שער המלך/שבת/כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ שבת כא

ו

אין עולין באילן כו' גזירה שמא יתלוש. כתב ה"ה משנה פ' משילין וראיתי להר' המאירי שם בשיטה כ"י כתב וז"ל הרבה מפרשים אני רואה שהק' וכי תולש מאי הוי דבר שאינו מתכוין הוא ומתרצים דפ"ר הוא שאי אפשר שלא יתלוש מן העלים וזה אינו כלום דודאי אפשר שלא יתלוש אף מן העלים ועוד הרי יבש אין לו עלין ועליית אילן נאסרה בין בלח בין ביבש אלא שאנו מפרשים שמא יתלוש בכונת תלישה כו' עכ"ד ועפ"ז יש ליישב דברי הרא"ש שכ' בפרק המוצא תפילין דף קכ"ו ע"ד וזה לשונו והשתא דקיימא לן כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כולהו שריין אעשבים קאי דבכל ענין שרי להלך על גביהן אבל באילן יבש איכא למגזר משום דמינשר טפי ואין להוכיח מכאן היתר לאילן יבש ונראה דהרב אלפסי לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהלכות ההיא דאילן יבש ע"כ ותמה עליו מרן הב"י בסי' של"ו וז"ל ותמהני על דברי הרא"ש דהיאך אפשר לו' דטעמ' דהרי"ף משום דלא מפליג בין אילן לעשבים והכל מותר דא"כ לא הו"ל לכתוב ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד כו' עכ"ל יעויין שם אכן לפי דברי המאירי ז"ל שכתבנו הנה נכון דס"ל להרי"ף ז"ל כדעת י"מ שכתב המאירי דטעמא דאין עולין באילן הוא משום דהוי פסיק רישיה שאי אפשר שלא יתלוש מן העלים והילכך דוקא באילן לח הוא דאסור משום דהוי פסיק רישיה אבל באילן יבש אע"ג דנתרי פירי ונתרי קיסמי בעלייתו ואסור לתלוש מן האילן אפילו הוא יבש ולדעת רבינו ז"ל לפי מה שהבין הרב מג"א סימן הנז' ס"ק א' חיוב חטאת נמי איכא מ"מ כיון דליכא עלין לאו פסיק רישיה הוא ושרי לדידן דקי"ל כר"ש ומה שהקשה המאירי דהרי יבש אין לו עליו ואפ"ה אסור ל"ק להרי"ף דס"ל דמאי דפריך בגמ' הא קא נתרי פירי הא קא נתרי קינסי היינו משום דבעי לאוקומי לההיא ברייתא דקתני יבש מותר אליבא דכ"ע וכר"י אבל לפי מאי דפסיק והאידנא דקי"ל כר"ש כולהו שרי לא קי"ל כההיא ברייתא דקאסר בין לח בין יבש אלא דיבש שרי בכל מילי ומשום דהו"ל דבר שאינו מתכוין ומה שהביא הרי"ף ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד מיירי באילן לח ומשום דהוי פסיק רישיה ועיין בהרב ב"ח ז"ל שתירץ מעין מה שכתבתי ועיין בהרב ט"ז סק"א שכ' וז"ל וכת' הרא"ש דנראה דהרי"ף ז"ל לא מפליג בין אילן לעשבים כו' משמע דבאילן מותר אפי' לח דומיא דעשבי' ויפה הקשה הב"י עליו דאם כן לא היה כו' ושלא כמשפט כתב מו"ח ז"ל דתקפה משנתו כי הרי"ף מחלק בין לח ליבש דאם כן הו"ל הרי"ף כהרא"ש עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא טובא איכא בין הרי"ף והרא"ש דלהרי"ף אילן יבש שרי בכל ענין ואפי' בדנתרי פירי וקינסי ולדעת הרא"ש לא שרי אלא בגדודא וזה פשוט וק"ל:
מעשה חושב

(מג) ומתרצים דפסיק רישי' הוא כו'. קשה דא"כ מאי האי דקאמר הש"ס גזירה שמא יתלוש הא אמרת דהוי פסיק רישי' וא"כ הרי ע"כ יתלוש ואפשר לומר משום דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' דהא לא ניחא לי' בהשרת העלים ועיין מ"ש על הגליון בדיבור שאח"ז בסה"ד שם:
(מד) משום דהוי פסיק רישי' למאי דכתב הר"ן בכמה מקומות בשבת וכ"כ הגאון המחבר ז"ל לעיל פ' י"ב הלכה יו"ד דהרי"ף פוסק כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה א"כ כי הוי פסיק רישי' מאי הוי הא אפי' אם יתלוש עלים אכתי פטור משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה ונהי דלעיל כתב המחבר דשבות דמלאכה שא"צ לגופה חמיר מ"מ הא פסיק רישי' לא הוי כאלו עושה בידים שנגזור משום הכי שלא יעלה באילן שהרי אפילו אם יתלוש עלים אינו עובר אלא על שבות דרבנן ולכן י"ל טפי דהרי"ף שהביא האי דאינו עולה באילן הוא משום דס"ל כתי' המאירי דחיישינן שמא יתלוש בכונת תלישה ושפיר תמה הכ"מ על הרא"ש ז"ל:
מ"מ אין כאן קושיא על המחבר ז"ל משום די"ל דכי היכי דלעיל פ' י"ב הלכה יו"ד לענין כבוי מחמרינן דלא יכבה בשביל חולה שאין בו סכנה ואע"ג דכבוי הוא מלאכה שאצל"ג מ"מ אסור משום דהוא שבות חמור ה"נ י"ל כיון דהוי פסיק רישי' בעלים לחים מחמרינן בשבות זה דמלאכה שא"צ לגופה שאפילו אם עלה באילן ומצטער שם אסרינן לי' לירד משם. וכן צ"ל להרא"ש נמי סברא זו שהרי ס"ל דהלכה כר"ש גם במלאכה שא"צ לגופה והרי מחלק בין עשבים לאילן יבש דבעשבים שרי למאי דקיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר וא"כ ע"כ לומר דלא ס"ל כהמאירי דמפרש שמא יתלוש בכונת תלישה והיינו שיתכוין ליקח העשבים לעצמו דהוי מלאכה שצריכה לגופה דאי ס"ל הכי אמאי מתיר בעשבים וא"כ הרי יקשה לדידי' אמאי באילן יבש אסור, מה בכך דמנכר טפי הא הוי מלאכה שאצל"ג אלא עכצ"ל סברא הנ"ל דמשום דהוי שבות חמיר יש להחמיר ולאסור היכא דנתרי פירי וקינסי:
ועוד י"ל בזה דהנה בשבת דף ק"ג ע"א אמרינן התם דאם מתכוין ליפות את הקרקע חייב אפילו בתולש פחות מכשיעור וא"כ ה"נ משכחת לה כה"ג לאסור אפילו לר"ש ואפילו א"צ להני עלים וקינסי כגון שמיפה לאילן ע"י תלישה זו שהיא ע"י פסיק רישי' ואיכא איסור תורה אפילו לר"ש. אמנם לפי מאי שהוכיח המחבר לעיל בפי"ב הלכה א' דפסיק רישי' הוי דאורייתא א"כ א"צ לכל זה ובפשיטות ניחא דהאי דאין עולין באילן הוי איסור דאורייתא ולא שבות גרידא:

ז

פירות שנשרו בשבת כו' גזירה שמא יעלה ויתלוש. כתב ה"ה פ"ק די"ט פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש הנה התוספות שם בד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש הק' בתוך דבריהם וז"ל אבל תימא כיון דאמר ה"ט ל"ל טעמא דלקמן ויש לומר כו' ויש לדקדק דמאי קושיא הרי כתבו התוספות בפרק כירה דמ"ה ע"ב ד"ה דאית בי' ביצי וז"ל צ"ע דר' יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצי משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוה אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכילה ע"כ וכונתם ז"ל להקשות דמאי פריך התם אתירוצא דמשני דאית בי' ביצי והאמר ר"ן מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומאי קו' הא אע"ג דלית ליה לרבי יוחנן נולד אפ"ה אסור הביצ' משום משקין שזבו ומשום הכי אסר לטלטל קינה של תרנגולים בשבת בדאית ביה ביצה ואהא תירצו דמה"ט דמשקין שזבו לא הוה אסור לטלטלה וכן כתב הרב ח"ה שם אלא שמה שהקשה הרב שם דאכתי אין זה מספיק דא"כ לא הו"ל להקשות מדר"ן דאמר מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אלא מדרבי יוחנן גופיה הו"ל לדחויי דהא ביצה שנולדה לא אסיר לטלטולי כיון דלית ליה התם טעמא דביצה אלא משום משקין שזבו יע"ש לע"ד לק"מ דאי מדר"י דקאמר דטעמא דביצה משום משקין שזבו לא הוי ק"ל מידי דאיכא למימר דר"י אצטריך לטעמא דמשקין שזבו לתרנגולת העומדת לאכילה וס"ל דמתני' דביצה שנולדה ע"כ בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי דאי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש דשרו דאפילו מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקא ס"ד למקשה בשמעתין וההיא דר"י דפרק כירה דאסר לטלטל קינה של תרנגולים איירי בדאית ביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסור בטלטול לר"י משום נולד ומשום הכי הוצרך להק' מדר"ן וזה פשוט גם מ"ש עוד בשם יש מפרשים כפי מ"ש אין לדבריהם שחר כלל כמו שיראה המעיין. ואם כן קשה טובא דמאי ק"ל הכא דכיון דקאמר ה"ט דגזירה שמא יעלה ויתלוש למה לי טעמא דמוקצה דלקמן ומאי קו' הא אצטריך לטעמא דמוקצה לאוסרו אף בטלטול דאי משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש לא אסור אלא באכילה דומיא דמשקין שזבו דלא אסור אלא באכילה דתרווייהו כי הדדי נינהו מדפריך לקמן דרב יוסף מ"ט לא אמר כרבי יצחק משום משקין שזבו ואם איתא הא איצטריך רב יוסף לטעמא דפירות הנושרים לאוסרם אף בטלטול אלא ודאי משמע דלטעמא דפירות הנושרים נמי לא אסיר אלא באכילה וכן נראה ממשמעות לשון רבינו ז"ל שכתב אסור לאוכלן כו':
גם ממ"ש לעיל בד"ה ביצה שנולדה וז"ל וא"ת לב"ה דאמרו לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי"ל דאף לטלטל אסור כו'. משמע מדבריהם שחולקים אמ"ש בפ' כירה דאל"כ מאי קשי' ליה הא קושטא הכי למאי דמוקמינן למתני' בתרנגולת העומדת לאכילה ואי כוונתם להקשות לר"ן דמוקי למתני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היה ליה לפרש כן בהדיא ולא למסתם סתומי ובר מן דין דברי התוס' דפרק כירה תמוהים לכאורה מברייתא דקתני לקמן אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה וכן כתב הרי"ף והרא"ש דביצה שנולדה ביו"ט לא מבעיא למיכלא הוא דאסור אלא אפי' לטלטלה והוכיחו כן מהך ברייתא וליכא למימר דהך ברייתא איירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכר"י דאית ליה מוקצה ומשום הכי אסור לטלטלה אבל בתרנגולת העומדת לאכילה ה"נ דאינו אסור אלא באכילה וכן ראיתי לרש"ל בס' יש"ש סימן ה' שהק' כן לדברי הרי"ף והרא"ש דמהך ברייתא אין ראיה לביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שיהא אסור אף בטלטול ודחק עצמו בזה וכתב דלשיטתם שכתבו בפרק א"צ דכל שאסור באכילה אסור בטלטול קא אזלי ואין זה נכון דא"כ לא היה ליה להביא סייעתא מהך ברייתא אלא בפשיטות היל"ל דכיון דאסור באכילה כדקתני מתניתין אסור נמי בטלטול כיון דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי:
האמנם לע"ד נראה שהרי"ף והרא"ש ז"ל טעמם ונימוקם עמם דע"כ הך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה לר"י ולרבי יצחק מדחזינן דפריך תלמודא מהך ברייתא לקמן לר"י ולרבי יצחק דאמר משום גזירה דהיכי קתני וספקא אסור' ספקא דרבנן היא וכל ספקא דרבנן לקולא והשתא אם איתא דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה מאי קשיא לי' ספקא דרבנן היא כו' הא מדלא פריך לר"נ דאמר משום מוקצה וכן נמי מדלא קשיא לי' למאי דס"ד השתא דספקא דרבנן לקולא אפילו בדשיל"מ ממתניתין דקתני ספק מוכן אסור ע"כ דהיינו טעמא משום דמוקצה חמורה והוי כעין דאורייתא וכמ"ש הר"ב חד"ה משם תוס' ישנים וא"נ דהוה ס"ל דמוקצ' דאוריית' כדהוה בעי רבה למימר בפ' אלו עוברין וכ"כ בשיטה מקובצת כ"י למוהר"א לאפאפה ז"ל משם הר"ן יע"ש וא"כ מהאי טעמא נמי ניחא לר"י ורבי יצחק כיון דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אלא ודאי משמע דלר"י ולר' יצחק הך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה ומשום טעמא דמשקין שזבו ואפילו הכי קאמר דאסור לטלטלה והיינו דק"ל לתלמודא דס' דרבנן היא ולקולא ואי ק"ל אמאי לא מוקי להך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אליבא דר"י ורב יצחק וכדמוקי לה אליבא דר"ן י"ל דבשלמא לר"ן דסבירא לי' דמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אבל בתרנגולת העומדת לאכילה מותר איכא למימר שפיר דהך ברייתא רישא וסיפא מיירי נמי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דומיא דמתני' אמנם לר"י ולר"י דס"ל דמתניתין מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה ואפ"ה אסרי ב"ה משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו אם כן רישא דברייתא דקתני אחד ביצה שנולדה בשבת כו' אין מטלטלין אותה ע"כ בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי דליכא למימר דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאם כן משמע דבתרנגולת העומדת לאכילה שרי והא ליתא דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור לר"י ולר"י ואם כן כי קתני בתר הכי וספק אסורא אמאי דקתני ברישא דבודאה אסור קא מיהדר וכי היכי דדינא דרישא בתרנגולת העומדת לאכילה הכי נמי דינא דסיפא בכה"ג קמיירי ואהא משני דסיפא אתאן לספק טריפה דהשתא נמצא דסיפא לאו אדינא דרישא קא מיהדר כי היכי דנימא דאמאי דקתני רישא דבודאי אסור קתני נמי בסיפא דס' אסור' ועוד י"ל דבשלמא לר"ן דמוקי למתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וקו' דאקשי לי' לעיל דליפלגו בתרנגולת לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל אם כן מצינן למימר שפיר דהך ברייתא נמי מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אמנם לר"י ולר"י דמוקמי למתניתין בתרנגולת העומדת לאכיל' ולא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום קושיין דאם כן ליפלגו בתרנגולת וכדאמר כולהו כר"ן לא אמרי כי קו' א"כ לא מצי לאוקמי להך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דאם כן קשה דליתני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה אין מטלטלין אותה ולישמועינן דינא בתרנגולת נמי אלא ע"כ לדידהו צריך לאוקמא להך ברייתא בתרנגולת העומדת לאכילה דהיא מותרת וביצתה אסורה ומשום הכי פריך דספק דרבנן היא כנ"ל ואם כן הדרן לדמעיקרא דקשה טובא לדעת התוספות ז"ל דפרק כירה מהך ברייתא ואפשר לומר לדעת התוספות דס"ל דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה הוא דאסר בטלטול אלא דאפ"ה ק"ל לתלמודא דס' דרבנן הוא ולקולא משום דס"ל דמוקצה דרבנן דרבה דהוה בעי למימר דמוקצה דאורייתא אידחי ליה התם בפרק אלו עוברין ומאי דלא פריך לר"ן משום דהא דר"ן הא אידחייא לעיל ממתני' ואם תאמר אם כן תיקשי ליה ממתני' דפרק א"צ דקתני ספק מוכן אסור י"ל כמ"ש הרשב"א והביאו ה"ה ז"ל בפ"ב מהל' י"ט דהתם שאני דקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד ועיין בפר"ח ז"ל סי' תצ"ז ס"ק ג' ועוד נ"ל ליישב דעת התוס' ז"ל והוא הנכון דמ"ש התוס' בפרק כירה דלטעמא דמשקין שזבו אינו אסור אלא באכילה היינו דוקא לר' יוחנן דס"ל התם כר"ש דלית לי' מוקצה ונולד וא"כ אף בתרנגולת העומדת לגדל ביצים טעמא דאסור היינו משום משקין שזבו ואהא כתבו דכיון דאינו אסור אלא משום טעמא דמשקין שזבו אינו אסור אלא באכילה אמנם למאן דס"ל כר"י דאית ליה מוקצה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור אף בטלטול משום מוקצ' איכא למימר דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור אף בטלטול דלא פלוג רבנן ואם כן הך ברייתא דקתני אחד ביצה כו' אין מטלטלין אותה אע"ג דע"כ לר"י ולר"י מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה וכמ"ש אפ"ה אסור לטלטלה משום דס"ל כר"י דאית ליה מוקצה וכיון דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסורה בטלטול לא פלוג רבנן ומעתה מאי דמשמע מדברי התוס' שם לעיל בד"ה דביצה אסורה בטלטול אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה דאינו אסור אלא מטעמא דפירות הנושרים או משקין שזבו לא פליגי אמ"ש בפ' כירה דהכא קיימי למאי דקי"ל כר"י דאית ליה מוקצה בי"ט או בנולד לדעת ר"ת וסיעתיה אהא ק"ל שפיר דאמאי קתני מתני' לא תאכל דמשמע אבל לטלטל שרי:
ועפ"י זה יש ליישב מאי דק' לדעת התוספות דפרק כירה מהא דאמרי' התם לקמן אושפיזכניה דרב אדא הו"ל הנך ביצים מי"ט לשבת אתא לקמיה א"ל מהו לאטווינהו האידנא ונכלינהו למחר א"ל מאי דעתיך כו' אפי' ר"י לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא הרי דאפילו לר"י דאינו אסור אלא משום טעמא דמשקין שזבו קאמר דאסור לטלטלו וכן כתב הרא"ש ס"פ משילין והוכיח כן מהא דרב אדא ע"ש אכן כפי מ"ש י"ל דרב אדא ס"ל דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ביצה אסורה אפילו לר"י משום נולד דלא קי"ל כר"ן וההיא דפרק כירה הוה מצי לשנויי דלא קי"ל כר"ן וכמ"ש הרא"ש שם משם ר"ת ומשום הכי קאמר דביצה אסורה בטלטול ואפי' לר"י כנ"ל ודוק:
מעשה חושב

(מה) דליכא למימר כו' דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור לרב יוסף ולר' יצחק. לא ידעתי מה זו הוכחה הרי הברייתא מאיסור טלטול מיירי דקתני בה בהדיא אחד ביצה כו' אין מטלטלין אותה כו' וא"כ אמאי לא נימא דמיירי בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים. והא דקשיא לי' דא"כ הרי משמע מזה דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שרי מאי קושיא היא זו הרי באמת כן הוא דלרב יוסף ולר' יצחק ביצה כזו מותרת בטלטול כמ"ש התוס' בפרק כירה ואינה אסורה אלא באכילה, והברייתא הרי מדין טלטול מיירי וא"כ ע"כ דמיירי בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים:

ט

אין רוכבין ע"ג בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה. הנה הרא"ש פרק משילין כתב וז"ל הירושלמי לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו והקשה מרן הב"י ז"ל סימן ש"ה דכיון דקי"ל דחי נושא את עצמו א"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע"ג בהמתו ושמא י"ל שאע"פ שאינו מצוה על רכיבתו מ"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו עכ"ל ואם דברי מרן כפשטן דעובר מדאורייתא מפני שמצטערת הבהמה ברכיבתו ואע"ג דקי"ל דחי נושא את עצמו היינו דוקא לענין אדם הנושא את החי אבל לגבי בהמה כיון שהיא מצטערת עובר משום שביתת בהמתו ק' טובא שהרי בפ"ק דע"ז תנן בן בתירה מתיר בסוס וקאמר עלה בברייתא דה"ט מפני שהוא עושה מלאכה שאין בה חיוב חטאת הרי דאף לגבי בהמה אמרינן דחי נושא את עצמו ותו דאי מדאורייתא קאמר היכי קתני לה מתני' בהדי הנך דברים דשבות מיהו לזה יש ליישב דקתני לה בהדי הנך דשבות כו' למימר אפי' ברה"י דליכא משום שביתת בהמתו כמ"ש הר"ן בפ"ק דע"ז וא"נ בבהמה שאינה שלו ומשום גזירה אטו בהמה שלו בר"ה ואי כונת מרן ז"ל לומר דעובר על שביתת בהמתו מדרבנן ומפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו דקאמר בירושלמי מדרבנן קאמר לא ידעתי אמאי הוצרך לכל זה והול"ל בפשיטות דאע"ג דקי"ל דחי נושא את עצמו היינו דוקא לענין חיוב חטאת אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא משום דגזרו משאוי דחי אטו שאר משאות וכמבואר ובהיותי בענין זה דחי נושא את עצמו ראיתי לעמוד על מ"ש רבינו בס' המ' שם בפ"ק דע"ז וז"ל ובן בתירא אומר דסוסים שמביאין עליהם הציידין והעופות מותר למוכרם להם לפי שסבר החי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף וחכמים אומרים כי האדם בלבד הוא שאמרו בו החי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא אבל שאר בהמות מותר למכור לגוי שהן ידועות לרכוב בהם בלבד עכ"ל וכ"כ הרע"ב והדבר תמוה שהרי בגמרא אמרינן התם בהדיא אמר ר"י הלכה כבן בתירא וראיתי להרב תי"ט בפ"ד דפסחים משנה ג' שהוקשה לו זה וכתב דלא היה זה בגירסתם ועל פי זה תמה על ה"ה שכתב בפ"ך מה' אלו על מ"ש רבי' ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו וכתב ה"ה כבן בתירא ובגמ' אמר ר"י הלכה כבן בתיר' והוא תימא דר' יוחנן גופיה קאמר בפרק המצניע דבן בתירא ס"ל דאפילו עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפילו במיוחד לעופות וכמו שפירש רבי' בפה"מ וא"כ היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתיר' דא"כ הי"ל לרבנו לפסוק דאפי' במיוחד לעופות חי נושא את עצמו ואלו בפרק י"ח הלכה י"ו פסק דהמוציא בהמה חיה ועוף אע"פ שהן חיים חייב וזה מבואר דלא כבן בתירא ורבי נתן אלו דבריו יע"ש ולע"ד מ"ש דלא הי' בגירסתם זה ודאי דוחק מאחר שהרי"ף והרא"ש ז"ל ומדברי הרמב"ן במלחמותיו שם מבואר דגרס לה גם מדברי הרב התרומו' שהביא מרן הב"י יורה דעה סימן קנ"א ומדברי הסמ"ג לאוין ס"ה מבואר דהכי הוי גרסי זה ודאי דוחק גדול לומר דבגרס' ר' לא הי' כתוב כן ולכן נראה דודאי הוו גרסי לה אלא דס"ל דמאי דקאמר ר"י הלכה כבן בתירא קאי אברייתא דמייתי התם תלמודא דקתני ר' אוסר מפני שני דברים אחד משום תורת כלי זיין ואחד משום תורת בהמה גסה ומשמע התם דר' אוסר אפי' בסוס המיוחד לאדם וכמ"ש התוס' שם בד"ה אלא וא"כ כלפי סברת רבי' דאסר אפי' בסוס המיוחד לאדם קאמר דהלכה כב"ב דמאי דפליג אר' דאסר משום תורת כלי זיין ומשום תורת בהמה גסה אפי' בסוס המיוחד לאדם אבל במאי דפליג אדרבנן ושרי אפי' בסוס המיוחד לעופות לא קי"ל כותיה אלא כרבנן דבן בתיר' ומשום הכי רבי' בפה"מ דקאי אמתני דלא הוזכר סברת ר' קאמר שפיר דאין הלכה כבן בתירא אמנם ר"י דקאי אברייתא דמייתי סברת ר' דאסר אפי' במיוחד לאדם קאמר שפיר הלכה כבן בתירא וכעין זה כתב הרא"ש בפ' אעפ"י דק"ל ע"ד וז"ל ואין ראיה כ"כ דפסיק הלכתא כר"א במאי דפליגי את"ק אבל במאי דפליג ארשב"ג כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו יע"ש ואי קשיא לך א"כ אמאי לא קאמר הלכה כת"ק י"ל משום דבדברי ת"ק לא בא מפורש בהדייא היתרא דסוס המיוחד לאדם ומצינן למימר דאפילו בסוס המיוחד לאדם אסרי וכמ"ש התוס' פ' המצניע דצ"ד ע"א ד"ה בסוס המיוחד לעופות וא"נ איכא למימר דת"ק דבן בתירא ס"ל כר' דאסר משום תורת כלי זיין וכמו שכ"כ רש"י בפ"ק דע"ז דף י"ז ע"ב ד"ה כרבנן ועיין בתוספ' שם די"ד ד"ה ובן בתירא שהקשו וז"ל וא"ת ומנ"ל התם דטעמייהו דרבנן דאסרי הכא היינו משום דס"ל דאין חי כזה דעופות נושא את עצמו דילמא טעמייהו כר' דאמר משום תורת כלי זיין ע"ש ולא ידעתי מי המכריח להו שלא לומר כן דטעמא דרבנן הוא משום דס"ל כר' וכמ"ש רש"י ז"ל ומההיא דפרק המצניע אין ראיה כלל דתלמודא קאי התם אמאי דקאמר רבי יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו ד"א דאם איתא דלא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף מאי ארייא בן בתירא ורבי נתן הא אפילו רבנן דפליגי אדרבי נתן בברייתא דהמוציא חיה ועוף מודו באדם דחי נושא את עצמו ואם כן לא הו"ל לר"י לומר בן בתירא ורבי נתן אמרו ד"א כו' דאפילו רבנן דרבי נתן מודו ואיכא למימר דרבנן דרבי נתן ס"ל בהא כבן בתירא דמתיר בסוס ולעולם דרבנן דבן בתירא אפילו בסוס המיוחד לאדם אסרי מטעמא דר' ויש לומר דמשמע להו הכי משום דאם סבירא ליה לתלמודא התם דטעמייהו דרבנן משום תורת כלי זיין ואסרי אפילו בסוס המיוחד לאדם אם כן מנ"ל לר"י לומר דבן בתירא מתיר בסוס המיוחד לעופות וס"ל לבן בתירא כר' נתן אימא דבן בתירא לא התיר אלא בסוס המיוחד לאדם דס"ל כרבנן דר"ן ורבנן אפי' בסוס המיוחד לאדם אסרי משום תורת כלי זיין אלא ודאי משמע לר"י דס"ל דרבנן לא אסרי אלא בסוס המיוחד לעופות ומשום דס"ל כרבנן דרבי נתן דבעופות דמשרבטי נפשייהו אין חי נושא את עצמו דהשתא ע"כ היתירא דבן בתירא אפילו בסוס המיוחד לעופות ומשום דס"ל כר' נתן ואם כן כיון דבדברי ת"ק לא בא מפורש התירא בהדיא מש"ה קאמר הלכה כבן בתירא כי משם בארה התירא דסוס המיוחד לאדם כנ"ל ליישב דעת רבי' וממילא רוויחא נמי דברי ה"ה מיהו אכתי צריכין אנו למודעי אעיקר פסקא שפסק רבי' כרבנן דר' נתן דהמוציא בהמה חיה ועוף חייב דכיון דבפרק נוטל אמרינן דרבא כר' נתן ס"ל ור"י נמי קאמר הלכה כב"ב מנין לן לדחוקי נפשין ולומר דלאו אכולי מילתא קאמר דהלכה כב"ב ואדרבא טפי מסתבר לומר דברים כפשטן דאכולי מילתא קאמר ואפי' בסוס המיוחד לעופות דהשתא אתיא דרבי יוחנן כי ההיא דרבא דס"ל כרב נתן ואף גם זאת יש ליישב דס"ל דכיון דר' יוחנן גופיה קאמר בפ' המצניע בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד כל כה"ג הו"ל שיטה ואין הלכה כשיטה וכמ"ש הרב תי"ט וכן למאי דפריך בפרק המצניע לימא מתניתין ר"נ משמע דלית הלכתא כרבי נתן ומשום הכי לא בעי לאוקמי לסתם מתני' דלא כהלכתא וההיא דפרק נוטל דקאמר רבא כרבי נתן ס"ל כמ"ש הריטב"א בחי' מכ"י וז"ל והנכון דהא דאוקימנא הכא כר' נתן לאו לאפוקי מדרבנן דהא לרבא מודו רבנן באדם אלא משום דההוא סברא רבא הוא דפריש הכי ואנן לא שמעינן לה בפי' אלא לרבי נתן ומ"ה תלינן לה בדרבי נתן עכ"ד יע"ש ועפי"ז ניחא מה שפסק רבינו באותו פ' מימרא דרבא כלשונה ויש לדקדק שהרי בגמרא אוקימנא להא דרבא כרבי נתן וכיון דהוא פסק כרבנן לא היה לו להביא מימרא דרבא כלשונ' וכבר הוקשה לו כן למוהרלנ"ח סימן ס"ט אכן כפי מ"ש הנה נכון כנ"ל ליישב דעת רבינו ודוק:
מעשה חושב

(מו) לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו. תמהני דא"כ דזהו טעמא דאין רוכבין למה תני אין רוכבין דמשמע להדיא דאישראל קאי שאסור לו לרכוב הא משום שביתת בהמתו אסור לו אפילו להניח לנכרי לרכוב ע"ג בהמה דישראל משום דהבעלים עוברים על האיסור דשביתת בהמתו. ועוד תימא דאטו במתניתין בהמתו קתני הרי בהמה קתני ומשמע דאפילו ע"ג בהמה של נכרי נמי אסור לו לרכוב ונהי די"ל דהיינו משום גזירה אטו בהמה דידי' דבזה ניחא נמי הא דחשיב האי דאין רוכבין בין אינך דאסורים משום שבות מ"מ קשה אמאי לא קאמר הירושלמי דטעמא הוא משום מחמר דהא איסורא דמחמר שייך נמי בבהמת נכרי אי אזלא מחמתי', ובפשיטות דמי שרוכב על הבהמה אזלא הבהמה מחמתי' שהרי הוא מנהיג ברגליו (ועיין ב"מ דף ח' ע"ב). דהא ע"כ האי דאין רוכבין כו' היינו שהבהמה הולכת עמו ולא בעומדת דאל"כ לא שייך שביתת בהמתו כיון שעומדת. והרי בפ"ק דע"ז אמרינן התם בטעמא דאין מוכרין בהמה לנכרי משום נסיוני ומטעמא דמחמר ולא משום שביתת בהמתו ועיין מ"ש הר"ן שם דהא דנקיט מחמר משום דזה אסור גם בבהמת חבירו ע"כ. או משום דמחמר חמיר וכדפי' רש"י שם והא דהך דאין רוכבין הוא משום שבות גרידא י"ל משום דאפילו בחצר אסור לרכוב דגזרינן אטו רכיבה בר"ה:
האמנם מדנקט הירושלמי טעמא דשביתת בהמתו יש להביא ראי' לבעל לחם משנה על משניות דס"ל דגם מחמר לא שייך אלא בבהמה דידי' ועיין בשו"ת בית אפרים או"ח סי' נ"ג שהביא ראי' לדבריו מהא דפריך הש"ס בפסחים דף ס"ו ע"ב אהך דאמרינן התם דמי שהי' פסחו טלה הי' תוחב לו סכינו בצמרו כו' וע"ז פריך הש"ס והלא מחמר. ופירכא זו פריך לבסוף לבתר דאוקמינן התם דאינם מקדישים אלא בעזרה והרי קשה אמאי לא הקדים למפרך פרכא זו לעיל מני' אע"כ משום דלפי שהי' הס"ד שהי' מקדיש לי' בביתו לא שייך למפרך והלא מחמר משום דכיון שהקדישו הוי אינו שלו וא"כ תו אינו עובר משום מחמר אבל לפי מאי דמוקים לה בתר הכי שאינם מקדישים אלא בעזרה ולפ"ז הרי בשעת הבאתו לעזרה עדיין חולין הוי וא"כ הרי הוי שלו ולכן שייך שפיר למפרך והלא מחמר וע"ש:
אמר עקיבא סופר נ"ה המבלה"ד הנה מש"ס ע"ז ט"ו מוכח לכאורה כהר"ן דמחמר שייך אף בבהמת חבירו ודלא כבעל לח"מ דהנה אמרינן שם רב אדי שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקלא דאזלא מחמתי' עיי"ש ופרש"י אידא דספסירא ע"י סרסור ישראל עיי"ש וא"כ אין הבהמה שלו כדאמרינן שם ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידי' לא מושיל ולא מוגיר ולפ"ז למ"ל לטעמא דלא אזלא מחמתי' הא אף אם אזלא מחמי' ל"ש מחמר לשטה זו אלא ע"כ דאף בבהמת חבירו שייך לאו דמחמר. אמנם הרי"ף והרא"ש פירשו דספסירא הוא שקונה לעצמו לפי שעה ומוכר לאחרים (כמו תגרא ספסרא בב"מ נ"א) עיי"ש. וגרסו בש"ס שם ואי משום שאלה ושכירות כיון דלשעתי' הוא דזבין לא מושיל ולא מוגיר ולפי פירושם אין ראי' להר"ן דכיון דהבהמה שלו בעת הזאת אי אזלא מחמתי' חייב משום מחמר, ועיין תוי"ט פסחים פ"ד מ"ג, ועיין תו"י יומא ס"ז ד"ה חולק לשון גבי שעיר המשתלח שמוליכין אותו עם לשון של זהורית בין קרניו שכתבו דהוי מחמר כלאחר יד כדאמרינן בפסחים משמע דאף בהקדש הוי מחמר דלא כהבית אפרים שהביא מו"ז ז"ל דהא השעיר הוי הקדש, ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע"כ הגה"ה):
אולם אכתי לא הועלנו בזה שהרי בפסחים דף הנ"ל פריך הש"ס ממחמר ולא פריך משביתת בהמתו וא"כ נהי נמי דלפ"ז גם מחמר לא שייך אלא בבהמתו מ"מ קשה אמאי לא נקט הירושלמי טעמא דמשום מחמר הרי חזינן שאיסור זה דמחמר חמיר לי' להש"ס מדפריך בש"ס פסחים הנ"ל ממחמר ולא משביתת בהמתו. ועכצ"ל בזה דמש"ה נקט הירושלמי שהגזירה היא משום שביתת בהמתו ולא משום מחמר מפני שבא לאשמועינן דהא דאין רוכבין ע"ג בהמה היינו אפילו כשאינו מנהיג ברגליו והבהמה אזלא מעצמה ולא מחמתי' כלל דבאופן כזה אם הי' הטעם משום מחמר עכ"פ בחצר הי' מותר משום דהוי גזרה לגזרה והיינו אינה אזלא מחמתי' אטו אזלא מחמתי', ובחצר אטו בר"ה ולכן הי' מותר בחצר משא"כ כשקאמר הטעם משום שביתת בהמתו דבר"ה הוי דאורייתא אפילו אי לא אזלא מחמתי' ואין כאן אלא חדא גזירה חצר אטו ר"ה. אבל בש"ס פסחים הנ"ל דמיירי מטלה וגדי דלא שייך לומר בהו דאזלי מעצמן לעזרה בלא הנהגת אדם. לכן פריך התם ממחמר משום דחמיר טפי וכמו שפירש"י בפ"ק דע"ז הנ"ל. ועכ"פ ממאי דפריך הש"ס מפסחים הנ"ל ממחמר ולא משביתת בהמתו איכא ראי' מפורשת לדברי רש"י בע"ז בדף הנ"ל שתירץ דהא דנקט מחמר התם הוא משום דחמיר טפי דאי כתירוץ הר"ן שם דמש"ה נקט התם מחמר משום דאיסורי' אפילו בבהמת חבירו ובנסיוני הרי כבר קצץ דמים ושוב הויא הבהמה של נכרי הלוקח ולא של ישראל המוכר ואין כאן משום שביתת בהמתו ולהכי אמרינן התם דטעמא משום מחמר דשייך גם בבהמת חבירו עיין בר"ן שם לפ"ז הרי בפסח קודם שהקדישו דהוי שלו הדרא קושיית הר"ן לדוכתא בפסחים הנ"ל דא"כ אמאי נקט בפסחים נמי הך טעמא דמחמר ולא נקט טעמא דשביתת בהמתו אע"כ כפי' רש"י שם וא"ש:
(מז) ומשמע התם דרבי אומר אפילו בסוס המיוחד לאדם כו'. לפ"ז יש ליישב קושיית הב"י ז"ל דמקשה אטעמא דיהיב הירושלמי אהא דאין רוכבין כו' משום שביתת בהמתו מהא דקיי"ל דחי נושא א"ע כר' נתן, אבל בזה אתי שפיר משום די"ל דהירושלמי כרבי פוסק וא"ת מנ"ל הא, י"ל דהא הת"ק דר' נתן כרבי ס"ל כמ"ש רש"י בע"ז דף י"ד ומש"ה ודאי שפוסק הירושלמי כרבי ושפיר יהיב טעמא למלתא משום שביתת בהמתו. אמנם אין ספרי הירושלמי כעת בידי לעיין אם הביא הא דרבי יוחנן דפסק שהלכה כבן בתירה. אך אכתי צ"ע קצת שהרי ר' יוחנן סידר הירושלמי ואיהו הא ס"ל דהלכה כבן בתירה ולפ"ז הרי קושיית הב"י ז"ל הנ"ל עדיין במקומה עומדת:
אמנם לפמ"ש מרן זקני התוי"ט ז"ל דלא הי' לו להרמב"ם האי גירסא דאמר ר' יוחנן הלכה כבן בתירא א"ש ויש הוכחה לזה מהא דיהיב הירושלמי טעמא משום שביתת בהמתו ואי הוה ס"ל לר' יוחנן דהלכה כבן בתירה הרי לא שייך טעם זה. דא"כ אמאי מותר בסוס אע"כ דלא גרסינן הא דר' יוחנן אמר הלכה כב"ב והא דפסק הרמב"ם דאדם חי נושא א"ע לאו משום דס"ל דהלכה כבן בתירה אלא משום דס"ל דבזה מודו נמי רבנן משום דלא פליגי אלא במיוחד לעופות דהא רבא ס"ל דבאדם אמרינן חי נושא א"ע ור' יוחנן לא פסק בזה הלכה כלל וא"כ אין כאן קושיא אטעמא דירושלמי די"ל כנ"ל. ובפרט די"ל עוד דכיון דרבי סידר את המשנה א"כ הרי צריך למיהב טעמא למתניתין מה דשייך לשיטתי' דרבי דלית לי' הא דחי נושא א"ע:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.