משנה ברורה/אורח חיים/תקמה

משנה ברורה ‏ אורח חיים תקמה

סימן תקמה
דיני כתיבה בחול המועד

(א) ואפילו להגיה וכו'. לפי שאין זה צורך המועד ולא מקרי צרכי רבים (א) כיון שיש להם ספר אחר לקרות בו. ואפילו מצא טעות במועד (ב) אסור:

(ב) אות אחת. כגון לעשות מרי"ש דלי"ת וכה"ג (ג) אבל להפריד תיבות דבוקים או אות שהיה רישומו ניכר שרי להעביר עליו קולמוס. וס"ת שהיה חסר תפירה בעמודים (ד) יבקשו איש שאין לו מה יאכל ויתפרנו:

(ג) ולצורך רבים וכו'. לא קאי אהגהת ספרים הנ"ל דשם בודאי הוא מעשה אומן ואסור לכו"ע אף שהוא צורך רבים כל שאינו לצורך המועד (ה) אלא קאי אסתם כתיבה (ו) שהוא לצורך רבים:

(ד) יש אוסרים. ס"ל דסתם כתיבה מעשה אומן הוא והיש מתירין ס"ל דכל כתיבה זולת ספרים תו"מ אפילו כתיבה (ז) מרובע הוי כמעשה הדיוט שאין אדם מקפיד לכתוב אותן כתיקונן כ"כ:

(ה) בכתב שלנו וכו'. היינו בכתב (ח) משיט"א דנקטינן לדינא שזה הכתב אינו מעשה אומן ועיין ס"ה דמבואר שם דאף בזה הכתב נהגו להחמיר לשנות מ"מ בענינינו שהוא צרכי רבים א"צ לשנות:

(ו) לקרות בו בצבור. דצורך המועד הוא ואפילו מעשה אומן שרי וכמו שנתבאר בסימן תקמ"ד ס"ב:

(ז) מותר להגיהו. וה"ה אם חסר איזה אות או תיבה מותר לכתוב:

(ח) וכן בספרי מקרא וכו'. תמוה הא יכול ללמוד בהם אפילו אינם מוגהים רק יעשה רושם במקום הטעות ואחר המועד יתקנם וצ"ל דמיירי שמגיה מתוך השכל ולא מתוך ספר אחר ואפשר שאחר יו"ט ישכח עיון הזה והוי דבר האבד [ט"ז] ומ"א תירץ דמיירי שאינו יכול ללמוד מתוכו ע"י הרבה טעיותיו אם אינו מגיה מתחלה וזה נחשב דבר האבד מה שאינו לומד:

(ט) שאר ספרים ללמוד בהם. ר"ל שצריך ללמוד בהם במועד מותר להעתיקם כדי ללמוד בהם. ועיין בב"י דמשמע שם דוקא אם הוא צורך רבים אבל מדברי (ט) המ"א והגר"א משמע דאפילו צורך עצמו מותר:

(י) לעצמו. אפילו (י) להניחן אחר המועד דאלו להניחן בתוך המועד [במקומות שנוהגין להניח בחוה"מ] אפילו לאחרים שרי וכדלקמן בהג"ה:

(יא) על יריכו. לאו דוקא (יא) דאפילו בפלך שרי ולא אתי לאפוקי (יב) אלא בגלגל דאוושא מילתא טובא:

(יב) לבגדו. אפי' (יג) להניחן בבגדו וללובשו אחר המועד וכנ"ל:

(יג) ומוכר לאחרים וכו'. היינו (יד) אפילו האחרים אינם לוקחים אלא להניחן אחר המועד שרי דלא גרע משאר מלאכות דשרי לבעה"ב לשכור לזה פועל שאין לו מה לאכול וכדלעיל בסימן תקמ"ב ס"ב:

(יד) או שיהיו לו וכו'. ר"ל אפילו יש לו מה יאכל דבעלמא אסור לעשות מלאכה (טו) הכא דהוא מצוה הקילו כדי שיהיה לו יותר וכו' (טז) אבל אופן זה אין להקל רק היכא דהקונה לוקחו כדי לקיים מצות תפילין בחוה"מ גופא אבל לא כשלוקחו בשביל אחר המועד ועיין בבה"ל:

(טו) יותר בריוח לשמחת יו"ט. אבל כשאין צריך גם לזה שהוא עשיר (יז) אסור לכתוב וליקח שכר אבל לכתוב בחנם בשביל חבירו כדי שיהיה יוכל לקיים בחוה"מ מצות תפילין דעת הטור דשרי (יח) ואלאחר המועד לכו"ע אסור:

(טז) ואם כתבן כדי להניחן במועד. אף דמתחלה מיירי ג"כ דכתבן כדי להניחן במועד זה קאי (יט) אדברי המחבר שכתב בריש הסעיף כותב אדם תו"מ לעצמו משמע מזה דלאחרים לא יצוייר שום היתר אם לא שאין לו מה יאכל ע"ז כתב דזהו דוקא כשכותב בשביל אחר המועד אבל כשכותב לאחר (כ) כדי להניחן במועד גופא מותר אף בשכר בין יש לו מה לאכול בין אין לו מה לאכול (כא) וזהו מה שסיים בכל ענין שרי:

(יז) ואינו אסור וכו'. קאי (כב) לכותב כדי להניחם אחר המועד דאסור בשכר אא"כ אין לו מה יאכל ואהא קאמר דאינו אסור רק הכתיבה אבל עשייתן שרי והטעם דכיון דצורך מצוה הוא לא גזרו:

(יח) מותר לכתוב חשבונותיו. דהוי דבר האבד (כג) שמא ישכח ואם אינו דבר האבד אסור אא"כ הוא לצורך המועד שצריך לחשוב מה שמוציא על המועד אבל אז אינו שרי לכו"ע כ"א מעשה הדיוט כמ"ש סימן תקמ"ד ועיין לעיל סק"ד וע"כ יראה לכתוב אותן בכתב משיט"א ואם חשבונותיו כתובים כבר רק שרוצה לסדרם אסור במועד. ואפילו בשאינם כתובים מכבר יראה עכ"פ שלא לכוין אותם במועד [א"ר]:

(יט) וה"ה הכתבים שכותבים וכו'. דהוי דבר האבד שמא ישכח ופשוט דה"ה הסחורות שמותר למוכרן בחוה"מ כגון שהם לצורך המועד וכנ"ל בסימן תקל"ט ס"י וי"א מותר החנוני לכתוב ההקפות שמקיף כדי שלא ישכח:

(כ) מותר לכתוב וכו'. הטעם בכל זה י"א משום (כד) דכל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי כצרכי רבים חשיבא (כה) ואפשר דמקרי צורך המועד הואיל שדבר זה צריכין להם במועד וי"א משום (כו) דהוי דבר האבד פן ימותו העדים או ילכו למדינת הים או ימות הנותן או הב"ד:

(כא) פסיקתא. הוא כמו כתיבת תנאים בזמנינו [אחרונים]:

(כב) דייתיקי מתנות. דייתיקי הוא צוואת שכיב מרע ומתנות הוא מתנות בריא:

(כג) שלא יאבד ממונו. ע"י שמיטה:

(כד) ומיאונין. היינו שטרי מיאונין והוא לקטנה יתומה שהשיאוה אחיה או אמה לדעתה ויוצאת ממנו במיאון בעלמא שתאמר אי אפשי בו וכותבין ע"ז שטר מיאון:

(כה) ברורין. שכותבין זה בורר לו פלוני לדיין וזה פלוני או שטרי טענתא (כז) מי שברח בממון אחרים מותר לכתוב עליו גזירות הדיינים והרשאה אבל אם הדבר בטוח שיחזור לעירו אסור:

(כו) ופסקי דינין. מה שפוסקים הדיינין:

(כז) ומותר לכתוב וכו'. ומיירי שנשא ערב הרגל דהא אין נושאין נשים במועד ואף דאסור להתייחד עם אשתו בלי כתובה צ"ל שהיה שעת הדחק שאז רשאי לסמוך להתייחד על עידי קנין [מחה"ש]:

(כח) כתובה במועד. מטעם דבר האבד שמא יבואו לידי ערעור בהסכמת תנאיהם וא"כ במדינתינו שכותבין כל הכתובות בשוה אסור לכתוב לכו"ע אבל תוספת כתובה מה שמוסיף הבעל מרצונו שרי [מ"א] ועיין בפמ"ג דבכתב משיט"א יש להקל אף בזמנינו:

(כט) ויש אוסרים. טעמם דהוי כשט"ח. והלכה (כח) כדעה א' ועיין לעיל דבמדינתינו אין להקל כי אם בכתב משיט"א:

(ל) ואגרות שאלת שלום. הטעם (כט) מפני שאין אדם נזהר מאד בכתיבתו בתיקונן וכמעשה הדיוט הוא (ל) ומקרי צורך המועד קצת מה ששואל בשלום חבירו דאל"כ אסור אף מעשה הדיוט כדלעיל בסימן תקמ"א:

(לא) שאינה אבודה. וכ"ש אם יוכל להגיע לו הפסד כשלא יכתוב דבודאי מותר. וכ"ז מותר להמחבר לכתוב אפילו בלא שינוי (לא) ומ"מ בכל גווני אין להקל כ"א בשלא כיון מלאכתו במועד:

(לב) ויש אוסרין. טעמם דכל כתיבה מעשה אומן הוא:

(לג) בשאלות שלום. וכ"ש לענין (לב) פרקמטיא:

(לד) ונהגו להחמיר. ונהגו להחמיר (לג) לשנות אפילו וכו' כצ"ל. והשינוי הוא שכותבים באלכסון (לד) כל השורות ואף דמבואר בס"ז דכל האסור לכתוב אסור אפילו בשינוי [אם לא שהאותיות חתוכות ושבורות באמצעיתן] מ"מ כיון שמדינא מותר לכתוב אגרת שלום בלא שינוי כמ"ש הרב"י אלא שנהגו לשנות די בשינוי זה:

(לה) שהיא כתיבה משיט"א. וכמה אחרונים כתבו (לה) דבמדינתינו נהגו להקל בכתב משיט"א וכן בכתב שלנו דאינו מעשה אומן ויש להם על מה שיסמוכו והמחמיר יחמיר לעצמו (לו) ונוהגין לשנות קצת לעשות שורה עליונה עקומה ועיין בבה"ל. ודע דבפרקמטיא אבודה לכו"ע יכול לכתוב אפילו בכתב שהוא מעשה אומן וא"צ לשנות כלל:

(לו) שטר חוב במועד. דיכול להמתין לכתוב את השטר אחר המועד ואם כבר נתן לו המעות (לז) אפילו בפני עדים וקנין מותר לכתוב דיש לחוש שמא ימותו העדים ויכפור אח"כ וכמ"ש ס"ה גבי מתנות [מ"א וכן הוא בירושלמי]:

(לז) והלוה צריך למעות. בחוה"מ (לח) אפילו שאינו לצורך המועד אבל כשלוה לצורך אחר המועד אסור ואם לא ימצא אחר המועד מעות ללות (לט) מותר לכתוב דהו"ל דבר האבד:

(לח) או שאין לו לסופר מה יאכל. לדעת המ"א לעיל בסימן תקמ"ב (מ) היינו דוקא שאין לו כלל אפילו לחם ומים ולהי"א שם היינו שאין לו כדי צרכו לשמחת יו"ט:

(לט) לכתוב שטר מכירה במועד. כגון שמכר לו קרקע (מא) לצורך המועד (כגון שהיה צריך לחפור שם טיט לתקן תנורו לצורך המועד וכנ"ל בסימן תק"מ וכה"ג) וכנ"ל בסימן תקל"ט בסי"ב אבל כשמכר (מב) קודם מועד אסור לכתוב במועד אע"פ שיש לחוש שיחזור בהן כמו שטר אריסות דאסור לקמיה [אם לא (מג) דהיה לו אונס (מד) או שלא היה לו פנאי לכתוב (מה) קודם מועד] והטעם דאף שיחזור המוכר או בעל השדה ליכא פסידא ללוקח או להאריס (מו) דיכול לקנות שדה או לקבל באריסות במקום אחר. ואם המוכר צריך למעות ואין הלוקח רוצה ליתן לו כל זמן שאין כותב לו שטר מכירה נראה דמותר וכנ"ל לענין הלואה:

(מ) אבל אין לכתוב שטר אריסות וכו'. באמת ה"ה בשטר מכירה אם מכר לו קודם המועד ג"כ אסור וכנ"ל אלא משום דלענין שטר מכירה יכול לצייר היתר כתיבה כגון שמכרו במועד לצורך המועד משא"כ באריסות וקבלנות לא שייך לומר שיקבל השדה לצורך המועד ולהכי שייך תיבת אבל:

(מא) שקבל קודם המועד. ולא אמרינן בזה דהוי דבר האבד וכנ"ל. מיהו אם נאנס או לא היה לו פנאי לכתוב קודם המועד (מז) מותר אף לענין חכירות וקבלנות. אם שלח שלוחו ליריד מותר למשלח לכתוב לו אגרת בענין סחורתו דכל זה הוי דבר האבד [ח"א] והיינו כשלא כיון מלאכתו במועד:

(מב) כל הדברים וכו'. היינו המבוארים לעיל בס"ה או שהוא דבר האבד:

(מג) אפילו ע"י שינוי אסור. פי' שעושה שינוי בידו (מח) בשעת הכתיבה כגון שאוחז הקולמוס (מט) בין גודל לאצבע או שעושה שורות עגולות או עקומות והכתב עצמו אין בו שינוי זה אסור אבל אם יש שינוי בכתב עצמו כגון שעושה האותיות חתוכות ושבורות באמצעיתן והיו"ד עושה אותו כעין עיגול קטן זהו מותר. וזהו לענין כתיבה מרובע אבל לענין כתב משיט"א או כתב שלנו עיין לעיל בס"ק ל"ה:

(מד) של שעוה. ואפשר (נ) דה"ה בלוחות שלנו כתב הפמ"ג מה שכותבין בקנה עופרת על הלוחות מעופצות בסיד וכדומה אפשר דשרי ע"ש עוד:

(מה) מותר לכתבה. אפילו אם היא שלא לצורך המועד (נא) פן לא ימצא אח"כ ע"י מי לשלחה:

(מו) מותר להעתיקה. שישאר אצלו העתקה כדי שלא ישכחנה:

(מז) ואם שמע דבר חידוש. וה"ה דמותר לשמוע לכתחלה כדי לכותבו. גם אין חלוק בין אם שמע החדוש מאחר או חידשו הוא עצמו דהרבה זימנין מצוי שאדם שוכח מה שחידש כבר ואינו יכול לחדשו אח"כ. ואפילו בלא טעם שכחה כיון שבכל עת ורגע מוטל על האדם לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולתו אין שייך לומר ימתין עד אחר יו"ט ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אח"כ חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד בתוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שחידש מכבר וזה יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר האבד גדול מזה (נב) והעידו על הב"ח ז"ל שכתב חיבוריו בחוה"מ [אחרונים] ומ"מ יזהר (נג) בכתיבת חידושיו שיכתוב כתיבת משיט"א ואם יצטרך לכתוב איזה אות מרובע יכתוב אות שבור וכנ"ל:

(מח) מותר לכתבו וכו'. וחשבון התקופות (נד) אסור לכתוב דאין זה מוציא מלבו כלום ולא ישכחם (נה) ספר הצריך לו במועד ללימוד מותר לתקן ולכרוך בעצמו וכ"ש ע"י עכו"מ דהוי דבר האבד (נו) אבל אסור לתקן קונטרס כדי לכתוב עליו אחר המועד.

כתבו האחרונים כל מה שמותר לכתוב מותר לעשות קולמוס ודיו הצריך לזה. ולשרטט לצורך דברים המותרים נסתפק בא"ר ובלקט הקמח אוסר בזה מפני שהשרטוט בא רק ליפוי הכתיבה ורק בתפילין ומזוזות שא"א בלא"ה דאסור בלא זה שרי:

(מט) בין דיני ממונות. ר"ל דמועד לא הוי כמו שבת ויו"ט דאסור לדון בם אפילו נתרצו שניהם (נז) ובזה שרי אם נתרצו הבע"ד לדון בם דאלו לכפות לפעמים אין יכול לכוף לבע"ד שיבוא בניסן ותשרי כדאיתא בחו"מ סימן ה' ע"ש:

(נ) דיני נפשות. המחבר העתיק לשון הברייתא ומיירי בזמן הבית דהיה מוטל עליהם לקיים ובערת הרע מקרבך:

(נא) לקבול וכו'. היינו בביהכ"נ ועיין לעיל סימן תקל"ט ס"ג בהג"ה:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >