שפת אמת/שבת/יב/א

גרסה מ־00:02, 6 באוגוסט 2021 מאת עמד (שיחה | תרומות) (הסרת רווחים מיותרים, תיקון)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רב נסים גאון
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
חתם סופר
רש"ש
שפת אמת
גליוני הש"ס
אילת השחר

חומר עזר
שינון הדף בר"ת


שפת אמת TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png יב TriangleArrow-Left.png א

דף י"ב ע"א

בגמ' התם לא בעי לה להני משקין כו'. עי' בפי' רש"י דמחלק דנהי דכפיית הקערה חשיבא לי' אבל המשקין אינו לרצונו. אכן מסקנת לשון הגמ' הא לא דמיא כו' משמע דגם קבלת המשקין מיקרי לרצונם ועיקר הטעם בהא דאם בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן הוא משום דכפה הקערה.

ולפ"ז עיקר כוונת הגמ' דלא בעי לה להני משקין הואיל וחזינן דכפה הקערה. וכ"מ בתוס' ד"ה כל אצולי כו'. וכ"מ ברש"י עצמו ד"ה שירד דלף כו' דכל היכי שרוצה לקבל המים בחלל הקערה אע"ג שאינו אלא כדי שלא ירד על הכותל מ"מ הוי רצון לקבל. ודוקא בכפה הקערה לא הוי רצון. וכ"כ בחי' הר"ן א"כ צ"ל דדברי רש"י כאן הם רק לרווחא דמילתא וצ"ע:

שם בגמ' הא לא דמי אלא לסיפא עריבה שירד הדלף לתוכה כו'. נראה לפרש דהכא נמי מיירי שהי' כוונתו לאצולי טינוף אלא שהי' לו צורך בעבור זה לקבל המים דהיכי דבא להציל שלא ילקה הכותל במקום ירידת המים דיו בכפיית הקערה ע"פ. אבל לפעמים צריך דוקא לקבל המים שלא תלך להלאה וילקה שם הכותל. או שרוצה שלא תטנף חצרו ומעמיד הקערה שתקבל כל המים וכשמתמלאת שופך אותה לחוץ וחוזר להעמידה. ובהכי איירי התנא הכא ודמי שפיר לכיס של הזב כיון דרוצה בקבלת המים אלא דכל עיקר הקבלה נצרך לו בעבור אצולי טינוף כנלע"ד. וכ"מ לשון המשנה שם ובפי' המשניות להרמב"ם שם במכשירין ע"ש. אבל פי' רש"י קשה להולמו ובתוס' הי' אפשר לפרש כמ"ש אך סוף לשון התוס' (בסוף ד"ה כל) משום דאחשבינהו קבלתן לא מתיישב שפיר:

שם בגמ' הא ר"ש כו'. עי' בתוס' לקמן (צד. ד"ה ר"ש) משמע דאף בזב בעל ב' ראיות דצריך למנות ראיותיו פטור לר"ש. ומכאן מוכח כדבריהם דאי נימא לפרש הכא מטעם אצולי טינוף אבל אי צריך לבדיקה ולספירה חייב א"כ הו"מ לאוקמא אידי ואידי כר"ש וכאן בב' ראיות וכאן בג' ראיות. וגם לשון אלא לא מתיישב אי נימא כנ"ל. אבל יש לעיין למה נקרא א"צ לגופה כיון דצריך הכיס לקבל לתוכה הזיבה אטו יהי' פטור במוציא קערה לר"ה לקבל מי גשמים וכדומה. [ובפירוש אמר רבא לקמן (צד:) דמודה ר"ש במוציא מר לחפור בו דחייב ע"ש] ונלע"ד דהטעם הוא דההוצאה מרשות לרשות צריך להיות נצרך לגופה. ואה"נ ברוצה לקבל מי גשמים ברה"ר חייב כיון דצריך לו להוציא הכלי כדי לקבל שם. אבל הכא דלא איכפת לי' באיזה רשות הוא דבכ"מ שהולך מוליך הכיס עמו. לכך הוצאתו מרה"י לרה"ר נקרא א"צ לגופה שאין לו צורך להוציא לרה"ר אלא משום שהוא עומד שם ובע"כ הזיבה נמשכת עמו מיקרי שפיר א"צ לגופה כנ"ל. ועי' בחי' הר"ן שנדחק ג"כ בזה:

שם בגמ' יוצא אדם בתפלין כו' למשמש בכל שעה כו'. וקשה הא גם ביוצא בתפלין בשבת פטור דתכשיט היא כדמוכח בעירובין ר"פ המוצא תפלין דהתירו להכניס זוג זוג הואיל שמכניסן דרך מלבוש והוי תכשיט כדפי' רש"י שם. א"כ כיון דקיי"ל כרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה א"צ לטעם זה דמידכר דכיר להו. ושוב ראיתי בחי' הרשב"א שהקשה כן ע"ש. [ועי' בב"י (סי' רנ"ב) מ"ש בזה] והי' אפשר לומר לענ"ד דבאמת כיון דקי"ל דשבת לאו זמן תפילין הוי כמשאוי אבל התם במוצא תפילין מאחר דהתירו לו שוב הוי באמת תכשיט דבאמת התפילין הם אות אלא דבשבת א"צ אות ויש איסור ג"כ בהנחתו כמבזה את השבת. אבל כשהתירו לו הוא שפיר תכשיט. משא"כ הכא כשמוציאן בשוגג בלי היתר חכמים שפיר הוי משאוי. ולפ"ז המוציא תפילין בשוגג בשבת חייב חטאת [והא דתנן לקמן (סא.) ולא בתפילין כו' ואם יצא אינו חייב חטאת. אתי כמ"ד שבת זמן תפילין וכלישנא קמא דר"ס בגמ' שם ועי' מ"ש לקמן]. אבל אין משמעות הפוסקים כן. לכן נראה לפמ"ש התוס' לעיל במשנה דהא דחיישינן שמא ישכח ויצא היינו דישכח השבת. א"כ הכא נמי י"ל דישכח בלילה שהוא שבת וכיון שיראה שחשכה וסילק התפילין ברה"ר יטלם בידו ויוליכם לביתו כמו שעושה בחול כשחשכה הלילה דמוליכן לביתו. לכך צריך הטעם דדכיר להו ויסלקם מיד בהתחלת בה"ש דאז זוכר את השבת כדכתיבנא לעיל בתוס' הנ"ל. ואפשר עוד לומר הא דתפילין הוי מלבוש אינו אלא בזמן שהיו הולכין בתפילין כל היום. אבל האידנא שאין מניחין אלא לקיים המצוה י"ל דלא הוי דרך מלבוש וצ"ע לדינא בזה. ולכן צ"ל הטעם משום דחייב למשמש להתיר אפי' אם לא יהיו דרך מלבוש כנ"ל. [אך לפ"ז האידנא שאין מניחין תפילין כל היום אין להתיר להמוצא תפילין בשבת להכניסן זוג זוג כיון דהוי משאוי. ואין כן משמעות הטור וש"ע (סי' ש"א סעי' מ"ב) וכ"מ במג"א שם דגם לדידן שרי להכניס ע"ש]:

שם בגמ' תניא כו' חייב אדם למשמש בבגדו ע"ש עם חשיכה. הי' נראה לפרש עם חשיכה דוקא ולא סמוך לחשיכה כיון דלא הוי השתא אלא איסור דרבנן לצאת כשיודע בבירור שיש לו איזו חפץ בבגדו משום שמא ישכח ויצא משתחשך. אין לנו לחייבו למשמש בבגדו שמא כרוך בו שום דבר אבל בטור ושו"ע (סי' רנ"ב) כתבו גם בזה סמוך לחשיכה וא"י מנ"ל הא. ואפשר דגם כוונתם אינו לחצי שעה קודם כדלעיל בלא יצא החייט אלא משום דלכתחילה יש לעשותו עכ"פ קודם ביה"ש לכן נקטו לשון סמוך וצ"ע:

שם בגמ' איבעיא להו לא יפלה א"כ ביום שמא יהרוג ור"א היא כו' ההורג כינה כו' א"ד תרוייהו שמא יטה. י"ל האיבעיא לענין לאסור ביום בלבד כמשמעות לשון רש"י שכ' וביום נמי עסקינן כו' אלמא דפשוט להו דשמא יטה וודאי שייך במפלה כליו אלא דמספקא להו ביום אי שרי. וא"כ לדינא ליכא נ"מ כיון דלא קיי"ל כר"א דההורג כינה חייב. אך י"ל הנ"מ לענין פרעוש דלכו"ע ההורגו חייב כמ"ש התוס' אי אסור לפלות ביום. אכן לדעת הרמב"ן ורשב"א דהמצוי בבגדים אינו בכלל פרעוש אין נ"מ כלל בבעיא זו.

אבל אפשר לפרש האיבעיא לענין גזירה דשמא יטה גופי' דאפשר לא גזרו שמא יטה אלא בקריאה. ומתני' דלא יפלה את כליו איירי ביום ור"א היא וממילא לדידן דלא קיי"ל כר"א מותר גם לאור הנר. וכל הני מילי דאסרינן לקמן לאור הנר הוא למסקנא דתרוויהו שמא יטה. אבל בס"ד אפשר לומר דלא אסרו אלא קריאה [דצריך עיון יותר משאר דברים]. והי' מיושב בזה סמיכות מימרא דר"י א"ש דאפי' להבחין בין בגדו לבגדי אשתו אסור. דלכאורה לא הו"ל להפסיק בהא קודם סיום דינים דמפלה כליו אלא מה"ט דמשום דמסיק כאן דגם במפלה כליו אסרו משום שמא יטה ולא קריאה דוקא לכך אמר ר"י א"ש הכי. אבל בוודאי פי' רש"י אמת.

וי"ל קצת ראי' לפירש"י מדפשיט אח"כ מברייתא דאין פולין לאור הנר ואין קורין כו' ואלו מן ההלכות כו'. ולכאורה אין מובן אריכות הסיפא דמייתי הש"ס הכא דסגי ברישא דקתני דאין פולין לאור הנר. אבל לפרש"י מיושב דלא הו"מ למיפשט מרישא די"ל דהכל אמת דמתני' ר"א היא ואוסר גם ביום וברייתא רבנן היא ואוסרין רק בלילה. כיון דלאור הנר פשיטא לגמ' דאסור לכו"ע והאיבעיא הי' רק על ביום. ומעיקרא דמייתי ברייתא דקתני אין פולין ואין קורין לאור הנר פשיט שפיר כיון דנקיט סתם אין פולין ומיירי לאור הנר ממילא נמי לישנא דמתני' הגם דסתומה היא תפרשנה כמו הברייתא והוי רק גילוי מילתא. והיינו דדחי מי אלימא ממתניתין. אבל מהכא לא הו"מ למיפשט כנ"ל. להכי מביא הסיפא ואלו מן ההלכות כו' דמוכח מזה דאין פולין שהי' בכלל הלכות שנמנו שם איירי לאור הנר א"כ תנא דמתני' ג"כ כוונתו כך כנ"ל:

שם בגמ' אר"ה כו' מולל וזורק וזה כבודו כו'. עי' בחי' רשב"א ובר"ן דס"ל לר"ה כב"ה לקמן ולכך רק משום כבודו לא יהרוג אבל מדינא שרי ושכן היא דעת הרי"ף ע"ש. ואני מוסיף די"ל דגם הת"ק גופי' דאמר ובלבד שלא יהרוג מפני הכבוד היא דלמה לנו לאפושי פלוגתא. ונ"ל שכן הוא גם דעת הרמב"ם (פי"א מה"ש) אבל הרא"ש יש לו שיטה אחרת דבמפלה כליו דאיכא נמי פרעושין גזרו ואסרו הריגה דכינה אטו פרעוש כת"ק דאבא שאול. וב"ה דמתירין היינו במוצא כינה לא ע"י פילוי או במפלה ראשו כיון דבראש ליכא פרעושין מותר להרוג כינה. ומסייע לי' מדברי הרמב"ם ע"ש. אכן אין לשון הרמב"ם מורה כן ואח"כ ראיתי שגם הה"מ פי' ברמב"ם כשיטת הרשב"א הנ"ל. ותמהני על הב"י שהעתיק בשו"ע (סי' שט"ז) שיטת הרא"ש בלחוד אף שהרמב"ם ורשב"א לא ס"ל הכי וגם הרי"ף נלע"ד שלא פי' כהבנת הרא"ש:

שם בגמ' רבא שדי להו לקנא דמיא. להמפרשים[1] דכל הני מילי דרבנן בחול איירי קמ"ל דרבא החמיר ביותר מפני הכבוד ולא הרגן בידים וגם לא מללן אלא שדינהו למים. ובזה מיושב הא דלא מייתי הרי"ף הא דרבה מקטע כו' משום דס"ל כרבא לענין זה שלא לדחות דברי ר"ה מכח הא דרבה ורב ששת. והא דרבא החמיר ביותר שלא למלול ג"כ בזה לא פסק כן די"ל דרבא לעצמו החמיר טפי. אבל להמפרשים דבשבת קאי א"כ ע"כ רבא ס"ל נמי דשרי להרוג א"כ מה לי בהא דשדינהו למיא. וצ"ל דאע"ג דעיקר הדין בשבת מ"מ קמ"ל אגב אורחי' דזה כבודו לרבא גם בחול. וכ"ז כתבתי מפני שראיתי מ"ש במג"א (סי' שטז) דאפי' להפוסקים דאסור להרוג כינים הנמצאים במפלה בגדיו משום גזירה דפרעוש מ"מ מותר לזרקן במים וכ"מ בגמ' ע"ש. וזה תימא נהי דגוף הדין אפשר אמת מטעם דבזריקה למים ליכא כ"כ גזירה אטו פרעוש דאין דרך להרוג פרעוש הקופצת ע"י זריקה כיון דהיא קופצת. אבל מ"ש ראי' ממשמעות הגמ' תמוה דנראה שהבין המג"א דרבא ס"ל להרוג אסור אבל לזרקן במים מותר ואין נראה כן פשט לשון הגמ' דא"כ לא הוי עריב ומייתי הא דרבא בין רבה ור"ש והא דרב נחמן כיון דהם מתירין והוא אוסר. וכן הוא משמעות כל הראשונים להמדקדק בדבריהם דרבא מתיר הוא ולא אוסר ותו דאי רבא אוסר הו"ל לפסוק כמותו וא"כ ליתסר גם במפלה ראשו דבהכי איירי רבא כמבואר ברא"ש. וע"ש בא"ר שהקשה כן על המג"א מזה ובתוס' שבת ובמחה"ש שם שניהם כוונו לדבר אחד. אבל קושיא דילן קמה וגם נצבה והנלע"ד כתבתי:

בתוס' ד"ה שמא יהרוג. פי' הר"י מאורלייניש דבפרעוש הרוחשת לכו"ע חייב והר"ת פי' דבקופצת לכו"ע חייב. וקשה לתרוייהו למה מוקי מתני' כדר"א הא י"ל דמתני' מיירי בפרעוש דלכו"ע חייב. וצ"ל דס"ל להר"י דחשש שמא יהרוג לא שייך ברוחשת דסגי בהשלכה ואין דרכו להרוג אלא הקופצת שלא תחזור ותקפוץ אליו. ולר"ת צ"ל איפכא דבקופצת לא שכיח להרוג דכשמוצאה מיד קופצת מבגדו. או י"ל לר"ת דלא יפלה כליו לא משמע בקופצת אלא ברוחשת דשכיחי בבגדים כנ"ל. [אכן מדברי הרא"ש משמע דבמפלה כליו כוונתו להסיר גם פרעוש הקופצת. ויש לחוש ג"כ שמא יהרוג אותה ע"ש. ולדבריו שוב קשה כנ"ל] ובחי' הרשב"א ראיתי שהעלה מטעם זה דשני המינים אינם בכלל פרעוש לא רוחשת ולא קופצת ע"ש:

בד"ה נוטל וזורק כו'. וגזר מלילה דכינה אטו מלילה דפרעוש כו'. וה"ה דהו"מ לגזור מלילה אטו הריגה דכינה והריגה דכינה אטו הריגה דפרעוש. וצ"ל דבאופן זה נראה להם יותר כמו חדא גזירה. והנה לפי' התוס' נמצא דפרעוש באמת אסור לפלות ולזרוק לכו"ע. אכן לפי' רש"י דגם לאבא שאול דס"ל דהורג כינה חייב אעפ"כ שרי לפלות כמ"ש התוס' דלא קאי מסקנא הכי פי' דדוקא לס"ד דגמ' דפי' דמתני' לא יפלה ביום הוי ס"ל לר"א גזירה זו. אבל למסקנא דלא יפלה דמתני' פי' בלילה לאור הנר שוב גם לר"א דמחייב בהריגה מ"מ לפלות ביום שרי. ולפ"ז גם בפרעוש שרי לפלות. ולפי' התוס' של פרעוש אין פולין אף ביום. מיהו מלילה גם לרש"י אסור בפרעוש כיון דת"ק דפליג על אבא שאול הוא משום דס"ל דהורג פטור ממילא בפרעוש דחייב אסור למלול. אבל י"ל עוד פי' אחר דאבא שאול מודה דהורג פטור אלא דס"ל דשבות הוי גם במלילה וכמו דאסרו הריגה כמו כן אסור למלול. ולפ"ז לדידן י"ל דשרי מלילה גם בפרעוש. ולכאורה גם לפי' התוס' קשה דאי גוזרין כינה אטו פרעוש גם לפלות נאסור מהאי טעמא א"כ גם לדידהו צריכין לתרץ דלא קאי במסקנא החשש שמא יהרוג לענין לפלות. וי"ל בדוחק דכיון דהוי גזירה לגזירה אע"ג דכולה חדא גזירה הוא מ"מ היינו דוקא במלילה דשכיחי להרוג גזרו אטו מלילה דפרעוש אבל להרוג ע"י הפלאה לא שכיח כל כך ולא הו"ל לגזור בה אטו פרעוש. משא"כ לפרש"י גזירה חדא הוי כדלעיל. ובל"ז לפי' התוס' מוכרחין לומר דפשיטא להו דב' גזירות אין לגזור במפלה אלא במלילה דאל"כ קשה למה צריכין לעיל לומר ור"א היא כדהוי בעי לפרש ולא יפלה ביום דהו"מ למימר דאתיא ככו"ע וגזרינן אטו פרעוש כמו הכא במלילה. וע"כ דס"ל דכה"ג וודאי ליכא למיגזר גזירה לגזירה כנ"ל. ואפשר עוד לומר דס"ל דלא שייך פילוי גבי פרעוש ומש"ה לא גזרו במפלה אטו פרעוש:



שולי הגליון


  1. ריב"א בתוד"ה רבה, ושא"ר.
< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף