הכתב והקבלה/בראשית/לב

הכתב והקבלה בראשית לב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וילך וישב בשאר מקומות נאמר וישב לחוד בלא קדימת וילך, וישב אברהם אל נעריו (וירא כ"ב) וישב ארצה מצרים (שמות ד׳:כ׳) וכאן הקדים לפניו וילך, וכן בבלעם (בלק כ"ד כ"ה) נאמר וילך וישב למקומו, ואפשר שבא כן להורות שהיה באלה הליכה כלומר ריחוק ממקום שהיה בו אל מקום שאליו, והיה בהם גם השבה כלומר חזרה אל המקום שיצאו ממנו, כענין ודוד הולך ושב לראות את צאן אביו (שמואל א י״ז:ט״ו) שטעמו שלא קבע דוד ישיבתו בבית שאול אבל הי' הולך ושב מביתו לבית אביו (עמ"ש שופטים כ' ה' וילך וישב לביתו), והנה בלעם בהלכו כעת מבלק לביתו שב אח"כ עוד הפעם נגד ישראל במלחמת מדין, כדכתיב (מטות ל"א ח') ואת בלעם בן בעור הרגו (ע"ש רש"י ובפסוק ו' שם) לכן נאמר בו וילך וישב למקומו, שהיתה ההליכה לביתו רק הליכה זמנית ולפי שעה, כי אח"כ חזר ושב להתנגד לישראל. וכן כאן בלבן אמר וילך וישב, שהליכתו לביתו כעת לא היתה רק לפי שעה כי חזר עוד לשוב לעשות תחבולות מרמה נגד יעקב, כמוזכר בספר הישר, אחר שעבר לבן מאת יעקב מהר ושלח את בעור בנו בן שבע עשרה שנה ועמו אבי חורף בן עוץ בן נחור אל ארץ שעיר אל עשו לעורר אותו לבוא על יעקב להרגו, ויעש עשו כן ויקבוץ את כל חילו וילך לקראת יעקב, והדבר בא עד רבקה אם יעקב, ותמהר ותשלח שבעים ושנים איש מעבדי יצחק לעזור ליעקב, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה לעמוד לי מאת אלהים זה, ויקרא יעקב את המקום ההוא מחנים. ע"כ:

ז

אל אחיך וגו'. שהיית אומר אחי הוא אבל הוא נוהג עמך כעשו, עודנו בשנאתו (רש"י מב"ר), ורמזו רז"ל בזה אל כלל גדול בדקדוק הלשון מיוסד על אדני הגיון כמ"ש המעמר. מנהג הלשון שאם יבא המתואר לפני תואריו יבוא סימן היחס רק במתואר לבדו, כמו ברחל בתך הקטנה, אבל אם יקדמו התארים למתואר יבא היחס גם בתארים וגם במתואר, כמו כאן, וכן עם בני עם יצחק, את בנך את יחידך וכדומה, ומה שבא בעבדי איוב, ומי כעמך ישראל (דה"י א' י"ז), שם הוא ע"ד מושך עצמו ואחר עמו, והעד כי (בשמואל ז' כ"ג) נאמר כעמך כישראל, והסבה הזאת היא כי מאחר שהוא מדרך לשון עברי כאשר אמרנו להקדים תמיד המתואר ואז כיון שנתייחס השם העיקר שוב א"צ התארים הדבוקים לייחס, אולם אם יבואו התוארים לפני השם אז נחשוב כל חלק וחלק למאמר בפ"ע, והפעל מוסב על כולם כמו כאן כאלו יאמרו באנו אל אחיך אולם לא כן הוא רק באנו אל עשו, וכן פירש"י ז"ל על קח נא את בנך שאמר אברהם שני בנים יש לי וכו'. ע"ש, הרי שהבין שהם מאמרים שונים, וכן דרשו חז"ל בב"ר על עם בני עם יצחק, עם בני אע"פ שאינו יצחק ואף כי שהוא יצחק, ויען במקומות האלה המתואר והתארים הם מאמרים נפרדים לזה ראוי שיבוא היחס בכל אחד ואחד:

וגם הלך. לא בלבד ראינו שלא היתה בעיניו כל בשורה מוצאת ולא מצאת חן בעיניו כאשר הגדנו לו את עשרך אבל נהפוך הוא, הוא הולך לקראתך עם ד' מאות איש ואין זה אלא להלחם עמך, כענין ויצא אדום לקראתו בעם כבד (ע' רע"ם), ולפי"ז מלת וגם פי' כמלת אדרבה (פיעלמעהר), אשר יורה על הפך הקודם (כמ"ש בבלק בגם אותכה הרגתי):

ט

והכהו. לא אמר והכה אותה בל' נקבה כאשר התחיל מחנה אחת, כ"א והכהו ל' זכר, כי מוסב גם על עשו, שבהתחלת עשו להכות במחנה יעקב, אין ספק כי גם היא תעמוד נגדו להכות אותו (געגענזייטיג שלאג), ויעקב הכין עצמו למלחמה, והנלחמים זע"ז כל אחד מהצדדים יכם מן הצד שכנגדו, עד התגבר אחד מהם לנצח את חברו. והיתה מחשבת יעקב, שבעוד הלחמם יחד להכות אלו את אלו, תביא המחנה הנשארת להיות לעזר ולמפלט אל המחנה הראשונה, ולהיות מחנה זו מיועדת לפעול פעולת העזר והפליטה, לכן אמר בה לשון זכר "הנשאר" כמנהג בכל משפיע:

לפליטה. לפי שהכין יעקב עצמו למלחמה יתכן שיהיה טעם לפליטה כמו לפליטת אחרים כלומר למפלט אל המחנה שיפול האויב עליה לקום בעזרתה ולישועתה ע"ד לפליטה הנאמר ביוסף:

יד

מן הבא בידו. ממה שהוא ברשותו ולא ממה שאינו ברשותו, כלומר אף שהודיעו מלפנים שיש לו צאן עבד ושפחה, לא שלח לו כ"א מין בהמות, לא מן העבדים והשפחות, כי אלה אין לו רשות להוציאם מביתו אשר התרגלו בו להיות בכלל עובדי ה' להכניסם לבית עובד אל נכר (רא"ש):

יט

לעבדך ליעקב. יתכן מדלא אמר מעבדך שחששת יעקב היתה שמא יחזיק גם בעבדים ושפחות מוליכי המנחה, כי יחשוב עשו שגם הם בכלל המנחה, לכן צוה עליהם להשיב על שאלת למי אתה, לעבדך ליעקב, פי' נשארים אנחנו עבדים ליעקב, ורק המנחה היא שלוחה לעשו לא אנחנו ומטעם הנזכר (הנ"ל):

כ

במצאכם אתו. שתי תיבות אלה מיותרות לגמרי, כי הוא מובן מאליו שהדבור אל האדם לא יהיה כ"א בנמצא אתו, גם הניקוד בא כאן ע"ד הזרות (כמ"ש הר"ש ב"מ), דמהראוי במצאכם מ"ם קמוצה הצד"י בשו"א והאל"ף בח"פ, ע"מ כשמעכם את קול השופר, כתפשכם את העיר, והוא מקור מן הקל עם כנוי הנמצאים מנל"א. לכן נ"ל שהוא מנחי פ"י ע"מ מוצאיהם למסעיהם (במדבר ל״ג:ב׳) ושרשו יצא, והוראתו על היציאה מן הרשות, כמו ויצא ממכר בית, יצא לחפשי, וכן נאמר על היציאה מן הכלל כמו יצאו אנשים בני בליעל, ובי"ת של במצאכם הוא לשון בעבור, כמו הלא ברחל עבדתיך, ומלת אותו לשון ממנו כמו ירא אנכי אותו ותרגומו דחיל אנא מניה, וכן המה יצאו את העיר שהוא מן העיר, והרבה דומיהם, וטעם המקרא, שהודיע יעקב למוליכי המנחה טעם אזהרתו אותם לדייק בלשונם בתשובתם על שאלת עשו, והוא:

במצאכם אותו, פי' בכדי שתוציאו א"ע ממנו, לבלי היותכם בכלל המנחה, ומטעם הנזכר מקודם, וסרה בזה זרת הניקוד:

כג

שתי שפחתיו. לדעתי לא קראן שפחות לפחיתותן רק למעלותן כי באמת לא היו בלהה וזלפה שפחות מנשואין ואילך, ולא שיעבדו רחל ולאה בהן כי הסכימו להיותן משוחררות, כמבואר ביב"ע ושחררת ית אמתה בלהה ושחררת ית זלפה אמתה ומסרת ליה לאנתו (ועי' פי' הרע"ס בויצא בלידת דן), וקראן הכתוב שפחות גם אחר נשואין להודיע מדת ענותנותן, כי אף שנתרוממו להיותן שוות לגבירות בנשואין, לא גבה לבם ולא רמה רוחם להתנשאות, והחזיקו עצמן שפלות במדרגה נגד הגבירות וכאילו היה שפחות כמקדם, וכבר נקרא האיש אדון על אשתו כמו שאמרה שרה על אברהם ואדני זקן; ולזה שנו המתרגמים אונקלס ויב"ע ולא תרגמו פה מלת שפחה אמתה כבשאר מקומות, רק תרגמו לחינתא והוא תרגום של פילגש, וכן ובאהל שתי האמהות (בויצא), וכן ותגשנה השפחות (לקמן ל"ג ו') תרגמו לחינתא, ואמנם אין כוונתם בזה שהיו בלהה וזלפה פילגשים, כי הכתוב קראן סתם בשם נשים, ככתוב (בוישב) בלהה וזלפה נשי אביו, ולא כנו אותן בשם פילגשים רק בערך רחל ולאה שהיו עיקרות הבית: כמ"ש הרמב"ן בפילגש אברהם שבערך שרה היו כל נשיו אצלו חשובים כפילגשים, לפי שאין זרעם ביורשיו אינן נחשבות לו לנשים, ע"ש. וכמו שמחלק המקרא גם בין רחל ולאה לקרוא את רחל בשם אשת יעקב (ויגש מ"ו י"ט) ובלאה לא הזכיר שם אשת יעקב לפי שרחל היתה עיקרת הבית, ככה עשו המתרגמים לכנות את אלה בשם פילגש בערך הגבירות הראשונות לא להיותן פילגשות באמת, (ומ"ש וישכב את בלהה פילגש אביו הוא באמת חטא ראובן כמש"ש). ודע כי עיקר הוראת שם שפחה הוא לשון התחברות (געזעללשאפטערין), והוא מענין שם משפחה שהוא לשון התחברות וקרבת בני אדם שהם משרש ויחס אחד, ככה השפחה ע"ש התחברותה והתלוותה עם הגבירה להיותן שתיהן עזר לאדון הבית, וגם האשה עצמה מחוייבת כמה מלאכות לעשות לבעלה, ויתכן לקרותה מטעם זה בשם שפחה, והנה בת שבע אמרה לדוד נשבעת לאמתך:

כז

ברכתני. תברכני מבעי ליה מאי ברכתני אם אודית על אינון ברכאין דברכני אבא ולא תהא מקטרגא לי בגינייהו. וכן ויברך אותו שם, דאודי לי' על כלהו ברכאין דברכיה אבוי (מכדרשב"י, וכ"כ רש"י). לפי"ז מלת ברכתני הוא מן הפעלים המייחסים תאר הפעל בפעל (צואייגנענדע אייגענשאפט), כמו וטמאו הכהן וטהרו הכהן, ותרגומו (ווירדעסט מיר דען זעגען אנערקאננט האבען), ואין לתרגמו (מיך געזעגנעט האבען ), כי יעקב לא יבקש ברכה מאמצעי זולת מה' לבדו:

ל

ויברך. י"א שהברכה היא לא יעקב יאמר וגו' והוא כלל שאחר הפרט, ול"נ שהוא מענין ויברך יעקב את פרעה שפירש"י כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.