חתם סופר/שבת/ה/ב

חתם סופר שבת ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בכותל משופע כ' תו' שרבי' מכתפים עליו. כ' לי מורי גאון ישראל מה' נתן אדליר כ"ץ זצ"ל בשו"ת דמוכח דעת תוס' כהרא"ש לקמן ח' ע"א דעמוד ט' לאו דוקא עד עשרה ודלא כפי' רש"י דפירוש שם ט' דוקא לא פחות ולא יותר. דלרש"י משהגיע לט' טפחי' הופכו על הכתב הו"ל למיתני עכ"ד בענין זה ודפח"ח. א"כ נ"ל אפי' ס"ל להתוס' גבי עמוד הוה ט' דוקא לא גבוה ולא נמוך מ"מ לטעמיהו אזלי דס"ל התם וכן בגומא הוא לאו דוקא דגומא אפי' ח' וז' וכי האי גוני דומה לעמוד ט' דהכל לפי מה שהוא ענין דניחא תשמישתי' ע"ש א"כ אולי בכותל משופע ניחא תשמישתי' בגובה קרוב ליו"ד ודומה לעמוד ט' וצ"ע:

שקלט מע"ג גומא וכו' מים ע"ג מים היינו הנחתו. צל"ע א"כ מ"ש מי גשמים דנקיט הו"ל למימר המוציא מים מבאר רה"י לרה"ר חייב. ועוד מילתא דפשיטא היא מפסי ביראות ונלע"ד דודאי מים שבאויר מחיצות הוה הנחה בלי ספק. אך המים שלמעלה ממחיצת הגומא ולא משכחת לי' אלא קולות של מי גשמים שהוא למעלה ממחיצת הגומא. ולא הוה רה"י אלא משום שראשו א' מחובר במי הגומא. אעפ"י שראשו השני מחובר בעבי'. מה בכך הא רה"י עולה עד לרקיע וה"ל האי קילוחא כיתרץ קנה ברה"י גבוה מאה אמה. נמצא זה הקלוח הוה רה"י גמור אך ה"א הואיל ולא נח על מקום ד' לא הוה הנחה קמ"ל מים ע"ג מים היינו הנחתו כנלע"ד. אלא לפ"ז גם הך ספיקא דאגוז בכלי ושמן ע"ג יין וכן גוף הדין דאגוז ע"ג מים היינו למעלה ממחיצת המים. אבל אם משוקע בתוך מחיצה הוה מקום הנחה ולא משמע כן ברמב"ם ושארי ראשונים:

אגוז ע"ג מים עמ"ש תוס' בשמעתין ובב"מ שם. ולכאורה צ"ע מה ענין ספינה שאינה מחובר' עם גופו ליד שמחוברת עם גופו ומתנענע לדעתו. ואעתיק מ"ש אני עני בתשובה א' וז"ל עמ"ש תוס' דספינה לגבי קנין לא גרע מידו דמינח נייחא ואיהו מסגי תותא הדמיון תמוה דידו מחוברת בגופו. וספינה הוה דבר נפרד. אבל לפע"ד ידו שכ' תוס' ר"ל לכלי שבידו. דפשיט הוא דנותן בידה גבי גט היינו אפי' בכלי שבידה ובקלתה. דאלת"ה מנ"ל לרבות חצירה גגה וקרפיפה מונתן. דלמא אתי לרבו' דוקא כלי שבידה אבל חצירה גגה קרפיפה מנ"ל דדוחק לומר דלא יהי' סברא לחלק בין כלי שבידה ממש לחצרה. וא"כ מנ"ל לרבו' חצירה. אע"כ כלי שבידה היינו ידה דקרא ואייתר ונתן לרבו' חצירה. וא"כ י"ל מה לי כלי שביד אדם ומוליכו על דעתו עם גופו. או אדם בתוך הכלי היינו הספינה ומוליכו על דעתו. וכיון דספינה מינח ומים מסגי לי' על דעתו של אדם המנהיגה ה"ל ממש ככלי שבידו כנלע"ד:

ועיי' לקמן פ' ע"א פירש"י כשהוא מהלך שלא עמד לפוש עכ"ל מדיוק לשונו משמע דאתי' לחלק בין אגוז לדהתם דאה"נ אי הי' כותב כשהוא מהלך ממש לא הוה הנחה אך מיירי שעמד עכ"פ קצת לכתף. ומיהו לגבי נפשי' לא מיקרי הנחת גופו. אבל עכ"פ מועיל שתהיה הנחה לגבי דיו. אבל אם מהלך ממש לא הוה הנחה אפי' לגבי דיו. ודברי ראב"ן בישוב ק' זו בלקוטיו דף ק"נ מגומגמי' ע"ש עכ"ל בתשובה הנ"ל:

אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים וכו' עיי' ראב"ן בשבת ובב"מ ובלקוטיו דף ק"נ ע"א ומדבריו למדתי דמפרש כל הסוגי' לענין עקירה. דודאי אם עבר ממקום מסויים והניח ע"ג מים. הוה הנחה וחייב. אך העובר ממקום הנחתו שע"ג מים בהא קאמיבעי' לי' דומי' דקולט מי גשמים דמיירי מעוברא. דבקל הוה הנחה אחר עקירה. ממה שיהיה עקירה אחר הנחה כנלע"ד מדבריו. ועיי' מ"ש תוס' לעיל ג' ע"א ד"ה מ"ט וכו' מדחייב העני וכו' ע"ש ובמהרש"א שם. ועיי' מסברא זו בסמוך בסוגי' דבן עזאי:

הי' טעון וכו' אינו חייב עד שיעמוד וכו' פשטיו' משמע שהי' טוען בשבת עצמו. ע"מ להוציאו ואינו חייב עד שיעמוד ולאפוקי מבן עזאי דמהלך כעומד קמ"ל. וכן משמע מרמב"ם פי"ג הלכה ח' ולח"מ כ' מלשון ק' הש"ס משמע דמיירי שהי' טעון לפני' מזוי' לזוי' ע"ש. אלא דקשה אהש"ס היא גופי' מנ"ל. וי"ל מדאמר אביי והוא שעמד לפוש ממאי מדאמר מר וכו' ואי ס"ד דמיירי שטען על מנת להוציא וקמ"ל שהנחה האחרונה צ"ל לפוש א"כ היינו ממש דאמר מר סוף ד' אמות לפוש חייב. ומאי מדאמר מר דקאמר. כאילו בא למילף דין חדש מדברי מר. הלא היינו הך בעצמו. אע"כ אביי היה מפרש דברי ר' יוחנן במפנה מזוית לזוית. ועד שיעמוד רוצה לומר ויעקור אח"כ. ואשמועי' אביי דעקירה בעי מהנחה שהיה לפוש ולמד מדמר דבעי' הנחה שאחר עקירה עומד לפוש דוקא. וה"ה וכ"ש הנחה שממנה תהי' עקירה שצריכה שתהיה בעומד לפוש דוקא. ומשו"ה ניטר ש"ס להקשות האר"י חדא זימנא עד דאמר מימרא דאביי תחלה. ומיהו יל"ד אביי גופי' מנ"ל דלמא באמת יתפרש ר' יוחנן כפשטי' וכמשמע מרמב"ם באמת. ואתי' לאפוקי מדבן עזאי. ומזה משמע קצת דס"ל לאביי כשיטת הרי"ף מדמפרש ר' יוחנן לדבן עזאי במושיט וזורק ש"מ ס"ל הילכתא כבן עזאי ודלא כהרשב"א שבתוס' דכ' דמההוא דמפנה חפציו משמע דלר"י ליתא לדבן עזאי וכ"כ ר"ן. ואינו מוכרח כאשר יבואר לפנינו בעז"ה:

ההולך מחנות לפלטי' דרך סטיו וכו' מסקי' מודה בן עזאי בזורק ומושיט ואמנם בירושלמי פליגי אמוראי דלחד מ"ד פליג נמי בזורק ומושיט. והטעם מבואר לכאורה דס"ל לא אשכחן כה"ג במשכן דחייב. אך לש"ס דילן צריך ישוב כיון דמודה בזורק ש"מ דהוה במשכן צידי ר"ה כמ"ש תוס' שכן דרך נוטה אהלי' לעשות חפופי' ביתידות אהלי'. א"כ קשה מ"ט פוטר במוציא משום דמהלך כעומד מה בכך כיון שכך היה במשכן ועל הוצאה כזו נאמר אל יצא איש ממקומו ללקוט המן. ואיש ואשה לא יעשו עוד מלאכה להביא. והלא מושיט למעלה מיו"ד אע"ג דבעלמא הוא אויר מקום פטור מ"מ כיון שכך היתה עבודתם במשכן חייב מכ"ש הכא וצ"ע לכאורה. וצריך לומר אע"ג שכן דרך אוהלי' להיות להם חפופו' ויתידות מ"מ אין הכרח שהיה לכל אהליהם כן ועוד באהל שהיה לו חפופי' אפשר שלא היה בכל סביבותיו. והיה אפשר לצאת ממנו בצד א' מבלי שיעבור דרך סטיו. וע"כ לרבנן דמסברא מהלך לאו כעומד דמי וראוי להתחייב בעובר דרך סטיו. לא תיקשי היכן אשכחנא כי האי גוני דחייב. דודאי הי' כן ברוב אוהלים. ונאמר דגם על אותן אוהלים היה קפידא דאל יצא. ולא יעשו עוד מלאכה. אך בן עזאי ס"ל מסברא מהלך כעומד. ולכן נהי בזורק ומושיט חייב בכל ענין דהרי אשכחנא כי האי גוני במשכן מ"מ במוציא נאמר דמרע"ה לא קפיד אלא שלא יוציאו מהאהלי' שלא היה להם חפופי' אבל באהלים שהיה להם חפופי' ומוציא דרך החפופי' על זה לא הקפידה תורה כיון דמסברא מהלך כעומד:

ועיי' לקמן צ"ב ע"ב מתני' דלא כבן עזאי ע"ש נראה סתמא דסוגי' כמ"ד בירושלמי דפליג בן עזאי גם בזורק ומושיט דאל"ה הו"מ לאוקמי מתני' אפי' כבן עזאי ומיירי שהוא עומד בפנים ומושיט לחוץ וטעמא דנח באסקופה הא לא נח חייב אפי' לבן עזאי ואין לומר א"כ פשיטא ומאי קמ"ל דטובא קמ"ל לאפוקי ממ"ד בירושלמי דפליג בן עזאי גם בהא משום דלא הוה הכי במשכן אע"כ סוגי' דהתם לא נחית לכך. אבל לקושטא דמילתא אתי' הך מתני' אפי' כבן עזאי ולק"מ קו' פ"י דשמעתין מסתם דמתני' דלא כבן עזאי וכבר עמד הרז"ה פרק בתרא דעירובין ומייתי לי' הרא"ש שם סי' ג'. וע"ש בעירובי' צ"ח ע"א המעיין שם יראה דגם התם ליכא סתם מתני' כבן עזאי. דהרי לא צריכי לאוקמי כבן עזאי אלא משום בריתא דמייתי התם אביי לחלק בין תוך ד' לחוץ לד"א ע"ש אבל מסתם מתני' אין שום הכרע והרי"ף לא העתיק הך בריתא כלל ע"ש ויבואר במקומו אי"ה:

ובן עזאי פוטר מ"ש תוס' בירושלמי משני בקופץ לכאורה צ"ע תינח מעביר ד"א לבן עזאי יש לומר בקופץ. אך זורק ד"א לר"ע דקלוטה מאי איכא למימר. וי"ל דירושלמי לטעמי' דס"ל ר"פ הזורק דזריקה ד"א הוה במשכן שזרקו מחטיה' וא"כ לק"מ אפי' אם יהיה קלוטה בתוך ד"א כמי שהונח על כל אמה מ"מ כיון שכך היתה זריקה במשכן מיתייב כך. אך ש"ס דילן ס"ל התם בין מעביר בין זורק לא הוה במשכן רק הילכתא גמירי לי' וכן הקשו תוס' גם מקלוטה. ותי' בחדא מחתא דהכי גמירי הילכתא וק"ל:

מהלך כעומד דמי כ' תוס' ונראה לרשב"א לר"י דאמר לעיל המפנה חפציו וכו' מלשון זה משמע דלא ברירא כולי האי דתלי' הך דמפנה חפציו בהא דבן עזאי והיינו משום די"ל מהלך הוה כעומד אי הי' תחלת עקירה לשם כך. אבל אי היה תחלת עקירה לפנו' חפציו. לא הוה שינוי מחשבה אלא בעומד לפוש ומתבטל מחשבתו הראשונה ע"י העמידה. ושוב עוקר ע"מ לצאת. אבל כשאין שום שינוי בין תחלת עקירה שהיתה ע"מ לפנות חפציו. ובין היציאה לר"ה. אע"ג דהליכה הוה כעומד מ"מ אינינו גורם שינוי מחשבה. לכן כ' הרשב"א שאין נראה לו לחלק בכך. ומייתי ראי' מר"פ אלו נערות ל"א ע"ב. ויראה דהרשב"א מפרש כמפרשי' דשינויי' דהתם דבן עזאי הוא קאי אמפנה חפציו דלעיל. אך רש"י התם לא פי' כן אלא דלעולם מפנה חפציו גם לבן עזאי פטור ומטעם שכתבתי לעיל. והתם מיירי בעוקר ע"מ לצאת. ומ"מ לק"מ הא עקירה צורך הנחה כיון דמהלך כעומד א"כ על כל פסיעה ופסיעה הוה עקירה חדשה. ועקירה הראשונה שהגביה לגנוב לא מיחשב צורך הנחה אחרונה כיון שהיו כמה הנחות בנתיים דהרי מהלך כעומד ע"ש בלשון רש"י ותראה כי כן הוא ועיין שיטו' אלו מבואר בשיטה מקובצת שם. וצריך דגרע מגונב חלבו דהגבה הוה צורך אכילה. אע"ג בשעת הגבה לא הוה שום התחלה לאיסור אכילה מ"מ מיחשב צורך אכילה טפי מעקירה ראשונה צורך הנחה אחרונה כיון דהוה הנחת ועקירות אחרות בנתיים דהרי מהלך כעומד כך צ"ל. מ"מ לפירש"י אין שום הכרע שיחלוק ר' יוחנן אדבן עזאי ולק"מ אהרי"ף דמשמע דפסק לדבן עזאי ופסק נמי הך דמפנה חפציו עיין בכל זה:

ודע דלשיטת רשב"א י"ל לבן עזאי טעמא דשופר ולולב בשבת לא לאו משום שמא יעברנה אלא שמא יוציא ועפ"י מ"ש רש"י ר"פ לולב וערבה וכמ"ש כפו' תמרי' שם בשם הרא"ם בביאורי סמ"ג אך לרי"ף ורש"י דבן עזאי נמי ס"ל כר' יוחנן דמפנה חפציו. עכצ"ל מודה בן עזאי במעביר דהילכתא גמירי לי' ודלא כירושלמי עיי' וק"ל:

ודע דהתוס' שם בשם ר"י ס"ל דבתר דגמירי הילכתא במעביר ד"א דמהלך לאו כעומד שוב בכל הלכות שבת לא הוה כעומד בעובר דרך מקום חיוב ורק בעובר במקום פטור הא דנשארה הסברא מהלך כעומד ועיי' מהרש"א שם. ותמהני מה יענה ר"י אזורק לר"ע דקלוטה וכי נימא נמי כיון דהילכתא גמירי בזורק ד"א לא אמרי' קלוטה. שוב לא אמרי' קלוטה כלל אלא בעובר דרך מקום פטור. א"כ בטלת קלוטה לר"ע וצ"ע:

ואמנם תו' דשמעתי' לא ילפי ממעביר דשאני הכא דגלי קרא רצונו לומר גלי הילכתא. אבל אין כוונתו כיון שהיא הלכה לא נילף מיני' בנין אב ומה מצינו דליתא עיי' בכללי סוגיו' שבסוף ס' באר יעקב סי' כ"ב דלתו' אפי' היקש ילפי' מהלכה דוקא ק"ו אין דנין ע"ש אלא הכונה כמו שאני הכא דגלי קרא. ועיי' סוכה י"ח שאני טומאה דהילכתא גמירי פי' דלא נימא בי' לבוד כלל לא באמצע ולא בשום מקום. וכ"כ מג"א סי' תק"ב סק"ט. אבל אי הוה הילכתא דלא נימא באמצע לבוד. הוה ילפי' מיני' ועיי' היטב בספר קרבן נתנאל פ"ק דסוכה סי' ל"ג:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף