מראי מקומות/בבא קמא/לב/א

מראי מקומות בבא קמא לב א

במשנה ואם עמד בעל קורה חייב. ופי' הנמוקי יוסף דהו"ל שלא ברשות ובכה"ג חייב ובשו"ע סי' שע"ח סעי' ו' הובא דעת הרמ"ה דכל הפטור דשלא ברשות הוא כשהשני לא ידע בו אבל אם ידע בו חייב ויעויין בהגר"א ס"ק י"ח ובס"ק כ"א מש"כ עפ"ז במשנתינו ועחזו"א סי' ד' ס"ק ג' ובחי' רמ"ש.

במשנה הי' בעל חבית ראשון וכו' חייב. ופי' הנמוקי יוסף דאע"ג דשניהם ברשות מ"מ הו"ל הזיקו זא"ז וחייבין.

במשנה ואם עמד בעל חבית פטור ופי' הנמוקי יוסף משום דשינה והו"ל שלא ברשות ובכה"ג אף בהזיקו פטורין. ובתוד"ה תרויהו פי' דבעל חבית שעמד פשע בעמידה, ולעיל כז: הוכיחו מכאן דאדם המזיק פטור באונס [וק' דבגמ' מדמי למהלכת ברבוצה] והרמב"ן ב"מ פב: פי' משום דהניזק פשע בעצמו. ועברכ"ש סי' ט"ז אות ד'.

והנה בעמידה דבעל קורה שו"ט לעיל לא. אי מיירי בעמד לפוש או לכתף, ובדין עמידת בעל חבית כ' הנמוקי יוסף דהוא אף כשעמד לכתף דפטור בעל קורה דכיון שאין דרכו של אדם להתבונן בדרכים פטור דלא ידע שעמד, והר"מ פ"ו מחובל ה"ח וטושו"ע סי' שע"ט כתבו דפטור, ויעויין בחי' ר' מאיר שמחה דכתב דיש לחייב דאע"ג דהו"ל ברשות מ"מ הזיקו זא"ז חייבין, ועוד אי מרישא דשלא יזיק פטור בלכתף כ"ש בסיפא דשלא יוזק פטור ועי"ש.

במשנה ואם אמר לבעל קורה עמוד חייב, נתעוררתי להקשות לפמש"כ התוס' בסוד"ה תרוייהו דמיירי דפסקי' חבית לאורחא כשלדא וכ"כ הרשב"א א"כ ה"ז כממלא רה"ר כולה חביות דמותר לשבור ועמש"כ לעיל לא. מהפנ"י. הגר"א בסי' שע"ח ס"ק י"ח ביאר בטעמי דאמר לו עמוד דהו"ל שניהם שלא ברשות וברישא הו"ל הוזקו זב"ז ופטורין, ובסיפא הו"ל הזיקו זא"ז וחייבין, וצ"ע מדוע לא פי' כפשוטו דכיון דאמר לו עמוד איהו דאזיק אנפשי' וכמש"כ הנמוקי יוסף. שור בפנ"י בתוד"ה והא. שעמד בזה ותי' דכיון דעומד לכתף והוא לשעה מועטת אין זה פשיעתו כ"כ ואסור לשבר.

במשנה וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו. עיין תויו"ט מאי קמ"ל, ע"ע בשיטה מקובצת בשם תור"פ דמיירי ג"כ בפסקי' לאורחא כשלדא.

שניהם ברשות

הקדמה

איתא לקמן מח. אמר רבא ואיתימא ר"פ שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זא"ז חייבין הוזקו זב"ז פטורין וכו' אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות דברשות פטור שלא ברשות חייב, ע"כ ומצאנו בזה כמה שיטות בראשונים.

א. שיטת רש"י ותוס' שם [ובתוס' כאן ד"ה שנים], דשניהם ברשות והזיקו זא"ז בידים בין בכוונה ובין שלא בכוונה חייב, ובהוזקו ממילא פטורין, ואחד ברשות וא' שלא ברשות זה שברשות פטור בין הזיקו בידים ובין הזיקו ממילא [ובלבד שלא ידע שחבירו שם] וזה שלא ברשות חייב בין הזיקו בידים ובין הוזק ממילא.

ב. שיטת הרמב"ם [פ"א מחו"מ הט"ז ופ"ו ה"ג] דהיזק שלא בכוונה ג"כ דמי להזיקו ובשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות פטורים, ואינם חייבים אלא על היזק בכוונה, והראב"ד השיגו וס"ל כדעת רש"י, [ועמש"כ לעיל כח. בד' הר"מ פ"ו ה"ו ובד' הגר"א שם. ובהלכה ה' ובד' ה"ה שם דאזיל הרמב"ם כשיטתו].

ודעת הגר"א בסי' שע"ח ס"ק י"ט בשיטת הטור בדעת הרמב"ם דאדם שחבל בחבירו בזה סובר הרמב"ם כשיטת רש"י וכמש"כ בפ"א מחובל, אבל באדם שהזיק ממון חבירו בזה סובר הרמב"ם כמשנ"ת דמזיק שלא בכוונה הוא כהוזקו.

ג. שיטת הרמ"ה הובא בטושו"ע סי' שע"ח סעי' ו' דבא' ברשות וא' שלא ברשות אם ידע הבעה"ב מאותו שנכנס שלא ברשות הו"ל כשניהם ברשות ואם הוזק בו בעה"ב פטור, וע"ש בהגר"א ס"ק י"ח ובס"ק כ"א ובחזו"א סי' ד' ס"ק ג.

ומצאנו עוד אופנים דברשות א. הרמב"ן בב"מ דף פב: כ' שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק. וכ"כ השיטה מקובצת לעיל כז. בשם הריב"א והוא אף בהזיקו דכל שברשות אם הזיק חייב מ"מ היכא דיש לו רשות על גוף המעשה מהניזק פטור ב. הרמב"ן בכתובות לד: כתב בטעמא דיתומים שטבחוה ואכלוה פטורים דברשות קא נחית ופי' הקה"י בסי' כ"ד דהוא דין אחר דברשות דכל שהוא ברשות התורה פטור על היזיקו. והתוס' לעיל כז: פליגי על הנך תרי דיני. ג. הקצות החושן (סימן רמ"ו ס"ק א') הביא שיטה מקובצת בכתובות דף לו שכתב במפתה את היתומה אע"ג דלאו בת מחילה היא מ"מ פטור המפתה וז"ל ועוד קרע שיראי' שלי והפטר הוא שלא הקנס בלבד מחלה לו אלא גופה מסרה לו לעשות בה כרצונה והיא שגורמת ועושה הכל עכ"ל וביאר הקצוה"ח דליכא דין נזק כלל היכא דעבד ברשות בעלים ואיהו דאזקיה לנפשיה כמ"ש בשיטה והיא שגורמת ועושה הכל עכ"ד. ובטעם הדין דברשות פטור נתבאר לעיל במשנה.

וקשה באותה ששנינו לעיל ל. דבשעת הוצאת זבלים וכיו"ב אע"פ שברשות חייב לשלם, והרי בשניהם ברשות הוזקו זב"ז פטורין. [וכפה"נ זוהי קו' הנמוקי יוסף במשנתינו וצ"ע] וביארו בזה דרק באופן שיש לו זכות חשיב ברשות כגון ההילוך ברה"ר הוא מכח זכותו, אבל בכל הנך דלעיל אין כאן זכות אלא זה היתר ובזה אין דין שניהם ברשות ודו"ק. ולעיל ל. הבאנו להאמר"מ סי' כ"ט בהגה שתי' דפותקין ביבותיהן אין לו רשות באופן שיזיק.

והנה נתבאר לעיל דהנמוקי יוסף פי' כל דיני דמתני' ע"פ דינים הנ"ל דברשות בהזיקו חייב ובהוזק פטור, ולדעת הרמב"ם דכל ששניהם ברשות פטור על היזק שלא בכוונה א"כ מטעם זה יש לפטור בדיני משנתינו. אך יקשה דבסיפא ג"כ בבעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון מדוע חייב בעל הקורה והרי מהלך ברשות והוא שלא בכוונה, וי"ל דיפרש כרש"י שמיהר ללכת וא"כ י"ל דזה שלא ברשות, וברמב"ם פ"ו מחובל ה"ח כתב היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב, שזה כמי ששברה בידו בכוונה עכ"ד הוסיף הר"מ כשובר בכוונה והוא ע"פ דרכו דברשות אינו חייב אא"כ הזיק בכוונה. ומ"מ יש להקשות דדעת הר"מ שם דאם עמד בעל חבית לכתף והזיקו בעל קורה חייב והרי הוא מהלך ברשות והזיקו שלא בכוונה. וע"ע לק'.

בגמ' המזיק את אשתו בתה"מ וכו', הקשה המחנ"א נז"מ סו"ס ה' לשיטת הריב"א [והרמב"ן] דכל שמתעסק ברשות פטור מדוע הכא חייב ותי' דכיון דיש לו הנאה חשוב כנושא שכר ומש"ה חייב דמתעסק ברשות עכ"ד ובקה"י סי' כ"ד תמה ע"ד המחנ"א עי"ש, ואשר ע"כ פירש דכ"ד הרמב"ן דמזיק ברשות הוא באופן שלא פשע אבל בפשע שפיר חייב, והטעם דכל התעסקות בפשיעה אין לו רשות ונמצא שאין כאן התעסקות ברשות. וקדמו החזו"א בסי' י"א ס"ק כ"א, והאריך הקה"י מדברי הראב"ד פכ"א מהל' אישות ה"ט באשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותי', דהראב"ד ס"ל דפטורה מדינא [ובאחרונים האריכו הרבה בדברי הראב"ד, והמל"מ נקט דהוא פטור כדין שמירה בבעלים ועיין בכ' הגר"ח מש"כ בזה] וביאר הקה"י משום דהו"ל ברשות והתם הוא בפשיעה ואעפ"כ פטורה ותיקשי מסוגיין והביא לאחרונים שעמדו בזה וע"ש מש"כ לחלק דהכא מתעסק להנאת עצמו ואין כאן מזיק ברשות. ובאבי עזרי פ"ה מעבדים הי"א כתב דתירצו דשאני חבלה דחייב אף ברשות והארכנו בסוף הקו' בסי' א'.

ובחזו"א סי' ד' ס"ק ג' [הועתק בדף מח:] ד"ה ויש, הקשה לשיטת הרמב"ם דבשניהם ברשות פטור על היזק שלא בכוונה, מדוע המזיק את אשתו בתה"מ חייב, ותי' דמיירי בשינה וע"כ איבעי לי' לעיוני. ויעוי"ש עוד בתחילת דבריו שהביא הרבה הוכחות דבאופן ששינה מודה הרמב"ם דחייב, וע"ע בגליונות חזו"א על הגר"ח פ"ג משכירות שכ"כ בקצרה, ולד' הגר"א בשיטת הר"מ דבחבלה מודה הר"מ דהזיקו שלא בכוונה חייב א"ש, ובאבן האזל פ"ו מחובל ה"ג ד"ה אכן תי' דבפשיעה מודה הרמב"ם, ותי' בזה ג"כ לשינויא דהש"ס דהטעם במשנתינו משום דתרוייהו כי הדדי נינהו ותיפו"ל דשניהם ברשות ותי' עפ"ד דהו"ל פשיעה ובכה"ג חייבים אף בשניהם ברשות.

וארווחנא בזה דלכאו' יש לתמוה דבסוגיין שו"ט בדין מזיק בשניהם ברשות האם חייב ויליף רבא ק"ו מיער, ולקמן מח. שו"ט בדין שניהם ברשות והזיקו ורבא [ואיתימא ר"פ] גופי' קאמר דחייבין ולא מייתי מיער ומשמע שם שהוא דין פשוט, [וביותר ילה"ק לפמש"כ הנמוקי יוסף בטעמא דמשנתינו דבעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב דהוא מדין שניהם ברשות והזיקו זא"ז חייבין, א"כ ממתני' גופא מוכח לדין הזיקו דחייבין, וי"ל דבמתני' אפשר לפרש טעם אחר וכמשנ"ת במשנה, והנמוקי יוסף האמת פירש] ולדעת הרמב"ם ניחא דאדרבה הספק הכא הוא ע"פ דין הפשוט שם דשלא בכוונה פטור, ומ"מ מספק"ל באופן דפשיעה האם חייבים. ולשאר ראשונים הדבר צ"ת, וע"ע באב"ע פ"ג משכירות ה"ב, ועיין בכ"ז בתשובת רבי אליעזר סי' ב'.

בגמ' התם תרוייהו כהדדי, ופי' רש"י ותוס' משום שאף בעל חבית סייע בשבירתה, ופי' הגרשש"ק בסי' כ"ה אות ב' דכל היכא שהניזק מסייע בההיזק פטור המזיק, [ועחזו"א סי' ח' ס"ק ט' ביסוד זה], ומטעם זה יש ג"כ לפטור בבעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה חבית בקורה דהניזק מסייע בשבירתה. ובנמוקי יוסף לק' בסמוך פי' דכיון דתרוייהו עבדי מעשה הו"ל כשניהם ברשות והוזקו זב"ז ופטורין [ובנחל"ד פי' כוונת תוס' גם בדרך זו] ולפ"ז מבואר דהפטור דהוזקו זב"ז אין זה דין בדין בור דהכא אינו בור אלא מזיק בידים, וצ"ע ע"ד האמר"מ סי' כ"ט בהגה שלא כ"כ. וע"ע בחי' הראב"ד כאן ולק' מח. ובתורי"ד שם.

בגמ' הכא איהו קעביד מעשה, דעת תוס' בכתובות סה: ד"ה ה"ג דה"ה דחייב בד' דברים וכ"כ הנמוקי יוסף כאן, ובשיטה מקובצת הביא להרב המאירי שהביא י"א דמאחר שעשיתו שוגג אי אתה מחייבו אלא בנזק שהשאר אין להם מקום אלא במזיד או קרוב למזיד, וברמב"ם פ"ד מחובל הי"ז כתב חייב בנזקיה ובטור סי' תכ"א כ' דחייב בד' דברים ובשו"ע העתיק ל' הר"מ וכ' הסמ"ע בס"ק כ' דחייב בד' דברים, ובאבן האזל פ"ו מחובל ה"ג ד"ה אולם כתב דמדברי הרמב"ם נראה שאינו חייב בד' דברים [וכ"כ חזו"א ס' ד' ס"ק ג'] וכתב דתיקשי לפמשנ"ת ברמב"ם דהכא חייב משום דהו"ל פשיעה א"כ יתחייב בד' דברים ועי"ש.

בגמ' הנאה לתרויהו אית להו וכו', עיין באתוו"ד כלל כ"ד מש"כ בסוגיין בגדר איסור ערוה אי ההנאה הוא האיסור, ועיין ברכ"ש קידושין סי' כ' ובקה"י שם סי' ל"ו.

בתוד"ה ואם, דחבית לא מסתבר דהוי כשלדא. וברשב"א [הובא בשיטה מקובצת] כתב דחבית ג"כ מיירי כשלדא, ופי' התור"פ [הובא בשיטה מקובצת] דמיירי במקל מלא חבית.

בא"ד כ"ש כשבעל קורה אחרון וכו' כדי שלא יזיק כדפי' גבי כלב וכו' דהיינו דיותר יש לאדם לשמור שלא יזיק משלא יוזק וכמו שפי' המהרש"ל, ובשיטה מקובצת כ' בשם הריב"א דלא דמי דודאי לענין שמירה אין אדם מתבונן לשמור ביתו כ"כ שלא יוזק וכן במהלך ברה"ר אינו נזהר כ"כ להתבונן בדרך שלא יוזק כמו שלא יזיק אבל באדם הנושא חבית הוא נזהר יותר שלא יוזק מבעל הקורה שלא יזיקהו עכ"ד.

בסוה"ד עמהרש"א ועפנ"י מש"כ ע"ד.

בתוד"ה תרוייהו ול"ד לעמד בעל חבית דכיון שהוא ידע וכו' פשע בעמידה, עמש"כ במשנה מד' הנמוקי יוסף דיש לפטור את בעל הקורה משום דבעל החבית הוא שלא ברשות והו"ל א' ברשות וא' שלא ברשות דהזיק הברשות פטור, ועמד בזה הנחל"ד, והבאנו עוד לד' תוס' בדף כז: דפי' טעם הפטור במשנה משום דבעל קורה אנוס הוא, ויעויין ברכ"ש סי' ט"ז אות ד' שהרכיב שני הטעמים.

בתוד"ה איהו ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה עכ"ד וביומא פב: כתבו התוס' [בד"ה מה] וז"ל דבלא הנאה נמי איכא איסור ערוה אע"ג דאמרינן פרק המניח ונכרתו הנפשות העושות הנאה לתרוייהו אית להו מ"מ בלא הנאה נמי מיחייבא כגון שלא כדרכה אע"ג דמיקרי עינוי עכ"ד וע"ע במנ"ח מ"ע קפ"ט שהקשה ע"ד רש"י בכריתות ג' דבמשכב זכור אין הנאה דא"כ מדוע חייב, הא בסוגיין מבואר דבעינן מעשה, ולהמבואר בתוס' ביומא נמצא שעיקר החיוב אינו תלוי בהנאה אלא הש"ס מפרש לישנא דקרא דקרי לי' עשי' משום דאיכא הנאה.

בגמ' אר"ל וכו' רבוצה במהלכת חייבת וכו' ותסברא הא סייעי בעיא וכו' בשיטה מקובצת לעיל כ. הביא תוס' שאנץ והר"ר ישעי' דפי' דקמ"ל ר"ל ברבוצה במהלכת דאע"ג דתחילה בעטה המהלכת ברבוצה מ"מ אח"כ כשבעטה הרבוצה במהלכת חייבת ויעוי"ש שדחו פי' זה והקשו גם מסוגין דקאמר שאין בזה חידוש. ובתוס' בדף כ. ד"ה ואזדא כתבו דעיקר רבותא דר"ל לומר דוקא בעטה רבוצה במהלכת חייבת הא הוזקה פטורה, ובפנ"י פי' דקמ"ל דאע"ג שע"י שדרסה המהלכת ע"ג הרבוצה בעטה בה הרבוצה ועשתה כן הרבוצה לאצולי נפשה אעפ"כ חייבת, כיון דהרבוצה היא זו שגרמה את השינוי, [ויעויין חזו"א סי' ח' ס"ק ח' ד"ה ואם מש"כ בזה, ובעזה"י יבואר לק' לג.] וכתב דמדהשמיטו הפוסקים דינא דרבוצה במהלכת משמע שאין בזה חידוש.

בגמ' מתני' דפסקה לאורחא כשלדא, הרי"ף והרמב"ם השמיטו דמיירי במתני' בפסקה לאורחא כשלדא. ועיין ברא"ש מש"כ בזה והגר"א בסי' שע"ט ס"ק א' כ' וז"ל וטעמם משום דרבא פליג עליה דר"ל אף בזה דהא רבוצה הוי שלא ברשות ומהלכת ברשות ואמרינן מ"ח א"ב דשלא ברשות חייב אף בהוזקה והרא"ש דחק עצמו בחנם בזה ע"ש שכל דבריו דחוקים ואינן מובנים עכ"ד ובחזו"א סי' ח' ס"ק י"א תמה ע"ד דהרי מאי דאמרינן הכא דאיבעי לי' לסגויי באידך גיסא, היינו אע"ג דזה שלא ברשות מ"מ הו"ל כשור פקח ביום דפטור דאבע"ל לעיוני. ויעוי"ש שתי' ד' הר"מ באופ"א.

והנה דעת הרמב"ם פי"ב מנ"מ הט"ז דכל מאי דאמרינן דשור פקח ביום פטור הוא רק במיתה אבל בהוזק השור חייב, וביאר ה"ה שם משום דהפקחות מעיינות ונשמרות ממכשול גדול שיש בו סכנת נפשות אבל אינן שומרות עצמן בכל עת מן הנזקים, וא"כ לשיטתו ע"כ דאין קושיית הש"ס כאן מדין שור פקח דהכא מיירי לענין נזקים, וע"כ צ"ל כמו שביאר הברכ"ש סי' ט"ז דהפטור בהוזקה ממילא הוא משום דהרבוצה ברשות והמהלכת שלא ברשות, ואזיל ר"ל לשיטתו דהוכיח בסמוך ממשנתינו מסיפא דבעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ועמד בעל חבית פטור לדין כל המשנה וה"ה במהלכת ברבוצה הוא מדין כל המשנה דהרבוצה גרמה לה שתזיקנה, אבל אין כאן היתר למהלכת מדין ברשות והרבוצה שלא ברשות, אבל רבא דחי דלסגויי אית לה רשותא משום דהמהלכת ברשות והרבוצה שלא ברשות וממילא אין בזה דין איבעי לך לסגויי באידך גיסא כיון דהיא ברשות, וה"ה במשנתינו בעל קורה הוא ברשות עי"ש בכ"ד.

בחיוב בהמה הרבוצה

הקשה החש"ל בשם הגאון ר' יעקב באריט זצ"ל מאי מקשי הש"ס דבהוזקה מהלכת ברבוצה תתחייב, והא קיי"ל כי יכרה איש בור ולא שור בור והכא הבהמה שרבצה הו"ל כריית בור דידה ועיי"ש מש"כ בזה, ובחזו"א סי' א' ס"ק ב' ובאמר"מ סי' ל"ו אות ז כתבו דכל שהוא ממונו יש לו חיוב לשמור על ממונו שלא ייעשה בור, והוכיח כן החזו"א מדליל הקשור ברגל תרנגול דאיתא בדף י"ט שחייב עליו משום בור ויש לעיין היטב בסוגיא בדף ו. ובשיטה מקובצת שם בשם תוס' שאנץ ולקמן מח. בבהמה שטינפה גללים וברש"י שם.

ובאבן האזל פ"ב מנז"מ ה"כ ד"ה לכן, תי' דבהמה הרבוצה חייבת מטעם שור כשם שאדם הרבוץ ברה"ר חייב מטעם אדם וכדאיתא לעיל בשמעתתא דקדרין, [ועי"ש מש"כ ליישב עפ"ז השמטת הרי"ף והר"מ לרמיא כשלדא, דהם סוברים דאדם הרבוץ הוא בור וממילא ה"ה בבהמה היא בור והו"ל בור בור ויש כאן פטור מטעם אחר, ולא משום דאבע"ל לסגויי באידך גיסא, ויל"ע בזה דע"כ לא כתב הרמב"ם דהוא בור אלא משום דנתקל אנוס, אבל למ"ד נתקל פושע מודו שהוא אדם המזיק.] ועי"ש במה שביאר מדוע אין בזה פטור דרגל ברה"ר.

אמנם הברכ"ש סו"ס ט"ז כתב בשם הגר"ח זיע"א דכשם שדרשו איש בור ולא שור בור כך ולא שור שור, ואם בהמתו רובצת ברה"ר חשיבא שבהמתו הופכת עצמה לשור ופטורה, והביאור דהרי אם יבא אדם אחר וירביצנה יפטרו בעלי', וכל מאי דמחייבינן הוא משום דבהמתו עשתה מעשה הרביצה, ובזה הדין דאין אדם חייב אלא על נזקי שורו ולא במה ששורו יוצר מזיק.

והעירוני דהך מילתא אי דרשינן ולא שור שור לכאו' תליא בפלוגתא דקמאי דהתוס' בדף מח. ד"ה איש הקשו מנלן למיפטר אש שנעשה ע"י שור וחי' דאיכא דרשא גם באש. מבואר דלאו כללא הוא דאיש בור ולא שור בור וה"ה שאר נזיקין אלא בעינן ילפותא, וממילא שור שור ליכא ילפותא, אמנם הנמוקי יוסף שם (כא. מדפי הרי"ף בסוה"ע) כתב כדכתיב איש בור ולא שור בור וה"ה לשאר נזקין ולפ"ז נאמר דין זה אף בשור, וע"ע בתוס' בדף כב. ד"ה לאו שכתבו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר ועי"ש ברשב"א.

ובחזו"א [שם] כ' דע"כ אין חיובו מטעם שו"ר דא"כ תיפטר ברה"ר וע"כ דהחיוב מטעם בור ובטעמא דאין חיוב מטעם שור ול"ד לאדם הרבוץ ברה"ר דהוא אדם ביאר החזו"א משום דבאדם אין בו חלוקות בצורות ההיזק, דבין בגופו דרך הילוכו ובין שבועט ובין שעושה להנאתו הכל אחד, והלכך גם כששוכב אי חשבינן לי' אדם נכלל גם צורה זו בנזקי אדם, אבל בבהמה שיש בה קרן שו"ר וכל אחד יש בה צורתה המיוחדת כששוכבת והניזק הוזק בה אין זו מתולדות רגל, וכו' עכ"ד.

ויש עוד דרך בזה להגרא"ו הי"ד בציוני דברים שדן דעד כאן לא פליג שמואל עלי' דרב בתקלה שהניחה ברה"ר דחיובו מטעם בור ולא מטעם שור, אלא בדבר שאין בו רוח חיים, אבל בדבר שיש בו רוח חיים מודה שמואל דחיובו מטעם שור, וממילא לא תיקשי מדוע חייב ברה"ר דכשם דלרב חייב ברה"ר דילפינן מקרן מועדת וכמש"כ תוס' בדף ג: כך הדין לשמואל.

ובחזו"א [שם] דן בבהמה הנופלת מראש הגג האם חיובה מדין שו"ר או מדין אש ובור והוכיח מגמ' לעיל כא: דאין חיובן משום בור דהא חייבין על הכלים, [ומוכח שם דחיובן מדין שור דאל"כ לא אמרינן תחילתו בפשיעה לקפיצה דהוא מדין שור וסופו באונס דנפילה דהוא מדין אש, דלא אמרינן תחבו"ב מאב לאב].

עוד העירוני דכשם דבשור השוכב חשיב בור ה"ה באש שאינה הולכת אלא מזקת במקומה ליהוי בור [ועקה"י סי' ד' מה שהביא מירושלמי בגחלת] ובתוס' ו. נג: כתבו באדם ששרף בגד באש של חבירו דיש כאן אש של הראשון ומדוע הוי אש ולא בור.

כל המשנה ובא אחר ושינה בו

בגמ' א"ל נהי דאית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי ל"ל רשותא, בהא דאית לה רשותא לסגויי מבואר בתוד"ה איבעי משום דהו"ל רגל ברה"ר, [ועיין לעיל כז: תוד"ה אמאי ובמש"כ שם] ובנמוקי יוסף בפ' כיצד [יא. מדפי הרי"ף ד"ה לבעוטי] פי' וז"ל כלומר דלא אמרינן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אלא כששינוי זה של שני בא מחמת הראשון כי הכא שדורכת זו על זו מפני ששינתה ברביצתה אבל כשלא בא מחמת כך כי הכא ששינוי ביעוטה של זו לא בא מחמת רביצה של זו שהרי היתה יכולה לעבור ושלא תבעיט בה [חייב] עכ"ד ומתבאר דכו"ע מודו לדין כל המשנה ונחלקו האם לבעוטי ג"כ שרי, ויעויין בחזו"א סי' ח' ס"ק ז' בדרך זו, וביאר דיסוד הענין דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אין זה מדין אונס, אלא שאין צורת נזקין בזמן שהניזק מושך עליו את הנזק וזו פטור כמו שאר הלכות נזקין כמו שו"ר ברה"ר וכיו"ב וכו' אלא שנחלקו אמוראי בגבול השינוי שיצא ממנהג העולם להמשיך עליו את הנזק וכו' עכ"ד ועי"ש שביאר כל שיטות האמוראים בזה. וא"ש לפ"ז שיטת הרי"ף דפסק דבהמה שאכלה כסות או כלים חייבת דלאו משונה הוא. ודקדק הרא"ש פ"ב סי' י"ד דמשמע הא במשונה פטורה, ואעפ"כ פסק דבעטה מהלכת ברבוצה פטורה. וע"כ דכאן ל"ש פטור כל המשנה ודו"ק.

והאבן האזל פ"ב מנ"מ ה"כ כ' בטעמא דתוס' פירשו משום רגל ברה"ר דדייקו לישנא דאית לי' רשותא לסגויי, וברגל ברה"ר אית לי' רשותא משא"כ בכל המשנה [ועברכ"ש סי' ב'] ובברכ"ש סי' ט"ז ביאר דלסגויי שרי מדין אחד ברשות ואחד שלא ברשות דאיתא לקמן מח: דאם הזיק הברשות לשלא ברשות פטור, וה"נ המהלכת ברשות והרבוצה שלא ברשות.

בתוד"ה איבעי, ואביעוט נמי לא מיחייב משום דכל המשנה, מד' תוס' נראה דבדריסה אין לפטור מדין כל המשנה ובא אחר ושינה בו כיון שלא עשתה כאן שינוי, [ואולי יש לדחות דבדריסה לא הוצרכו לכל המשנה אלא דתיפו"ל משום רגל ברה"ר] ונתקשה בזה החזו"א סי' ח' אות ח' ע"פ דרכו הנ"ל דדין כל המשנה הוא במה שהניזק מושך עליו את הנזק א"כ ה"ה לענין דריסה יש לפטור מה"ט, וכתב דנפ"מ באופן שהיא רבוצה מקצתה ברה"י ומקצתה ברה"ר ודרסה עלי' ברה"ר והוזקה מה שברה"י דלד' תוס' אין כאן פטור רגל ברה"ר משא"כ לדרכו דיש כאן כל המשנה. ובשיטה מקובצת לעיל כ. ג"כ מבואר דדין כל המשנה הוא דוקא אם בא אחר ושינה דהקשה דשו"ר יפטר ברה"ר מדין כל המשנה דבעל הפירות שינה שהניחם ברה"ר ותי' דכל הפטור דוקא בבא אחר ושינה. ובפנ"י כתב דמש"כ תוס' דפטור משום רגל ברה"ר מיותר דתיפו"ל מדין כל המשנה, ע"ע בברכ"ש סי' ט"ז מש"כ בביאו"ד התוס'.

בד"ה והא, דבאדם לא שייך כל המשנה וכו', בביאור תי' התוס' כ' האבן האזל פ"ג מנז"מ ה"ג ד"ה והנראה, וכן צידד החזו"א בסי' ח' ס"ק ח' דבאדם שלא בכוונה שפיר אמרינן כל המשנה, וביאר החזו"א ע"פ דרכו הנ"ל דבכה"ג הניזק מושך עליו את הנזק.

במשנה שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זא"ז, כ' רש"י לקמן מח: [ציינוהו הב"ח והגר"י פיק בגליון] דהאי הזיקו הוזקו הוא דהוזקו זב"ז פטורין כדין שניהם ברשות או שלא ברשות דהזיקו זא"ז חייבין הוזקו זב"ז פטורין.

ובתוס' פירשו שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין וכו' וצ"ב דבריהם דפתחו בטעמא שכ"א גרם לעצמו ומשמע דהוא כסב' דסוגיא דלעיל דתרוייהו כהדדי נינהו וסיימו דהוזקו זב"ז, והגר"א ציין ע"ד תוס' דהרמ"ה פי' דהזיקו ממש ופטורים הואיל ותרווייהו עבדי מעשה, וכן פי' הנמוקי יוסף, ובאבן האזל פ"ו מחובל ה"ג ד"ה עוד פי' דאף כוונת תוס' כהרמ"ה וקדמו היש"ש סו"ס כ"ג, ופי' דבכה"ג דתרווייהו עבדי מעשה הו"ל כהוזקו.

רץ לדבר מצוה

בגמ' ומודה איסי בע"ש בהש"מ, וכתב הרא"ש סי' י"א שרץ ברשות לטרוח ולהכין לכבוד שבת, וכתב ע"ז בהג"א מתוך כך יש ללמוד דלא"ד בהש"מ אלא משעה שמתחילין לתקן צרכי שבת לאפות ולבשל ולצלות וכו' מחצי היום ולמעלה וכו' עכ"ד והא דמפרש הש"ס כדר"ח בואו ונצא פי' הר"ר יהונתן [הובא בשיטה מקובצת] דאדרבה מקשי דבבהש"מ כבר אין דרך בן ברית לעסוק בצרכי שבת שכל ישראל זריזין הן במצות וע"ז משני כדר"ח. אמנם מדברי המרדכי [סי' ל"ט] נראה דבהש"מ דוקא שאין לו שהות ומה"ט כתב דבשאר מצות כגון לרוץ לבהכנ"ס או לבהמ"ד דיש לו פנאי אם הזיק חייב, וכן מתבאר בבאוה"ל סי' ר"נ סוד"ה ישכים.

וברמב"ם פ"ו מחובל ה"ט כתב ואם הי' ע"ש בה"ש פטור מפני שהוא רץ ברשות כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי וכ' הסמ"ע בסי' שע"ח ס"ק י"א ול' זה משמע לכאורה אפי' רץ בעסקיו לגומרם קודם שבת מיקרי ברשות וכו' עי"ש וכ"כ התויו"ט וא"כ י"ל דלדעת הר"מ ע"כ קתני בהש"מ דלא מיירי ברץ לצרכי שבת אלא לשאר עסקיו.

הבאנו לעיל ד' המרדכי דדוקא במצוה דשבת שאין לו שהות ולא בשאר מצוות, וביש"ש סי' כ"ב כתב דה"ה שאר מצוות דהרי אמרו הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, אלא דבשאר מצוות הוא רק כשיבורר לנו שרץ למצוה משא"כ בצרכי שבת דסתמא דמילתא ריצתו למצוה וכמש"כ הנמוקי יוסף, ועי' שבו"י ח"ג סי' ק"מ דלמד מכאן למכה את תלמידו דפטור מארבעה דברים עי"ש, ובחי' רמ"ש דן בזה די"ל דיסוד הדין הוא דבע"ש כיון שיודע שחבירו רץ למצוה ע"כ נזהר ממנו, משא"כ שאר מצוות דאין לחבירו ליזהר, ומאידך כתב דלפ"ז בע"ש אף אם אינו רץ למצוה מ"מ חבירו צריך ליזהר שמא רץ לצרכי שבת, וכתב דיש ללמוד זאת מד' תוס' לעיל לא. ד"ה ואם דחבירו צריך לישמר שמא יעמוד לכתף אע"פ שהוא עומד לפוש וכ"ש הכא, ושוב סתר זאת מדברי הנמוקי יוסף, ועי"ש מש"כ לדון בזה דהרמ"ה לשיטתו בביאור הזיקו דמשנתינו דמיירי בהזיקו ולא בהוזקו.

והנה בשיטה מקובצת הביא להר"ר יהונתן שפי' דיסוד הפטור ברץ בער"ש דעל הניזק להרחיק את עצמו כיון דרץ ברשות ולפ"ז מסתברא כד' הגרמ"ש, אולם בחוות יאיר סי' ר"ז פי' דהוא פטור אונס [ועמש"כ לעיל לא: במשנה עוד בזה] וא"כ הכל תליא ברץ אם הוא רץ למצוה ומ"מ כתב דבשאר מצוות לא חשיב רץ ברשות רק בע"ש בהש"מ דהזמן בהול מאד.

ולא ברירא לי כ"ז דבשלמא אם יש כאן פטור שפטרו אותו משום שרץ ברשות, בזה י"ל דלא הותר אלא למצוה שזמנה בהול מאד, אכן הרי אין הדבר כן דרשות מצוה אינו פוטרת דקי"ל דבנר חנוכה ג"כ חייב, והכא טעם ההיתר דהו"ל ברשות, א"כ לכאו' כל מצוה שיש מצוה בריצתה יפטר דהו"ל רץ ברשות דאדרבה מצוה היא לרוץ ולא שייך לומר דהוא שלא ברשות והן הן דברי היש"ש הנ"ל וצל"ע, וע"ע עויו"ט סי' ט' שכתב דדוקא לשבת שיש מצוה בגוף הריצה שנראה כמקבל פני מלך.- והר"מ בפה"מ כ' אף בעיו"ט שנחפזים לדבר מצוה.

כתב הנמוקי יוסף בתו"ד וז"ל בע"ש הוא ברשות וא"כ ל"ש מהלכים זה לקראת זה או זה אחר זה פטורים עכ"ד וצ"ע דבזה אחר זה הרי פי' הנמוקי יוסף במשנה דהטעם דחייב משום דאע"ג דשניהם ברשות מ"מ הזיקו זא"ז חייבין, א"כ ברץ בע"ש ג"כ יתחייב וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף