אליה רבה/אורח חיים/שטז

אליה רבה ‏ אורח חיים שטז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] ושאר צפרים וכו'. הרי"ף והרמב"ם פרק י' הרא"ש וטור לא חילקו בין ציפור דרור לשאר עופות ותמה לחם משנה וכל האחרונים ותירוצם דחוק והנראה לעניות דעתי דסבירא ליה כמו שכתבו תוס' בביצה דף כ"ד דבביבר מקורה הוי צידה דוקא כשאין צריך מצודה אבל כשעדיין צריך מצודה כגון בבית או ביבר גדול הוי צידה ולפי זה קשה למה לש"ס לחלק בין צפור דרור לשאר עופות לחלק נמי ביבר גדול לקטן כמו שמחלק נמי גבי חיה. לכן נראה לי דפירושו דבאמת למאי דמסיק הש"ס השתא דאתית להכי חיה אחיה נמי לא קשה הא בביבר גדול וכו' חזר מתירוץ דציפור דרור ודו"ק, והנה הר"ן בשבת וביצה שם מחלק בין ציפור דרור לכן רי"ף פירש ונראה דסבירא ליה דאף בבית גדול מותר כל שאין ציפור דרור והא דהכא מצודה אסור פירשו כפירוש רש"י בביצה ודו"ק, ובזה יש ליישב תשובת משאת בנימין סימן פ"ז עיין שם או יש לומר דמודים דכל שצריך מצודה אסור אלא דאף שאין צריך מצודה כגון בית קטן אפילו הכי אסור בציפור דרור וזה נראה דעת השולחן ערוך דפתח ציפור דרור למגדל דמשמע שאר עופות הוי צידה אפילו בבית ואחר כך כתב ושאר צפרים וצבי לבית שהם ניצודים בו ודוחק לומר דהך שהם ניצודים בו קאי על צבי לבד ובאמת זה נראה דעת הלבוש דמחלק לשני בבית ושאר ציפרים אפילו לבית וכן צבי וכו' וסבירא ליה נמי כפירוש ראשון שפירשתי בר"ן ומכל מקום בסתימת הפוסקים הנזכרים לעיל צריך לומר דאין חילוק בין ציפור דרור לשאר עופות וכן משמע בספר עבודת הקודש לרשב"א דף ל"ח ומשמע דכל זה בחלונות סתומים אבל בפתוחים לא הוי צידה וכן משמע מפירוש רש"י במתניתין שם, אך קשה לי לישני ש"ס כאן בביבר שחלונות פתוחים וכאן בסתומין ויש לתרץ:

ב

[ב] שהם ניצודים בו וכו'. פירוש כל היכא דרהיט אבתריה ומטו ליה בחד שחי כלומר במרוצה אחת ובלא תחבולא וטירחא (משאת בנימין שם), ועבודת הקודש לרשב"א כתב זה לשונו בריצה אחד עד שאינו צריך לנפש עד שיגיענו הצד הארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה (ש"ס ועיין ס"ק י'), השולה דגים מן הים לתוך ספל של מים הוי צידה אבל לתוך בריכה של מים לא הוי צידה (רמב"ם):

ג

[ג] הצד צבי וכו'. כן לשון הש"ס נראה דהוא הדין שאר מינים הניצודים וכן משמע ברמב"ם וסמ"ג שם שכתבו הצד את הישן והסומא ולא הזכיר צבי אך צריך עיון שמצאתי ברוקח סימן ע"ח זה לשונו ירושלמי צבי ישן חייב דקמץ חד ופתח חד, עד כאן, משמע דוקא צבי שטבעו שלא לישון בשני עיניו ועיינתי שהוא בירושלמי פרק שמונה שרצים, ונראה לי דסבירא ליה לרמב"ם דירושלמי פליג אגמרא דידן מדפוטר שם בסומא וסבירא ליה דישן דינו כסומא אבל גמרא דידן דמחייב בסומא הוא הדין בישן וצריך עיון:

ד

[ד] או חולה וכו'. פירוש כשידוע לו כשאין יכול לזוז ממקומו כי ר"ח פירש להיפך מפירוש רש"י:

ה

[ה] זקן וכו'. או קטן רמב"ם וכן משמע בתוספתא:

ו

[ו] הוי צידה וכו'. כן כתב רמ"א בשם הכלבו וזה לשון הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו וברח מפני הכלב והוא פירש רודף אחר הניצוד או שעומד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו חייב והוא הדין בעופות, עד כאן, משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור והכלבו לאיסורא בעלמא קאמר (מגן אברהם). ותמיהני מדקאמר הוי צידה משמע דחיובא איכא וביותר תימא שלא ראה בגוף הכלבו זה לשונו, המשלח כלבים לרדוף אחר הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפשה חייב עד כאן לשונו, הרי דכתב חייב, ונראה דמה שכתב ורדף כדי וכו' היינו מעשה ונמשך אחר הרמב"ם כדרכו ואם כן גם דברי רמ"א ולבוש מפרש הכי והוא ברור. כתב בתשובת ר' יום טוב צהלון סימן רמ"ה ראה צבי ואמר לו תא ניא תא ניא ולא עשה בו מעשה ולא הכניסו למקום המשתמר ובא וישב שם עד ערב אין כאן בית מיחוש כיון שלא נגע בו:

ז

[ז] מושב לצים וכו'. ואינו זוכה לשמחת לויתן (רבה שמיני) ועיין סימן ש"ז סעיף ט"ז:

ח

[ח] אין במינו וכו'. אפילו צדן לצורך פטור תוס' ור"ן ריש פרק שמונה שרצים:

ט

[ט] שלא לסגור תיבה וכו'. השמיט מה שכתב רמ"א קטנה אלא אוסר אפילו בגדולה, וזה לשון הכלבו שלא ינעול שידה תיבה מגדל שיש אוכלין בתוכו ומצויין שם זבובים הרבה אם לא יניח להם ריוח שיצאו בו, עד כאן, ואף בחור קטן שאינו נראה לזבובים מותר וכן כתבו תוס' גבי דבורים:

י

[י] [לבוש] ויש מתירין וכו'. הב"ח החמיר כסברא ראשונה והט"ז מקיל כשיש ספק אם יש שם זבובים עיין שם, ולעניות דעתי אין להקל בקיץ במקום שיש אוכלין וכן כתב אגודה פרק משילין, והנה הבית יוסף הקשה דלא דמי זבובים לדבורים דהוי כמכניס ארי בחדר שלו וכתב הב"ח ושרא ליה מרא, דלחיובא קאמר אבל לאיסורא דרבנן איכא אף במכניס בחצר נראה לי כוונת הבית יוסף דוקא ארי דבמינו ניצוד מה שאין כן בזבובים דאין במינו ניצוד דהוי תרתי דרבנן ומכל מקום בלאו הכי יש לומר דארי אינו משומר במקום אחר מה שאין כן בזבובים דבכל תיבה משומרים:

יא

[יא] [לבוש] דבורים שמינן וכו'. כן כתב בית יוסף, הקשה מהרש"א בש"ס ביצה דף ל"ו מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קא משמע לן הרי הדבורים אין במינן ניצוד וכן הב"ח וכל אחרונים השיגו על בית יוסף בזה ולי נראה דהב"ח פירש קא משמע לן שדבורים נמי במינו ניצוד הוא ועוד הא פירש רש"י ור"ן פרק האורג דחגבים וגזין הוי במינו ניצוד כמו חיות ועופות ולכאורה הוא הדין דבורים, אך צריך עיון שראיתי דרמב"ם פרק י' וכלבו דף ק"ח כתבו דחגבים וגזים אין במינו ניצוד וכן כתב ר"י דף פ' אלא שכתב במקום גזין דגים ונראה לי שטעות סופר הוא וצריך לומר גזין דאם לא כן תימא מהא מבואר בש"ס ריש פרק אין צדין ורמב"ם וכל הפוסקים דדגים במינו ניצוד הן, ונראה לי ראיה לרש"י מתוספתא (ביצה) [שבת] פרק י"ג זה לשונו הצד זבובים ויתושין חייב ור' יהודה פוטר, עד כאן, משמע דלא פליגי אלא בזבובים ויתושין אבל בחגבים וגזין כולי עלמא מודים, אך בירושלמי פרק שמונה שרצים מצאתי ראיה נכונה לרמב"ם עיין שם, אך צריך עיון דהא בש"ס קאמר תניא הצד חגבים בשעת הטל פטור בעת השרב חייב אם לא שהיו באין הרבה יחד ואף דרצו לומר דסבירא ליה לרמב"ם דמברייתא ראשונה משמע דאין חילוק ושכן הלכה מכל מקום צריך עיון דבתוספתא וירושלמי משמע להדיא שכן הלכה וכן משמע מדפלפל בש"ס אליבא דהך ברייתא:

יב

[יב] [לבוש] מותר לפרוס וכו'. שאין כוונתו לצודן (מלבושי יום טוב), ובאמת שכן משמע בשולחן ערוך אבל צריך עיון מביצה דף ל"ו הכא במאי עסקינן דאית ביה וכו', והלא תימא ובלבד שלא יתכוין לצוד אלא אימא ובלבד שלא יעשנה מצודה, עד כאן, למה לי ולא תימא וכו' כפשטיה אתיא נמי שפיר שלא יתכוין אף דיש מקום לר' שמעון מכל מקום צריך שלא יתכוין גם מאי פריך שם פשיטא הא קא משמע לן טובא דאף בזה צריך שלא יתכוין. כתב בתשובת ר' יום טוב צהלון כשבורחין הצרעים מהכוורת ויושבין בכותל במקום קרוב ולוקחין מטה אחד ומושחין אותן במיוימ"ן ומניחין אותו כנגדן ומדברין להם דברים טובים עד שמתקבצין כולם במטה ולוקחים המטה ומכניסן לכוורת אפילו ישראל אפשר דשרי בשבת דמה שמדבר להם אינו צידה כיון שאינו חובשן ולא נותן בשבת דבק או שום דבר כדי שלא יברחו אלא עדיין יכולין לברוח כל שכן לומר לכותי:

יג

[יג] חייבים וכו'. ואם אחד יכול ואחד אינו יכול היכול חייב והשני מסייעו ואין בו ממש ופטור (רמב"ם). מותר לפתוח מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלו (מטה משה). נכנסה לו ציפור תחת כנפי כסותו יושב ומשמרה עד שתחשך (גמרא):

יד

[יד] [לבוש] ובא אחר ונעל וכו'. והרשב"א כתב שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אף על פי שעל כרחך ניצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי ואין להקל כל כך, עד כאן, והר"ן הקשה דפסיק רישיה הוא ובשלטי גיבורים כתב ליישב דעת הרשב"א ומכל מקום אין להקל (מגן אברהם). ואני עיינתי ביישוב שלטי גיבורים והוא דהא דפסיק רישיה אסור היינו שאין מתכוין ועושה דבר היתר עמו אבל אם עושה דבר היתר ויתכוין גם לדבר היתר אז אפילו עביד פסיק רישיה ומכוין גם לו שרי, עד כאן, ותמיהני דהא בסוכה דף ל"ג ממעטין ביום טוב והא קא מתקן ביום טוב ומשני שלקטן לאכילה ור' שמעון היא דדבר שאין מתכוין מותר ופריך והא מודה פסיק רישיה וכו', הרי דאף שעושה היתר ומתכוין לו עמו אסור, ועוד קשה מביצה דף ל"ו שם דפורסים מחצלת מפני החמה ואפילו הכי קאמר דפסיק רישיה הוא, ועוד קשה משבת דף ק"ג ע"א עיין שם, לכן אני אומר דאף שעושה לשמור חייב מיהו אם לא ידע שיש צבי בביתו ונעל לשמור אין צריך לפתחו ופטור:

טו

[טו] כבר ניצוד וכו'. והוא הדין כשהיה קשור בביתו מותר לנעול ואף דניצוד אחר כך אין צריך לפתוח הבית כדי שיצא כיון דבהיתר נעל (ר"ן):

טז

[טז] והולך לו וכו'. כתב תוספות יום טוב שהלך לתוך הבית דאי לא תימה הכי היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחילה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר הוא צודו, עד כאן, ותימא דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתח הפתח יהא אסור לסתמו אלא על כרחך כיון שהוא ניצוד כבר שרי דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשמרו לצבי שהיה לו מאתמול, ונראה לי דלשון הר"ן אטעתיה וכו' (מגן אברהם), ואני מצאתי בתוספתא פרק י"ג ראיה לתוספות יום טוב זה לשונו, הצד צבי בחצר שיש לה שני פתחים פטור נעל הראשון את הפתח בא שני ונעל את הפתח השני חייב והראשון פטור חזר הראשון ופתח ונעל הראשון חייב על צידה שניה, עד כאן, הרי להדיא דאם נפתח הפתח ונעול חייב אף שהיה ניצוד כבר. עוד בתוספתא שנים שצדו את הצבי שניהם פטורים צדו הראשון והניחו שניהם חייבים צדו הראשון ונתנו לשני הראשון חייב והשני פטור, עד כאן, ומה שהביא מגן אברהם ראיה מרש"י נראה לי דרש"י מיירי דניצוד מאתמול דהיינו שקשרו ובשעה שפתח ונעול עדיין קשור הוא כמו שכתב הר"ן, ובאמת דברי הר"ן משמעותן כתוספות יום טוב ומה שפירש מגן אברהם בר"ן יש להשיב עליו טובא ואין להאריך גם מה שתמה מדפותחין ונועלין פתח בבית שיש בו תרנגולים לא קשה מידי דבתרנגולים אין צידה כמו שיתבאר בסימן תצ"ד ובמה שיש צידה באמת אסור לנעול:

יז

[יז] מותר אף לכתחילה. (גמרא וטור), אסור להעמיד המצודה בשבת לצוד בו עכברים (מגן אברהם):

יח

[יח] [לבוש] כמו שיתבאר וכו'. דהיינו שהוא מלאכה שאין צריכה לגופה, וכתב מגן אברהם דלרמב"ם בסעיף שאחר זה הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו דהא אין במינו ניצוד עד כאן לשונו, וצריך עיון דאם כן אף לצורך היינו לרפואה הוא פטור וכן משמע במשנה ריש פרק שמונה שרצים דנחשים ועקרבים במינו ניצוד, אבל אישתמיטתיה בספר יראים ובפסקי רקאנטי סימן קכ"ח דכל צידה שאינו אלא להבריח ההיזק ממנו מודה ר' יהודה דלא מיקרי צידה:

יט

[יט] ושאר שרצים וכו'. כגון תולעת ונחשים ועקרבים (רש"י ריש פרק שמונה שרצים) ברטנורה ור"י פירשו נמי חלזונת החובל באדם או בבהמה חבירו דרך נקמה לרמב"ם חייב ולראב"ד פטור והוא הדין בקורע אבל החובל לרפואה חייב לכולי עלמא:

כ

[כ] והרמב"ם וכו'. ורוב פוסקים כסברא ראשונה וכן פסק בשלטי גיבורים, ובש"ס מבואר העולה דג מספל של מים ומניחו עד שזב רירו בין סנפיריו עד שנמשך האצבע כשמניחו עליו חייב משום נטילת נשמה דאי אפשר לחיות עוד וכתב מגן אברהם לכך יזהר שלא יצוה לעובד כוכבים ליטול דג מן החביות של מים אף שירא שתמות עיין סימן ש"ז:

כא

[כא] [לבוש] שדרכה וכו'. כמדומה שלא דקדק בשבת דף ק"ז דפרעוש אין במינו ניצוד ומכל מקום פטור אבל אסור מדרבנן ולכך משום צערו מותר לכתחילה וכן מבואר ברמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ופוסקים:

כב

[כב] [לבוש] מעל בגדיו וכו'. הבית יוסף הקשה דיוקא דתוס' שם אהדדי בדין על בגדיו מבפנים ולדעת הסמ"ג וסמ"ק והגהות מיימוני פסקו דאף בבשרו אסור בזמן שאין עוקצו ולדעת הר"ן ומגיד שרי שמא ינשכנו, הב"ח תירץ דסבירא ליה דאף דאסור והא דנקטו מבחוץ לא שמעינן דאף דאסור ליטול מכל מקום יכול להפילו מעליו לכן פסק דאסור וקשה באשר"י ורבינו ירוחם נתיב י"ב דלא נקטו דיכול להפילו, ולעניות דעתי ברור דמה שכתבו התוספות בגדיו מבחוץ היינו דבפנים ניצודין ועומדין הם וכדמשמע ברש"י ור"ן שם ואם כן גם לסמ"ג וסייעתו דאוסרים בבשרו בשעה שאין עוקצו היינו במקום מגולה שאינו תחת בגדיו כן נראה לי ומכל מקום מה שכתבו התוס' אם נושך וכו' נראה לי פירושו שראוי לישוך וכן אפשר לפרש דברי הטור ושולחן ערוך ושלטי גיבורים וכסף משנה בשם ריא"ז ובספר צדה לדרך שנמשך אחר הטור, ולפי זה נראה להקל בבשרו בכל ענין, שוב מצאתי בספר יראים דף מ"א דמסופק בדין על בגדיו מבפנים וסיים וירא שמים יפרוש והצדן לא הפסיד בכך, עד כאן, וזה נראה לי דעת התוס' שהניחו דיוקים סותרים אהדדי ודו"ק ומכל מקום על בשרו משמע שבכל ענין מותר:

כג

[כג] לא ימללנו וכו'. כן כתב רבינו יונה וקשה מנא ליה הלא לתוס' [שבת] דף י"ב דכולה חדא גזירה היא וכו' ואפילו הכי שרי לתנא קמא למלול בכינה אם כן הוא הדין לפרעוש (נחלת צבי). ולא דק דדוקא לאבא שאול כתבו תוס' הכי אבל לתנא קמא לא סבירא ליה דחדא גזירה הוא ומפירוש רש"י שם נמי מבואר דמה דאסור להרוג מדאורייתא לכולי עלמא אסור למלול וכן משמע בהרא"ש, אך ראיתי בספר צידה לדרך דמתיר למלול ועיינתי דלפירוש הר"ן שם דתנא קמא לא גזר מלילה אטו הריגה אם כן גם בפרעוש מותר עיין שם ודו"ק, גם בכנסת הגדולה כתב שחכם אחד נהג היתר ונדחק בדבריו עיין שם ולא דק, גם הנחלת צבי כתב דהעולם נוהגין להקל ולמאי דפירשתי ניחא:

כד

[כד] [לבוש] שתחילת ברייתא וכו'. כמדומה שלא עיין בר"ן פרק קמא דשבת זה לשונו דכל שמתהוי מעפר יש בו חיות כאילו נברא מזכר ונקבה:

כה

[כה] [לבוש] אסור להרגו מדרבנן. תימא דלא עיין בש"ס [שבת] דף ק"ז דלכולי עלמא חייב מדאורייתא בפרעוש ולא פליגי רבנן ורבי אליעזר עליו אלא בכינה וכן מבואר ברי"ף ורמב"ם וסמ"ג והרא"ש וכל הפוסקים. כתב ספר חסידים סימן רס"ח בלילה שאינו יודע אם כינה או פרעוש אל ימיתנו אלא יזיזנה משם:

כו

[כו] [לבוש] אלא מזיעת וכו'. זה לשון שלטי גיבורים דף קל"ז כתב דכל שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וקטניות ההורגים פטור ולדידיה ליכא מידי שיהא מותר לכתחילה להורגו אלא המאכולת עד כאן לשונו, משמע דהווייתן מן הגללים פטור אבל אסור וכן מצאתי בלחם משנה שם וכן משמע להדיא בכלבו, אבל במגן אברהם כתב דמשמע במגיד דרמב"ם מתיר לכתחילה דומיא דכינים ולא הזכיר מגדולים הנזכרים לעיל ובאמת ממגיד לא משמע מידי דלא כתב אלא דיש לומר דלא מדמה להו אלא לענין חיוב דליכא בהו אבל לענין היתר לכתחילה יש לחלק דדוקא הבא מזיעה מותר לכתחילה או כיון דמצערו דעוקצו אך בשלטי גיבורים יש לומר דמה שכתב אלא המאכולת הוא הדין כל שהווייתו מגללים מותר ולא אתי אלא לאפוקי מרמב"ן ורשב"א שהתירו אפילו מה שהווייתו מעפר כל שאין פרה ורבה כגון פרעוש דידן גם קצת ראיה מדהתירו רמב"ן ורשב"א לכתחילה מהווייתו מעפר אם כן הוא הדין לרמב"ם מהווייתו מגללים וצריך עיון. כתב מגן אברהם תולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמיקרי שרץ גמור. כתב שלטי גיבורים פרק קמא דשבת הנשים שהורגות פרעוש סומכות על רמב"ן ורשב"א הנזכרים לעיל והנח להם שיסמכו, עד כאן, ואני אומר חלילה להקל דמכל שאר פוסקים מבואר דחייב חטאת:

כז

[כז] [לבוש] מעל בשרו וכו'. קשה דבהרמ"א וטור ורבינו יונה מקור דין זה מבואר דאף מעל בגדים מותר ואין איסור אלא כשמכוין לפלות בגדיו דאז כוונתו להסיר פרעושים וכינים ואז גזרינן משום פרעוש, ואפשר דקא משמע לן דמעל בשרו אף לטלות מותר וטעמא כמו שכתב הט"ז דכיון דלא שכיח לחפש בבשרו לא גזרו אבל אינו מוכרח:

כח

[כח] [לבוש] אסור וכו'. כתב הנחלת צבי והעולם נהגו להקל והאריך למצוא טעם עיין שם וכתב דאפשר שסמכו על רמב"ן ורשב"א הנזכרים לעיל דאפילו בפרעושים וסיים דמכל מקום יש להחמיר כפסק שולחן ערוך על פי הרא"ש והר"ן זכרונם לברכה על כרחך פליגי אליבא דר' אליעזר דחייב ההורג כינה דלית הלכתא כוותיה אבל לרבנן כולי עלמא מודים דמותר להרוג וכן משמע בבית יוסף ושכן סבירא ליה לרמב"ם ומגיד ורמב"ן ורשב"א וכן ר"י מביא סברא זו, ונראה לי דעליהם סמכו העולם להקל ומכל מקום יש לירא שמים להחמיר כשיטת הרא"ש וטור:

כט

[כט] [לבוש] להרוג וכו'. נראה לי דמותר לזרקן במים וכן משמע בגמרא ומגן אברהם, וצריך עיון דהש"ס דף י"ב דרבא שדא להו למיא יש לומר דמיירי כשמפלה ראשו כמו שפירש הרא"ש על רבה דמקטע להו:

ל

[ל] [לבוש] אלא גזירה וכו'. תימא דפרעוש גופיה נמי גזירה (דאלים) ואם כן כינה תישרי אפילו להרוג (מלבושי יום טוב), ולדידי הוה ליה להקשות נמי למה אסור מלילה דפרעוש מגזירה דהריגת פרעוש ועיין מה שכתבו התוס' דף י"ב דכולה חדא גזירה היא, ונראה לי דעת הלבוש דקיימא לן כר' אליעזר דחייב מיהו כבר כתבתי בס"ק [כ"ה] דלא ראה הלבוש בש"ס דלכולי עלמא חייב:

לא

[לא] המפלה ראשו וכו'. ולא חיישינן שינתק שער כיון שכואב לו ואם מנתק כואב לו ואינו מתכוין (ספר חסידים רס"ח), וכתב מגן אברהם בשמו לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום דמנתק מן הצמר דהוי פסיק רישיה:

לב

[לב] הממיתן וכו'. ודאי וכו' כגון כלב שוטה וכיוצא בו (גמרא וטור):

לג

[לג] מותר לדורסן וכו'. וכן מותר לכוף עליהו כלי אמנם נמלים ושאר שקצים ורמשים וכהאי גוונא אף דרך הילוכו אסור וצריך לדקדק בדריסתן במקומות שמצויין (איסור והיתר הארוך כלל נ"ח). שממית שקורין שפי"ן איסור גמור להרגן דהא אינו מזקת דאחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל גם יכול לכסות המאכלים (מגן אברהם), וצריך לחקור אם הווייתו מעפר או פרה ורבה כדלעיל:

לד

[לד] [לבוש] ואפילו במתכוין דמלאכה וכו'. וקשה דבמגיד פרק י"א כתב להדיא דאף לרמב"ם בסעיף ח' מותר, ונראה הלבוש קאי אמה שכתב בהג"ה דאף בשאין בהם ספק פיקוח נפש כגון דבר שאין ממית לעולם מותר דלרמב"ם אסור בזה כדמשמע במגן אברהם ולחם משנה שם דדוקא הממיתן אלא שהן במקום שאין ממיתן מתיר:

לה

[לה] על גבי קרקע וכו'. משמע דעל גבי רצפה שרי לדברי המתירין סימן של"ד סעיף ב' וכן הוא בירושלמי, ועל גבי ספסל לכולי עלמא שרי, וצריך עיון דליתסור משום מירוח עצמו ויש לומר דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר על גבי חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע (מגן אברהם), וצריך עיון דרש"י ור"ן וטור קאמר דהוי מירוח:

לו

[לו] אף על גב דממילא ממרח וכו'. מכאן נראה לדקדק שמותר לשפשף אותו דרך הילוכו לא כמו שראיתי מדקדקים שאינו ממרחין כלל רק מעמידין עליו רגל מיהו כשאינו דרך הילוכו ודאי אסור כי אם להעמיד עליו רגל (דרישה), וכתב ובהגהות מיימוני שכתב בשם מהרי"ל דהעמיד רגלו ולא שישפשף יש לומר דמיירי כשאין דרך הילוכן ולא כמגן אברהם שכתב טעמא משום דהאידנא ליכא מאיסתא ברוק אם ליחות היוצא מפה או מחוטם או בבית הכנסת, עד כאן, דהא במהרי"ל גופיה כתב רצה למוחקו משום מיאוס וכו' ובאמת מקפידים גם האידנא ברוק, עד כאן, וכיוצא בזה:

לז

[לז] דממילא ממרח וכו'. פירוש והוי פסיק רישיה הכא מותר משום מיאוס (ט"ז), וע"ש להיפך והנה בשיירי כנסת הגדולה סוף סימן ש"מ כתב דמהרי"ל הנזכר לעיל מיירי במרוצף דאם לא כן תיפוק ליה משום משוי גומות, עד כאן, ולא דק דקא משמע לן אף דמאוס לא התירו ואף באין דרך הילוכו מכל מקום יש חידוש יותר מאיסור שיפשוף בלא מאיס:

לח

[לח] מותר לצודן וכו'. הט"ז ומגן אברהם וכל אחרונים הקשו הא במתניתין פטור קאמר משמע אבל אסור, ונראה לי דמתניתין מיירי במורדת ואי קשיא הא קשיא הא בירושלמי מפורש דחייב היינו כשאין עשוין לרבויי אבל כשעשויין לרבויי פטור כן נראה לי, ודעת יש אומרים דבחיה ועוף אפילו לא מרדו אסור כשחצר גדול אפילו לדחותן במקום צר אסור וכן בהמות שמרדו ועשוין לרבות אבל כשאין עשויין לרבויי חייב, ונראה לי דכולי עלמא סבירא ליה הכי ודו"ק וכן משמע בספר יראים דף מ' ופסקי רקנטי סימן קכ"ח, ובזה נדחה כל מה שהאריך כנסת הגדולה ומגן אברהם ואין צריך להגיה בהגמרא, ועיין תשובת משאת בנימין סימן ח'. ובתשובת משאת בנימין סימן ח' מסיק אף אווזים ותרנגולים שעדיין לא הורגלו בבית ואינן באין מעצמן לכלובן לערב הצדן חייב חטאת ואם הורגלו ובאין לכלובן לערב אף שאר עופות פטור אבל אסור ואם יצאו מן הבית ומתיירא שלא יאבדו אף על פי שאסור לצודן דוחין אותו כדי להכניסן לבית משום פסידא ומכל מקום לטלטל ולתפוש אותן אסור אבל אווזין ותרנגולים ועופות שלא הורגלו אסורין לדחותן. (כל סעיף זה צריך עיון לי עדיין וכשאגיע לסימן תצ"ז אי"ה ולעיין בתשובת משאת בנימין):

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.