שיירי קרבן/גיטין/ז/א

שיירי קרבן גיטין ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מי שאחזו קורדייקוס. עיין פי' בקונט' וכ"פ רש"י והרמב"ם כ' בפי' המשנה שהוא חולי מתחדש ממילוי חדרי המוח ומתבלבל הדעת מפני כך שהוא מין ממיני חולי הנופל. ובפ"ג דה"ג כ' מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו וכו' נראה שסובר מי שאחזו חולי זה נקרא רוח רעה מבעתתו והחולי בעצמו הוא הרוח רעה. והא דאמרינן בבבלי הא קמ"ל דהא רוחא קורדייקוס שמה ר"ל שהחולי נקרא כך. וכן משמע בסוגיין בסמוך. וכל זה דלא כפירש"י דאמר דאתיא ע"י שד. וכדברי הרמב"ם נראה דבשאול המע"ה כתיב רוח רעה. וחס לומר בקדוש כמוהו שאחזתו שד אלא מין ממיני החולי כן משמע מקרא התם:

אפי' אחד מהן. כתב הב"י סי' קכ"א מדברי הרמב"ם משמע דהני ד' דברים השנויים בברייתא לאו דוקא וה"ה לשאר דברים. ודייק מדתני בבבלי חגיגה פ"ק תלת ולא תני מאבד מה שנותנין לו ובאידך ברייתא תני מאבד מה שנותנין לו ולא תני הנך תלת ואי איתא דהני ד' דוקא קשיא אמאי לא תני בקמייתא מאבד מה שנותנין ובאידך אינך תלת אלא לאו דוקא תניא ע"ש. ול"נ שאין מכאן ראיה דבאידך ברייתא תני מאבד מה שנותנין לו ולא מצי למיתני אינך דאיצטרך לאשמועינן דבחד סגי. ובברייתא קמייתא לא איצטרך לאשמועינן מאבד מה שנותנין לו דכ"ש הוא ממקרע את כסותו דגרע קצת ממאבד כמפורש בבבלי בחגיגה שם. וכן משמע בסוגיין דתני כל ארבע. וצ"ל דלא זו אף זו קתני. ומ"ש הב"י סי' קי"ט בשם ר"ש משפירא בירושלמי פ"ק דתרומות משמע עד שיראה בו כולם ופליג קצת אגמרא דידן ע"כ. וקשה הא אין פלוגתא בין הבבלי והירושלמי דרב הונא דאמר בירושלמי והן שיהו כולם בו אמר נמי בבבלי שם עד שיהו כולם בבת אחת. ואע"ג דתני התם שלשה והכא תני ארבע הא כבר אמרנו דהמקרע כסותו והמאבד מה שנותנין לו תרווייהו כחדא חשבינן להו כמפורש בסמוך דתרווייהו חד טעמא אית להו. ואפשר דאדר"י קאי דבסמוך משמע דבעינן דוקא שיהא מאבד מה שנותנין לו אבל באינך סימנין לא מהני אחד מהם לעשותו שוטה ובבבלי משמע מפורש דלר"י בכל אחד מסימנין הללו כדמוכח מאיבעיא דהתם ע"ש. מיהו לשונו לא משמע כן וצ"ע:

יהבין ליה סמיק גו אכים והוה לעי. עיי' פירושי בקונט'. ובגליון פי' אדום תוך שחור מיני רפואות הן ואין אנו בקיאין בהן ובבבלי מאריך בהן בשרא סומקא ר"ל בשר כחוש וכו' ע"ש. והרא"פ פי' דבר אדום בתוך שחור והוא נחלש וכן להיפך שחור גו אדום והכל בא לו מן הקורדייקוס. ואין נראה א"כ מאי קאמר דא הוא קורדייקוס וכו' גם לעי לא משמע חולשא. והא דמתרגמי' ואתה עיף ויגע ואת משלהי ולעי פירושו לשון עסק שהתעסק הרבה. והא דאמרי' בברכות קם תרין כולא יומא ולא לעי היינו שאין עסק הדיבור מיגעו אבל הכא דלא קעביד ולא מידי לא שייך כלל לשון לעי. ומ"ש בקונט' עיקר:

רובא דשמואל מן דר"ל וכו'. וקשה הא מיהת שמואל פליג אר' יוחנן וסובר דדוקא בשעת חלומו הוא נותן ולא בשעה שקורדייקוס עליו ובסמוך קאמר רי"א עודהו קורדייקוס עליו כותבין גט לאשתו. ודוחק לומר סובר שמואל דאף ר"י לא קאמר אלא בשעת חלומו ולא חייש למה שיאחזנו הקורדייקוס אח"כ דהא השתא מיהת חלים הוא ור"ל פליג ובעי שישתפה. דהא בסמוך מדמינן גוסס למי שאחזו קורדייקוס וקאר"י דכותבין. והב"י סי' קכ"א מייתי תשובת הרשב"א וז"ל מסתבר' עתים חלים ועתים שוטה בשעת שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ודר"י בירו' לא פליגא וכדבעינן למכתב ואפי' למאי דס"ל דפליג אם איתא הא קיי"ל כרבא דבתרא הוא ע"כ. הנה מ"ש כדבעינן למכתב לא נתבאר לן דעתו שקיצר במכתב והשואל מהרשב"א כ' שם בירושלמי משמע דר"י דאמר בקורדייקוס לכשישתפה פליג. ונראה דהרשב"א סובר דהכי קאמר הא דשמואל רובא מדר"ל דמיקל עפי וא"כ שמואל דלא כר"ל ודלא כר"י אלא ע"כ לומר עובדא דשמואל הוי שלא אמר כלום כשהיה בריא אלא כשחלים קצת מחולי קורדייקוס אמר שיכתבו ויתן גט א"נ אפי' אמר מתחלה לכתוב איירי אלא שלא אמר ליתן והם כתבו כשהיה חולה ואמר כשהוא חלים יתן והיינו דר"י והשואל פירש הא דקאמר כשהוא חלים יתן גט לאו דוקא דאל"כ אתיא דשמואל דלא כר"י ודלא כר"ל. ופליג שמואל אר"י דבבלי דסובר עד שישתפה. והרא"פ פ"ק דתרומות פי' דה"ג ייבא דשמואל כר"ל אמת הדבר דשמואל כר"ל שהוא אמר בה טעמא למה כשהוא חלים יתן גט ותחלימיני ותחייני וכו' ע"כ. ומדברי השואל והרשב"א נראה מפורש דגירסתם רובא מודר"ל וכמ"ש בקונט'. ועוד תימא פירושו הא אפי' לא אמר בה שמואל טעמא נמי הוה ניחא לן דהא ודאי גם ר"ל לא יאמר מילתא בלא טעמא. ועוד צ"ל דלכשישתפה דאר"ל לאו דוקא ואפי' כשחוזר למקצת בריאותו נמי כותבין ונותנין. מיהו גם לרשב"א צ"ל כן לר"י דאמר בבבלי לכשישתפה. ומה שפירשנו הוא עיקר ומ"ש הרשב"א הא דקיי"ל כרבא דבתר' הוא. תימא הא ברייתא היא בפ"ג דר"ה בבבלי דף כ"ח ונראה דגירסת הרשב"א בר"ה דאמר רבא עתים חלים וכו' וכ"נ מדברי השואל מהרשב"א ע"ש. וכל הנסחאות שלפנינו בר"ה שם מבואר דברייתא היא:

מחלפא שיטתי' דר"ל. וא"ת למה לא פריך נמי דר"י אדר"י דהכא קאמר אפילו בעודו קורדייקוס כותבין והתם קאמר בשוטה דנדחית חטאתו וי"ל קסבר ר"י שאני קורדייקוס דסמוה בידיה בשרא סומקי אגומרא וחמרא מרקא משא"כ בשוטה וכה"ג משני בבבלי בסוגיין. והיינו דקאמר ר"י בר' בון בסמוך מוחלפת השיטה מהאי דגוסס ולא קאמר מהאי דהכא. וקשה מאי פריך לר"ל דלמא קסבר ר"ל ב"ח אינן נידחין וכי קאמר לא נדחית חטאתו היינו שיקריב חטאתו אחר שנשתפה או שחזר והיינו כדקאמר כאן וי"ל דלישנא לא נדחית חטאתו משמע ליה מעולם לא נדחית חטאתו והא ודאי ליתא לר"ל דקאמר אין נותנין אלא לכשישתפה אבל כל זמן שהוא קורדייקוס אין נותנין וכ"ש חרש בעודו בחרשותו דאין סמיה בידו ונראה דהיינו טעמא דבבלי בסוגיין דמהפך דברי ר"י ור"ל ע"ש:

או שהורו ב"ד לאכול חלב. וא"ת כיון שהב"ד התירו החלב פשיטא דנדחה קרבנו ולמה ליה להקריב קרבן וי"ל כבר שניא לה הירושלמי פ"ק דהוריות שימתין עד שיחזרו בהן הב"ד. אך קשה מי לא מודה ר"י אם חזרו בהן הב"ד והורו איסורו שחטאתו קרב. וי"ל קסבר נראה ונדחה וחוזר ונראה פסול. ואפי' דיחוי מעיקרא קסבר ר"י דהוי דיחוי. וכ"כ תו' פ"ק דקידושין דף ז' ע"ב בד"ה ש"מ וכו' ע"ש. ובבבלי זבחים דף י"ב ע"ב גרסינן בעי ר' ירמיה אכל חלב והפריש קרבן והורה ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מי הוי דיחוי או לא א"ל ההוא סבא כי פתח ר' יוחנן בדחויין מהא פתח מ"ט התם גברא אידחי קרבן לא אידחי הכא קרבן נמי אידחי. ופירש"י הכא תורת קרבן זה נדחית מן הכל הלכך דחוי. ותוס' כתבו בשם ר"ח גבי הורו ב"ד לא הוה דיחוי דגברא אידחי שאינו יודע אם פטור מקרבן או לא וקרבן לא אידחי דאי לא דהתירו ב"ד היה קרב ונמצא שלא היה דחוי אלא ע"י טעותו אבל הכא אפי' קרבן נמי אידחי דכיון שהוא שוטה או מומר פטור לכ"ע ע"כ. והא דאמר הסבא כי פתח ר"י בדחויין מהכא פתח ר"ל פתח דהורו ב"ד פטור. ותימא דבסוגיין מפורש דהורו ב"ד לשוטה ומומר דמיא ובכולן סובר ר"י דהקרבן נדחה וכדאמר הסבא וכפירש"י ודלא כר"ח וצ"ע. ועיין במשנה למלך פ"ג מה' שגגות:

הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו. (סוברים) רש"י והר"ח ור"י חולקים בדין גוסס. רש"י והר"ת סוברים דהגוסס אין מתנתו מתנה וה"ה דאינו נותן גט ור"י פוסק דגיטו גט. ועיי' בתו' פרק עשרה יוחסין ובחי' רשב"א ור"ן בסוגיין ולפום ריהטא יש להביא ראיה לדברי רש"י מסוגיין דמדמי גוסס לאחזו קורדייקוס ש"מ דס"ל כשוטה הוא. והא דקאר"י דזורקין עליו את הדם. היינו לפי מאי דאמרינן הכא דר"י סובר דנותנין גט בעודו קורדייקוס אבל למאי דקיי"ל דאין כותבין עד שישתפה אין חילוק בינו לבין שוטה ואין כותבין. אך קשה דמפרשים להא דתנן פ"ק דאהלות הגוסס הרי הוא כחי נוחל ומנחיל וכו' דהיינו במילי דאתי ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דבורו לא. והא זריקת דם נמי לא צריכין דעתו ודיבורו דהא כבר הפרישו בעודו ברי' ואפ"ה אינו מקריבו למ"ד בקורדייקוס נדחית חטאתו וי"ל מה שהכהן מקריב חטאתו מיקרי מעשה. גם הא דפריך מברייתא דראוהו מגוייד אי אפשר שלא תטרוף דעתו נמי נראה מפורש דאי אפשר להגוסס שתהיה דעתו צילותא עד שתצא נשמתו. ונראה קסברי רש"י ור"ח גמרא דילן פלוג אירושלמי דהא משני אהא דראוהו מגוייד שאני התם דדעתיה צילותא וכחישותא הוא דאתחילא ביה ש"מ דסובר דגוסס דעתיה צילותא. לכך זורקין עליו את הדם ואין צורך להפך דברי ר"י. ועל ר"י בר' בון יש להקשות דמחליף לדר"י וקאמר לא נדחית חטאתו וכי פליג אהא דאר"י בעלי חיים נידחין כמפורש בבבלי בזבחים וסנהדרין ובכמה מקומות וי"ל לפי גי' הירושלמי דקסבר ר"י נותנין בעודו קורדייקוס א"כ אין זה דיחוי כלל. ודוחק דהא ודאי כשמפרישו בעודו חרש ושוטה לאו כלום הוא וי"ל וצ"ע:

חד כהדין וכו'. עיין בקונטרס. וא"ת מאן דלא מחליף תיקשי ליה מהא דאר"י הגוסס זורקין עליו וכו' וי"ל הא כבר שניא לה בירושלמי פ"ק דהוריות דקאמר התם דלית ליה באילין קישוייה. ונראה דר"ל דסובר כבבלי דגוסס דעתיה צילותא וכמ"ש בתו' בסמוך:

נתן לה את גיטה וכו'. כ' הרשב"א מכאן נראה למ"ד לכשישתפה ה"ה אם כתבוהו בעודו שפוי ונעשה קורדייקוס בשעת נתינה פסול וא"כ חולה צריך בדיקה בין בשעת כתיבה בין בשעת נתינה וקשה דאמרי' לקמן דף ע"ג בבבלי לא יתייחד עמו באומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול הגט אלא רגע אחרון שהוא בעולם ואותו רגע א"א וכו' וזה שלא כדברי הירושלמי וצ"ע ע"כ ותימא מאי פריך מקורדייקוס אגוסס הא איהו גופיה כ' בסמוך וקיי"ל כר"י שאין כותבין לקורדייקוס עד שישתפה ובראהו מגוייד דהיינו גוסס כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה דדעתי' צילותא ע"ש. ועוד זה שאומר מעת שאני בעול' ודאי בענין דמהני ודליהוי גיטא קאמר א"כ מעולם לא נתכוין זה ארגע אחרון שאינו ראוי לבדיקה אלא אשעה שהוא ראוי לבדיקה. שלא נתכוין אלא לפוטרה קודם מיתה אבל ודאי אין רצונו לעגנה שתהא זקוקה ליבם הלכך מהני. וכ"ש לפמ"ש תו' בשם ר"ח דגרסי' נעשה כאומר מעת שאני בעולם א"כ וודאי כוונתו למ"ש ע"ש וברשב"א בחי' שם. אך קשה מנ"ל דפליג ר"ל דלמא הכא שאני כיון דממילא אתי כשבא יום מחר חל הגט וכסברת רש"י והר"ח שכתבנו בסמוך בד"ה הגוסס וכו'. הלכך הוי גט אבל כתיבה ונתינה בשעה שאחזו קורדייקוס לא וי"ל סובר הירושלמי לר"ל ה"ל סוטה ממש ואפי' במילתא דאתי ממילא נמי לאו כלום הוא ודוחק:

זרק לה את גיטה וכו'. וקשה מאי איכא בין נתן לזרק ותרתי למה לי וי"ל סד"א דוקא נתן לה דמדעתה משמע הוא דהוי גט דאע"ג דדעתיה שבישתא מ"מ איכא דעתה אבל זרק לה דמשמע בע"כ וכיון שנעשה קורדייקוס אין כאן דעתו ולא דעתה מודה ר"י דאינו גט קמ"ל. ודוחק קצת:

רבי אלעזר אמר ר' אבין בעי תרם את כירויו וכו'. וקשה מאי מספקא ליה מהיכי תיתי לו לחלק בין גט לתרומה ואי משום דסובר דה"ל דבר דאתי ממילא ומודה ר"ל דא"כ לווה בעי ליה בתרומה ה"ל למבעי בגט עצמו כדאמר בסמוך נתן לה גט וכו' וי"ל מספקא ליה דלמא שאני תרומה כיון דחובה היא להפריש תרומה ומסתמא מאי דאמר לא יהא תרומה אלא למחר לתיקוני מילתא הוא דאמר הכי ולא לקלקולא ומודה בה ר"ל דהוי תרומה אבל גט אינו מצוה וחובה כלל הלכך אינו גט לר"ל או דלמא אפי' תרומה אינו גט דאין דוחין דברי המפריש תרומה דאמר לא יהא תרומה אלא למחר בשביל אומדנא קצת:

מתני' פליגא על ר"ל ולית לה קיום וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' מי אר"י דאינו ניתן אלא לכשישתפה והאר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ותניא ראיהו מנוייד או צלוב וכו' ומשני הכי השתא התם דעתא צילותא הוא וכחישותא הוא דאתחיל ביה הכא דעתא שגישתא היא. וכ' הרשב"א וקשה תיקשי ליה מהך ברייתא דראוהו מגוייד וכו' דשמואל גופיה מהך ברייתא אמרה גם בירושלמי מקשה מברייתא ולא משמואל ותירוציו דחוקי' ע"ש. ונ"ל דמברייתא לחוד ליכא לאקשויי דברייתא איכא לאוקמי בשיכול לדבר אע"פ שמגוייד וצלוב הלכך מהני אפי' רמיזתו אבל מי שאינו יכול לדבר לא מהני רמיזתו כלל. וקורדייקוס אין דיבורו כלום כדתנן אין דבריו האחרונים כלום ול"ק לר"י ולא מידי אבל השתא דקאמר שמואל אפי' שחט בו שנים מהני רמיזתו והדבר ידוע מי ששחט בו שנים שאינו יכול לדבר ואפ"ה מהני רמיזתו וס"ד דכ"ש קורדייקוס דמהני ופריך שפיר ומשמואל שמעינן דאף הברייתא איירי אפי' אינו יכול לדבר הלכך פריך נמי מברייתא. ור' זעירא נמי אית ליה סברת שמואל ופריך מברייתא לחודא. וא"ת לסברת המקשה דמגוייד לקורדייקוס דמיא תיקשי ליה מתני' דתנן מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי אין בדבריו כלום וי"ל ברייתא איכא לפרושי ורמז ואמר וכו' איירי בשרמז בשהיה בריא וקמ"ל דבבריא סגי ברמיזה ואפ"ה פריך שפיר לר"ל דהא מ"מ כשהוא מגוייד כותבין ונותנין אע"ג דדעתיה שגישתא וא"ת לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למה ליה לבבלי למפרך מדשמואל ה"ל למפרך מברייתא לחוד וליכא לשנויי כדשנינן דאיירי בשרומז כשהוא מגוייד דא"כ תיקשי מתני' וי"ל אי לאו דשמואל ה"א ברומז כשמגוייד איירי ופליג אמתני' וא"כ ליכא לאקשויי מינה אבל השתא דקאמר שמואל שחט בה שנים וכו' כברייתא ומסתמא לא שביק שמואל מתני' ופסק כברייתא אלא ודאי אף ברייתא בשרמז קודם לכן איירי ופריך שפיר לר"י. ודברי הרשב"א במאי דקשיא ליה מתני' וברייתא ותירוצו אינן מבוררין לי ע"ש:

בד"א בשהיה חרש מתחלתו וכו'. כ' תוס' בסוגיין בד"ה תנאי היא וכו' לא בעי לשנויי דרב איירי בפיקח מעיקרו כמו שמחלק רשב"ג משום דקים לן דרשב"ג פליג אהך ברייתא ע"כ. ול"נ דתני בברייתא חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו וכו'. ולכ"ע אף בשהיה חרש מתחלתו לא הלכו אחר רמיזותיו ואס"ד דבחרש מתחלתו איירי הך ברייתא לא ה"ל למתני ביה אחר רמיזותיו אלא ה"ל למתני רבותא טפי אפי' בפיקח ונתחרש נמי לא מהני ועוד מסתמא כל הנך דברייתא שוין הן:

אמרין הא מתני' פליגא. פי' הרא"פ תרומות פ"ק ולמה אר"י סתמא ולא קאמר מי הן החולקין ע"כ. וקשה הא גם מתני' סתמא תנן. לכך נראה דה"פ. מאי קמ"ל ר"י דיש חולקין הא ממתני' שמעינן וכן מוכח בסוגיין בבבלי וע"ש בפירש"י:

קיימניה בשאינו יודע לכתוב. בבבלי בסוגיין דייק מדתנן עולמית לאו לאתויי אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב ומשני די"ל דאתי לאתויי אפי' הוא תריף א"נ לכדר' יצחק דאמר טעמא דרישא דאין שוטה מתגרשת אינו אלא מדרבנן ע"ש. ולפי מאי דגרסינן בירושלמי יבמות פרק י"ד הלכה א' ר"ז ור' אילא דאמרי תרווייהון לפי שאינה יכולה לשמר את גיטה ליתא להך תירוצא בתרא עיין שם:

הרי שכתב בכתב ידו וכו'. כ' הרא"פ ה"ג הרי שכתב בכ"י אמר לסופר וכו' ופירושו ע"י הכתב אמר לסופר כו' ומדתני הרי שכתב בכ"י ש"מ דמיירי בפיקח עד שלמד לכתוב ואח"כ נתחרש ומדאינו גט ש"מ דלא כרשב"ג ע"כ. משמע מפירושו כל שלא היה פיקח מעיקרא אי אפשר לו ללמוד לכתוב ותימא בסוגיין פירש"י בד"ה בחרש בעיקרו שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו. וכ"כ שם בתוס' בד"ה תנאי היא וכו' וכמ"ש בסמוך בד"ה בד"א וכו'. ועמ"ש בסמוך בד"ה באומר לכך נראה דבבריא איירי הך ברייתא וכ"כ הרשב"א בחי'. והיינו דמביא ראיה מדברי הירושלמי אלו דבבריא נמי לא מהני כתיבה אפי' שלח כת"י ממדינת הים לכתוב וליתן אין כותבין ע"ש. אלא שאני תמה הא מפורש בסמוך דפליגי ר' אבא מרי ור"י בר' בון בפירושא דהך ברייתא אי בחרש או בברי איירי. ור"ת שסמך הרשב"א אהא דמסקינן בסמוך ראיה לר"י בר' בון דבבריא איירי דאמרי' ותני כן בד"א בזמן וכו'. ופי' הרא"פ שם דמצינו ברייתא דסברה יותר יש לחוש לבלבול דעת לבריא שנשתתק מחולי שנשתתק וה"נ כיון שכתב ולא אמר איכא למיחש שנתעסק בשטרותיו ע"כ. דא"כ קשה ה"ל לאתויי הא דר"י בר' בון. ועוד הא אפי' בכותב ממדינת הים איירי הרשב"א והתם לא שייך הך טעמא למה לא אמר דאפשר שלא היה אדם עמו. גם פי' הרא"פ אינו מחוור דאין הנדון דומה לראיה דנשתנה מתוך בוריו ודאי מיגרע גרע שנשתתק פתאום מהיפך להיפך לכך אמרי' דצריך בדיקה ג' פעמים אבל נשתתק מתוך חוליו אמרי' כחישותא הוא דאיתיליד ביה וכן מבואר בפוסקים ועיין בב"י סי' קכ"א. משא"כ לחלק בין כתיבה לדיבור. ועוד הא ודאי הרכנת הראש מהני אפי' בבריא ועיין שם בב"ש ס"ק ו' אמאי נימא מדהרכין ולא אמר דלא כיון להרכין על דבר הגט אלא ע"י מקרה או על דבר אחר. אף על גב דאמרי' בסמוך היא הרכנת הראש היא השמעת הקול ודאי שיש לכללו בכלל הא דתני עד שישמעו את קולו אבל אם נאמר דחיישינן אף בהרכנת הראש איכא למיחש וכמ"ש. ועוד לפי מאי דס"ד דכתב מהני ס"ד ה"ל כהשמעת קול אי לאו דתניא בברייתא קולו דמשמע דאתי למעוטי כתב. והא דתני ותני בן לא קאי אר"י בר' בון אלא אמתני' קאי לפרושי וה"ק וצריך למתני כן במתני' בד"א וכו'. ומצינו כיוצא בזה בהרבה מקומות בירוש' דקאמר עלה דמתני' וכיני מתני'. ומ"ש הרא"פ עוד דר"י בר' בון סובר בבריא הוא דלא מהני כתיבת יד אבל בפקח ונתחרש מהני וכ"כ הרא"ש ע"ש. ותימא אף שכתב הרא"ש ס"פ התקבל דלא מהני כתיבת יד דבריא נראה כוונתו כ"ש דלא מהני כתיבת יד דחרש. ואף דגבי הרכנת הראש. כתב דיש להקל בחולה מבריא דיכול לדבר הך תירוצא הוא דלא כדברי רוב הפוסקים וכמ"ש בסמוך וצ"ע:

היא השמעת קול היא הרכנת הראש. בבבלי דף ע"א גרסי' אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין א"ר יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך וכו'. וכתב הרשב"א וקשה טובא קמ"ל דטפי עדיף הרכנה מכתיבה כדאמרי' בירושלמי היא הרכנה היא שמיעת קול ולקמן נמי אמרינן קולו לאפוקי מדרב וי"ל דהשתא לא ס"ל למקשה הכין ומאן דמתרץ למאי דסבירא ליה מתרץ ע"כ. וקשה תיקשי הך ברייתא דתניא ביה קולו לרב יוסף ונראה קסבר רב יוסף קולו דתני בברייתא לאי דוקא דהא איכא נמי הרכנה וכמ"ש תוס' שם. וכיון דלאו דוקא הוא אין למעט ממנו כלום וכדס"ד דר' יוסי. ומסקנא דש"ס סובר היא הרכנת הראש היא השמעת הקול וכדאמר ר' מנא:

באומר כך וכך עשיתי וכו'. וקשה הא בכותב לסופר שיכתוב איירי וזה ודאי להבא מיקרי ואי אפשר למצוא כתיבה בענין אחר. ומה שפירשתי בקונטרס שכותב שכבר אמר לסופר לכתוב. קשה דא"כ נישייליה לסופר ואם כבר אמר לו בע"פ שיכתוב פשיטא שיכתוב ואם לא א"ל כבר פשיטא דלא יכתוב שהרי כתב שקר. והרא"פ פי' ברייתא לשעבר כדתני הרי שכתב בכתב ידו דמשמע לשעבר ורשב"ג להבא שכותב השתא כך וכך עשו ע"כ ודבריו תמוהין דפירש שם בברייתא בכ"י הוא כותב לסופר שיכתוב עיין שם אם כן אף מברייתא להבא איירי. ואפשר לומר דה"ק רבי שמעון בן גמליאל איירי לשעבר שכתב הוא עצמו הגט לכך מהני וברייתא איירי שכותב הסופר לחרש שיכתוב גט הלכך אינו גט וה"ג ר' בנימן בר לוי בעי אם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת להבא אם אין בו דעת לשעבר אין בו דעת להבא וכ"ה בתרומית וכן עיקר:

ותני כן וכו'. עיין מ"ש לעיל בסמוך בתו' בד"ה הרי שכתב וכו'. ורש"י והר"ן פירשו מתני' דאיירי בנשתתק מתוך חולי. ולא ידעתי במה דחאו ברייתא זו. גם יש להסתפק לדבריהם אם גם בבריא מהני בדיקה ג' פעמים דדוקא בחולה אמרי' דכחישותא אתיליד ביה אבל לא בבריא או דלמא בבריא אפי' בבדיקה אחת סגי ועיין בב"ש סי' קכ"א ס"ק ח':

אדם מעיד עדותו מיושב. עיין בקונטרס. ובח"מ סי' כ"ח כ' הב"י והרשב"א הביא ראיה דעדות מיושב כשר מדאמרי' במי שאחזו בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות וגרסי' בירושלמי אר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר ע"כ. וקשה לפי מאי דקאמר בסמוך דמתני' בנשתתק מתוך בוריו איירי א"כ אין ראיה לעדות מיושב. בשלמא לפירש"י והר"ן דבנשתתק מתוך חולי איירי דייק שפיר דסתם חולה שנשתתק שוכב על המטה אבל לירושלמי קשה וי"ל הא דאר"י אף בעדיות כן. איירי אפי' בנשתתק מתוך חוליו וקאר"י דסגי בבדיקה אחת ודוחק. והא דאמרינן סנהדרין פ"ג א"ר בא בשם רב הונא צריכין העדים לעמוד בשעה שמעידין שנא' ועמדו שני האנשים היינו לכתחלה אבל בדיעבד עדותן כשרה. וא"ת הא בבבלי מסקינן הא דבדקינן לעדיות היינו עדות בנו הבכור א"כ אין ראיה מכאן דמעידין מיושב דשאני הכא דדידיה הוא ומצי לזכות לכל מאן דבעי וי"ל הירושלמי סובר דלעדות ממש בדקינן. ומייתי ראיה דמהכא שמעינן דסובר דמעידין מיושב והבבלי לא פליג עליה בפירוש וצ"ע:

אף בנדרים כן. וקשה הא קיי"ל אין הנדר חל עד שיפרוט בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים וכ"מ בש"ע י"ד סי' ר"י וי"ל לר' מנא דקאמר לעיל היא הרכנת הראש היא שמיעת קול ניחא דהרכנה ה"ל ביטוי בשפתיו. אך תימא שלא ראיתי להפוסקים שביארו דין זה דהרכנת הראש מהני בנדרים וע"ק הא נדרים להקדש דמיין ובהקדש אפי' גמר בלבו קיים כמפורש בבבלי שבועות דף כ"ו ע"כ. והא דכאיב לבטא שפתים בשבועה הוא דכתיב אבל לא בנדרים וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף