מעשה רקח/אישות/ה
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה. משנה בקידושין דף נ"ו ולמ"ש מרן עיין להרל"מ ז"ל והרח"א ז"ל בס"ס מק"ק. ואם קידש באיסורי הנאה לאשה שיש לה חולי מסוכן ורפואתה בדבר שהוא אסור בהנאה דנמצא לגבי דידה ש"פ או יותר נשאל הרדב"ז הביאו המש"ל ז"ל ודעתו מסכמת דאין כאן קידושין כיון דלגבי דידיה אינו ש"פ נמצא דלא יהיב לה מידי ע"ש אך הרב ז"ל צידד שם הרבה בזה ודעתו נוטה להצריכה גט ושם הביא דברי הר"ן ז"ל שנסתפק במקדש בפחות מש"פ והיא אומרת לדידי ש"פ ע"ש והוא בתשובות הרדב"ז כ"י שנשאל במי שזרק קידו' לאשה ולא היו בהם ש"פ ולא הספיקו להגיע לידה עד שנתייקרו ועמדו על פרוטה. א"נ לעושה שליח לקדש לו אשה בפחות מש"פ ולא הספיק השליח לקדשה עד שעמדו על פרוטה והסכים שהיא מקודשת ע"ש. ויש להתבונן אם קידש בדבר שאיסרו על עצמו בנדר כגון שאמר קונם פירות אלו עלי וכיוצא וקידש האשה בהם אי הויא מקודשת די"ל דאינו דומה לשאר איסורי הנאה שאיסורן שוה לכל ואילו הכא שרי לאחריני ועוד דיש לו היתר אפילו לעצמו ע"י שאלה אך נראה דאינה מקודשת וראיה דאבעיא לן בנדרים דף מ"ז בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן וכו' ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת ודאי ה"נ לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד ע"כ הרי שדימו דין הנדר לאיסורי הנאה גמורין והתוספות כתבו שם דנדר דמי להקדש וכ"כ הר"ן ז"ל דחמיר טובא דאף על גב דבעלמא זה וזה גורם מותר בנדרים אסור א"נ משום דהוי דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה עיין להרב"י י"ד סי' רי"ו וכ"מ להרב כנה"ג א"ה סי' כ"ח בהגהת הטור ס"ק פ"ה וז"ל אפי' באיסורי הנאה שע"י נדר אינה מקודשת הר"ם מטראני ז"ל ח"ב סי' ק"ה ע"כ. והראיה שהבאתי מההיא דנדרים מצאתיה בהרשב"א ז"ל סי' תשמ"ו למה שנשאל המודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו ע"מ שיחזירו אי שייך בכי האי מצוות לאו ליהנות ניתנו ונסתייע ז"ל מהא לדמות הנדרים לשאר איסורי הנאה ע"ש אך באוסר על עצמו (דהיינו בעיין) נשאל שם סי' תשמ"ז אם הוא אסר נכסיו או לולבו על עצמו אם יוצא בו הואיל ואי בעי מתשיל עליה והשיב ז"ל דאף בזה אינו יוצא ביום ראשון דא"כ אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יצא בו דהא אי בעי מתשיל עליה ואנן סתמא תנן של תרומה טמאה פסול ואם איתא הוה להו לפרושי ביד כהן כמו ששנינו בפרק כל שעה והכהנים בחלה ובתרומה ע"כ. אמנם יש לעמוד על דבריו אלה מצד אחר דהיכי הוה מצינן למימר הואיל ואי בעי מתשיל אכתי אף אי הוה מתשיל הוה ליה טבל דהרי חוזר לטבלו ובי"ט לא מצי לאפרושי תרומה ומעשר כדתנן בביצה דף ל"ו ולא מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ק"ו בשבת ובטבל נראה דלא נפיק דהא לא חזי לאכילה וכ"פ רבינו פ"א דה"ל וכ"נ בדברי רש"י שם. ולכאורה עלה בדעתי לומר דכוונת הרשב"א ז"ל כי אמרינן הואיל וכו' דהיינו מעי"ט דאז הוה מצי לתקוני הנך פירות עד שהאיר ה' את עיני ומצאתי להרשב"א גופיה בשיטתו למסכת סוכה דף ל"ד שכתב דיש מי שפירש דבטבל לא נפיק דלא קרינן ביה לכם וכו' אך הרמב"ן כתב דבטבל נפיק דלא אישתמיט בשום דוכתא למתני פיסולא דטבל כדקתני לה גבי מצה. ותו דבטבל לכם קרינן ביה שהרי יכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש על זה ממקום אחר כההיא דאחים שקנו אתרוג מתפיסת הבית וכו' וסיים וזה נכון וברור ע"כ הרי דנמשך גם הוא אחר סברת הרמב"ן ז"ל להתיר באתרוג של טבל ועיין להרב שמות בארץ ז"ל שעמד בזה והביא דמהרשד"ם ביורה דעה סימן קצ"ב נסתייע מדברי הרמב"ן הנ"ל להתיר אתרוג של טבל בההוא עובדא שהביא הרב בצלאל בתשובה סימן ב' למה שנוהגין היהודים לחתוך האתרוגים מפרדס הגוי דנמצא שנתמרח ביד הישראל והרי הם טבל ע"ש. ואגב ראיתי להשו"ת שער אפרים סימן ל"ח שתמה הרבה ע"ד הרשב"א בתשו' הנ"ל במה שדימה דין הנדר לדין התרומה והקשה עליו מגמרא ערוכה ועוד הקשה מסברא דאף אם היינו אומרים הואיל ואי בעי מתשיל אכתי הוה ליה טבל והרמב"ם ורש"י כתבו דאין יוצאים באתרוג של טבל ואף דהרמב"ן ז"ל הכשיר כבר דחה הר"ן ז"ל דבריו ונקטינן כרבים לגביה וכו' ע"כ ואין ספק שהרב ז"ל לא ראה דברי הרשב"א בשיטתו הנז' שהביא דברי הרמב"ן ז"ל וסמך ידו עליהם במה שסיים וזה נכון וברור גם למה שכתב עליו מגמרא ערוכה הלא היא בנדרים דף נ"ט גבי גידולי היתר אי מעלים את האיסור מתיב רמי בר חמא קונם פירות אלו עלי וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן וכו' ומתרץ ר' אבא שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו הוה ליה כדבר שיש לו מתירים ולא בטיל ופריך והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ובטיל ברוב דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב הא למאה תעלה וכו' ומסיק אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאתשולי עלייהו משום דר"ן דאמר ר"ן כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקטיר עליה תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה ופירש רש"י והר"ן ז"ל דכיון דלאו מצוה לאתשולי עלה לא מקרי דבר שיש לו מתירין וכו' ע"כ הרי מבואר מהך סוגיא דאין לדמות קונמות לתרומה משום דר"ן ואיך הרשב"א ז"ל הביא ראיה מתרומה לקונמות ע"ש. האמנם אנכי הרואה תחילה שדבר זה אינו מוסכם בש"ס שהרי מצינו בפ' אלו עוברין דף מ"ג אמתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה וכו' אמר ר' יהושע לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו וכו' ושקיל וטרי תלמודא במאי קמיפלגי ומסיק דבהואיל קמיפלגי ר' אליעזר סבר אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עליה ממוניה הוא ורבי יהושע סבר לא אמרינן הואיל ופירש"י דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו הילכך ממוניה הוא ועבר עליה וכו' ע"כ הרי מבואר בהך סוגיא דאף בתרומה אמרינן הואיל לר"א ופסקו הפוסקים ז"ל כן ואין סברא לחלק בין תרומה לחלה דפשיטא דשניהם תרומה מקרו וכדאמרינן בביצה דף ל"ז אמתניתין דאין מגביהין תרומה ומעשר בי"ט ק"ו בשבת ופריך תלמודא פשיטא ומשני תני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנה לכהן בו ביום והני מילי פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן ויהבינן לכהן ע"כ ואף דרש"י ז"ל בפסחים דף מ"ח לא ניחא ליה אידך גירסא דפלוגתייהו דר' אליעזר ורבי יהושע בהואיל ואי בעי מתשיל הרי התוספות ז"ל בדף מ"ו ד"ה הואיל וכו' יישבו קושייתו ע"ע.
ואיך שיהיה אף אם נניח קושית הרב שער אפרים בתוקפה הנה מקום להליץ בעד הרשב"א ז"ל בחילוק ישר ומבואר ואמיתי גם לפי סוגייא דנדרים. וזה דמאי דאיירי אותה סוגיא אינו אלא להתיר או לאסור זולתו דהיינו היכא שנתערב אם יש ביטול להתערובת או לא ובענין קונמות אמרו שם דאמרינן הואיל להחמיר ולאסור כל התערובת משום דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה אבל שנאמר הואיל להקל ולהתיר זה לא נאמר מעולם ומכ"ש וק"ו להתיר האיסור עצמו בטענת הואיל ואי בעי מתשיל עליה ופשיטא דלענין זה דין הקונמות שוה לדין התרומה דלא אמרינן הואיל להקל ולהתיר ולכך הרשב"א ז"ל הכריח למה שנשאל במודר הנאה מלולבו מדין תרומה טמאה דתרוויהו הוו בדבר האיסור עצמו ולהקל בו דודאי שוים הם לענין זה דלא אמרינן הואיל ונמצאו דברי הרשב"א ז"ל מכוונים ועיין להרח"א ז"ל בס"ס מק"ק שסיבב דברי הרשב"א לכוונה אחרת מכח קושית הרב שער אפרים אך האמת נראה כמ"ש שלי"ת.
ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם. בנ"א כ"י קדמון אין שם תיבת הנאה אלא כתוב שם ואפילו היה אסור מדבריהם ולמ"ש מר"ן ז"ל בדעת רבינו ראיתי להרח"ם ז"ל א"ה סי' כ"ח שלא הבין כן והקשה על פסקו בש"ע ואין כאן קושי למעיין היטב ועיין להרב"ש שם:
בעריכה
עבר ומכר וכו'. סיומא דמתניתין שם וכתב הרא"ש בשם רש"י ז"ל דלכתחילה אסור לו לקדש בדמיהן דהא אינו רשאי ליהנות מהם אבל בדיעבד קדושיו קדושין משום מצות פו"ר ע"כ ומ"ש המקדש בפרש עגלי ע"ז וכו' בע"ז דף ל"ד יליף לה מקרא ומסברא:
געריכה
המקדש בפירות שביעית. קידושין דף נ"ח ואיכא למידק דבפירות שביעית כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשינן לאכלה ולא לסחורה מעתה איך נאמר דהרי זה מקודשת מאי שנא מכהן שקדש בחלקו שכתב רבינו בדין ה' שאינה מקודשת שלא הותרו אלא לאכילה. והנה התוספות ז"ל כתבו דבדיעבד קאמר הכא דמקודשת עיין עליהם אבל רבינו שלא חילק בזה צ"ל שאני התם דהוי ממון גבוה ולכך אינה מקודשת אפילו בדיעבד. א"נ יש לומר דפירות שביעית אף שנאסרו לסחורה הרי הותרו לכמה הנאות ולאו דוקא לאכילה וכמ"ש פ"ה דשמיטה ויובל ע"ש והתוספות בפסחים דף נ"ב הוסיפו דיש סחורה שמותרת בפירות שביעית ע"ש. והרמ"ך ז"ל בכ"י כתב וז"ל יפה פירוש זה אעפ"י שלא פירשו כן רבותי שהם פירשו שכר הבאה ומילוי ממש ולפירוש' קשיא דהא קי"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והיכי הויא מקודשת דהא הוי כמקדש במלוה מ"מ לישנא דגמרא לא א"ש לפירושו דהא קאמר כאן בשכר הבאה ומילוי משמע דבשכר קתני (ועוד דהמקדש באפר פרה אדומה לא הוזכר בגמרא) וצ"ע עכ"ל:
דעריכה
קדשה במעשר שני. שם ועיין מ"ש פ"ו דהלכות בכורים ובס' שמות בארץ ז"ל בכפות תמרים דף פ"ג ע"ד והרח"א בס"ס מק"ק. ומ"ש @04שנאמר במעשר לה' הוא. הכי מסקינן התם דף נ"ג:
העריכה
כהן שקידש וכו'. משנה שם דף נ"ב ואמרו בגמרא דאתיא אף כר"י הגלילי דס"ל דקדשים קלים הם ממונו ה"מ מחיים אבל לאחר שחיטה לא מאי טעמא כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו וכו' ופירש רש"י כי קא זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משלחן גבוה הקרבת אימורין וזריקת הדם מתיר הבשר ע"כ תו אפליגו התם בברייתא המקדש בחלקו וכו' דר' יהודה סבר מקודשת ור' יוסי ס' אינה מקודשת ופלוגתייהו בקרא דוזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש רבי יהודה סבר לך לכל צרכך ורבי יוסי סבר כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה ופירש"י באש חלקו של אהרן הושוה לחלקו של מזבח מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר ע"כ מוכח מהאי סוגיא דעיקר טעמא במקדש בחלקו וכו' דאינה מקודשת מדאיתקש לאש ולא מטעם דמשלחן גבוה קזכו דא"כ אפילו בחלק הבעלים נמי שייך הך טעמא ואינה מקודשת כמ"ש רש"י ז"ל וכ"כ להדיא הריטב"א ז"ל בשיטתו שם מעתה קשה על רבינו שבפירוש המשנה כתב שני הטעמים ובתמיהת התי"ט ז"ל על הרע"ב ז"ל שכתב בדברי רבינו ותירץ דצ"ל דהאמת מפרשים ע"כ אף שעדין הוא מגומגם כאמור דלטעם משלחן גבוה קזכו אפילו בחלקן של בעלים נמי נימא הכי ושם ראיתי להרב קול הרמ'ז ז"ל שכתב לקושיית התי"ט וז"ל נ"ל דבעינן טעמא לקדשים קלים בין חזה ושוק לכהנים ובין הבשר לבעלים וכ"כ רש"י אבל הקרא צריך ללמד שלא זיכה אותם הקב"ה אלא לאכילה ואין לחלק בין ק"ק לק"ק וכו' ע"כ ולכאורה דבריו תמוהים דהרי רבינו והרע"ב לא איירו אלא בכהנים דוקא כמבואר בדבריהם ואיך כתב דבעינן טעמא לקדשים קלים בין לכהנים בין לישראל והלא בחלק הישראל לא דיברו ז"ל דפשיטא שהיא מקודשת דהרי ממונו הוא ורבינו נמי ברפ"ח דנזקי ממון פסק דקדשים קלים שהזיקו גובה מבשרן משמע להדיא דממונו הוא ואף דאפשר לדחוק בדבריו דממ"ש אבל קרא וכו' דאין לחלק וכו' דמשמע דלטעם משלחן גבוה קזכו יש לחלק בזה דהיינו עפ"י הדין דלא קי"ל בזה כר"י הגלילי בישראל מ"מ מי מכריחנו לזה כיון דבקרא דוזה יהיה לך סגי וגם מדברי התי"ט יש לגמגם בזה כמבואר ומאי דנראה לענ"ד דהוצרכו רבינו והרע"ב לזה משום דעיקר קרא לא איירי אלא בקדשי קדשים דכתיב וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וכו' וחלקן של כהנים בקדשים קלים מנלן ולכך הקדימו דבין ק"ק ובין ק"ק ממון גבוה הוא דמשלחן גבוה קזכו מעתה קרא דוזה יהיה לך אף דאיירי בקדשי קדשים מ"מ לענין זה דהושוו לאש אף קדשים קלים במשמע ודו"ק. והתי"ט הקשה עוד על דברי רבינו והרע"ב שם שכתבו מה אש אין אתה משתמש בו אלא לאכילה וכו' דהרי למלאכה ג"כ אתה משתמש בו וכן להתחמם וכו' והביא פירש"י כנז"ל ע"ע ולענ"ד נראה דבר פשוט הוא דקיצרו במובן דפשיטא דלא איירו אלא באש דגבוה שאינו עשוי אלא לאכילה ורמזו שם רבינו ג"כ שכתב ג"כ אלו המתנות שאתה לוקח מקדשי מזבח לא תשמש בהם אלא לאכילה וכו' ע"כ הרי דהזכיר קדשי מזבח לרמוז ההשואה וכדברי רש"י ז"ל וק"ל:
אבל כהן וכו'. משנה שם דף נ"ח ופירש רבינו שם דמעשרות דקתני מתניתין היינו מעשר ראשון ומעשר עני וכו' והיינו מ"ש כאן וישראל שקידש במעשר עני וכו'. ודע שהרל"מ ז"ל נסתפק בכוונת רבינו אם ר"ל אותו עני שנתנו לו מעשר עני דומיא דכהן ולוי שהזכיר או דילמא אף כל ישראל שיש בידו מעשר עני אעפ"י שאינו שלו דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה אך מ"מ כיון דלא הפקיר לאו דידיה הוא ולכך צ"ל דבישראל עני שקבל המעשר עני איירי ע"כ אך ראיתי להק"ס שכתב וז"ל מעשר עני אפילו ישראל נמי דלית ביה קדושה אלא משום גזל דחייב לשלם דאין להם בעלים ניכרים וכו' דהא אכתי לא אתא לידייהו וכו' ע"כ הבין הרב ז"ל דבבעלי הפירות איירי או באיש אחר זולת העני מדכתב אלא משום גזל וכו' ודלא כדברי הרל"מ ז"ל והדעת נוטה להבין כן דאי בעני עצמו שהוא שלו מלתא דפשיטא היא דהא הו"ל כשאר צדקה דהעני יכול לעשות בה כל מה שירצה. ורבינו ספ"ו דמת"ע כתב דמע"ע אין יכול לשנותו לשום דבר אפילו לצדקה ופדיון שבויים והוא מהתוספתא פ"ד דפאה ושם מבואר דבבעל הפירות איירי שכתוב שם שאם אמר ליתן ונתן נותנים לו שכר על האמירה ועל הנתינה וכו' נראה להדיא דלא איירי כל זה אלא בהבעל הבית. אכן ראיתי שם להק"ס ז"ל שכתב וז"ל מע"ע לא ניתן אלא לאכילה דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו וכו' ע"כ ולכאורה דבריו תמוהים מכמה טעמי חדא דמשמע דמפרש דברי רבינו בעני עצמו והרי בתוספתא שמשם הוציאו רבינו מבואר דבבע"ה איירי ע"ש ותו דרבינו כתב שם ונותנים אותו לחבר עיר בטובת הנאה וזה לא
שייך אלא בבע"ה. ותו דלפ"ז איך כתב כאן דישראל שקידש במע"ע ה"ז מקודשת הא כיון דלא ניתן אלא לאכילה ונאסרו לו כל אותם ההנאות שהזכיר רבינו שם אף אנו נאמר דדמי למקדש בק"ק וק"ק שכתב רבינו לעיל דאינה מקודשת משום דלא הותרו אלא לאכילה אף דלזה י"ל דשאני הנהו דהוו קדשי שמים וכו' מ"מ האמת נראה דכוונת הק"ס נמי בע"ה קאמר וקאמר דהבע"ה אינו רשאי לשנות המע"ע לשום דבר אלא לאכילה לעניים דוקא עפ"י מ"ש רבינו באותו פרק דין ז' דבעל השדה שעברו עליו עניים נותן לכל עני ממע"ע שלו כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ע"כ אבל העני עצמו בשלו הה"נ דכ"ע מודו דרשאי לעשות בו כל מה שירצה ופשוט:
ועריכה
מתנות שלא הורמו וכו'. משנה וגמרא שם ועיין להריטב"א ז"ל ומ"ש בס"ר והפריש מהם תרומה בנ"א כתוב ולא הפריש והכי מסתברא דהרי הקדים מתנות שלא הורמו וכו'. ומ"ש בסוף הדין לפי שהן ראויין לו בשתי נוסחאות כ"י כתוב למי שהן ראויין לו:
וטובת הנאה אינה ממון. שם וכ"כ הרש"ך ח"מ סי' ש"ן והפר"ח י"ד ס"ס ס"א ועיין לרבינו פרק שביעי דנדרים דין י"א ומ"ש מר"ן ז"ל שם:
זעריכה
המקדש את האשה בגזל וכו'. משנה וגמרא שם דף נ"ב ויתבאר עוד בדברי רבינו דין יו"ד. ודע דהרב עצמות יוסף ז"ל דף נ"ב הקשה על רבינו דבגנב לא בעינן יאוש דחזקתו שהוא מתייאש כמ"ש רבינו ס"פ כ"ד דהלכות כלים ע"ש. והתי"ט ז"ל פכ"ו כתב שם דההיך מתניתין בגזלן גוי איירי ופסק כן רבינו פרק ששי דהלכות גזילה דין ג' אמנם בפ' ח"י דמעה"ק דין י"ד פסק דגנב נמי בעי יאוש ע"ש ובפ"א דה"ג דין י"א וי"ב פסק דגם גנב בעי יאוש גם בפ"ב דהלכות גניבה דין י"ז פסק כן ועיין פ"א שם דין ג' והדברים צריכין ישוב גדול ועיין להרל"מ פ"ב דגזילה והיש"ש דקמא דף קי"ד. והמש"ל ז"ל נסתפק במי שקנה חפץ מחבירו ונתן המעות ולא משך דקי"ל דבר תורה מעות קונות ורבנן הוא דתקון משיכה וכו' אם קידש המוכר בחפץ זה אי הויא מקודשת ודעתו ז"ל לחוש לקידושי שני כיון דמן התורה קדשה הראשון בגזל והכי מסתברא ועיין בשו"ת שי למורא סי' ס"ב. עוד נסתפק ז"ל במי שמכר חפץ לחבירו והלך המוכר וקידש במעות שקיבל בעד החפץ ואח"ך נמצא מום במקח שהמקח חוזר אי הויא מקודשת דנמצא שקדשה במעות שאינן שלו ולזה דעתו נוטה אחר שפלפל בדברי הירושל' והמפרשים ז"ל ע"ע ושו"ת שי למורא שם. ובמקדש בגזל הגוי או במציאת חש"ו עיין למהר"י וויל ז"ל סימן קל"ח. והמקדש ברבית קצוצה נחלקו הפוסקים ז"ל דהריטב"א פ"ק דף ו' כתב דהויא מקודשת דמעות דרבית שפרעם לוה למלוה קנינהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירו וב"ד מוציאין ממנו וכו' ולא עוד אלא דאפילו בחזרה לא מתקין לאויה כמו דתקין לאו דגזל בהשבון וכו' ע"כ אמנם רי"ו נכ"ב ח"א כתב דלא הויא מקודשת גם הרב"ח א"ה סי' כ"ח כתב כן ונתן טעם דכיון דרבית קצוצה יוצאה בדיינים א"כ לאו מידי קא יהיב לה וכו' ע"כ. ודעתי הקלושה נוטה לדברי הריטב"א ז"ל דהויא מקודשת דמי גרע מגזל או חטף מיד האשה וקידשה באותו דבר עצמו שכתב רבינו בדין יו"ד שאם אמרה הן הויא מקודשת אף דגזל שלא לדעתה מכל שכן הכא אי איהי יהבה ליה רביתא מדעתה ותו דשם בגמרא אמרו שאם קידשה ברבית שהיא חייבת לו הוי כמו מקדש במלוה ופירש"י מאחר שנתחייבה לתת לו הרבית הרי ודאי שהוא קנה הרבית אף שאח"ך יוצאה בדיינים. ומה מתקו לחכי דברי הריטב"א ז"ל שסיים ולא עוד אלא דאפי' בחזרה לא מתקין לאויה וכו' דלמאי אצטריך זה וכלפי לייא הוא אלא שבא להכריח ז"ל דמתוך הכתוב עצמו מוכח דקנהו להיות שלו שהרי הלאו דגזל ניתן להשבון א"כ אינו שלו כלל דבכל מקום דאיתיה ברשות מאריה קמא איתיה משא"כ לאו דרבית דלא מתקין לאויה בחזרה ועשאו הכתוב כשלו לעבור עליו בלי תיקון דחמיר מגזל דוחי אחיך כתיב כן נראה לענ"ד ונכון:
חעריכה
הנכנס לבית חבירו וכו'. שם מעשה שהיה והכריחו התוס' שם דההוא עובדא איירי בעשאו שליח וכדאיתא במציעא דף כ"ב ורבינו לא פסק כן וכבר נרגש מזה מר"ן ז"ל בפ"ד דהלכות תרומות ותירץ ע"ע ועיין להריטב"א ז"ל וכמה חילוקי דינים בזה עיין להכנה"ג א"ה סי' כ"ח:
דבר שאין הבע"ה מקפיד. הרל"מ והמש"ל ז"ל נסתפקו בכוונת רבינו אי בשוה פרוטה קאמר או כשאין באותו דבר ש"פ קאמר דכיון שהוא דבר שאין בע"ה מקפיד מסתמא פחות משוה פרוטה הוא ועוד דומיא דאגוז ותמרה דסתמן אין בהם שוה פרוטה ומשום דשמא יהיו ש"פ במקום אחר יש לחוש כמ"ש רבינו פ"ד דין י"ט ע"כ. ולענ"ד נראה עם כל זה דהדעת נוטה דבש"פ דוקא איירי דאין בו אלא הספק משום דאין הבע"ה מקפיד ומקודשת מספק דאולי הקפיד וכן הסכים הוא ז"ל וכ"נ מדברי הרל"מ גופיה בתשובותיו סי' כ"ב ומדברי ריא"ז אשר סביב הרי"ף ז"ל שם והכי מסתברא דאם נאמר דבשתי ספיקות קאמר דהיינו דאין באותו דבר ש"פ יצא הדין דאם יש באותו דבר ש"פ תהיה ודאי מקודשת וכל כי האי הו"ל לפרושי ועיין למהרי"ט ז"ל ח"א סי' ק"ן:
טעריכה
היתה סחורה וכו'. שם ההוא אריסא וכו' ובבבא מציעא דף כ"ב והטור א"ה סי' כ"ח היתה לו גירסא אחרת בדברי רבינו ע"ע אך מ"ש מר"ן דהר"ן ז"ל גריס בדברי הטור כדברי רבינו לא אתבריר לן וכן מצאתי להרל"מ ז"ל:
יעריכה
גזל את האשה וכו'. שם ודף י"ג מסקנא דמלתא ולא נתבאר מדברי רבינו אם חייב לשלם לה הגזל אחר שנתקדשה ופשטן של דברים מוכחי דס"ל כפירש"י ז"ל שכתב דכי קבלתיה לגזל דידה בשם קידושין אחלתיה ע"כ הרי דסבירא ליה דמחלה לו על הגזל בהנאת תועלת הקידושין ואינו חייב לפרוע לה עוד שום דבר. אמנם הר"ן ז"ל הביא משם הירושלמי דאמרו שם רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה סלע ע"כ. ודע דבירושלמי שלפנינו לא מצאתי גירסא זו שם אך כתוב שם אהך מתניתין ש"מ מקדשין בגזילה דמשמע בכל מין גזילה וזה הוא הפך תלמודא דידן דמסקינן דאינה מקודשת אלא בגזל דידה בדשדיך מעיקרא ומ"ש בס"ה הרי את מקודשת בו בנ"א כ"י כתוב הרי את מקודשת לי בו וכ"כ שם לכל אלו שהזכיר רבינו ופשוט הוא:
יאעריכה
וכן אם נתן לה פקדון. שם דף י"ב והכא לא מהני שידך מתחילה כדאמרינן בדין הקודם משום דאמר לה מתחילה לשם פקדון ועיין להריטב"א שם ועמ"ש בדין י"ח. והרמ"ך ז"ל בכ"י כתב וז"ל תמוה הוא למה פסק לקולא בשתיקה דלאחר מתן מעות ובגמרא מסיק אתון דשמיע לכו חושו לה וכ"פ רב אלפס בשתיקה דלאחר מתן מעות מקודשת מספק וצ"ע. ואע"ג דגבי פקדון הלכה דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום כדמוכח בגמרא לא היה יכול לכתוב דכל שתיקה דלאחר מתן מעות אינה מועלת דבגמרא מפליג בין פקדון לשאר דברים וצ"ע עכ"ל. ועיין בשו"ת שי למורא סי' ס"א ושו"ת משאת משה דף ק"ח ומהריט"ץ סי' כ"ד ומהרשד"ם א"ה סי' כ"ד כתב דאם היו עסוקים באותו ענין מהנייא השתיקה דלאחר מתן מעות:
יבעריכה
החזיר לה חוב וכו'. ברייתא שם דף י"ג והכריעו בגמרא הא דשדיך הא דלא שדיך ובשו"ת מבי"ט סי' רצ"ט הכריח דבין במלוה בשטר בין בעדים בין שהיא לא ידעה שהוא חייב לה והוא אומר לה עכ"פ כיון שהודה שהוא חייב לה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי היכא דלא שדיך ולא אמרה הן דאינה מקודשת ועיין להרל"מ ז"ל:
יגעריכה
המקדש במלוה וכו'. מימרא דאביי שם דף ו' ודרב דף מ"ז מהברייתא שם והרמ"ך ז"ל בכ"י השיג על רבינו דלמה לא ביאר דאם יש בנייר של השטר ש"פ שהיא מקודשת וכבר נתעורר בזה ה"ה ז"ל ולענ"ד דאם פירש לה דהוא מקדשה בנייר ההוא ממש ויש בו ש"פ מלתא דפשיטא היא ולא הוצרך לבארו כמו שעשה הרי"ף ז"ל ואם קדשה במלוה עצמה אף שבשטר יש ש"פ איכא למימר דדעתה אמלוה ונלמד ממ"ש רבינו בדין ט"ו דבעי דוקא בשעת ההלואה משום דעכ"פ איכא ש"פ וכמ"ש שם. והטור סי' כ"ח נראה שהיתה לו גירסא אחרת בדברי רבינו אך הרב"ח הגיה בדברי הטור שצ"ל הרמ"ה במקום הרמב"ם ולזה הסכים שו"ת שי למורא סי' ס"ב ועמ"ש פי"א דין יו"ד:
ידעריכה
היו לו אצלה וכו'. שם דף י"ט מימרא אמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר"י בר יהודה דלא אמר ר"י בר יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו והאי הלואה היא והיא גופה משכון הוא וכי משייר בה ש"פ ומייעד הוו קידושין ה"נ ל"ש פירוש דר"י בר יהודה אפליגו בברייתא התם גבי אמה העבריה דר"י ס"ל דבמייעד אותה צריך הוא לקדשה ולא אמרינן שהמעות שקבל אביה בעדה כשמכרה הוו קידושין והיכי עביד לקדשה אומר לה ביום האחרון של השש שנים שיש עדיין ש"פ בעבודתה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו שאת חייבת לי בעבדותיך ויש לו משכון ממנה דהיינו היא גופה שהיא בידו הרי נלמד דינו של ר"ן דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת אך תנא קמא דר"י בר יהודה פליג עליה וס"ל דאין צריך לקדשה קידושין אחרים דהמעות שקבל אביה בעדה הן הן קידושיה ורבינו שפסק כהך דר"ן משמע דפוסק נמי כר"י בר יהודה דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו דמשמע דהא בהא תליא ואילו בפ"ד דהלכות עבדים דין ז' פסק דכשמייעדה האדון אין צריך ליתן לה כלום דמעות הראשונות לקידושין ניתנו וכתב מר"ן ז"ל שם דפסק כתנא קמא דברייתא ע"כ ובשו"ת שי למורא סימן ס"ג ראיתי שנרגש מזה וכתב דדינו של ר"ן אמת ומוסכם מהכל ורבנן ל"פ אדר"י אלא גבי ייעוד אבל הדין הוא אמת ע"ש והכי מסתברא דגבי ייעוד פליגי בקרא דאשר לו יעדה והפדה כדאיתא התם נמצא דל"פ עם ר"י בר"י בעיקר הדין של ר"ן במקדש במלוה שיש עליה משכון וכן נמי גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך דיליף לה רבא אמר ר"ן מהא דר"י בר"י ופסקה רבינו בפ"ג דין י"ד וה"ט שהדין הוא אמת ומוסכם מהכל כאמור. אך ראיתי להרמ"ך ז"ל בכ"י שהשיג על רבינו וז"ל תמיהא לן למה פסק כר"י בר"י והלא בעשי לי נזמים וטבעות פסקינן כמ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואינה מקודשת דהו"ל מלוה ואם כדבריו כן הוא מה איכפת לן כיון דיש לו משכון ממנה שמחזיר לה הרי נהנית במשכון דידה מעתה. ורב אלפסי לא הביא כי קדשה במשכון דידה מקודשת מדר"י בר"י ונראין דבריו משום הא דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכו' ע"כ. והנה דין עשי לי נזמים וטבעות הוזכר בגמרא דף מ"ח ורבינו לא ביארו להדיא אך אפשר ללמדו ממ"ש בדין ך' ששם ביאר דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ולעיקר השגת הרמ"ך ז"ל אף אם נודה לדבריו נראה דלא דמי דהכא כשמחזיר לה המשכון הוא שמקדשה והיא מקודשת בהנאת חזרת המשכון בעת ההיא משא"כ התם דמקדשה בעת שאין נותן לה כלום ואין שם אלא מלוה ואף דמסתמא אין הקידושין נגמרים אלא כשישלים מלאכתו והיינו כשמחזיר לה המשכון מ"מ הא אמירה קודם לכן היתה ואז לא היה שום דבר שיתפסו הקידושין. וגם מ"ש הרמ"ך שהרי"ף לא הביא הא דקדשה במשכון וכו' לכאורה לא הבנתי מאי קאמר דהרי"ף הביאה להדיא שם אמר רבא אמר ר"ן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת ופירש הר"ן שם דהיינו מדר"י בר"י וכו' ואי משום דהרי"ף לא הזכיר הראיה דר"י בר"י הא לא מכרעא חדא דאין צריך לו להביאה דדרכו של הרי"ף ז"ל לקצר ודי לו בפסק ההלכה ותו דגם רבינו לא הזכיר ראיית רבא אמר ר"ן ולא פסק כר"י בר"י כנז"ל א"כ מאי אולמיה דהרי"ף מרבינו בהא ומה ראה הרמ"ך ז"ל בזה. ועיין להרב"י ז"ל א"ה סי' כ"ח ולהתוס' שם ובדף ח' שהכריחו דאין לחלק בדין זה בין משכנה בשעת ההלואה ללא וכן דעת רבינו שסתם ואף אם קידשה במשכון גופיה שהוא שלה כתב המרדכי בשם ראבי"ה פ"ק שהיא מקודשת דהרי קנאו הוא מולך תהיה צדקה עיין להרב"י שם. ודע שהשלטי הגבורים אשר סביב הרי"ף כתב שם דהסמ"ג בשם ר"י פסק דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו כר"י בר"י ע"כ והוא דבר תימא דהסמ"ג פסק להדיא כת"ק ממש וכדברי רבינו ע"ש בעשין פ"ו:
טועריכה
המקדש בהנאת מלוה. שם דף ו' אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית האי הנאת מלוה ה"ד אלימא דאזקפה דאמר לה ד' בחמשה הא רבית מעלייתא הוא ועוד היינו מלוה לא צריכא דארווח לה זמנא ופירש"י דארווח לה זמן הלואתו ואמר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי וכו' והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה וכ"ש אי מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה והתוס' ז"ל הקשו עליו דכיון שהוא נותן לה זה הפרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש והוי רבית גמור לכן פי' ר"ת דאיירי שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנה לפרוע ובא זה ונותן למלוה פרוטה לארווחי לה זמנא וקדשה באותה הנאה וכו' ע"כ. והמעיין יראה דקושיית התוס' על רש"י תפול ג"כ על דברי רבינו דכל עוד שהמקדש עצמו הוא המלוה ס"ל דהוי רבית גמור. אך מלבד שלא הקשו כן אלא מסברא דנפשייהו פשטא דסוגייא לא מוכחא הכי כלל דהא ודאי המקדש במלוה וכו' דקאמר אביי היינו שהמקדש עצמו הוא המלוה ועלה קאי כל השקל' והטריא א"כ כד מוקי הך דהנאת מלוה כדארווח לה זמנא היינו נמי בהכי ולמה שהקשו על רש"י ז"ל יש לומר דכיון שהוא מתחייב לה בעשרה דברים כמ"ש רבינו פרק י"ב אינו נקרא הנאה כ"כ וכן כתב הרל"מ ז"ל. ולהרב המאירי בכ"י מצאתי שכתב וז"ל המקדש בהנאת מלוה וכו' וזה הוא הערמת רבית שזכה בה בשכר המתנתו ויש מפקפקין לומר שזו רבית גמורה שהרי היא נותנת לו פרוטה על הקנאת עצמה בשכר המתנתואלא שמתרצין שמאחר שאין כאן נתינה גמורה מידה לידו אין זה רבית גמורה ואין זה כלום וכי מה בין זה למלוה את חבירו בשכר שיעשה מלאכתו אלא שיש לתרצה שאין כאן רבית גמורה הואיל וההנאה מגעת לשניהם עכ"ל. והה"נ דלמציאות שכתבו התוס' ז"ל כ"ע יודו דהדין אמת עיין בשו"ת שי למורא סי' ס"ב ולהרב עצמות יוסף ז"ל:
יזעריכה
היה לו חוב וכו'. שם דף מ"ז וכן פסק הטור והרב"י סי' כ"ח הביא משם רי"ו דמקודשת מדרבנן קאמר דמעמד שלשתן תקנתא דרבנן היא וכתב עליו דאינו מוכרח דאיכא למימר דכיון דתקינו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה הו"ל כאילו נתן לה כסף דהויא מקודשת דאורייתא ע"כ וסתמיות דברי רבינו הכי מוכחי וסברא נכונה היא דסוף כל סוף הוי כאילו החזיקה במעות לגמרי מכח התקנה דרבנן וכן דעת הר"ן בגיטין פרק התקבל אמנם דעת התוספות כרי"ו ולזה נוטה דעת הרב"ח שם. והרמ"ך ז"ל בכ"י השיג על רבינו ז"ל וז"ל היה לו לפרש אם היה לו מלוה בשטר ביד אחרים והקנה לה בכתיבה ומסירה אם מקודשת אם לאו ונראה דמקודשת דכיון דפסקינן במלוה על פה כר' מאיר במלוה בשטר פסקינן נמי כר' מאיר דסבר דלא שביק אינש נפשיה ומחיל לאחריני וצ"ע למה הניח זה עכ"ל וכבר נתעורר בזה ה"ה ז"ל ועמ"ש דין כ"ג ומר"ן ז"ל פרק ו' דה"מ ובשו"ת שי למורא סי' ס"ד:
יחעריכה
קדשה בפקדון וכו'. שם ודקדק לכתוב קיים ברשותה דאל"כ הו"ל מקדש במלוה דאינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה הכי נמי הא וכמ"ש רבינו דין י"ג וכ"כ רש"י דף מ"ז. ומ"ש בס"ר אם היה הפקדון או השאלה וכו' בנ"א כ"י כתוב אם היה הפקדון או השאלה או ש"פ מהם ברשותה קיים ה"ז מקודשת ובדפוס מג"ע כתוב כגרסתינו אלא שאין שם תיבת באחד:
יטעריכה
בשכר שאדבר וכו'. משנה דף ס"ג ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובגמרא אמר ריש לקיש והוא שנתן לה ש"פ ובשכר לא והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור וכו' אינה מקודשת בשכר שארכיבך על החמור וכו' מקודשת וכי תימא ה"נ בדיהיב לה ש"פ והא בשכר קאמר וכו' תיובתא דר"ל א"ל ר"ל האי תנא ברא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחילה וע"ס ומאי דוחקיה דר"ל לאוקומי מתניתין בדיהיב לה ש"פ וכו' אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי אריא דתני על מנת ליתני בשכר אלא ש"מ כל ע"מ היכא דיהב לה הוא ע"כ ופי' רש"י והוא שנתן לה פרוטה ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו ע"מ וכו' שהרכבתיך כבר נתחייבה לו והוא מלוה גבה ע"מ תנאה הוא ולא בשכר ע"כ ואיכא למידק בהך סוגיא טובא חדא דכיון שנתן לה ש"פ עם הדיבור לשלטון מאי אריא דנקט מתניתין ע"מ שאדבר לישמועינן רבותא במה שדברתי דהוי מלוה גמורה שכבר היא מחוייבת לו ואפ"ה מקודשת בשביל הפרוטה שנותן לה. והעצמות יוסף ז"ל תירץ דמתניתין חידושא אתא לאשמועינן דצריך לדבר כדרך המדברים ע"כ. וביאור דבריו נראה דאי הוה קאמר הכי הוה משמע בשכר דהא לא מצי למתני ע"מ בכי הא דבשכר בלא פרוטה משמע. ולענ"ד י"ל דיותר רבותא אשמועינן בהכי דלא מיבעיא בשכבר דיבר דנמצא שכבר נעשית אצלה מלוה גמורה דפשיטא דבעי פרוטה אלא אפי' ע"מ שאדבר דאיכא למימר דלא הוה מלוה גמורה ומכ"ש אי אמרינן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוה אמינא דלא ליבעי פרוטה קמ"ל דאפ"ה בעי משום דישנה לשכירות מתחילה וע"ס. תו איכא למידק כד פריך והא בשכר קאמר אמאי לא פריך עדיפא מינה מרישא דקתני בשכר שהרכבתיך אינה מקודשת ואי דיהיב לה ש"פ אמאי אינה מקודשת וי"ל דהא לא מכרעא דכיון דהויא לה מלוה אצלה משום הכי אינה מקודשת אפי' בפרוטה די"ל דדעתה אמלוה. והריטב"א ז"ל תירץ דהתם הוי המלוה קודמת לקידושין דדעתה אמלוה אבל סיפא דמלוה מאוחרת דעתה אפרוטה ע"כ והוא קצת דוחק. תו איכא למידק בדר"ל דהכריח מדקתני ע"מ ולא בשכר אמאי לא הכריח מלישנא דמתניתין דקמסיים ואם לאו אינה מקודשת ואם איתא דלא יהיב פרוטה מאי קמ"ל כיון דלא קיים תנאו מלתא דפשיטא היא דאינה מקודשת עד שראיתי להריטב"א ז"ל שכתב דאיכא נוסחאות דגרסי אביי אמר מסיפא נמי דייקא דקתני ואם לאו אינה מקודשת וכו' ע"כ. אמנם ראיתי להירושלמי והתוספתא שם דמשמע דפליגי אהא דר"ל וס"ל דכשאומר במה שאדבר עליך לשלטון וכו' אם יש ש"פ באותו דבור או באותה מלאכה היא מקודשת והיינו בשכר דקתני תנא ברא ורבינו פסק דגם שכר שאדבר אינה מקודשת אלא א"כ נתן לה הפרוטה וכ"ש בע"מ משום דפסק ההלכה לדידן דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואיתא נמי בב"ק דף צ"ט ובב"מ דף ס"ה ובע"ז דף י"ט ובמכילתין דף מ"ח. ומ"ש רבינו והניחה השלטון ולא תבעה אפשר לפרשו בתרי אנפי או דהכוונה בדרך רבותא דאפי' שעשה פעולה גמורה בדברו אל השלטון וקיים תנאו לגמרי ואפ"ה אינה מקודשת מפני שלא נתן הפרוטה אבל בנתן לה הפרוטה לא שמענו מדברי רבינו דבעינן שהניחה השלטון דוקא דכיון שהשלים תנאו ודבר עמו כראוי די בזה וכן יש לכוין לישנא דמתניתין דקתני דבר עליה לשלטון וכו' דהוי שפת יתר אלא דאתא לאשמועינן דדי כשדבר אף אם לא פעל אך הדיוק האמתי מיתורא מלישנא דמתני' נראה דבא לומר דאין די בדבור בעלמא אלא דבעינן שידבר כדרך המדברים שיעשה פעולה והכי איתא בתוספתא התם אם דיבר עליה לשלטון כדרך המדברים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ע"כ ועיין להתי"ט ז"ל וכן הזכיר הרא"ש ז"ל ודלא כהתוס' ז"ל שכתבו שכיון שדבר עליה לשלטון וכו' מקודשת ואינה יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה (אף שלא מצאתי דבור זה בכל מקום שראיתי) וכמ"ש הרב"י ועיין להרב"ח:
כאעריכה
האשה שאמרה וכו'. מימרא דרבא דף ז' והצריך רבינו שהוא ג"כ יאמר לה לשון הקידושין מפני שאמירתה לחוד אינו מועיל אפילו אם הוא נתן לה ממש כמ"ש פ"ג דין ב' וכמ"ש ה"ה וכ"כ הר"ן והרב"ח ז"ל אבן העזר סי' כ"ט כתב דבעינן שיאמר לה וכן בשעה שנותן המנה לאותו פלוני דאם א"ל אחר כדי דיבור הו"ל שתיקה דאחר מתן מעות ולא מהני וכו' וה"ה בג' דינים אלו שהזכיר רבינו ע"ש אך נראה שיש לחלק בדבר דלא אמרו שתיקה דלאחר מתן מעות אלא כשאנו מסופקין בדבר או שהיא לא גילתה דעתה מתחילה כדאיתא בגמרא והזכירו רבינו בדין כ"ה אבל הכא שהיא אמרה תחילה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך למה לא יועיל אחר שקיים צווייה שיאמר לה הרי עשיתי כדבריך והרי את מתקדשת לי וכו' ר"ל כמו שאמרת את מתחילה:
וכבר ראיתי להרח"ם והרב"ש שחלקו על הרב"ח בזה יעו"ש ואם לא אמרה מתחילה ואתקדש אני לך אלא אמרה תן מנה לפלוני ובשעה שנתן אמר לה הרי את מקודשת וכו' נראה דלא מהני וכ"כ הרשב"א בחידושיו הביאו מוהר"א ששון סי' קע"ז והוא ז"ל דקדק מדברי התוספות דמקודשת אף שאינו מוכרח עיי"ש. ועיין במוהריב"ל ח"ג סי' ס"ו אי מדברי' בעסקי קדושין מהני בכי האי גוונא או לא ושם פי' כוונת הר"ן בדין זה עיי"ש:
תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש לו. כל זה שם מימרא דרבא ויליף לה מדין ערב ועבד כנעני ונסתפקתי אם אמרה ללוי תן מנה לראובן ואתקדש לשמעון אם היא מקודשת דלפי מה שצדדו בגמרא בהא נראה דשייך נמי בהא או נימא דווקא כשתתקדש למי שצוותה ליתן לו המעות מקודשת לו בההיא הנאה אבל לאחר דאין כאן דבר שיתפסו הקדושין אלא הנאתה גרידא לא עד שראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב בפשיטות דה"ה אם אמרה תן מנה לפלוני ואקדש לפלוני אחר ע"כ אך לא הכריח הדבר ע"ע דלפ"ז יש לגמגם אמאי לא אשמועינן רבא הך דהוי רבותא טפי ואולי רצה לדבר בהדרגה יעו"ש בגמרא. מעתה נבוא אעי'ר לדברי רבינו דכיון דסוף סוף היא הנותנת למה לא הצריך שיהיה אותו פלוני אדם חשוב כמו הדין שכתב אחר זה והתירוץ הוא מבואר דהתם היא הנותנת המנה משלה ולכך בעינן אדם חשוב משא"כ הכא שאינה נותנת כלום משלה והיא מתקדשת בהנאה שזה קיים דבריה וכמ"ש ה"ה שם ולמ"ש שם לדברי הרשב"א וז"ל אני אומר לדבריו א"כ יפה כח השליח ממשלחו שכשהשליח מקדשה בכה"ג מקודשת וכשהמשלח אומר כן לא תתקדש וזה תימא ע"כ והק' ההל"מ במהדורא בתרא והפר"ח בנמוקיו על רבינו דהא ליתא דכיון שהנותן המעות הוא מקדש אותה במעות שהוא נותן לו לכך יפה כחו ממשלחו בהא ע"כ ולעד"ן אין זה כוונת הה"מ ז"ל דגם הוא ז"ל הבין דהכא איכא נתינת המעות מהשליח עצמו אך כוונתו דהדבר קשה לשמוע מצד עצמו שיהא כח הנישא גדול מהנושא והיינו שסיים ז"ל וזהו תימא כלומר הדבר מצד עצמו הוא תמוה דבכל מקום אמרינן שלוחו ש"א כמותו אך יותר ממנו לא ודו"ק כן נלע"ד ברור:
ומ"ש בס"ר @04לפלוני מתנה. בנ"א כ"י אין שם תיבת מתנה ומ"ש כרצונה הראשון בשאר נוסחאות כ"י כתוב ברצונה בבית וק"ל:
כבעריכה
א"ל הילך דינר וכו'. ג"ז שם מימרא דרבא ופירש"י שאותו פלוני עשהו שליח ונותן המנה משלו אמנם רבינו לא בעי שעשהו שליח משום דכיון דילפינן לה מדין עבד כנעני אין צריך שהעבד יעשה שליח למי שפדהו והרא"ש ז"ל הזכיר ב' הדעות בסתם ע"ע:
אמרה לו הילך וכו'. בעיא דרבא שם ופשטא ניהליה מר זוטרא דבאדם חשוב מקודשת ובפרק ג' כתב רבינו שאם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת ומשמע דבין אדם חשוב ובין שאינו חשוב אינה מקודשת מפני שהיא נתנה לו סתם משא"כ הכא שאמרה היא לו תחילה ואתקדש לך דבההיא הנאה גמרה ומקנייה נפשה ליה וכן מש' מדברי הטור א"ה סי' כ"ז אמנם הרב"י ז"ל חלק עליו ודמהו שלא ראה ולא הבין דברי רבינו ז"ל שבפרקין דגם דבפ"ג לא איירי אלא באדם שאינו חשוב וסמך ממ"ש בפרקין לכן אחרי המחילה הראויה שלא כדין חלק על הטור בזה וכבר ראיתי להב"ח שהליץ בעד הטור וכן נראין דברי רבינו ודו"ק:
אם אדם חשוב הוא. הנה רש"י פירש באדם חשוב עסקינן שאינו רגיל לקבל מתנות ע"כ משמע שהדבר תלוי באינו רגיל לקבל מתנות אמנם הטור א"ה סי' כ"ז כתב בשם הרא"ש ז"ל וז"ל צריך חקירת חכם מי נקרא אדם חשוב ע"כ משמע דסתם בני אדם אינם חשובים גם הרשב"א סי' תרי"ג כתב להדייא דסתם בני אדם אינן נקראים חשובים ובש"ע כתב הרב"י ז"ל וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם חשוב להתירה בלא גט ע"כ דמשמע דסתם בני אדם חשובים והכנה"ג בשם הר"ב עצמות יוסף ז"ל כתב יראה דלאו דווקא אדם חשוב בהשואה לכל אלא אפילו אי לאו חשוב אי לדידה חשוב ונהנית היא שהוא יקבל ממנה מקודשת ואם נתן הוא ואמרה היא אפילו באדם חשוב אינה מקודשת ע"כ:
כגעריכה
התקדשי לי בדינר וכו'. בנ"א כת"י כתוב בדינר זה ונראה שהוא ט"ס ועיקר הדין שם דף ח' אמר רבא אמר"ן התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן איתיביה רבא לר"ן קדשה במשכון מקודשת התם במשכון דאחרים וכרבי יצחק דאמר ר"י מנין לב"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מכאן לב"ח שקונה משכון ע"כ ופירש"י במשכון דאחרים שהיה לו בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הילכך מקודשת שהמשכון בעצמו קנוי לה ע"כ נראה שהכריחו לרש"י לפרש דמקדשה בחוב עצמו משום דאי במשכון גופיה הרי אינו שלו אמנם רבינו מפרש לה כפשטה ומשום ההיא דר"י דבעל חוב קונה משכון ובאותו קנין שיש לו במשכון הוא מקדשה דעכ"פ מקרי ש"פ דהא קמשתרשי ליה אי אתי עניא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה וע"ע להה"מ בדין י"א ולהריטב"א והרב ע"י ז"ל והרמ"ך בכ"י השיג על רבינו וז"ל כיון דבגמרא אמרינן במשכון דאחרים מקודשת מדר"י וקי"ל בעלמא דאימור דר"י משכנו שלא בשעת הלוואתו בשעת הלוואתו מי אמר לא היה לו לומר סתם משכון אצל אחרים אלא דווקא משכנו שלא בשעת הלוואתו מ"מ י"מ אפילו בשעת הלוואתו ולא בריר לן וצ"ע עכ"ל באמת דבר זה מחלוקת בין הרא' ז"ל התו' והרא"ש עיין להרב"י א"ה סי' כ"ט ובשו"ת שי למורא סי' נ"ט דאיכא מ"ד דלענין קדושין אפי' בשעת הלוואתו ולמה שתירץ הרב לסתירת הרא"ש עדיין יש לגמגם מדברי הטור ופסקי הרא"ש ע"ש ועיין להרב"ח ז"ל:
כדעריכה
הרי את מקודשת לי בדינר זה. מסקנא דר"א משמיה דרבא שם דף ו' במתנה ע"מ להחזיר בכל מקום הויא מתנה לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין ופירש"י והאי לחליפין דמי כקנין סודר דאינו אלא אוחז הסודר ומחזירו ע"כ וזו נר' דעת רבינו שכתב ואם החזירתו הרי לא נהנית וכו' ונמצא לפ"ז שאינה מקודשת אפילו מדאורייתא אמנם דעת התו' שם דמדאורייתא מקודשת אלא דאפקעינהו רבנן לקדושין ע"ש ואף לדעת רבינו אם אמר הרי את מקודשת בהנאת דינר זה שאניחני אצלך כ"כ זמן ע"מ שתחזירהו לי אח"ך נראה ודאי שהיא מקודשת דלא גרע ממלוה גופה כמ"ש רבינו בדין ט"ו וכ"כ הפר"ח ופשוט הוא וק"ל:
כהעריכה
נתן לה אגודה וכו'. דף י"ב ההוא גברא דקדש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית בה ש"פ א"ל תקדש בד' זוזי דאית בה שקילתא ושתיקא אמר רבא הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות וכל שתיקו' דלאחר מתן מעות לאו כלום היא אמר רבא מנא אמינא לה דתניא כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה הן לא רצתה דאמרה לא מכלל דרישא כי אמרה נמי לא הוו קדושין אמאי והא קאמרה לא אלא לאו רצתה דאמרה הן לא רצתה אשתיקא משתיקא וש"מ שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא קשו בה בפום נהרא וכו' והקשה הר"ב ע"י וז"ל וקשה כיון דאיכא חלוקא דאמצעיתא דהיינו דאשתיקא א"כ מאי קאמר רבא מנא אמינא לה וכו' נימא דאברייתא נקטא השתי קצוות דהיינו קדושין ודאין היכא דרצתה וקדושין שאינן כלל היכא שלא רצתה הא אשתיקא הויא ספק מקודשת ובשעת מתן מעות אפילו אשתיקא הויא ודאי מקודשת ולהכי קתני ברישא בשעת מ"מ מקודשת ולא קתני רצתה ולא רצתה כלל וצ"ע ע"כ ונראה דלא קשה מידי דרבא דייק לה הכי משום דאם איתא דאשתיקא הויא ספק מקודשת אמאי קתני בסיפא דברייתא לא רצתה אינה מקודשת לישתוק מינה ואנא אמינ' דפשיטא דאשתיקא הויא ספק מקודש' דהא מדקתני בסיפא רצתה וברישא לא קתני לה ודאי דברישא אפילו אשתיקא הויא מקודשת וכיון דאהני משתיקא בשעת מתן מעות מכלל דשלא בשעת מתן מעות הויא ספק מקודשת בהדרגה דכי היכי דברישא השתיקה הויא כמו אמרה הין לגמרי בסיפא נמי כיון דאהני דאמרה הין אין סברא להשוות השתיקה לאומר' לא אלא דהויא ספק מקודשת דלהכי קתני רצתה לומר דדוקא אמרה הין הא אשתיקא הויא ספק מקודשת דהא באמרה לא אין סברא אפילו ברישא אלא ודאי מדקתני בסיפא לא רצתה וכו' אתי לאשמועינן דאשתיקא הויא כאמרה לא. שו"ר בשו"ת שי למורא סי' ס' שעמד בקו' זו ותירץ ע"ע:
ומ"ש בס"ר @04המוחבאים וכו'. בשאר נוסחאות וכתיבת יד מצאתי כתוב שיש בתוכה וכו' ודו"ק:
ותהיה מקודשת בספק וכו'. זו היא דעת רבינו אמנם הרמ"ך ז"ל בכ"י השיג עליו וז"ל לפי סוגיית ההלכה משמע דלא היה דעת המקדש לאותה אגודה כ"א לד' זוזי דאית בה דהו"ל כאומר לאשה הרי את מקודשת בכוס זה של שמן דאמרינן דדעתו על מה שבתוכו ולא בו מש"ה אמר רבא דאינה מקודשת ולא חייש לציפתא דאסא דהא רבא ל"פ עם שמואל דאמר חיישינן שמא ש"פ במדי דאם איתא דפליג רבא עם שמואל אמאי לא אצרכיה רב אחא בר הונא גיטא כשמואל וצ"ע עכ"ל. גם הרא"ש ז"ל הק' למסקנא דהאיך סוגייא דאמאי לא חשו לה משום ההיא דשמואל ותירץ דשאני הכא שחזר בו ממה שרצה לקדשה בפחות מש"פ וגם היא לא נתרצית כשא"ל שאינה ש"פ ע"כ. ולכאורה א"ל דהא קי"ל תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מע"ז וקדושין כדאיתא פ"ב דנדרים וב"ב דף קכ"ט ופסקו רבינו פ"ז דין כ"ב א"כ אפילו שחזר ממה שקדשה לא מהני אם לא שנאמר דשאני הכא דלא חזר מן הקדושין לגמרי דהוא נמשך עדין בקדושיו אלא שאינו רוצה לקדשה בפחות מש"פ כמו שחשב מתחילה דזילא ביה מלתא השתא ובכי האי לא מקרי חזרה ולא גרע מקידש סתם ושוב הטיל תנאי בקידושין תוך כדי דבור דלא מקרי חזרה וכמ"ש ברב"ח א"ה סימן ל"ח והפר"ח בנימוקיו על רבינו פ"ו ע"ע. ועוד י"ל דשאני הכא שהיא לא נתרצית וכו' כמו שסיים הרא"ש ז"ל וכשלא נתרצית בכל גווני לא הוו קדושין כלל וזה מבואר. והר"ן ז"ל פי' דלציפתא ליכא למיחש שהרי מתחילה היה דעתו לקדשה בזוזי דאית בה כלומר בה ובמה שבתוכה אלא שהם חשבו שלא היה שם כי אם הציפתא לבד וא"ל והא לית בה ש"פ וא"ל אנא נמי תקדוש בד"ז דאית בה אמרית הילכך לציפתא ליכא למיחש שהוא לא נתכוון לקדשה לציפתא לבד וכו' ע"כ ודעת רבינו מבוארת וכמ"ש ה"המ ז"ל ע"ע ובשו"ת שי למורא סי' ס' האריך בפי' זה וכתב עוד דאם נתן לה סתם ואחר מתן מעות א"ל הרי את מקודשת לי דצריכה גט מספק ע"ש ובשו"ת מהריק"א סי' ב' ומהריב"ל ח"ב סי' ז' ועיין בשו"ת רא"ם ח"א סי' כ"ו שנשאל על דבר פשוט מאוד אך כתוב בתשובתו ז"ל דלדעת כל הפוסקים שתיקה דלאחר מ"מ אפילו בנתן לה בתורת קדושין אינו כלום ע"כ ולכאורה ק' דהרי הרי"ף והרא"ש ז"ל ס"ל דזה לא נאמר אלא בנתן בתורת פקדון אבל אם נתן לה בתורת קדושין חיישינן לה ואיך יחס כל הפוסקים בדעת זה ואולי דרוב מנין קאמר א"נ מצינן לפרושי דכוונתו ז"ל דמונח זה דשתיקה דלאחר מתן מעות הוא מוסכם מכל הפוסקים ומ"מ מר כדאית ליה ומר כדאית ליה וזה נראה יותר:
כועריכה
התקדשי לי בתמרה זו וכו'. משנה שם דף מ"ו ובגמ' מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ופי' רש"י משנה היא בשבו' גבי חמשה תובעין אותו ע"כ ושם דף ל"ו תנן היו חמשה תובעין אותו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ר"א אומר עד שיאמר שבועה באחרונה רש"א עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ופ"ז דה"ש דין כ' פסק רבינו דלא כר"ש אלא כת"ק דכשאמר לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת תו תנן בנדרים דף ס"ו שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ובגמרא מאן תנא אמר רבא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ופסק רבינו בפ"ד דה"נ דין י"א דלא כר"ש דאף שלא הזכיר קרבן בכל אחד וכו' צריך פתח לכל אחד ואחד תו תנן התם דף פ"ז אמרה קונם תאנה שאיני טועמת וענבים שאיני טועמת הרי אלו ב' נדרים ובגמרא אמר רבא מתניתין ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ורבינו לא פסק כן ע"ע נמצא דבכל דוכתי' פסק דלא כר"ש וכאן פסק כר"ש וכבר נרגש מרן ז"ל מזה כאן והניחו בתימה אך בפ"ד דנדרים תירץ דטעמו של רבינו דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר"ש ובשבועות סתם לן דלא כוותיה אמרי' שראה רבי' דבריו של ר"ש בקדושין ודברי ר"י בשבועות ואע"ג דבנדרים סתם כר"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיטה שייטי אית לן למסמך טפי אסתמא דשבועות דאתיא כרבים מלמסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאה ע"כ. והתי"ט ז"ל בקדושין כתב לפי דרכו של מרן ז"ל דבתרי סדרי יש סדר ולענין נדרים ושבועות הו"ל מחלו' ואח"ך סתם ועוד דבקדושין פסקו כר"ש כדכתב הר"ן דשקלו וטרו אמוראי אליביה ע"כ ואילו בשבו' שקלו וטרו אליביה דר"מ ור"י דפליג אר"ש וכו' ע"כ. ונ"ב מה שהביא ראייה מדברי הר"ן ז"ל אינו אלא לענין מ"ש דשקלו וטרו אמוראי אליביה דבאמת כולה מתניתין דקדושין אינה אלא לר"ש דלר"י אפילו אמר בזו ובזו הו"ל פרטא אך הר"ן ז"ל פוסק כר"ש בכולהו כמבואר בדבריו בקדושין ונדרים וע"ש וכ"כ להדיא בנדרים דף פ"ז. אכן אכתי קשה מ"ש רבינו בפי' המשנה בנדרים דף ס"ו וז"ל אבל כשאומר שאיני נהנה לזה ולזה צריכין פתח לכל אחד ואחד אחר שלא הזכיר וי"ו הנוספת וכו' ע"כ. ומר"ן ז"ל שם בנדרים כתב דהגרסא הנכונה בדברי רבינו דכשאמר לזה ולזה בוי"ו כלל אבל לזה לזה בלא וי"ו אז צריך פתח לכל אחד ואחד ע"ש. והוא מוסכם למ"ש בפי' המשנה אך ק' מ"ש רבינו בפ"ז דשבועות דאם אמר לא לך ולא לך הוי פרטא וחייב חמש וראיתי להרב ע"י שהגיה בדברי רבינו שבהלכות נדרים הפך דברי מר"ן דכשאומר בוי"ו הוי פרט כההיא דשבועות וכשאומר בלא וי"ו הוי כלל ע"כ אך לא ראה ז"ל מ"ש רבינו בפי' המשנה כנז"ל דבאמת הוא סיוע לדברי מר"ן הפך מ"ש הוא ז"ל וניחא נמי למאי דקש' ליה מההיא שכתב רבינו פי"ו דפסולי מוקדשין ע"ש:
כזעריכה
בזו ובזו. שם באותה משנה ולרבינו שפוסק כר"ש בין שאמר ובזו ובזו בוי"ו הנוספת בין שאמר בזו בזו בלא וי"ו לעולם הוי דרך כלל כמו שכ"ל:
ומ"ש @04שהמקדש במלוה וכו'. עיין להטור סי' ל"א והמגיד שם ועיין מ"ש בפ"ז ובפ"ד דה"נ כתבתי בע"א ע"ש:
כחעריכה
התקדשי לי באלו. מבואר שם דף מ"ז ומשמע בין נתן לה כולם כאחד ואכלתן בין שנתן אחד א' הויא מקודשת כיון שא"ל באלו מתחילה וכ"כ הע"י ז"ל וכתב עוד שם בשם תוספות רי"ד דאם א"ל באלו ונתן לה אחד אחד וחזרה לה באחרונה לא הויא מקודשת כיון שעדין לא הגיעו לידה ע"כ:
כטעריכה
האומר לאשה וכו'. שם דף מ"ח וכ"כ התו' בשם ר"ת אמנם רש"י ז"ל פי' בע"א וכן דעת ר"ח עיין בהרא"ש ז"ל ומסתברא דזה לא נאמר אלא בכוס של חרס וכיוצא אבל אם יהיה הכוס של כסף או של זהב נראה פשוט שישתנה הדין וכן מצאתי ברי"ו הביאו הרב"י א"ה סי' כ"ט ובשו"ת מהרשד"ם א"ה סי' ה' כתב דע"כ לא הפליגו רש"י והרמב"ם ז"ל אלא באומר התקדשי לי בכוס זה סתם והיה בו יין אבל אם אמר בכוס של יין זה לכ"ע משמע דלא קדש אלא ביין דאלת"ה למה הזכיר יין ע"כ. אמנם מהרח"ש סימן ל"א חלק עליו דמ"ש בכוס של יין הוא משום דאלו אמר בכוס לבד הוה משמע בו ולא במה שבתוכו כמ"ש רבינו להכי אמר של יין לכלול בו ובמה שבתוכו ע"כ. ואחרי המחילה הראויה אין דבריו מוכרחין דאיך נאמר שהמקדש נתכוון לדינו של רבינו מכ"ש דבנדון ההוא היו אנשים רקים ופוחזים כמ"ש בשאלה ועוד מאן נימא לן דבו ובמה שבתוכו קאמר ועוד דדברי מהרשד"ם נראין דכשהם מסובין באכילה ושתיה הדרך הוא לתת כוס של יין זה לזה והכוונה אינה אלא על היין כמבואר וע"ע להכנה"ג שם. ודע שמצאתי בנוסחא אחרת שאין שם בדברי רבינו חלוקת ואם היה מלא יין וכו' כלל ואין שם כי אם חלוקת מים ושמן וכו':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |