גם חכמים לא העמידו דבריהם אבל במת קודם חצות בעברו ושחטו וזרקו קשיא, מאי תאמר דאם לא יהיה רשאי לאכול תו יהא הפסח פסול משום דגברא דחזי לאכילה בעינן זה אינו דכיון דמה"ת ראוי לאכול בערב רק מד"ס אסור לאכול הוי גברא דחזי לאכילה כמו שמוכח מצבור שנטמאו לפני זריקה יעוין הלכות עדות פי"א מש"כ בזה, ומשני כדרבה בר"ה דאף לאחר הקרבה ג"כ התירו יעו"ש. ובאמת גירסת רבינו מוכרחת, דלגירסת רש"י אית ליה לרבא דלעולם אין שוחטין וזורקין על האונן אפילו מת לאחר חצות והלא משנה ערוכה בפסחים האונן והמפקח את הגל שוחטין וזורקין עליהם כו' וכולא סוגיא (דדף צ"ח) בפסחים כולהו אמוראי אביי ורבא גופיה ורב אשי ורבינא פסיקא להו היכי דמית אחר חצות דאם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח, חזינן דגירסת רבינו עיקר, אולם מזה גופא דמוקמינן הך דלא יטמא לאחותו לאחר חצות ואם נאמר כגירסת רש"י לרבא דגם לאחר חצות אין שו"ז עליו א"כ אמאי לא יטמא כיון דבלא"ה נדחה מפסח מחמת אנינות ואמאי לא יטמא, וצריך לפרש כגון שמת בי"ג ולא נקבר עד יום י"ד וצריך להטמאות דזה מצד אנינות ליתא דבר תורה (דאין אנינות אלא יום המיתה לבד מה"ת) רק שיתטמא ולא יעשה פסח לכן לא יטמא ורבנן לא גזרו בפסח ודוק אבל העיקר כגירסת רבינו:
ודע דפלא גדול בעיני על אשר לא הביא רבינו דינא דקבורת מת מצוה דוחה פסח ומילה דמייתי בכמה דוכתי בש"ס ורבינו לא זכר זה בכל ספריו בחיבורו ובפירוש המשנה בשום מקום ובספר המצות. ולכן נראה דאולי הוי מספקא לרבינו לגירסתו האמיתית בהך דרבא דאם מת קודם חצות ושחטו וזרקו עליו דאוכל פסחו לערב משום דאנינות לילה מדברי סופרים, רואים אנו דהך דדרשינן שלמים כשהוא שלם מביא ולא כשהוא אונן דאין הך דרשה מחוור וכדאמר בירושלמי פסחים דגר שנתגייר דב"ה אמרו דאם עבר וזרק הורצה חזינן דדרשה דאתם ושביכם אינו מחוור וא"כ מה"ת מותר לשחוט ולזרוק עליו, רק באכילת קדשים מחוור בקראי דואכלתי חטאת היום ולכך כיון דאנינות לילה מד"ס תו שוחטין וזורקין עליו מה"ת דחזי לאכול לערב בפסח א"כ הך ברייתא דכהן ונזיר לאחותו אינו מטמא הוא במת קודם חצות כיון דבדאורייתא בר עשיית פסח הוי תו כי יטמא ידחה מפסח לכן לא יטמא, אבל השתא דגזרו חכמים שלא יעשה פסח לכן כיון דבין כך וב"כ נדחה משום אנינות לכן שפיר טמאו ליוסף הכהן, וכיון שכן הא דמידרש דמטמא למת מצוה הוא קודם חצות דלא מטא זמן חיובא וכדאמרו בסוכה (דף כ"ה) ויעוין תוס' שם ד"ה משום דלא מטא מה שהאריכו בזה, ודחקו לרבינו מה דאמר קבורת מת מצוה דוחה עבודה ולא פסח דהגם דלא מטא זמן חיוב זה דוקא על היחיד בפרט אבל על הצבור החיוב קודם הפסח להכין וליטהר לעשות הפסח והוי בגדר עבודה דתמיד שמוטל על הצבור בכלל לא על היחיד ודוק בכ"ז:

יב

מי שעשה פסח כו' ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני כו'.
שיטת רבינו דדוקא כי נודע אחר שעשה שנטמא קודם שחיטת הפסח הציץ מרצה רק במצא מת מושכב לרחבו של דרך והמת הוא טומאת התהום בשעת הטומאה אף דחזקתו שנגע כיון שהלך בלא התבוננות בכ"ז מציאות רחוק שלא נטמא לכן אף אם כי לתרומה טמא לפסח ונזיר טהור לעשות פסחו לשחוט ולזרוק אחר שנודע לו וז"ב וכן כתב המאירי בשיטתו. ונראה עוד לדעתי בשיטתו דאם נודע אחר זריקה שנטמא מקודם בודאי טומאת התהום אינו אוכל הפסח דההלכה דהידיעה הוי כמו הטומאה כאלו נטמא בעת שנודע והוי כנטמא אחר הזריקה, ולפ"ז מובן ממילא דליכא למימר בנודע קודם זריקה בטומאת תהום דמרצה דהא אינו אוכל ואנן גברא דחזי לאכילה בעינן. ומר בר"א אזיל למאי דמוקי משנתינו כר' נתן דלא בעי גברא דחזי לאכילה [עוד הארכתי בחדושי דקאי מר בר"א על כהן הזורק דהוי טומאתו כמו טומאת הדם דהציץ מרצה אף ביחיד. והארכתי הרבה ואכ"מ]. וכן שנו מפורש בירושלמי וט"ס נפל בו וכך צ"ל, צבור שנטמא בספק קבר התהום מהו שירצה עליו הציץ ק"ו ומה אם יחיד שהורעת כחו בטומאה ידועה כו' צבור שיפתה כחו בטומאה ידועה כו' קל שאתה מקיל ביחיד שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמו שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה עליו לפ"ש [פירוש דהידיעה חשובה כטומאה] את מחמיר עליו בצבור שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמו שנטמא עליו לאחר זריקה בשביל שלא יאכל הבשר [דחשוב כמטמאין השתא לאחר זריקה] קל שאתה מקיל בנזיר טהור שאם נתוודע לו לאחר זריקה שלא יביא ק"ט את מחמיר בנזיר טמא שאם נתודע לו אחר זריקה יעשה כמי שנטמא וחזר ונטמא בשביל להביא קרבן על כל אחד [אם נטמא לאחר תגלחת טומאה] ובזה מדוקדק לשון רבינו שכתב אם נודע אחר שעשה פסחו [זה לשון תוספתא ג"כ] פטור מפסח שני אבל אינו לאכילה ודוק:
ובזה יבואר הירושלמי פרק כיצד צולין ה"ה, חמש חבורות שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בעורה של אחת מהן כולן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פ"ש סברי מימר דר' נתן היא תיפתר דה"כ במיטמא בספק קבר התהום וכר' נתן זורק את הדם יעו"ש, ולדעתי הכוונה פשוט עפ"י מה שבארתי לעיל שיטת ירושלמי דבטומאת התהום אינו מרצה הציץ כדי לאכלן בטומאה, רק כ"ז שלא נודע הוא מרצה וכי נודע קודם זריקה אינו נאכל בשר הפסח ולכך אינו זורק בפסח דבעינן גברא דחזי לאכילה ולאחר זריקה הורצה כיון דאם לא נודע רק עד אחרי האכילה של פסחו היה מרצה הציץ עליו שוב כשלא נודע עד אחר הזריקה הלא באופן שלא נודע היה מרצה אף באכילה. והנה בבבלי איתמר אמר אביי לא שנו אלא שנתערבו אחר זריקה אבל נתערבו קודם זריקה חייבין בפסח שני כיון דהפסח אינו ראוי לאכילה מחמת הספק שמא כל פסח פסול עיי"ש. והנה להירושלמי לא ניחא לאוקמי הך ברייתא בנתערבו אחר זריקה ולכך מוקי לעולם בנתערבו קודם זריקה ונמצא היבלת אחר זריקה, ונראה אלו לא נודע רק אחר האכילה שאכלו פסחיהן הרי פטורים מפסח שני דהא הכשר נאכל ובאמת היה מותר באכילתו רק כיון שנודע אסורים באכילה דילמא יאכל כל חד הפסול וא"כ הא בשעת זריקה לא נמצא היבלת וא"כ באופן שלא נודע היה עומד לאכילה הכשר רק הידיעה גרמה עיכוב אכילתו והיה נודע אחר זריקה וא"כ נזרק לאכילה ודוק. וזהו ממש כטומאת התהום אם נטמא ונודע קודם זריקה אינו ראוי לאכילה כיון שנודע ואם לא נודע עד אחר האכילה הורצה וכשנודע אחר זריקה דהידיעה מעכבת האכילה הוה כנטמא אחר זריקה דבגוונא דא שלא נודע היה עומד לאכילה, וכצ"ל כמיטמא בספק טומאת התהום דהוא דומה ממש לכאן ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.