מראי מקומות/גיטין/נה/ב
מראי מקומות
גיטין נה ב
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים[עריכה]
בעיון יעקב הקשה שקמצא לא עשה דבר, והיה לו לומר אבר קמצא חרבה ירושלים.
בבן יהוידע יישב שכל מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא הדבר על שמו, וקמצא שהיה אוהבו של בעל הבית היה יכול למחות בידו, וכיון שלא מנעו נעשה שותף בנזק שנסתבב מחמת דבר זה. ובפרט לדעת המהרש"א שהיו זה אב ובנו.
קמצא ובר קמצא[עריכה]
המהרש"א מבאר שאפשר שהיה זה אב ובנו ולכן טעה השליח ביניהם, ולכך גם בא בר קמצא אף שידע שהוא שונאו, לפי שהיה סבור שמאחר ואביו אוהבו ודאי מבקש גם אהבתו לעשות שלום עמו בזה שהזמינו. ורש"י כתב שהוא שם שני יהודים, ובן יהוידע דקדק שרש"י סובר דלא כהמהרש"א, וביאר שלא ניח"ל בפירוש המהרש"א, כי אם כן היה לו לומר אקמצא ובריה חרוב ירושלים.
ובעל דבביה בר קמצא[עריכה]
המהרש"א ביאר שהיתה זו שנאת חינם ולזה הזכירו חז"ל מעשה זה להורות שתחילת החורבן היה על דבר שנאת חנם, וכדאיתא ביומא שמקדש שני היו עוסקין בתורה וחרב מפני שהיה בהם שנאת חינם.
ועיין העמק דבר (פתיחה לספר בראשית) שכתב שחשדו מי שנוהג שלא כדעתם ביראת השם.
והחתם סופר ביארו בשם רבי יעקב וירמיז ראב"ד ורב ביהמ"ד הגדול בפפד"מ שהרואה דבר ערוה בחבירו מצוה לשנאותו (פסחים קיג:), והתוספות (שם) כתבו שמ"מ לא יראה לפניו שנאה בפרהסיא. וביאר שאף שנאתו לבר קמצא היתה מחמת דבר ערוה, ונכשל בגילוי שנאתו לפניו שדין זה הוא לפנים משורת הדין, והם העמידו דבריהם על דין תורה כמבואר בגמרא בשבת.