חידושי רבנו חיים הלוי/קרבן פסח/ו

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ קרבן פסח ו

פ"ו ה"א

איזהו טמא שנדחה לפסח שני וכו' אבל הנוגע בנבילה ושרץ וכיוצא בהן ביום ארבעה עשר ה"ז טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול וכו' טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר אעפ"י שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' מפי השמועה למדו ששביעי שלהן הי' וע"ז שאלו אם ישחט עליהן וכו' ופירש להן שאין שוחטין עליהן. עכ"ל. ובהשגות ז"ל אין דרך הלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שוחטין וזורקין על טבול יום וא"כ זה טבול יום ורחמנא דחיי', אלא האי קרא בשלא טבל ולא הזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהן קודם טבילה והזי' סברו שיעלה להן ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה וכו'. עכ"ל, ביאור הדברים, דהרמב"ם מוכיח מהא דאמר להם משה שידחו לפ"ש, דקשה דהלא היו יכולין לטבול בו ביום ולעשות אח"כ הפסח, וכבר הקשו זאת התוס' בפסחים דף צ' עיי"ש, ומזה הוא שהוכיח הרמב"ם דטמא מת גם לאחר טבילה והזאה אינו ראוי לעשות ק"פ, והראב"ד כתב ע"ז שמכאן אין ראי' דמעשה שהי' כך הי' שלא הי' להם שהות אז לטבול ולעשות הפסח, ועל עיקר דינו של הרמב"ם דטבו"י דמת אין שוחטין עליו את הפסח השיג הראב"ד מהא דרב יליף בפסחים דף צ' ע"ב טמא שרץ מט"מ שחל שביעי שלו להיות בע"פ דאין שוחטין עליו את הפסח, ולדעת הרמב"ם דיש נפקותא ביניהם בטבו"י שלהן א"כ איך ילפינן להו מהדדי בעוד טומאתן עליהם, כיון דלא דמיין להדדי, וצ"ע.

ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בפ"ב מהל' ביאת המקדש הי"ב כתב הרמב"ם ז"ל טמא שרץ וכיוצא בו והערל משלחין את קרבנותיהן ומקריבין עליהן חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ וכו' אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר עכ"ל, ומקור הדבר הוא מסוגיא דמו"ק דף ט"ז דדרשינן מקרא דוביום באו דבזמן שאינו ראוי לביאה אין מקריבין עליו, ולשיטת רש"י שם קאי גם על ט"מ, ועיין בתוס' שם שהקשו מהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, אכן לדעת הרמב"ם הרי באמת ט"מ אינו משלח קרבנותיו. וכן בנזיר דף מ"ז דתנן שם מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא וכו' וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר, ומבואר שם בירושלמי דיטהר תחילה ואח"כ יביא שאר קרבנותיו, ועיין בתוס' שם שכתבו דהוא משום דגם לרבנן סותר מיהא את הזבחים שהקריב משנטמא דהא קפיד קרא שיביא קרבנות נזיר בטהרה, אכן לדעת הרמב"ם הוא בפשיטות משום דאין מקריבין על ט"מ, ועיין בכ"מ בהל' ביאת מקדש שם דהרמב"ם מפרש לכולא סוגיא דזקני דרום בזבחים דף כ"ב דמתכפרין טמאי מת אין מקריבין עליהן שום קרבן. ודין זה הוא מד"ת, וכדילפינן לה מקרא דוביום באו, וכן הלא מבואר מדברי הרמב"ם בהי"א שם דגם בדיעבד לא הורצה, הרי דהוי מד"ת. ולפ"ז נראה, דהא דט"מ אינו בר הבאת ק"פ הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא גרע ק"פ משאר קרבנות דט"מ אינו משלח קרבנותיו, שהוא זה דין המסויים במת לבד, ועוד משום דין המסויים בפסח שאינו בא על הטמאים, שכולל כל הטמאים אף אותן שמשלחין קרבנותיהן כמו טמא שרץ וכדומה, וגם טמא מת דכוותייהו. ולפ"ז הרי י"ל, דהא דפסק הרמב"ם דטבו"י דמת אין שוחטין עליו את הק"פ, לאו משום הך דינא דאין ק"פ בא על הטמאים הוא דאין מקריבין עליו, דבאמת בזה שוה ט"מ לשאר טמאים דטבו"י דיני' כטהור בזה ואיתי' בפסח, אלא משום דט"מ הא אינו משלח שום קרבן, ובזה הוא דסובר הרמב"ם דגם טבו"י דמת ג"כ אין מקריבין עליו שום קרבן וכן גם פסח. אשר ע"כ הרי מיושב היטב השגת הראב"ד על הרמב"ם מהסוגיא דפסחים שם דילפינן טמא שרץ מט"מ, דש"מ דט"מ שוה לשאר טמאים בזה, דבאמת אה"נ דבעיקר הדין המסויים בפסח דאינו בא בטומאה גם לדעת הרמב"ם שוה ט"מ לשאר טמאים, והא דשאני ט"מ משאר טמאים לענין טבו"י הוא משום דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו דאיתי' גם בשאר קרבנות, וא"כ לענין דינא האמור בפסח שאינו בא בטומאה שפיר ילפי מהדדי כיון דשוין הן בדינן בזה, וכש"נ.

אלא דאכתי השגת הראב"ד במקומה עומדת, דמ"מ תקשי דאיך ילפינן מט"מ בשביעי שלו לטמא שרץ דאין שוחטין וזורקין עליו, והרי אף לפמש"כ דבעיקר דין דחיית טמא לפ"ש המסויים בפסח ט"מ וטמא שרץ שוין, אבל הרי בע"כ הטמאי מתים נדחין לפ"ש משום דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, שזה שייך רק בט"מ לבד ולא בשאר טמאים, וכדחזינן דגם טבו"י נדחה לפ"ש, ואיך ילפינן טמא שרץ מיניה, וצ"ע. אכן נראה, עפי"מ שכתב הרמב"ם שם ז"ל בד"א בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם הי' טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו עכ"ל, ומקור דין זה הוא בנזיר דף נ"ג ב"ד שלאחריהם אמרו וכו' רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח, (ועיין בתוספתא נזיר פ"ה שהגירסא שם היא לנזיר ולמקדש, ונראה דכן היתה גירסת הראב"ד גם בסוגיא, ולהכי הוא שכתב לא מצאתי לזה שורש וכו'], אלא דצ"ע למה כתב הרמב"ם דהוא זה רק אחר שיטבול ויזה עליו, והרי הלכה זו נאמרה על יסוד הטומאה, דטומאה זו של רביעית דם ורובע עצמות לא חשיבא טומאה לגבי עושה פסח, וא"כ הרי גם בלא טבילה והזאה ראויין הן להקריב הפסח בראשון ונזיר יוכיח שאינו סותר ימי נזירותו בשעה שנטמא, ובע"כ דלא חשיבא טומאה כלל לגבי נזיר, וא"כ ממילא דה"ה לעושה פסח, דתרווייהו חדא הילכתא נינהו, וכן חזינן לגבי ביאת מקדש דתנן שם כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין עלי' על ביאת מקדש, ושם גם בלא טבילה והזאה פטור, ומ"ש הכא גבי פסח דבעינן דוקא טבילה והזאה. ואשר יראה לומר בזה, דדעת הרמב"ם היא, דהך הלכה דלא לנזיר ועושה פסח לא נאמרה רק על הא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, אבל בהדין השני שיש בפסח לבדו דטמא לאו בר פסחא הוא ע"ז לא נאמרה הלכה זו, ורובע עצמות ורביעית דם שוין לטומאת מת שלם ולשאר מיני טומאות דלאו בני פסחא נינהו. אשר לפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם הא דהצריך טבילה והזאה בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, דבאמת אה"נ דמשום טעמא דט"מ אינו משלח קרבנותיו כל שנטמא בטומאה שהנזיר אינו מגלח עלי' הוי בר הבאה דפסח, אלא דהרי טמא בלא"ה לאו בר הבאה דפסח הוא משום דין המסויים שנאמר בפסח דטמאים נדחין לפ"ש, אשר בזה נכלל גם טמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' וכש"נ, ורק בטבו"י דבדין המסויים שנאמר בפסח הרי הוי דינא דטבו"י דיני' כטהור והוי בר הבאת ק"פ, וכדחזינן דטבו"י בשאר טומאות עושה פסח, ורק דבאנו למידן בי' משום הך דינא דט"מ אינו משלח שום קרבן, וע"ז הרי איתה לההלכה דרובע עצמות ורביעית דם לא חשיבא טומאה לענין עושה פסח, וממילא דהוי בר הבאת ק"פ ממ"נ, דמשום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו הרי נאמרה ההלכה דלא לעושה פסח, והך דינא המסויים בפסח שאינו בטמאים הרי ליתא בטבו"י, וזהו שפסק הרמב"ם דבטבו"י הוא דחלוק טומאה שהנזיר מגלח עלי' מטומאה שאין הנזיר מגלח עלי', וכש"נ. ולפ"ז הרי מתישבת היטב הסוגיא דילפא לטמא שרץ מט"מ בשביעי שלו, גם לדעת הרמב"ם, דהרי הך פרשה דאיש איש כי יהי' טמא לנפש הא הוא זה הדין המסויים בפסח דביחיד אינו בא בטומאה, דבזה לא נאמרה ההלכה דאבל לא לעושה פסח, וא"כ הא נכלל בהקרא בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' ובין טומאה שאין הנזיר מגלח עלי', ובטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' הרי שוחטין וזורקין על טבו"י, ורק על טמא הוא דאין שוחטין, ודין אחד לו עם שאר טמאים, וא"כ מדאין שוחטין על טמא זה גם בשביעי א"כ ש"מ דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, כיון דבדין זה המסויים בפסח, כולהו טמאים חד דינא להו, וכש"נ.

והנה בפ"ו מה' ק"פ ה"ו כתב הרמב"ם ז"ל ט"מ שחל שביעי שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפילו חל שביעי שלו להיות בשלשה עשר בניסן והוא שבת ידחה ליום ארבעה עשר ומזין עליו ואין שוחטין עליו כמו שביארנו אלא ידחה לפסח שני, והלא איסור הזייה בשבת משום שבות והפסח בכרת והיאך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזייה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וכו' עכ"ל, וצ"ע דהתינח טומאה שהנזיר מגלח עלי', דאין שוחטין וזורקין על טבו"י שלה, ובע"כ דההזאה והטבילה הם בי"ג, אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' דשוחטין וזורקין על טבו"י, א"כ הא יכולה להיות ההזאה וטבילה שלו גם בי"ד דהוא זמן הכרת, וא"כ הא קשה בחל י"ד בשבת אמאי אינה דוחה את השבת, והיאך העמידו דבריהם במקום כרת, ועוד דלהדיא מבואר בפסחים דף ס"ט הזאת ט"מ תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח וכו' ואינה דוחה את השבת, הרי להדיא דגם בהזאת י"ד העמידו דבריהם במקום כרת, וקשה על הרמב"ם שכתב הטעם דהעמידו דבריהם מפני שאינו בזמן חיובא, וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ה שם הל"ב ז"ל מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכו' אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת עכ"ל, והנה נראה, דאע"ג דלדעת הרמב"ם טבו"י דמת ג"כ אינו עושה את הפסח, מ"מ לא דמי טבו"י לטמא, דדוקא קודם טבילה דפטורו הוא משום הדין המסויים שנאמר בפסח שאינו בא על הטמאים, דהוא זה דין הנאמר בדין פסח דטמא לאו בר פסח הוא, בזה הוא דאמרינן שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת, משא"כ בטבו"י, דבכל הטמאים שוחטין את הפסח עליו, ואינו בכלל טמא האמור בפסח, ורק בטומאת מת הוא דאין שוחטין עליו משום טעמא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, והך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו כיון דאין זה דין של פסח ורק דין של כל הקרבנות דטמא לאו בר הקרבה הוא, א"כ ממילא דהוא זה רק חסרון הקרבה, שאינו יכול להקריב את הפסח, אבל הפקעה מדין פסח ג"כ לית כאן, וא"כ ממילא דבר פסחא הוא, ורק דזה שאינו יכול להקריב שום קרבן אונסו ומונעו מלהקריב את הפסח, ונמצא דפטור מחובת ומצות פסח אין כאן, ורק דהוא אנוס מפסח ע"י דין חסרון הקרבה שבו. אשר לפ"ז נראה, דוקא בטמא שמופקע הוא מעצם דין פסח, ושם טומאה היא שמפקיעתו מדין פסח, בזה הוא דס"ל להרמב"ם דאף אם הזיד בשני אינו חייב כרת, מפני שכבר נפטר בפסח ראשון מגזה"כ דטמא ודרך רחוקה האמור בתורה לגבי פסח, משא"כ בטבו"י דאינו נפקע כלל מעצם דין פסח, ורק דין חסרון הקרבה האמור בכל הקרבנות הוא דפגע בי', והטומאה אינה רק גורמת למנוע ממנו דין הקרבה, וממילא דאינו בר פסחא, וגם דקלישא טומאתי', על כן אין זה בכלל טמא האמור בתורה, ורק דין אונס הוא דאית בי' לגבי פסח, ואם הזיד בשני חייב כשאר שוגגין ואנוסין. ומעתה הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם שכתב הטעם שהעמידו דבריהם במקום כרת מפני שאינו בזמן חיובא, ולא תקשי מטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' דההזאה היא בי"ד, דבאמת כל היכא דחלה הזאתו בי"ד בשבת הרי ע"י מניעת ההזאה נשאר הוא בטומאתו ומיפטר מכרת ומעיקר החיוב פסח לדעת הרמב"ם, וכדחזינן דגם אם הזיד בשני ג"כ פטור, וע"כ שפיר יכולין להעמיד דבריהם בכה"ג גם במקום כרת, כיון דעכ"פ לאחר התקנה לית בי' שום חיובא, משא"כ היכא דחלה הזאה שלו בי"ג, דלמחר בי"ד שהוא חול הרי יזה ויטבול, ומניעתו מפסח תהי' רק מדין אונס כדין טבו"י דחיובא לא פקע ואם הזיד בשני יתחייב, בזה הוא דקשיתי' להרמב"ם דאיך העמידו דבריהם במקום כרת, כיון שלא יופקע חיובו, וע"ז הוא שתירץ דכל שאינו בזמן חיובו שפיר יכולין להעמיד דבריהם גם בכה"ג. ועכ"פ נמצינו למדין בדעת הרמב"ם דגם טבו"י דמת אינו בכלל טמא האמור בפסח, והא דאין שוחטין וזורקין עליו את הפסח הוא משום טעמא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, וזהו להדיא כמש"כ למעלה.

ולפי המבואר, הרי יש לישב דברי הרמב"ם שפסק דאין שוחטין וזורקין על טבו"י דמת, וכבר הבאנו מה דקשה דאיך ילפינן טמא שרץ מט"מ בשביעי שלו, ודילמא דחיית ט"מ בשביעי שלו הוא משום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, וכדחזינן דגם טבו"י שלו נדחה, מה דלא שייך זאת בט"ש ובשאר טמאים, ומעתה הרי יש לישב זאת, דהרי לפמש"נ הא נמצא דחלוק הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו מהך דינא המסויים בפסח שאינו בא בטומאה, לענין הזיד בשני, דמשום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו חייב אם הזיד בשני, ומשום דין טמא הנאמר בפסח מיפטר גם אם הזיד בשני, ולפ"ז שפיר ילפינן ט"ש מט"מ שחל שביעי שלו להיות בע"פ, דכיון דכייל לי' קרא דאיש איש וגו' לט"מ בשביעי שלו בהדי דין טמא לדחות לפ"ש, ואם הזיד בשני פטור מן הכרת, וא"כ בע"כ דהוא מטעם דין מסויים שיש בפסח, ונלמד מזה דגם ט"מ בשביעי שלו הוא בכלל דין טמא הנאמר בפסח, וע"כ שפיר ילפינן גם לט"ש מיני', וכש"נ דבהך דינא המסויים בפסח ט"מ ושאר טמאים שוין, ושפיר ילפינן לט"ש דהוא בכלל דין טמא לענין פסח, וכש"נ. אלא דעיקר הך מילתא דמשום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו צריך להיות הדין דאם הזיד בשני חייב כרת אינו מוכרח, די"ל דכל ששם טמא בי' הרי הוא נכלל בהך קרא דאיש איש וגו' דנדחה לפ"ש, בין שמניעת הקרבתו היא משום דין המסויים בפסח, בין שהיא מדין דט"מ אינו משלח קרבנותיו, כיון דעכ"פ שם טמא בי' הרי הוא נכלל בהך קרא דאיש איש וגו' שנדחה לפ"ש, וגם אם הזיד בשני ג"כ פטור, ודוקא בטבו"י הוא דהוי דינא דאם הזיד בשני חייב כרת, משום דקלישא טומאתי', ולא נכלל בהך קרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש, וכמבואר בתוס' פסחים דף צ' עיי"ש, וכן הוא פשוט ממשנתינו דשוחטין וזורקין על טבו"י ומחו"כ, שזהו רק משום דקלישא טומאתן ולא איכללו בכלל טמא, אשר לפ"ז י"ל דדוקא בטבו"י הוא דאמרינן דאע"ג דאינו משלח קרבנותיו מ"מ דין דחייתו לפ"ש אינו בכלל טמא כ"א בכלל אנוס ואם הזיד בשני חייב, כיון דלא איכלל בקרא דטמא לנפש, משא"כ בטמא ממש, דשם טמא בי', לא איכפת לן אם מניעתו מפסח היא רק מטעמא דאינו משלח קרבנותיו, אבל עכ"פ כיון דטמא הוא כבר הוא נכלל בהפרשה דטמא לנפש לפטור בפסח ראשון מן הכרת גם אם הזיד בשני, ולפ"ז שוב קשה הסוגיא דיליף ט"ש מט"מ בשביעי שלו, כיון דיוכל להיות דהא דט"מ נדחה הוא מטעמא דאינו משלח קרבנותיו, כיון דגם הא דאינו משלח קרבנותיו מועיל לפטור מפסח ראשון כדין טמא, ושוב ליכא למילף שאר טמאים מיני', וע"כ צ"ל כמש"כ למעלה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף