פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/יג

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

דגים. עט"ז דע כי דגים אמרו בגמרא דשרו מדכתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני וחגבים אין ראיה מאוסף החסיל כמ"ש הר"מ ז"ל כמו שהקשה הרשב"א בת"ה נ"ו א' דלא כתיב גבי שחיטה דאחריני וכתב הוא ז"ל דה"ט דלא מצינו בהו שחיטה ודגים שצריך לימוד משום דס"ד דהקישן דכתיב גבי צאן ובקר ורש"י בא"ט בשם בה"ג דהיקשן הכתוב חגבים לדגים מש"ה בחר הט"ז בסברת רש"י בשם בה"ג דהוא מקרא מפורש אף שבת"ה כתב דהוה כעין אסמכתא. והנה רמ"א ז"ל כתב מותר לאוכלן חיים היינו שאין בו אמ"ה דלא כיש אומרים דאסור עיין ב"י והטעם דכל שאין בו שחיטה לית ביה אמ"ה והפר"ח באות א' כתב דהוקש אמ"ה לדם וכל שאין מצווה על דמו כמו דגים וחגבים אין מצווה על איבריו והפ"ת אות ב' כתב דאיצטריך לטמאים ומנלן דאתא קרא לאשמועינן כו' ור"א דלמא להכי אתא ורבנן נמי דלמא כל שבשרו לאסור דגים כו' ולא הבינותי דאדרבה לרבנן דהלכתא כוותייהו ע"כ היקשא לקולא למעט דגים דטמאים אימעטו מי שבשרו ומ"ש לר"א נימא להכי לחוד אין היקש למחצה ומ"ש לחכמים אימא כל שבשרו לאסור דגים והיקשא לרבות טמאים אי אפשר דפשטא דקרא ממעט ליה כל שבשרו מותר יש אמ"ה ולא טמאים אלא דיש לעיין אי שייך היקשא אדיוק אמה דלא נזכר בקרא. ויראה לחלק דכל היכא שצריך להיקשא אמה דמפורש בקרא לא אמרינן אין היקש למחצה ולאקושי אדיוקא נמי הא כל שא"צ לגופה ע"כ דייקינן מיניה נמי וצדקו דברי הפר"ח לדידן ובזה ניחא מה די"ל אמאי דם טמאים אסור כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ו מהל' מ"א והוא ממשנה חולין קי"ו א' והא איכא היקש כל שאתה מצווה על איבריו הא טמאים שאין מצווה על איבריו לא ולמ"ש ניחא שלא דייקינן כל היכא דאיכא לאוקמיה אגופא אלא דע"כ אדיוקא אתא נימא דיוקא דסיפא. והנראה דאיצטריך לגופא כל שאתה מצווה על דמו לרבות עוף ובשרו ממעט טמאה ולפ"ז אף לדברי פר"ח ג"כ הוכחה ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר וכאן אין להאריך:

ודע דאיסור בל תשקצו בדברים המאוסים אי הוה ד"ת או דרבנן מחלוקת הוא והב"י בקי"ו נסתפק ופר"ח שם העלה דהוה דרבנן ותב"ש אות ב' האריך והביא דעת הט"ז קי"ו אות ו' וכ"ה דעת סמ"ג לאווין קמ"א וסמ"ק לאווין פ' דהוה ד"ת וכן נראה מדגזרינן שלא להעביר חגב חי ע"פ דלמא אתי למיכל כדאיתא פר"ע אלמא דהוה ד"ת והלבוש והל"ח פרק מי שמתו ומ"א א"ח צ"ב פסקו דהוה דרבנן ועיין פר"ח קי"ו וי"א ובסימן פ"ג אות ג' דאי מאיסו לכל העולם ולדידיה לא אסור דבטלה דעתו ואי מאיס ליה אסור ליה וע"ש כתב התב"ש אות א' דאמ"ה של דגים וחגבים צריך לרחוץ הדם מהם דמאוס והא דשרי לקמן דם דגים אם יש קשקשים היינו ע"י תבשיל דמובלע הוא א"נ דם דגים אין מאוס. ועיין בר"מ הל' מ"א פ"ו ה"א דם דגים שכנסו בכלי ושתהו מותר ולא מותר מ"ה אם נאמר בל תשקצו לדידיה הוה ד"ת כמו שצידד התב"ש קשיא ואפי' נאמר להר"מ ב"ת דרבנן מ"מ למ"ש המ"מ שם דרבינו מפרש קשקשים היינו דגים טהורים משמע כל שיש איסור לא הוה כותב הר"מ ז"ל מותר הרי בדם דגים וחגבים אם יש בהו סי' אף בעין משמע דלית בהו ב"ת יע"ש:

ב

מותר דכתיב כל בבהמה תאכלו ודרשינן כל שנמצא בבהמה תאכלו ט"ז הנה קרא הכי כתיב (דברים י״ד:ו׳) דכל בהמה מפרסת פרסה כו' בבהמה תאכלו ובגמ' בהמקשה יש ב' תירוצים א' דשדיא בהמה דרישיה אסיפא וה"ק בהמה בבהמה תאכלו הוא תירץ רב שימי ועוד תי' דכל דרישא שדיא אבהמה דסיפא והנה לקמן ס"ה הביא המחבר לשון הר"מ לא הותר אלא מה שיש לו פרסה עש"ך שם אות י"ז וכ' דכתב עוף שיש לו פרסה שרי להמחבר ועיין שם בט"ז אם נאמר דסובר כש"ך או עכ"פ ספיקא הוה בעוף היינו אם התי' דכל בבהמה עיקר אבל אם התי' בהמה בבהמה וודאי עוף אסור אף שיש לו פרסה וכן בנדה דאיבעיא להו דמות אדם מהו ע"כ לתי' דכל דאי בהמה בבהמה ליכא למיבעיא ועיין מ"ש לקמן ומש"ה בחר הט"ז בתי' זה דכל בבהמה וראיתי להלבוש בס"ב בהמה בבהמה תאכלו וכל לרבות חלב וג"ה. ובהג"ה שם דבהמה בבהמה אשעת אכילה קאי וה"ק בהמה זו שגדלה ונמצאת בבהמה תאכלו ולא הבנתי דא"כ מה פריך בהמקשה ס"ט א' אלא מעתה ימירו בו כיון דאיקרי בהמה והא אשעת אכילה קאי ומ"מ דבריו הם טובים דלפי מ"ש הוא ז"ל אין כאן חרדה מה שתמהו בכל הפוסקים על הר"מ ז"ל שפסק חלבו וג"ה של שליל אסור והא בגמרא אמרו דהלכו לשיטתן ר' מאיר ור' יהודה יש לומר זה לתי' בהמה ואייתר כל לרבות חלב וג"ה משא"כ לתי' כל א"כ וודאי אין לנו לומר דמותר בשחיטת אמו ממה שהיה מתיר בשחיטת עצמו ולא מרבינן אלא בשרו ועיין בס' ראש יוסף באורך מזה:

ג

עט"ז ומ"ש לכאורה כו' די"ל דמלשון מותר באכילה דמיותר יש לומר דה"ק מותר באכילה אם הוא מת ואם חי צריך בפ"ע שחיטה אלא דבן ח' חי אין בו שחיטה מש"ה כתב לכאורה ומסולק השגות הנה"ך ועיין תב"ש. ומ"ש מותר לחתוך אמ"ה ומבשלו דכל שא"צ שחיטה לית ביה אמ"ה ואי צריך להמתין עד שתצא נפשה כמו מפרכסת כתב השמ"ח בבהמה צריך להמתין ולא בדגים וחגבים דנפש דהני לא חשיב יע"ש וכן יראה ממ"ש הט"ז עדיין בעודו כו' משמע עכשיו מת הוא ומ"ש דמו אסור משום דם האיברים משמע דאין בו כרת אמנם יש מחלוקת בזה להר"מ ז"ל חייב כרת על דם הנפש ונ"מ לספיקא דאורייתא לגי' הכ"מ בהל' טומאת מת פ"ט ועוד נ"מ לחשוד לחמור חשוד להקל. והר"ן נתן טעם מספיק דכל בבהמה תאכלו ודם בר שתיה ולא איתרבא מכל כו' ועיין בפני יהושע ריש אלו עוברין דמש"ה גה"נ למ"ד אין בו טעם לא בכלל אכילה הוא:

ד

טעון עט"ז דהעלה דיעבד אם לא שחטה שרי ובנה"ך השיגו דמדאמר שאר טריפות אין פוסלין והיינו דיעבד משמע שחיטה פוסלת דיעבד ויש ליישב דה"א שאר טריפות פוסלין כמ"ש בהג"א פ' בהמה המקשה דראב"י אוסר בן פקועה טריפה דבעינן שיהא הוא עצמו ראוי לשחיטה והא דבן ט' מת או ח' חי מותר תי' בבכור שור. גם אפשר לדחוק ולתרץ בע"א וקמ"ל כאן דאין טריפות פוסל בבן פקוע ולאו בהפריס אשמעינן אלא מלתא בפ"ע הוא דאין טריפות פוסל ביה ומ"מ לדינא כולם הסכימו דיעבד אסור. ומה שמשמע מט"ז בפשיטות דסכין פגומה וכדומה אין אוסר הש"ך אות ה' אוסר ואחריו החזיק התב"ש וכ' בשמ"ח ס"ג דמ"מ אין להחמיר בספק שחיטה אם נמצא הסכין פגום. וכתב עוד דאם נעשה נבילה גיסטרא וניטל ירך אסור וכי מתה עומד ושוחט. הנה מ"ש דנ"ל מסברא כן הרא"ה בה' נ"ח ב' כתב דצריך שחיטה הראויה ודווקא טריפות דרוסה שאין אלא שירטא (הוא כמו סריטה) שאין ניכר ואין הכל בקיאין כו' אבל שאר טריפות פוסלין ואפשר להקל בספיקות עכ"ל ואפשר דאין ראיה מהתם דאספק טריפות קאי דאוסר שאר טריפות וכן נראה ממ"ש הרא"ש הביאו הט"ז אות ד' טריפות דאין מפורסמין כולי האי משמע הא טריפות מפורסם מחוסר אבר אוסר בו אבל ספק בשחיטה אפשר דאיתחזק מיקרי ואף בדרבנן אסור ומ"מ יש להקל: ואם ניקב הוושט במקום שחיטה מדברי השמ"ח דכי מתה עומד ושוחט משמע הא ניקב הוושט דלא הוה אלא טריפה מחיים מהני שחיטה אמנם בכר"ו אות ג' הביא ראיה מבן פקועה דנפל דובא עליה ולא מצינו שבדק בסימנים ומהא יליף הרשב"א דאין שהיה וחלדה פוסל בו עכ"ל ולמ"ש השמ"ח אין ראיה דבספק יש להקל ולא בוודאי. ומ"מ נראה להקל דהט"ז מכשיר בלא"ה והרשב"א כתב שהה ודרס כשר א"כ עכ"פ בשעת הדחק יש לסמוך עלייהו כדכתיבנא:

ה

עט"ז הביא לשון הרא"ש ז"ל דשאר טריפות אין מפורסמין כולי האי וכבר כתבנו לעיל דחסירת רגל או יתיר דמפורסם יש לאסור וכ"כ הרא"ה ז"ל בה' נ"ח ב' דשאר טריפות נוהגין ומיהו יראה דווקא חסר ויתיר לא בע"א:

ו

הט"ז הביא תרי לישני דאביי והנני מעתיק בקוצר גרסינן בחולין ע"ה ב' אמר אביי ה"מ בקלוט בן פקועה שמותר וא"ד ה"מ בקלוט בן קלוטה בן פקועה דתרי תמיהי כו'. רש"י ד"ה ה"מ ת"ק וד"ה ה"ג א"ד ה"מ בקלוט בן קלוטה ואותה קלוטה פקועה היתה וזה הקלוט נמצא בה. מ"ש ה"מ ת"ק וה"ג הוא לאפוקי מהרז"ה ז"ל שיש לו גירסא אחרת וכמו שיבואר. והש"ך ושאר אחרונים פירשו ברש"י דה"ק ואותה קלוטה פקועה היתה ר"ל שנפקע כריסה וזה הקלוט נמצא בה ולפ"ז ה"פ דברי רש"י שמתחלה ציין לשון גמרא קלוט בן קלוטה ואח"כ פי' תחלה מלת פקועה דר"ל נפקע כריסה ואח"כ פי' מלת בן ר"ל וזה הקלוט נמצא בפקועה דלא תטעה לומר בן פקועה קאי אעובר שנמצא במעי אמו וקרי בן פקועה ע"ש עצמו וא"כ ג"כ בן פקועה קאי אאמו שהיתה ג"כ בן פקועה והא דלא אמר בת פקועה אין ראיה כמ"ש הכה"ג בהגהות ב"י אות י"ב בשם הפוסקים דבן שייך נמי אנקיבה דעובר לשון זכר הוא יע"ש דאי אבן קאי ה"ל קלוט בן פקועה בן קלוטה ר"ל קלוט שהוא הבן פקיעה שבא מקלוטה לז"א דבן פקועה נקרא ע"ש אמו שהוא בן שבא מפקועה וא"ש דה"ק קלוט בן קלוטה והוא ג"כ בן של פקועה דאמו פקועה היתה דאי אאמו קאי הל"ל בן קלוט בן פקועה מאחר שקורא אותו תחלה לשון זכר. ולפ"ז לישנא קמא בחד תמיה סגי ול"ב בעינן ב' תמיהות היינו שהבן היה בן פקועה והפריס אמנם אם נולד הבן דרך לידה ואמו בת פקועה היתה אפשר דאלף תמיהות לא מהני כיון שהוא נולד כדרך הנולדים כיון דר"י פוסק כר"ש שזורי דדוקא הוא ולא בנו יע"ש. אמנם גירסת הרז"ה ז"ל הכין הוא אמר אביי ה"מ קלוט בן פקועה שמותר ואמר אביי ה"מ בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמות' יכתב הרשב"א ז"ל בתה"א נ"ח ב' ה"מ קמא ר"ש שזורי ורבנן וה"מ בתרא ר' יוחנן דאוסר בבנו וה"פ קלוט בן פקועה מותר לרבנן ואם נולד כדרך הנולדים ואמו בן פקועה היתה (וקורא לאמו בלשון זכר דעבור כו' וקאי בן פקועה אדסמיך ליה אאמו ואין גורם קלוטה אלא בן קלוט בן פקועה) בעינן תרי תמיהי יע"ש. וכתב הרשב"א שם ומשמע לפי גירסת רש"ן דווקא קלוט בן קלוטה והוא בן פקוע שרו רבנן הא בקלוט בן פקועה לא והלכה כל"ק להקל בדרבנן והנה תראה ממ"ש ומשמע ולא כתב ולפי גירסא זו דודאי הכין הוא בהדיא וכן ממ"ש והו"א מלת והו"א מיותר היה לומר קלוט בן קלוטה בן פקועה דה"ק ומשמע דווקא שהוא בן פקועה הא נולד ואמו בן פקועה אפי' אלף תמיהות לא מהני מדלא אמר רבותא טפי בתרי תמיהות אפי' נולד ואין להקשות אימא אה"נ דלגיר' נמי קאי בן פקועה אדסמוך ליה אאמו כמו לגירסת הרז"ה הא ליתא דא"כ מה א"ד דמשמע דפליג אל"ק הא אפשר דל"ק מודה דנולד בעינן תרי תמיהי והפר"ח פסק כל"ק ותוכן כוונתו נראה לי דהוה כס"ס שמא הלכה כל"ק ושמא גירסת הרז"ה הוא עיקר וא"כ כשהוא בן פקועה אין חילוק דבחד תמיהי סגי ובנולד ואמו בת פקועה לא פסק כולם. ואפשר דמש"ה פסק הפר"ח כל"ק להקל דאף אם נאמר כסברת הגאונים דכ"מ הלכה כל"ב בין להקל ולהחמיר אף בדרבנן מ"מ הוה ספק בדרבנן שמא גי' הרז"ה ז"ל עיקר ושרי בחד תמיה ולפ"ז ה"ה נולד ותרי תמיהי יש להקל דספק דרבנן שמא גי' רז"ה עיקר אמנם המעיין בפר"ח לא משמע כן ובשמ"ח סעיף יו"ד פסק בנולד להקל בתרי תמיהי והמחבר ורמ"א לא הזכירו מזה כלום וצ"ע:

והנה הלבוש ס"א כתב וי"א עד שיהיו ב' תמיהות קלוט בן פקועה בן קלוטה שאותה קלוטה היתה ג"כ בן פקועה הנך רואה דהחמיר יותר מרש"י והרז"ה דסובר בעינן תרי תמיהי ושתי בן פקועות וזה תימה וכבר תמה עליו הש"ך באות ז' וכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ב כתב דהלבוש כרש"י בל"ב ומ"ש שאותה קלוטה ג"כ פקועה היתה חוזר על הקלוט הראשון ור"ל דבעינן שהוא יהיה קלוט וגם בן פקועה דלא נימא נין פקועה וכתב להש"ך שהבין מלבוש דב' בן פקועות היה לו להקשות מנא ליה ללבוש זה אף דמפרש ברש"י ואותה קלוטה פקועה היתה היינו בת פקועה מ"מ אפשר דוולד נולד כדרכו עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו בכאן מה שרצה להעמיס בדברי הלבוש שחוזר על קלוט הראשון היה לומר שאותו קלוט דהתחיל כן ולא קלוטה בה"א הנקיבה ועוד דהיה לומר ודווקא שהקלוט היה בן פקועה ועוד דכבר אמר קלוט בן פקועה ולמה חזר ופירש ועוד שכתב דרש"י לא כתב דוולד היה בן פקועה תמה אני דהא כתב וזה הקלוט נמצא בה ועוד דאל"כ מנלן דפליגי הני לישני וכמ"ש לעיל. אלא דהלבוש בעי תרתי תמיהות וב' פקועות וראייתו מדאמר בל"ב ה"מ קלוט בן קלוטה בן פקועה היה לומר קלוט בן פקועה בן קלוטה או בן פקועה וקלוטה אלא וודאי בן פקועה אאמו דסמוך ליה קאי וממילא ע"כ דגם וולד בן פקועה המה דאל"כ מה א"ד ל"ק נמי יודה כיון שנולד כדרך הנולדים אלא ע"כ דהא נמי היה בן פקועה ועם זה יתישב שיטת הב"ח ז"ל דכתב בהמה מעליא שבא על בת פקועה ונשחט הוולד כשר שכן מוכח מל"ב דאביי והש"ך באות י"ד השיג עליו דל"ב לא מיירי כן יע"ש והב"ח סובר כלבוש דע"כ מיירי כן וכמ"ש אלא דיש להקשות דלמא מיירי שאביו ג"כ בן פקועה היה ולזה י"ל דא"כ מנא ליה לגמרא דל"ב פליגי דלמא באמת דהוה נולד כדרך הנולדים ומש"ה בעינן תרי תמיהי שאביי לא הזכיר כ"א אמו בן פקועה ולא הוא אלא דס"ל לתלמודא מדאמר סתמא משמע אביו בהמה מעליא א"כ אי נולד אין לו תקנה כלל וע"כ שהיה ג"כ בן פקועה ואפ"ה בעינן תרי תמיהי וא"כ שפיר פליג אל"ק ובש"ך אות ז' וי"ד אבאר:

והנה הט"ז הביא תרי לישנא ומכאן אין ראיה דאימא דה"פ כמו ברש"י אלא ממ"ש באות ט' מבואר דסובר כב"ח ולבוש. ומ"ש הט"ז דיעבד מותר י"ל דלעיל לא הכריע אם הרג בן פקועה שיהא מותר אלא כתב ויש לעיין וכאן כתב דיעבד יש להתיר כל"ק:

ז

וכן עט"ז ור"ל בטור כתב אם קרעה או אפילו שחטה ונתנבלה או נמצא טריפה אין שחיטת אמו מטהר וניתר בשחיטת עצמו וכתב ב"י דאפי' נקשר עם סיפא אפי' נתנבלה וטרפה דה"א דמועיל עכ"פ שחיטת אמו לטהר מידי נבילה אם מת והוה שהיה ואין מועיל שחיטת עצמו וכך נתנבלה כיון דשחט חד סימן בהכשר הוה סימן אחד של וולד כשחוט ואין ניתר בשחיטת עצמו קמ"ל ומש"ה השמיט בש"ע תיבת אפי' דארישא לאו רבותא הוא. והט"ז כתב דנקשר עם הרישא ואפ"ה הוה קצת רבותא ומ"מ א"י מה רבותא נתנבלה נהי דטריפה הוה קצת רבותא ועיין דרישה אות י"א:

ח

ד' סימנים אכשר ביה רחמנא והלכך כשאמו טריפה מהני שחיטה דידיה ומ"ה צריך שחיטה ואם מת או ח' חי אסור באכילה ט"ז:

ט

עט"ז כוונתו מבואר דהוולד אין תקנה הוא מימרא דרב משרשיא חולין ע"ה ב' דחוששין לזרע האב ומצד האב כשחוט והוה שהייה בין סימן לסימן ה"ה להיפך בהמה מעליא אבת פקועה דהוולד אין תקנה והוה ספק אם שחט לוולד לא וודאי איסור כי שמא אין חוששין לזרע אב והוה בהמה מעליא ואם מת מאליו הוה וודאי איסור דוודאי חוששין לזרע האם ואם בהמה מעליא אבת פקועה בין נשחט או מת הוה ספק ולא וודאי כי שמא אין חוששין לזרע האב והוה כולו כשחוט ואם הפריס ע"ג קרקע או לא הפריס יתבאר דינו בש"ך. וכתב עוד דאין חילוק בין בהמה מעליא אבת פקועה ודוקא הוליד הא נשחטה אמו מהני לוולד אף דאמו בת פקועה וכשחוטה היא אפ"ה מהני לוולד וכבר תמהו עליו ועל הב"ח האחרונים בזה מה מהני שחיטת אמו בת פקועה לולד. כיון דאין לאם שחיטה כלל בשלמא אם אמו בהמה מעליא מהני שחיטת האם לוולד אף דאין לו שחיטת עצמו מידי דהוה אמת או בן ח' חי משא"כ כשאמו בת פקועה. שוב ראיתי בפ"ת שצידד בזה לומר דגזרת הכתוב הוא כל הנמצא בבהמה תאכלו וכיון דלא נולד כדרך הנולדים ניתר הוא וכפי הנראה לאו דווקא נשחטה אמו ה"ה קרעה לאם כיון דנמצא במעי אמו הותר אף שגדל אח"כ לית לן בה. ומ"ש והוה כלישנא בתרא דאביי כבר נתבאר אות וי"ו שזהו דרך הלבוש והב"ח וכתבנו מי מכריח אותנו לפרש דאביו היה בהמה מעליא דלמא גם אביו היה בן פקועה ואין לומר מדאמר אביי קלוט בן קלוטה בן פקועה דקאי אדסמיך ליה ולמה ליה זאת דהא סגי דבנו הוה בן פקועה ונאמר דסובר דסגי בתרי תמיהי ואמו לאו בת פקועה אלא דאשמועינן אביי אפילו כה"ג אפ"ה מותר בשחיטת אמו והיינו כשאביו בהמה מעליא אלא דלאיזה צורך עירבב דין חדש להא דל"ב זה היה לאביי לאשמעינן במקום אחר. ולמ"ש למעלה באות וי"ו א"ש דלעולם תרי תמיהי וב' בת פקועות בעינן ולזה קשה מנא ליה לסתמא דתלמודא לומר כן דלמא בן לאו בן פקועה היה ולישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא אלא מדאמר אביי סתמא משמע דאביו בהמה מעליא והלכה כמ"ד חוששין לזרע אב ואביי מסתמא כהלכתא אמרה לשמעתיה וע"כ דבן פקועה היה דאל"כ אין לו תקנה וכמבואר לענין דינא כולם חולקים על זה ובש"ך אות י"ד אבאר:

י

עט"ז ודבריו סתומים ומסתימת לשונו יראה לפרש דבריו כפשוטו דלהר"מ תרתי בעינן בהמה ופרסה ואפי' קלוטה ולרמ"א תלוי במין שיש לו פרסה והוא דעת תוספות והרא"ש דבהמה ואין פרסה כלל או רגלי יונה שרי וא"כ תמוה לאיזה צורך כתב רמ"א אפי' פרסותיו קלוטות הא אפי' אין לו פרסה כלל שרי כל שהוא מין בהמה ועיין מ"ש לעיל באות וי"ו ובש"ך אבאר עוד בעז"ה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.