מעשה רקח/שבת/י
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
הקושר קשר של קיימא וכו'. הרבה פרטי דברים נאמרו בדינים אלו עיין בהרב בית יוסף אורח חיים סי' שי"ז ושלטי הגבורים ריש פרק אלו קשרים.
ובהרב המגיד שכתוב כריתות. צ"ל ברייתות. במרן מה שינוי. צ"ל שינוי מה וכו'.
בעריכה
וכל קשר שאינו וכו'. איכא למידק אמאי לא כתב חלוקא זו לעיל שהביא הג' חלוקות קשר של קיימא ומעשה אומן ואינו מעשה אומן אם לא שנאמר דלעיל לא איצטריך דכיון דבחלוקת ההיתר כתב דבעינן שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מינה דאי איכא חדא מנייהו אסור אמנם הכא שסיים וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא משמע דאם אינם של קיימא שרי ודוחק. עוד אפשר משום דהנך דלעיל הם מבוארים יותר בש"ס משא"כ הא ודייק בדבריו דלעיל כתב לשון פטור וכאן לשון אסור.
געריכה
וחוטי סבכה. שם ותני נמי ושל פסיקיא ופירוש רש"י אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקושרו בהם ורבינו פי' שם חתיכת בגד וכאן השמיטו לא ידעתי למה ואולי דה"ה לאינך ועיין מ"ש רש"י בגמ' ושאר החלוקות מבוארים שם.
וקושרין דלי וכו'. נראה דדוקא דלי שהוא קבוע בבור אבל אם אינו קבוע אפי' בחבל שרי וכן פסק הרב ב"י סי' שי"ז.
ובהרב המגיד שכתוב זה מרובה. צ"ל זמן מרובה.
ואם היה חבל גרדי וכו'. נראה לענ"ד דכוונת רבינו לתת טעם בחבל של גרדי דאף שעיקר מלאכתו לאיסור מ"מ החבל וכיוצא בה מותר לטלטלם כמו שביאר בפ' כ"ו וגם בש"ס סמוך לדין זה אמרו כלי קיואי מותר לטלטלם כלומר ומשו"ה אין להקפיד בחבל של גרדי עיי"ש ולעולם דבשאר חבלים אין ללמוד מכאן שום איסור טלטול. ואחר התאבקי בעפרות זהב להרב המגיד ז"ל שלא הבין כן בדברי רבינו והניחו בצ"ע. שוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב עראמה ז"ל ונראה לענ"ד פשוט.
חותלות וכו'. שם דף קמ"ו ופי' רש"י חותלות כלים של כפות תמרים וכו'.
דעריכה
כל שראוי וכו'. שם דף קי"ב וחילקו שם בין כרמלית לחצר דבחצר אסור משום דמנטר וכן פי' הרי"ף והרא"ש. והרב המגיד ז"ל כתב דרבינו לא פסק כרב יוסף וכו' ולפי דבריו כרמלית דנקט רבינו לאו דוקא דה"ה חצר ודבר בהווה א"נ לישנא דגמרא נקט וסמך למה שהקדים דכל שהוא ראוי למאכל בהמה מותר וכו' ושוב מצאתי נוסח אחר כתב יד ומחקו תיבת כרמלית. ועיין למרן בשם הרמ"ך ז"ל.
העריכה
העניבה וכו'. משנה וגמרא שם דף קי"ג ופסק כחכמים דהוו רבים לגבי רבי יהודה ועוד מדפריך בעירובין דף צ"ז וליענבי מענב וכו' משמע דהכי הלכתא וכן הכריח הסמ"ג וכ"כ התוס' שם אלא דקצת קשה דלמה כתב רבינו וכורך משיחה וכו' דמאן דכר שמה ואולי מדקתני ר"י כורך עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו משמע ליה דכי שרו רבנן היינו אפי' בכה"ג [ועיין להרב לח"מ ז"ל] אלא שעדיין הוא מגומגם דעונב עניבה שכתב רבינו משמע דקאי אמשיחה שהזכיר דעונב עניבה במשיחה עצמה להחזיק החבל וא"כ קשה דמשמע דבחבל עצמו אסור ומתחילה כתב דעניבה שרי דמשמע אפילו בחבל וכן נראה שהבין הרב ב"י סי' שי"ז ושאר פוסקים ז"ל ובקצת דוחק יש לומר דרבותא אשמועינן דמלבד העניבה שעושה בחבל עוד כורך עליה המשיחה א"נ י"ל דחדא מנייהו נקט ובין בחבל בין במשיחה הכל שרי ועיין להרמ"ך ז"ל ויש ליישב.
ועריכה
מותר לקשור וכו'. שם דף קנ"ז ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת ופי' רש"י וקושרין קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחילה ע"כ. וכ"כ רבינו להדיא בפירושו להמשנה שם ובהגהות מהרמ"ע מפאנו כתב יד ראיתי שכתב שמצא בנוסח אחר כתב יד קשר של קיימא ע"כ. ולפי אותה נוסחא צ"ל דקאי למ"ש רבינו דין א' דהקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור והכא דהוי לדבר מצוה שרי אפילו לכתחילה דאילו לנוסחאות שלנו יקשה דאם אינו של קיימא ואינו מעשה אומן בלא"ה התירו רבינו שם אפילו לדבר הרשות ולכתחילה ולפ"ז יקשה להרב המגיד ז"ל שהכריח דעת רבינו כפי' רש"י מדלא התירו אלא מה שהוא פטור אבל אסור ע"כ. הן אמת דאם נאמר כן רבינו פליג מדידיה אדידיה ממ"ש בפירוש המשנה ומשמעות המשנה והגמ' שם מוכיח קצת דהוי קשר שאינו של קיימא וכן היא הנוסחא בששה נוסחאות שיש לפנינו ושתים מהם כתב יד משנת הקס"ב ושנת הקי"א.
נימת כינור וכו'. עירובין דף ק"ב. ופי' רש"י דאע"ג דקשר אב מלאכה הוא משום מכשירי מצוה שלא היה אפשר לעשותה מאתמול שרי דהא היום נפסקה ע"כ. ומה שכתב רבינו ולא יקשור וכו' רוצה לומר שלא היתה שם מאתמול וכן פירש רש"י ודלא כר"י שכתבו התוספות דר"ל אפילו נפסקה היום ורוצה לשלשלה ולעשותה בלא קשר זהו לכתחילה ע"כ.
זעריכה
כך חייבים על התירו. הנה התוספות ז"ל נסתפקו אם המתיר חייב אף בלא על מנת לקשור או דילמא דומיא דקורע על מנת לתפור עיין להתוס' יו"ט ז"ל והרב ב"י או"ח ס"ס שי"ז הביאו משם הרא"ש שעלה בהסכמה דדוקא על מנת לקשור דומיא דמשכן עיי"ש אף דאין לנו הכרח עצמי שמפני זה לא הביאו דבר זה שאר הפוסקים ז"ל וכדאיתא בפ' אלו קשרים עיי"ש ודברי רבינו נראין מבוארים דבהתרה לחוד מחייב מדכתב כך חייבים על התירו דומיא דקושר שהיא פעולה אחת וכן לקמן המפריד את הפתיל וכו'.
חעריכה
הפותל וכו'. נוסח אחר כתב יד הפוצל. ולא נתבאר מהיכן הוציא רבינו דין זה והמגדל עוז כתב מן הירושלמי פרק אלו קשרים ואני הצעיר חפשתי בכל אותו פרק ולא מצאתיו וגם בתוספתות אינו.
טעריכה
התופר וכו'. שם דף ע"ד משנה וגמרא והקשה הרמ"ך ז"ל דהוה ליה לחיובי שתים וכו' ע"כ. ודבר זה הוא מחלוקת בין הפוסקים ודעת רבינו נראה דס"ל דאף דהוי קצת של קיימא מכל מקום הוא עומד להתיר ודאי שאין דרך להניח התפירות כך ומה גם אם נפרש בדבריו ז"ל שר"ל שקושר השני ראשי החוט יחד מתאימות בקשר אחד לחוד דאז ודאי דלא מחייב אקשירה.
והמותח וכו' מפני שהוא מצרכי התפירה. הנה רש"י ז"ל פירש דזו היא תפירתו ונראה טעם אחר משונה מדברי רבינו וכן הבין הרב המגיד ז"ל אמנם נראה לענ"ד דהכל הולך אל מקום אחד דדרך התופרים שני חתיכות בגד יחד אחרי התפירה הם ממשכים ומותחים החוט כדי לייחד ולחבר הבגד ונמצא שלצורך התפירה יש בה שני פעולות התפירה ואחר כך המתיחה וצורך התפירה עצמה היא ונקראת מתיחה זו תפירה גופא ונקראת גם כן צורך התפירה ורש"י ז"ל קאי להפעולה שעושה זה עכשיו שזו היא תפירתו העצמית בענין זה ורבינו נקט טעמא לעיקר התפירה והכל אחד כאמור כן נראה לענ"ד.
יעריכה
הקורע כדי וכו'. משנה שם. ודין המקלקל וכו' שם דף ק"ו.
הקורע בחמתו או על מת שהוא וכו'. שם דף ק"ה ועיין מ"ש פרק ח' דין ח' בס"ד. ועכשיו מצאתי נוסח אחר כתב ידאו על מתו וכו' ונוסח אחר ועל מתו וכו'. וידוע שיש שינוי בין דא לדא כגון אם עומד בשעת יציאת נשמה או על אדם כשר דחייב לקרוע אף אם אינו מתו ודו"ק.
והפותח בית הצואר. שם דף מ"ח מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחים וכו' א"ר יהודה הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת ופי' רש"י מתירין בית הצואר שדרך הכובסים לקשרן אבל לא פותחים לכתחילה דהשתא עביד ליה מנא. הפותח בית הצואר של חלוק לכתחילה חייב חטאת דהשתא קמשוי ליה מנא וחייב משום מכה בפטיש וכו' ע"כ. ומדברי רבינו משמע דחיובו משום קורע אלא דקשה קצת דהא קורע אינו חייב אלא ע"מ לתפור וי"ל דידוע דאין דרך להניח הנקב כך אלא תופרין אותו סביביו כדי שישאר קיים וכיון דטעם קורע שלא ע"מ לתפור פטור משום שהוא מקלקל הכא שאינו לקלקל חייב ומהך טעמא נמי אפשר דאינו חייב ג"כ משום מכה בפטיש לדעת רבינו דכיון שעדין חסר תפירה סביב הנקב מעתה אין כאן גמר מלאכה ועיין עוד למרן ז"ל.
יאעריכה
המדבק ניירות. דין זה לא נתבאר מקומו ועיין מה שכתבתי בפ' הקודם דין ט"ו.
לקלקל בלבד וכו'. נוסח אחר כתב יד לקלקל בדבר הרי זה קורע ע"מ לתקן וכו'.
יבעריכה
הבונה וכו'. משנה שם דף ק"ב ואסיקנא שכן בעה"ב שיש לו נקב בבירתו וסותמתו דכוותא גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכו אבר וסותמו ועיין להתוספות שם.
ודין המשוה וכו'. שם דף ע"ג.
אחד נתן וכו'. שם דף ק"ב מסקנא ב' בנייני הוו וכו' ובגירסאות שלפנינו אין שם משום מכה בפטיש וגם התוס' כתבו דלא גרסינן ליה אמנם הרב המגיד ז"ל הזכירה עיי"ש. ובמ"ש הרי הוא כתחתון נוסח אחר נמחק ומ"ש עוד וכן נראה מן התוס' ע"כ. נראה דצ"ל מן התוספתא. ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל. ומ"ש רבינו והניחה ע"ג הטיט. נוסח אחר כתב ידעל גבי דימוס ובאמת כן הוא לשון הגמרא. ודין הבונה ע"ג כלים וכו' מהירושלמי שם.
יגעריכה
העושה אהל וכו'. שם דף קל"ח ויתבאר עוד בדברי רבינו פכ"ב ועיין להרב ב"י סי' שט"ו.
וכן העושה כלי אדמה וכו'. הנה רבינו חולק על פירוש רש"י ז"ל דסבירא ליה דאין בנין בכלים כלל וכבר התוס' ז"ל דחו דבריו עיי"ש והם הם דברי הרב המגיד ז"ל אלא דאכתי יקשה ממנפח בכלי זכוכית דחייב משום מכה בפטיש והזכירו רבינו לקמן דלפ"ז דכיון שעושה כל גוף הכלי מתחילתו חייב משום בונה אמאי מחייב משום מכה בפטיש ולא משום בונה והיא קושיית התוס' שם אם לא שנאמר דשאני התם דנעשה כל הכלי בנשימה אחת ואין דרך בנין בכך כלל ומשום הכי לא אשכחן מאן דפליג בהא.
ומ"ש בספרי רבינו ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל. בנוסח אחר כתב יד איתא בהיפך אוכל מתוך פסולת.
וכן המגבן וכו'. שם דף צ"ה ועיין להרב המגיד פ"ח דין ז' ולהרב לח"מ ז"ל.
המכניס יד וכו'. שם דף ק"ב ויש נוסח אחר כתב יד בתוך העין. ודין התוקע עץ וכו' שם דף מ"ז.
ידעריכה
העושה נקב וכו'. שם והקשה מרן ז"ל דלקמן פסק בעושה נקב בין בעץ בין בבנין דהרי זה תולדת מכה בפטיש ובריש פ' כ"ג כתב העושה נקב שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל הרי זה חייב משום מכה בפטיש ע"כ. ואיכא למידק אמאי לא הקשה עוד ממ"ש רבינו לקמן שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבים על עשייתו ומשמע כלל וכלל והכא משמע שאינו עשוי אלא להכניס האורה אף שאינו עשוי להוציא שום דבר [וכן הבין הפר"ח ז"ל] מחייב ליה ותו קשה דכאן כתב דעושה נקב בלול של תרנגולים וכו' משמע דמסתמא הוא כדי שיכנס להם האורה בפ' כ"ג כתב וז"ל העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל הרי זה חייב משום מכה בפטיש ע"כ. משמע דסתם נקב שבלול של תרנגולים הוא עשוי להכניס ולהוציא ומוכרח לומר כן דאם היה לאורה ולא היה מספיק להוציא ההבל בודאי יפסידו וימותו התרנגולים ממניעת (ההבל) [האויר] ובפרט בגודל הסירחון אלא ודאי שכוונת העושה נקב זה בהכרח תכלית מגמתו לשני דברים מועילים לקיום התרנגולים כאמור דהרי מסתמא אין שם שום נקב אחר.
אלא האמת יורה דרכו דרבינו סבירא ליה דבנקב שאינו עשוי להכניס ולהוציא לא מחייב ולא מידי דלא הוי דרך בנין כלל וכמימרא דרבא דף קמ"ו ובנקב לול של תרנגולים דלעולם עשוי הוא להכניס האורה ולהוציא ההבל מחייב תרתי חדא משום בונה דדרך בנין בכך שעושים החלונות להכניס האורה ואף דעשוי ג"כ להוציא עיקר עשייתן לאורה הוא ובלול של תרנגולים כיון דהוי גמר מלאכתו בנקב זה להכניס להם האורה ולהוציא ההבל מחייב תו משום מכה בפטיש ואמטו להכי כשבא לכתוב דין כניסת האורה דחיובו משום בונה [כדמשמע בגמרא דף ק"ב] דבהא קעסיק לא הוצרך להודיענו החיוב האחר משום מכה בפטיש דסמך אמ"ש בפכ"ג ובפרקין סמוך לדין זה ופלוגתא דרב ושמואל בגמרא לדעת רבינו היינו אי מחייב אף משום בונה דומה למאי דאפליגו אינהו גופייהו בסתם שוחט דף ע"ה.
ותדע עוד שזאת היא כוונת רבינו שהרי לקמן חייב להעושה נקב כל שהוא וכו' משום מכה בפטיש וכתב הרב המגיד ז"ל שם ברייתא פ' הבונה דף ק"ג ע"כ. ואי פסק כשמואל הרי לדידיה אינו חייב משום מכה בפטיש אלא אם כן הניח המסמר בנקב דהכי משני תלמודא התם דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקיה בגויה דהיינו גמר מלאכה מה שאין כן אם נאמר דפסק כרב אתי שפיר דהכי פירושא דמלתא בשלמא לרב דמחייב בנקב משום בונה ניחא הך דקודח דאף דעשוי למלאות כמ"ש רש"י ז"ל סוף כל סוף שפיר יש לחייבו משום בונה דמחזי כמאן דחר חורתא לבניינא אלא לשמואל דמשום בנין כל שהוא לא מחייב ליה משום בונה הכא דעשוי למלאות היכי מצי לחיוביה משום מכה בפטיש וכמ"ש התוס' וכו' נמצא דלרב מתניתין נמי אתיא כפשטא דמחייב לקודח משום בונה משום דלרב לא שנא עשוי למלאות או אין עשוי למלאות כיון שנקב הרי נתחייב משום בונה ואם הוא גמר מלאכתו חייב נמי משום מכה בפטיש דומיא דנקב בלול של תרנגולים ולכוונה זו הקדים רבינו שם וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש כיצד וכו' העושה נקב כ"ש וכו' וחיובא משום בונה דחייב נמי כבר הזכירו לעיל בלול של תרנגולים וכרב דבכל נקב שהוא גמר מלאכתו חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש ודין קודח דהיינו על מנת למלאות לא איצטריך להשמיענו דממילא משמע שדינו שוה לנוקב דחיובו משום בונה לדעת רב וגם רש"י ז"ל אמתניתין פי' נוקב וכו' וכ"כ רבינו בפירוש המשנה עיי"ש ולא הוצרכנו לחלק בזה אלא לסברת שמואל משום דאינו מחייב משום בונה כלל ומן האמור יתבאר כוונת רבינו האמיתית דכיון שסידר דבריו על נכון איזה תולדת דבונה ואיזו דמכה בפטיש לכך לא רצה לערב הדברים דממילא רווחא שמעתתא הלא תראה דבדין י"ג חייב המכניס יד הקרדום משום בונה וכן בלול של תרנגולים שם ואלו בדין י"ח במסתת את האבן חייבו משום מכה בפטיש והרי בשלשתם חייב רב משום בונה [ומשום מכה בפטיש לדעת רבינו] והוי עירוב פרשיות גדול ונורא אלא ודאי נראה פשוט ומבואר כוונת רבינו אין בהם נפתל ועיקש כי כל הישר הולך בפרט למי שבקי בדרכו דרך הקודש ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל.
המחזיר דלת וכו'. עירובין דף ק"ב.
טועריכה
הסותר וכו'. שם דף ע"ג ול"א וק"ו.
טזעריכה
הכאה אחת חייב וכו'. שם דף ע"ה ולאו דוקא הכאה אחת סתם דהא לא עביד ולא מידי אלא בגמר מלאכת הכלי קאמר וכן מבואר ממ"ש לקמיה וכ"כ בפירוש המשנה פרק כלל גדול והוא מוכרח דאפילו רבן שמעון בן גמליאל דמחמיר בפרק הבונה לא מחייב אלא במכה על הסדן ועיין בדברי רבינו שם וכן כתב להדיא הרע"ב שם שהוא היה נאמן ביתו של רבינו ז"ל.
המנפח וכו'. שם דף ע"ה. ומ"ש אפילו מקצת הצורה. בגמרא איתא והצר צורה ולרבינו צ"ל דבזה המקצת הוי נוי לכלי דאם לא כן היכי מחייב משום מכה בפטיש. שוב מצאתי דף ק"ג ברייתא דקתני הצר צורה בכלי כל שהוא רבי שמעון אומר עד שיצור כולו ופי' רש"י כל שהוא מן הצורה ע"כ. וא"כ רבינו פסק כת"ק וכמ"ש.
והעושה נקב כל שהוא וכו'. ממתניתין וברייתא ריש פ' הבונה וכמו שהארכתי לעיל.
וכל פתח וכו'. שם דף קמ"ו ועמ"ש ריש פכ"ג.
יזעריכה
המפיס שחין וכו'. שם דף ק"ו ועיין מ"ש הרב המגיד וראיתי מי שהקשה על רבינו וכו' עיי"ש ומצורף למ"ש ז"ל נראה לומר דסתם תלמודא גופיה לא ס"ל כהנהו איכא דמתני לה אלא כשמואל דפליג וס"ל דאפי' לרבי יהודה דמחייב בעלמא בהנך תלתא מודה דפטור ומותר תדע מדמותיב סתם תלמודא מהך ממרא דשמואל בפ"ק דף ג' וכן בסוף פ' האורג מייתי לה בסתם אבל במתניתין דהצדן לצורך הדרינן לכללין ודו"ק.
בהרה"מ שם בספר הבתים וכו'. נ"ב בנוסח אחר אינו.
יחעריכה
המסתת וכו'. ריש פרק הבונה ועיי"ש בגמרא. ודין הלוקט יבלת נתבאר שם דף ע"ה.
המצדד וכו'. הרמ"ך ז"ל הקשה דהו"ל לפרש והוא שישים לפניה צרורות ועפר וכו'. נראה שהיה גורס צרורי בגמרא וכן נראה ממ"ש הרב המגיד לעיל בדברי הרמב"ן שגם הוא היה גורס כן אמנם בגירסתינו היא צדודי בדלי"ת וכבר נכלל הכל בדברי רבינו בלשונו הטהור והוא ממש פירוש רש"י שם בגמרא ואין כאן קושי כלל ודו"ק.
המנער טלית חדשה וכו'. שם דף קמ"ז ועיין מה שהקשה הרב שלטי הגבורים על דברי הטור או"ח סי' ש"ב מדין זה לדין סודר שרככו שאסור עיי"ש די"ל דהטור ז"ל לא כתב בטל אסור אלא חייב כלישנא דגמרא ולהודיענו דבעפר ליכא חיוב לפי דרכו אלא איסור בעלמא דומיא דסודר דלקמיה דאין סברא להתיר לגמרי שהרי על כל פנים הוא מצחצח ומאיר הבגד השחור מלבנונית העפר שמכהה מראיתו ודו"ק.
יטעריכה
או שהפריח את העוף וכו'. תמיהא על רבינו אמאי לא חילק בין ציפור דרור לשאר עופות כדאיתא בגמ' דף ק"ו וכן הקשה הרב לחם משנה והניחו בצ"ע ובאמת דגם הרי"ף וסמ"ג והטור או"ח סי' שט"ז לא חילקו בזה ונראה היפך הגמרא דמשמע דבמסקנא הוי הכי וראיתי להרב ב"ח שם שעמד בזה ותירץ דהך שנויא דציפור דרור דחיקא הוא אלא התירוץ הוא דלצדדים קתני חיה בביבר וציפור במגדל עיי"ש ואחרי המחילה הראויה אין לך שינויא דחיקא גדול מזה דבר שלא הוזכר בגמרא אפילו ברמז לא בסוגיין ולא בפ"ג דביצה דף כ"ה ומנא לן להוליד תירוץ שלא הוזכר בגמרא ולדחות דברי הגמרא.
ולעניות וקוצר דעתי החלושה נראה דהם ז"ל הבינו דברי הגמרא בסגנון אחר וזה מכח דקשיא להו דאם איתא דמתניתין אית לן לאוקומה בצפור דרור דוקא כנראה מהמסקנא קשה טובא במתניתין דקתני צדין חיה ועוף דר"ל חוץ מן הצפור דרור דבזה ודאי אין צדין דלא מיקרי ניצוד בביבר אלא במגדל דוקא [ובברייתא נמי דקתני אין צדין עיקר איסורו משום צפור דרור] ומתניתין דקתני צפור סתם ר"ל צפור דרור דוקא ותו דדחיקא מלתא טובא לאוקומי חלוקא דעוף בביבר מקורה ושאינו מקורה וחלוקא דחיה בביבר קטן וגדול וברייתא חד ביבר קתני וכייל להו. לכך מפרשינן לה הכי דהמקשן הביא תחילה הרומיא והוא גופיה קאמר בשלמא וכו' ולפי סברתו דהוה סבירא ליה דאי אפשר לאוקומינהו בחילוק הביבר בין מקורה לשאינו מקורה השיב לו רבא בר רב הונא דאי משום הא לא איריא דמצינן לתרוצי דהכא במתניתין צפור דרור דוקא היא וכו' ובזה נתפייס המקשן בהכרח והדר התרצן האמיתי דהיינו סתם תלמודא בא לתרץ עיקר קושייתו והכי קאמר ליה השתא דאתית להכי לפלוגי בין ביבר לביבר אמאי דחקת עצמך לאוקומי חיה אחיה הא רבנן הא רבי יהודה לא מבעיא עוף אעוף דניחא לך כבר לאוקומיה בחילוק הביבר וכו' אלא אפילו חיה אחיה נמי איכא לתרוצא בחילוק כל דהוא בין ביבר קטן לביבר גדול ובהכי ניחא בין עוף בין חיה דכשהביבר קטן הרי הוא כמגדל כל מין לפי שיעור הביבר דפשיטא דאיירי באופן שיכול לתופשו כדמשמע לקמיה דבעי היכי דמי ביבר קטן וכו' ולפי זה אין כאן אלא חילוק בין ביבר קטן לביבר גדול לכל מין שיעור הביבר הצריך כדי לתופסו ומתניתין דשבת וההיא דביצה וברייתא בחדא מחתא נינהו בכל מין חיה ועוף כל אחד לפי שיעורו והיינו כדקתני רבן שמעון בן גמליאל זה הכלל מחוסר צידה אסור וכו' ונראה כפתור ופרח.
כעריכה
כל מקום וכו'. שם דף ק"ו. ומ"ש או שהיו הכתלים וכו'. שיעור זה של הכתלים לא איתבריר כמה הוא דאפשר שהיו הכתלים גבוהים הרבה ויהיה רחוקם גדול וצל שניהם שוה באמצע וכבר כתבו התוספות ז"ל שהיה להם שיעור ידוע עיי"ש ואחר המחילה מהרב לח"מ ז"ל שנדחק בחינם עיי"ש ובגמרא הזכירו חילוקא דעוקצי ורבינו השמיטה אפשר דלא הוה גריס לה וכן נראה מדברי הרב המגיד ז"ל.
ומקום שהוא גדול מזה וכו'. קשה טובא דעוף אפילו בקטן פטור דדוקא כעין מגדל בעינן כדלעיל וכ"כ בס' מעיל שמואל ז"ל ומכח זה מחק תיבת ועוף ונראה לי דיש לפרשו בדרך זו ואין צריך לומר זו מדאיתיה גם בנוסחאות אחרות עיין עליהם.
כאעריכה
אחד שמונה שרצים וכו'. ריש פ' שמונה שרצים דף ק"ז ולפי הטעם שנתן רבינו נתבאר הדין והראב"ד ז"ל השיג עליו ועיין ביאורו בפ"א ובמגדל עוז ז"ל.
הצד את הישן וכו'. שם דף ק"ו ת"ר הצד צבי סומא וישן חייב חיגר וזקן וחולה פטור א"ל אביי לרב יוסף מאי שנא הני ומאי שנא הני. הני עבידי לרבויי הני לא עבידי לרבויי והתניא חולה חייב א"ר ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנא ופי' רש"י סומא וישן עבידי לרבויי לישמט כשמרגישין יד אדם. אובצנא עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו נצוד ועומד הוא ע"כ. וכיון שחייב רבינו בישן וסומא מינה דבאינך הוא פטור כיון שאינן נשמטין כשמרגישין יד האדם ונתבאר עוד לקמיה דין כ"ד אלא דממ"ש במשלח כלבים לצוד וכו' משמע דגם אם הצבי הוא עייף וצדהו חייב והכי מסתברא דהא לא פטר לקמיה אלא חולה דסתמו מחמת אישתא ודלא כפי' רש"י וזו היא ג"כ דעת ר"ח וכמ"ש הרב המגיד ז"ל ונראה דטעמם משום דלפי' רש"י נפיק דבחולה סתם חייב ונראה דבר תימה דסתמא דמלתא יותר הוא נשמט כשהוא עייף מחולה מחמת אישתא שהקדחת מחלישו הרבה בחוש הריאות ומ"מ יש לחוש לכל הפירושים. והרי"ף ז"ל השמיט כל זה והרב ב"ח סימן שי"ז הניחו בצ"ע אמנם המג"א כתב דסמך אמ"ש דכל שבמינו ניצוד חייב ע"כ. והוא דוחק. ובמה שיש לעמוד על דברי הטור ז"ל שם עיין להמפרשים ז"ל. ומכאן יש ללמוד לדין החתולין הגדלים בבתים שכיון שהם נשמטין מיד האדם דינם כשאר חיות וכ"כ בס' הזכרונות דף נ"ד והביאו מוהר"ם בהגה שם והוסיף עוד הרב דמטעם זה אותם בני אדם שיש להם כלוב מלא עוף אם באולי יפתח החלון שלהם ויצא העוף לחוץ אינם יכולים לחזור ולהכניסו לכלוב ואם יש דלת או חלון פתוח באותו בית שהכלוב בתוכו מכ"ש שאין להחזיר העוף לתוכו גם אסור לסגור החלון או הפתח וכו' ודברים אלו אסורין מדין תורה ע"כ. ולפיכך יש ליזהר הרבה כי שקולה שבת כנגד כל המצות.
כבעריכה
והיה הוא רודף וכו'. מבואר הדבר דלא מחייב רבינו אלא כשעשה הוא גם כן מעשה המסייע שהכלב יצוד אותו הא לאו הכי לא מחייב בשלוח הכלב גרידא אמנם הכלבו כתב במשסה סתם דהוי צידה והביאו מור"ם בהגה שם ואולי דדעתו לומר דאיסורא איכא עכ"פ וכ"פ הרב מג"א ז"ל.
כגעריכה
צבי שנכנס וכו'. שם.
ישב הראשון וכו'. ומ"ש הרב המגיד משם הרשב"א ז"ל ומטי לה מהירושלמי עיין להר"ן שם שתלי"ת כוונתי לדבריו לכן לא אאריך לבד זה אומר דנלע"ד הכרח עצמי מש"ס דילן דצ"ל דאיירי בשלא נתכוון לצבי כלל מדקאמר לה פטור ומותר הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו מכלל דפטור ומותר ע"כ. ועל כרחך דלא נתכוון כלל לצבי דאי נתכוון גם לצבי מאי פשיטותיה פטור ומותר אימא דהתם נמי פטור אבל אסור. ועיין להרב לח"מ בדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל.
כדעריכה
הצד וכו' או קטן. הכי איתא בתוספתא ומ"מ הטור לא הביאו עיי"ש.
המפרק וכו'. תוספתא פי"ג ולשון פטור שכתב רבינו הוא מגומגם דמה איסור שייך בזה ואולי אם מטלטלם קאמר הא לאו הכי שרי להדיא וכ"פ הרב המגיד ז"ל והכי מסתברא.
ויוני עליה. הנה הרב המגיד תפס על גירסא זו דיוני עליה אינם ברשותו כדאיתא בפרק אין צדין דף כ"ד ופרק שלוח הקן ומכח זה מחקה לגמרי עיי"ש וראיתי בנוסחאות אחרות ובכולם כתוב בהם כלשון זה בששה נוסחאות שיש לפנינו ושנים מהם כתב יד משנת הקס"ב והקי"א וכן בסמ"ג לאוין ס"ה כתוב כלשון רבינו כ"כ בהגהות הרי"ף ז"ל ומאי דאפשר במאי דאיתא בריש פרק שלוח הקן דיוני עליה קאי אקננו בטפיחין ובבירה דאז דוקא חייב אפשר שמשם למד רבינו דבדלא קננו שם אלא ברשותו דמקרי ניצודים ועומדים לא מחייב ומ"ש ז"ל ממ"ש בסוף פרק כ"א עיי"ש שגם לא הזכירם באותם שאין מזונותם עליו וזה נראה אם היה אפשר שלא להגיה שתי תיבות מדברי רבינו ודו"ק.
כגון חגבים וכו'. שם ורבינו השמיט חילוק בין שעת הטל לשעת השרב דאיתיה בש"ס בסתם ברייתא משום דס"ל דאתייא כר' מאיר ואנן קי"ל כרבנן דלא מחלקי וכ"פ הרי"ף והרא"ש ז"ל.
ובדין הפרעושים פסק הרב ב"י סי' שט"ז דאם הם על הבגדים אסור לצודן ואם הם על בשרו ועוקצין אותו מותר ובב"י הביא משם המרדכי וז"ל אבל משם רב יהודאי גאון מצאתי חזינן לרבנן קשישי דמימנעי מלצוד פרעוש אפי' מעל בשרם עכ"ל וזו מידת חסידות היתה וכו' ע"כ. ומשמע דאף בעוקצין קאמר דאל"כ הו"ל בשרו דומיא דבגד וק"ל.
כהעריכה
רמשים המזיקין וכו'. חד מהנך תלת דתני שמואל פטור ומותר דף ק"ז ועיין בדף קכ"א ונתבאר עוד שם דאפילו להורגם לפי תומו שרי ופסקו רבינו בפרק שאח"ז דין ד'.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |