גליוני הש"ס/שבת/יב/א
גליוני הש"ס שבת יב א
הא ר' יהודה הא ר"ש. נ"ב בחידושי הארכתי הרבה בעניין משאצל"ג והערותי דפלוגתא דמשאצל"ג לכאורה לה דמיון לפלוגתא דזבחים ט"ו א' בהוליכו והחזירו אי הולכה שני' חשובה הולכה ליפסול בזר מפאת דהא צריך לאמטויי' דמ"ד שם דלא חשיב צורך וסברתו משום דלא הוצרכה ההחזרה לשתצטרך ההולכה ואף דאחרי שנעשית החזרה הרי ההולכה נצרכת מ"מ לא חשוב זה צורך וה"נ אף דכשיש זיבה הוצאת הכיס נצרכת עכ"ז הואיל והזיבה עצמה נמי הא לא אצטריכא לא חשיב צורך ומ"ד שם דעתה הא צריך לאמטויי' ה"נ עתה שיש זיבה הרי צריך לכיס וכן הוא במוציא מת לקוברו וכל כיוצא בזה וכמובן וע"ע תוס' ב"מ פ' ב' ד"ה דקא תפיס שכתבו וי"ל דהתם לא איתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא הי' מלוה ולא הי' לו משכון עכ"ל ואף דעתה שהלוה שוב המשכון הנאה לו דתפיס ליה אהלואתו מ"מ כיון שהמלוה עצמה ג"כ לא נצרכת לו לא חשיב זה צורך והנאה ודו"ק היטיב וע"ע אליהו רבא להגר"א ז"ל כלים פט"ו מ"ו מש"ש בטעם דמצודת העכברים טהורה עש"ה וע"ע רמב"ם ה' שבועות פ"ו הי"ב דכ' אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר כו' אפי' אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה סופר עכ"ל והוא ג"כ כסברת היתיר משאצל"ג דאין נחשב שרצונו לההנות כיון דבעצם ההנאה הרי אין רצונו לההנותו ורק מפני היותו סופר הוא שרצונו לההנותו וע"כ הואיל ואין רצונו גם במה שהוא סופר אין זה נחשב רצון ואף דבהיותו סופר הרי רוצה לההנותו מ"מ כיון דהיותו סופר עצמו אין רצונו בו ע"כ אין זה נחשב רצון וה"נ אף דכשיש זיבה הוצאת הכיס נצרכת מ"מ לא חשיב צורך כיון דגם הזיבה עצמה אין נצרכת ודו"ק היטיב וע"ש בהשגות הראב"ד ובנושאי כלים דעמדו ע"ד הרמב"ם ז"ל דבגמ' לא משמע שיהי' זה טעם אין פותחין בנולד רק הטעם דהואיל והנולד לא שכיח לא אסקי' אדעתי' ולא שייך לומר אילו הייתי יודע כו' וע"כ בנולד דשכיח פותחין באמת עש"ה ועיין מה שדן מרמב"ם הנ"ל בשו"ת מהרי"ו סי' א' עש"ה ועמ"ש בכתבי בחרותי בסוגי' דתנאי אקושית מהרי"ט והט"ז בהך דאם לא מתי לא יהא גט דמדוע חשיב לאו קודם להן הרי רוצה בהאם לא מתי ומה שהוא רוצה בו הא חשיב הן כתוס' קידושין ס"ב א' עיין היטיב מש"ש בזה:
חייב אדם למשמש בבגדו ע"ש כו'. נ"ב בשו"ת מהרי"ו סי' קצ"ג דן מזה לערב פסח וז"ל וצריך לבדוק בית יד של התינוקות שלא ישאר בו חמץ וכן בבית יד שלו מידי דהוי אהא דאמרי' הילכתא רבתא לשבתא עכ"ל:
את התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. נ"ב כלשון זה תוספתא ע"ז פ"ג ומוסרין לו תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות והובאה בגמ' ע"ז ט"ו ב' וע"ע דוגמת הלשון בב"ב קמ"ד ב' ללמוד תורה או ללמוד אומנות ועיין שו"ת הרא"ש כלל ח' אות ט"ז דהנשבע לפרוע לחבירו בז' בניסן והי' ז' בניסן בשבת צריך לתת לו משכון בשבת ההוא דש"כ ככסף והוי קיום השבועה וחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו ולא גרע ממה שמשדרין ללמד אומנות לתינוק כ"ש שמותר לפרוע בשבת לקיים שבועתו עכ"ל ולפי"ז לכאורה אפי' בלא שבועה רק לוה מחבירו לשלם ביום פלוני והי' בשבת צריך ג"כ לתת משכון דפריעת ב"ח ג"כ מצוה והוי ג"כ חפצי שמים ופשוט דפריעת בע"ח מצוה המצוה שיפרע בזמנו והנה מ"ש הרא"ש שיתן לו ש"כ לכאורה הריוח בזה שמרויח איסור טלטול המעות אולם לעומת זה הרי מפסיד איסור מקח וממכר עיין שו"ת הריב"ש סי' קנ"ו ואולי רק בפדיון הבן דכתי' ה' סלעים לכן כשנותן ש"כ הוי מקח וממכר שקונה החפץ בעד ה' סלעים ומשא"כ בבע"ח י"ל דכיון דש"כ ככסף הוי החיוב מיד רק נתינת ש"כ אולם בכתובות פ"ו א' לא משמע כן וכן בכמה דוכתי עוד ועיין חידושי ר"ן ר"ה ז' ב' ד"ה והרי רגלים מש"ש בסה"ד דליפרע ביו"ט אי אפשר כו' עש"ה:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |