מראי מקומות/בבא קמא/לא/ב

מראי מקומות בבא קמא לא ב

בגמ' ראשון ודאי פושע ופירש"י כר"מ דנתקל פושע וברשב"א וראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] פי' עוד בנתקל שלא במקום מדרון דבכה"ג מודה ר"י דהוא פושע. ויעויין בהגר"ח מש"כ בשיטת הטור דבדרך ישרה לא הוי פשיעה לכריית בור, והחזו"א נחלק עליו, ואפשר דהרשב"א לשיטתו בדף כח: שא"צ פשיעה לכריית בור.

ברד"ה אפי' ראשון. אפי' אנזקין דהזיק בגופו כ"ש בממונו. פי' דהשתא ס"ד דלא הי' לו לעמוד וע"כ יפטר אף בנזקי גופו.

בד"ה ראשון. וקסבר רבא דרבנן ל"פ עלי' דר"מ וכו'. קשה כיצד יפרש רבא לברייתא דלעיל כט. דמוכח להדיא דפליגי בגדרי אונס ופשיעה דאל"כ מאי שייך ומודים. ועמד המהרש"א בע"א בזה, ועפנ"י.

ברש"י ד"ה מאי לאו, דבגופו לא משוינן ליה דין בור דנימא מפקיר נזקיו וכו'. צ"ת דתיפו"ל דלא שייך להפקיר גופו, וראיתי לפרש דכוונת רש"י דגופו לא הוי ממונו והו"ל כמפקיר נזקיו, אכן בסמוך פירש"י בד"ה אלא, דהשני הו"ל בור, ויעויין בהמשך האם גופו הוי כממונו.

בטעם החילוק בין ראשון לשני

בד"ה אלא, דראשון הוי פושע טפי משני, צ"ת בגדר הדברים, ובתוס' בע"א כתבו אע"פ שזה דוחק אין לחוש כיון דלא קאי מסקנא הכי, ולכאו' הי' מקו' לומר דראשון אע"ג דאנוס מ"מ ה"ז אונס כעין אבידה וחייב אדם המזיק משא"כ שני הוא אונס כעין גניבה ואין כאן אדם המזיק ומסתי' אי משוית ליה בור. אך קשה דממ"נ אי ראשון הוי אדם המזיק א"כ א"צ להי' לו לעמוד, וא"כ צ"ב מהו הצירוף של הפשיעה בתחילה.

וי"ל בזה בהקדם דברי הגר"ח בהל' שכירות שביאר דאע"ג דאדם מועד לעולם, מ"מ לענין ההלכה דאיתא לקמן מח. דשניהם ברשות הוזקו זב"ז פטורין, בזה כל שאינם פושעים הו"ל שניהם ברשות, וא"כ מן הדין יש לפוטרם כאן דכיון דאין כאן פשיעה הו"ל ברשות ופטור אם הוזקו בו, אלא די"ל דכל שהי' לו לעמוד ולא עמד הדר הו"ל שלא ברשות [והגר"ח לא נקט כן וצ"ע] ולפ"ז אשה"ט דהראשון דאונס כעין אבידה הו"ל אדם המזיק ומ"מ אם לא הי' לו שהות לעמוד הרי הוא פטור מדין שניהם ברשות אבל מאחר שיש לו שהות לעמוד הו"ל שלא ברשות והדר דינא דהו"ל אדם המזיק, משא"כ השני דהוא אונס כעין גניבה הו"ל שלא ברשות. דרך זו יש ללמוד מחי' ר' שלמה סי' ו' עיי"ש.

ובמשנת ר"א סי' י"ג ביאר עפ"מ דאשכחן בשאר איסורי תורה דכל שהי' מעשה בתחילתו ונמשך אח"כ מכח מעשה הראשון חשוב כעושה מעשה, כגון לבוש כלאים חשיב בכל רגע לבישה במה שאינו פושט ולובש, ואשר ע"כ אם נפל מדעתו ויש לו שהות לעמוד חשוב בכל שעה למעשיו מחמת מעשה הראשון, אבל אם נפל באונס אין כאן מעשה מתחילתו וממילא הנמשך אח"כ לא חשיב מעשיו. וביאר דהראשון הו"ל אונס שאדם המזיק פטור ומ"מ יש לזה תורת מעשיו ובמה שנמשך אח"כ ואינו עומד חשוב כמעשיו משא"כ השני הוא אונס גמור ואין כאן מעשה כלל בתחילתו.

ויל"ד בדבריו א) במאי דנקט לדמות גדרי אדם המזיק לשאר איסורי תורה, לכא' הי' מקו' לדון בזה דחלוקים בגדרם דבכל התורה בעינן גדרי מעשה, משא"כ באדם המזיק הוא כל שהוא אחראי על מעשה זה, וראיתי להאמר"מ סי' כ"ט אות ד' בהגה ועוד שג"כ הלכו בדרך זו לדמות לשאר איסורי תורה. ועקה"י נזיר סי' ה'. ב) דכ"ד הוא באופן שהי' לו לעמוד ולא עמד ע"כ חשיבא המשך המעשה, אבל באופן שאין לו שהות לעמוד אלא הי' לו להזהיר בזה לא ייחשב המשך המעשה כמעשיו, וברא"ש ורשב"א כ' להדיא דאף בהי' לו להזהיר יש חילוק בין ראשון לשני וצ"ע.

ובדרכים האלו יתבארו ג"כ ד' הרא"ש דמחלק למסקנא דלרבנן דנתקל אנוס הוי בור ולר"מ דנתקל פושע אע"ג דהשני אינו פושע מ"מ הוי אדם, די"ל או דשני לר"מ הוא אונס כעין אבידה או דמ"מ אינו אונס גמור ודו"ק.- וראיתי להעיר דהרא"ש ג"כ הקשה כקו' תוס' מה חילוק בין ראשון לשני, וכתב כדברי תוס' דלמסקנא לא קאי, והא לדבריו בהכרח צריך לחלק בזה ויל"פ בזה.

הו"ל לסלוקי בשורו לדעת רב

בגמ' הניחא לשמואל וכו' הקשה הגרעק"א תמוה לי הא תוס' כ' לעיל כח: דרב ס"ל דלא אפקרי' ג"כ הוי בור אלא דעדיף וחייב ג"כ משום שורו לענין כלים, והיכי דא"א לחייב משום שורו כגון בור ברשותו חייב ע"כ משום בור ופטור על הכלים עיי"ש וצלע"ג עכ"ד, ובפשוטו הי' מקו' לפרש דקו' הש"ס דלרב החיוב מטעם שור ויתחייב על הכלים, וכן פי' הרשב"א. ובבעה"מ פי' דלרב חיובו מטעם אדם ויתחייב על הכלים, וצ"ע בטעמו של הרע"א דנקט דאין לחייבו מטעם שור.

והנה רש"י בד"ה תרגמה, כ' וא"נ לא אפקריה שורו הוא וטפח באפיה והקשה הרש"ש דכיון דה"ל לעמוד ה"ל כנפרצה ביום דחייב, היינו דחזינן מהתם דאע"ג דשמר מ"מ אם אח"כ נפרץ שוב חייב לשמור [ובדין בור ג"כ שנינו כן לקמן נב.] ועוד יש להקשות דלעיל פירש"י בד"ה דאמר ליה, דהא דשני פטור על ממונו משום דהו"ל מפק"נ לאחנ"א ולא פירש משום דשמר וע"כ משום דהו"ל לסלוקי.

ובברכ"ש סי' א' אות א' הוכיח מד' רש"י דבאסו"מ דלא אפקרינהו אין חיוב מדין שור אא"כ יש פשיעה בהנחתו ברה"ר אבל בהו"ל לסלוקי אינו חייב, וכן הוכיח באות ב' מדברי הרי"ף בסוגיין דמיירי בדלא אפקרינהו ואעפ"כ פטור השני על משאו ואף לרב, [ובחזו"א סי' ד' ס"ק ה' ד"ה ואף פי' ד' הרי"ף באופ"א, ומדברי המלחמות שכתב שאין דרך להפקיר בקדרין וזגגין מוכח דמיירי בדלא אפקרינהו ואעפ"כ פטור לרב וע"ש בחזו"א שנדחק בזה] ויש לבאר בטעמו עפמש"כ הרשב"א לעיל כח: בטעמא דרב דילפינן משור ולא פרכינן מה לשור שכוונתו להזיק, וביאר הרשב"א דאהני לי' פשיעותא דידי' ככוונתו להזיק, וא"כ י"ל דמה"ט בעינן פשיעה ולא סגי בהו"ל לסלוקי. [וקשה דמדוע השני חייב על גופו מדין שור והרי כל חיובו הוא משום הו"ל לסלוקי ויעויין בהמשך].

והא דאינו חייב עכ"פ מתורת בור הוכיח האב"ע פי"ג מנ"מ הי"ט דבעינן מעשה כרי' אבל מדין הו"ל לסלוקי לא חשיב בור. [ועמשנ"ת לעיל כ"ט בשיטת רש"י אי בעינן כרי' בבור שלו] ועכ"פ אי נימא דפטור בדין בור דבעינן כרי', א"כ מה"ט ייפטר ג"כ מדין שור לרב לפמש"כ תוס' ג: דילפינן בהצד השוה, והכא דאין חיוב בור לא יתחייב ג"כ מדין שור. וק' מד' רש"י הנ"ל דפירש דהשני פטור משום מפק"נ לאחנ"א אלמא דאין חסרון משום דאין כרי' או משום דאונס ג"כ חשיב כרי' וצ"ע.

עכ"פ נתבארו ד' הרע"א דנקט בפשיטות דאין כאן חיוב דשור לרב, וכמבואר ברש"י, דשורו הוא וטפח באפי', א"נ י"ל דסבר דאדם לא חשיבא ממון דנפשי'.- אכן א"כ הו"ל כאפקרינהו שיתחייב מטעם בור.

ובמש"כ פלוגתת הרשב"א והבעה"מ האם חייב מדין שור או מדין אדם, נתעוררתי דהרשב"א לטעמי' אזיל דס"ל דרב לא יליף מהצד השוה אלא משור לחודי' וא"כ הכא ליכא למילף מאדם לחודי' דל"ד לאדם וע"כ בעינן לצד השוה, אבל הבעה"מ יסבור כרשב"ם לעיל ג: דרב יליף בהצד השוה ודו"ק.

שיטת הרמב"ם והמלחמות

כתב הרמב"ם פי"ג מנ"מ ה"י הקדרין וכו' הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בין שהוזק במשאו, והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני, אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור, שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו עכ"ד, וכ"ה שיטת המלחמות, והאריכו רבותינו הרבה בדבריהם ונביא מקצתם.

א. ק' דכשם שהשני פטור על משאו משום דלא כרהו ה"ה דיפטר על גופו דהא ס"ל דהשני חיובו מטעם בור. ויעויין בשלטי הגיבורים מש"כ לבאר בזה, ובראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] כ' אבל אגופו מיהא חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד שהרי סופו ודאי לעמוד שם עכ"ד. ובחזו"א סי' ד' ס"ק ה' (ד"ה והנה) כתב וז"ל והנה גופו של שני ג"כ נעשה בור ומ"מ לא פטרינן לי' משום דהאי בור לאו אנא כריתי' וע"כ משום דמעורב בו כח אדם אע"ג דא"א לחיובי' משום אדם אלא משום בור עכ"ד.

ב. מהו שכתבו דהראשון כורה הבור דא"כ יתחייב הראשון על משאו של שני, ובש"ג נקט דהראשון חייב, והארכנו בדבריו לעיל.

ג. לפמש"כ המלחמות דהראשון פטור על ממונו דשני א"כ שוב יתחייב השני. ובזה נאמרו ב' דרכים א. הדברי משפט ונחל"ד פי' דאין יסוד הפטור משום שהראשון הכורה, אלא דהפטור דהשני אינו כורה, ואף בבור שהוא ממונו בעינן כרי', ובחזו"א סי' ד' ס"ק ה' ואמר"מ סי' כ"ט ס"ק כ' פירשו דכ"ד הרמב"ן הוא משום דיש כאן כורה, (וכמשנ"ת לעיל כט.) ואע"פ שהכורה פטור מ"מ מעורב כאן מעשה הראשון. ועפ"ז כ' החזו"א דאם נתקל השני בראשון קודם שהי' לו לעמוד [ובס"ק ח' כתב] או שנתקל במשאו של ראשון דאין מעורב מעשה אדם בנפילתו של השני בכה"ג יתחייב השני על משאו וזה מחודש. ובחי' ר' שמואל סי' ו' ביאר ברמב"ן דחשיב כרי' דראשון אע"ג דהוא אנוס ג"כ חשיב מעשה כרי' דידי', ולפ"ז בדיני דהחזו"א ג"כ יפטר השני דיש כאן כרי' דראשון.

ד. מגמ' בדף מח. דשור שחפר בור בחצר חבירו על בעל החצר למלאות את הבור אע"ג דלאו איהו כרי' אלא שור דחבירו ואע"ג דאין כאן כורה בר חיובא, מ"מ שמעתין ג"כ להא דמיא דהראשון חיובו כדין בור והו"ל בור שכורה בור ומ"ל שור שכורה בור ומ"ל בור שכורה בור. ובחזו"א כתב דהכא עדיפא דמעורב מעשה אדם, ואע"פ דא"א לחייבו ע"ז מ"מ יש כאן גרמת מעשה אדם, ובדף כט. כתבנו ליישב עפ"ד רש"י בדף מח. דההפקר נותן תקלה ברה"ר, אכן הוכחנו שאין דעת הר"מ והמלחמות כן.

ולמש"כ הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] בדף מח. דכל חיובא דבעל החצר בנזקי הבור הוא רק לבתר דשלים בעל השור לבעל חצר את נזקיו, והרי כ' הגר"א בסי' תי"ג סס"ק ה' דמודה הרמב"ן דלבתר דשלים לי' חייב וא"ש.

ה. עוד צריך לבאר מדוע הראשון חייב על משאו למ"ד נתקל לאו פושע והרי אין כאן כרי' וע"ז נתבאר בדף כט. בב' אופנים או דכ"ד המלחמות משום דיש כאן כורה בר חיובא, או דכרי' באונס ג"כ חשיבא כרי'.

בדברי הרמב"ם דהראשון חייב על משאו פי' הראב"ד וה"ה דמיירי בדלא הפקיר דאם הפקיר הו"ל מפק"נ לאחנ"א ופטור, ומה"ט הקשו הנו"כ ע"ד הטור והרמ"א סי' תי"ג שכתבו שיש חולקים ע"ד הרמב"ם ופטור במשאו של ראשון, ואי בלא הפקיר מדוע פטור.

בשיטת הרי"ף, הרא"ש פי' דהראשון דינו כאדם והשני בור, והרמב"ם הראב"ד והמלחמות פי' דהראשון כבור כיון דנתקל אנוס.

יל"ע לדעת הראשונים דאדם השוכב דינו כבור מדוע אדם הנופל מראש הגג אין דינו כאש, ומדוע איתא בסו"פ כיצד הרגל דחייב בד' דברים, ובשלמא להסוברים דרק למ"ד נתקל אנוס חשיב כבור אבל למ"ד נתקל פושע לא הוי כבור א"כ י"ל דאף ברוח שא"מ כיון שאדם המזיק חייב ע"ז יש כאן אדם המזיק, וע"כ אדם שנפל מראש הגג דינו כאדם, אבל לשיטת בעה"מ דאף למ"ד נתקל פושע ג"כ דינו כבור וכן שיטת הר"ח בהו"א דסוגיין וכמש"כ תוס' יקשה מ"ש מאדם שנפל מן הגג.

ובעיקר דין אדם שנפל מן הגג, בחזו"א סי' א' ס"ק א' כתב דחיובו מצד השוה מאדם ואש, דהרי כח אחר מעורב בו, והקשו ע"ז מד' תוס' בדף ה: ד"ה כי, דמבואר דאף אי לא ידעינן אש מ"מ אדם הנופל מראש הגג חייב ויעויי"ש ברע"א שנתקשה בד' תוס', ובעזה"י עוד יבואר לק' לב. בדין בהמה הנופלת מן הגג ובהמה הרבוצה.

בגמ' דפסקי' לאורחא כשלדא ופירש"י וממלאה את כל הדרך העירוני מדוע הוצרך רש"י לפרש שממלאה את כל הדרך, ועיין לק' לב. בפירש"י ותוס' בדין כשלדא.

בגמ' כחוטרא דסמיותא עפרש"י ותוס', ובנמוקי יוסף פי' בשם הרמ["ה] דמיירי שכולם נסמכו במקל ונפלו בב"א.

בחזו"י כתב דאם נתקל השני בראשון ועי"ז הראשון לא הי' יכול לעמוד ואח"כ נתקל בו השלישי זה תליא אם חיובו דראשון מטעם בור א"כ הו"ל בור דמתחילתו הי' יכול לעמוד אע"פ שעכשיו אינו יכול לעמוד, אבל אי חיובו מדין אדם בעינן שבכל שעה יוכל לעמוד דאל"כ פסקו מעשיו, ויפטר על הכלים.

בתוד"ה כחוטרא אר"פ פליג וכו' הרא"ש (סו"ס ט') כתב דמדברי הרי"ף משמע דלא פליגי, וכ"פ השו"ע סי' תי"ג סעי' ב', וכתב הגר"א שכן דעת רש"י עי"ש.

במשנה זה בא בחביתו, פי' המלאכת שלמה (על המשניות) דמיירי בהלכו זה כנגד זה עי"ש שהוכיח כן, ומ"מ חקר מה הדין בהלכו זה בצד זה, ובמאירי פי' דהלכו זה בצד זה.

במשנה פטור שלזה רשות להלך וכו' פי' הנמוקי יוסף משום שאין דרכן של בנ"א להתבונן בדרכים, והוא כשיטתו בריש פרקין דהטעם משום דאדם בעל מחשבות, אבל לפמש"כ תוס' שם משום דעיניו למעלה זה ל"ש במשנתינו דרואה כנגדו וכמש"כ בתור"פ [הובא בשיטה מקובצת ד"ה איבעי] וק' דא"כ פטור מדין אונס, ובגמ' מדמי למזיק בתשה"מ דהוא משום ברשות, וי"ל דאם הי' דרכן להתבונן בדרכים לא חשיב ברשות.

והנה מבואר בגמ' דטעם משנתינו דפטורים מדין שניהם ברשות דהכא הו"ל הזיקו זא"ז ובכה"ג שניהם ברשות חייבים וכדלקמן מ"ח וצ"ל דהו"ל כהוזקו כיון שמעשה שניהם נעשה בשוה וצ"ע, [ועתורי"ד לק' מח:].

במשנה הי' בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור ופירש"י שזה מהלך כדרכו והוא מיהר ללכת והק' התורת חיים מדוע לא נימא דבעל קורה הלך לאט, ויש להוסיף דמשמע דרק אם עמד בעל קורה חייב ולא בהלך לאט וע"ש מש"כ בזה. ובנמוקי יוסף פי' דכיון דשניהם ברשות והוזקו זב"ז פטורין, וצ"ע מדוע רש"י לא פי' כן.

ובעיקר דין שניהם ברשות דהוזקו זב"ז פטורין פי' ה"ה פ"א מחובל הט"ז דהוא מדין אונס גמור דפטור, ובשיטה מקובצת לקמן לב. בסוה"ע כתב בשם הר"ר יהונתן ז"ל דבשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות על הניזק להרחיק את עצמו, ובקר"ס פ"א מחו"מ כ' הטעם וז"ל דהא דמרבינן שוגג כמזיד אונס כרצון היינו כשמזיק בידים שלא במתכוון אבל נתקל בו האחר לא עשה דבר עכ"ד, ובסמ"ע סי' תכ"א ס"ק י"ג כתב וז"ל וכיון שהזיקו שלא בכוונה זא"ז היזק כזה מחלו מתחלה אהדדי עכ"ד. ובחזו"א סי' ד' ס"ק ב' ביאר דכל שהוא מנהגו של עולם אין לו שם מזיק ועיין כ' הגר"ח, וע"ע אמר"מ סי' כ"ט אות ד' בהגה, ובעזה"י יתבאר עוד לק'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף