מראי מקומות/בבא קמא/לא/א

מראי מקומות בבא קמא לא א

שמעתתא דקדרין

במשנה שני קדרין שהיו מהלכין וכו' הא דנקט התנא מילתי' בקדרין יש לפרש כמש"כ הרא"ש סי' ט' [על הברייתא בסמוך] דנקט קדרין שנשברים בקל וחייב על שבירתם ולא אמרינן דהראשון בור ופטור על הכלים, א"נ פי' הרא"ש [לדברי ריו"ח] דקדרין נושאין משוי גדול ובקל נתקלין וגם השני נוח לו ליכשל בראשון עכ"ד.

בגמ' אפילו לרבנן דאמרי אנוס הוא ופטור הכא חייב שהי' לו לעמוד ולא עמד וכתב הרי"ף הא דבנשברה כדו ולא סילקה לא אמרינן הכי דהתם כיון שנשבר מפקיר להו אבל הכא דבגופו נתקל וגופו לא הוי הפקר את"ד [במש"כ הרי"ף דגופו לא הוי הפקר יש לדקדק קצת דחיובו מטעם בור ולא מטעם אדם המזיק].- העיר בחי' ר' נחום דהנה מבואר בהמשך הסוגיא דאדם ששוכב על הארץ ומזיק במה שנתקלו בו חשיב אדם המזיק, א"כ מה דפטרינן נתקל אנוס אלמא דאדם המזיק באונס פטור, ומדוע תוס' לעיל כז: הוצרכו להביא ממרחק לחמם ולא הוכיחו כן משמעתין, וכ"ש דיקשה להסוברים דאף למ"ד נתקל אנוס אינו פוטר אלא בדין כריית בור, אבל אין זה אונס לפטור אדם המזיק.- עוד העירוני לדברי החזו"א סי' א' ס"ק א' דאדם השוכב ילפינן באדם ובור וא"כ פטור באונס, אכן לכאו' הא בורכא דמבואר בדף כז. דנפל מן הגג חייב באונס, ולהחזו"א אף נפל מן הגג ילפינן מהצד השוה, שו"ר בחזו"א סי' ד' ס"ק ו' דנקט ע"פ שיטתו דיש לפטור באונס, ועמש"כ לעיל נז. בסתירת דבריו.

בגמ' הי' לו להזהיר, בחזו"י פ"ב ה"ה כתב דיש חילוק גדול בין הי' לו לעמוד להי' לו להזהיר, דבהי' לו לעמוד יש כאן כריית בור במה שאינו עומד, משא"כ בהי' לו להזהיר אין כאן כריית בור אלא דכיון דהוא בעל הבור יש עליו חיוב שמירה על הבור, ומזה מוכרח שא"צ כריית בור אלא סגי במה שהוא בעל הבור.

העירוני בסוגיא דלעיל כט. דשו"ט בשעת נפילה ולאחר נפילה דהוא כ"ז שהי' לו לסלק, והא לרנב"י תליא בהי' לו להזהיר. וא"כ מיד היה לו להזהיר והרי לא מיירי שהפקירם מיד [וכמבואר שם בתוד"ה פליגי], וביותר תיקשי לשיטת הרא"ש והטור דקי"ל כרנב"י. ומ"מ בסי' תי"ב כתב הטור דתליא בהי' לו זמן לסלק ולא בזמן להזהיר, והי' מקו"ל דהי' לו להזהיר הוא חיוב רק בדין אדם המזיק, אבל כריית בור אין כאן וכסברת החזו"י הנ"ל, ובשמעתין הוא חיוב אדם המזיק. אמנם הרא"ש גופי' ס"ל דבשמעתין הוא חיובא דבור וצ"ע, שו"ר בפסקי הרי"ד שעמד בזה וכתב דלעיל כט. י"ל דלא הי' שם שהלך להביא כלים לפנות את החרסים ואת המים משא"כ הכא דע"כ הי' שם.

אדם המזיק בעומד בלא מעשה

בגמ' ואם עמד בעל קורה חייב. חיובא דבעל קורה הוא מדין אדם המזיק דאי מדין בור הרי פטור על הכלים וכדהוכיחו תוס' בסוף העמוד, ולמדו מזה דה"ה אדם הנתקל ונפל לארץ והוזקו בו חייב מדין אדם המזיק, עכ"פ למ"ד נתקל פושע, והקשו על הר"ח דס"ל [בהו"א בסוגיא דבסמוך, וכן שיטת בעה"מ למסקנא] שאדם רבוץ בקרקע אף למ"ד נתקל פושע לא הוי אדם המזיק.

וכיו"ב תמה בתורע"א ע"ד הרא"ש דס"ל דלרבנן דנתקל אנוס אע"ג דהי' לו לעמוד מ"מ לא הוי אדם המזיק אלא בור, מדוע בעמד בעל קורה חייב על כלים, ויעוי"ש במה שהאריך לדינא דבעמד לכתף דחיובו מדין הי' לו להזהיר ולא הזהיר פטור על הכלים, ונקט הרע"א דבעמד לפוש כיון דפשע בעמידתו הו"ל אדם המזיק משא"כ בעמד לכתף אע"ג דהי' לו להזהיר מ"מ אינו פושע בעמידתו ולא הוי אדם המזיק.

ובתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] עמד בכ"ז, ומתחילה כתב דבשלמא עמד לפוש דאז יש פשיעה בעמידה והיא מעשה, ושוב כתב ושמא י"ל דעמידה נמי דלכתף פשיעה היא כשאינו מזהיר הילכך ה"ל מעשה דאין לו לעמוד אפילו לכתף אא"כ מזהיר ותדע דהא אפילו אילם פקח דמסתמא מחייב בעמידה דלכתף אע"ג דאנוס הוא לענין אזהרה ואפילו את"ל דבאלם מיפטר וכו' ועוי"ל דלעולם גבי אדם לא פקע מני' דין אדם המזיק ליחשב בור אלא דוקא בשניזוקים בו באותו ענין שאפילו אם הי' מת האדם המזיק היו נזוקים בה וכו' עכ"ד, תו"ד דבתחילה פירש דרק לפוש יש כאן מעשה בעמידתו וחשיב אדם המזיק. ואח"כ פירש דאף בלכתף מ"מ נאסרה עליו העמידה אא"כ מזהיר ומה"ט אף אילם אסור לו לעמוד, ושוב ייסד דכל שההיזק נעשה מכח חיותו של האדם חשיב אדם המזיק, ויעויין בנמוקי יוסף במשנה הסמוכה (טו: מדפי הריף) שכ"כ בקצרה, ויעויין באבן האזל פ"ב מנ"מ ה"כ (ד"ה לכן) מש"כ ע"פ סב' זו. וא"ש לפ"ז ג"כ קושית הרע"א דבעמד בעל קורה ה"ט דחייב על כלים משום דיש כאן מעשה אדם. ועיין אמר"מ סי' כ"ט אות ד' בהגה.

אלא דיש להקשות ע"ז דא"כ מאי מקשי מעמד לכתף דחייב דה"ה במשנתינו הא י"ל דעמד לכתף הוא אדם המזיק וחייב באונס משא"כ במשנתינו בנתקל שאין כאן אדם המזיק אלא בור. וכיו"ב ילה"ק לדעת המלחמות דאדם המזיק חייב באונס גמור מדוע הכא פטור משום דטריד וצ"ע.

וליישב דעת המלחמות י"ל בהקדם חידושו של הגר"ח הלוי בספרו בהל' שכירות דכתב עפ"מ דאיתא לקמן דף מ"ח דשניהם ברשות אם הוזקו זב"ז פטורין ואם הזיקו זא"ז חייבין וא"כ הכא דהעמידה הו"ל ברשות ובכה"ג אין כאן חיוב מדין אדם המזיק משום דהו"ל הוזקו זב"ז ולא הזיקו, אלא דאם הוא פושע במה שהי' לו להזהיר הוא חייב אבל כיון שאינו פושע הרי הוא פטור. ובנמוקי יוסף במשנתינו כתב דהא דנתקל שהזיק פטור על הכלים כדין בור ולא הוי כאדם המזיק באונס, משום דאין כאן מעשה דידי', וע"כ הוי כבור, ומבואר מדבריו דנתקל לאו פושע אין זה אונס הפוטר מדין אדם המזיק, ומ"מ פטור משום דחיובו כדין בור. ואזיל לשיטתו בדף כט. דנתקל לאו פושע לא הוי אונס גמור שפטור באדם המזיק וכמשנ"ת שם.- ע"ע אבנ"ז או"ח סי' נ"א (נדפס בסוף אג"ט סי' רכ"ב) מש"כ ללמוד מסוגיין, ומה שביאר עפ"ז ד' הרע"א בתשו' קנ"ט].

אילם שעמד לכתף

בגמ' לא כשעמד לפוש ופירש"י דמשונה הוא ואין רה"ר עשויה לכך, ובר"ח פי' כשעמד לנוח שאינו טרוד. והיינו דלכו"ע יש דין הי' לו להזהיר וע"כ לא פליג ריו"ח אלא בלכתף דטריד אבל בלפוש דלא טריד יכול להזהיר. וא"ש משה"ק מגמ' לעיל כ. עבדי אינשי דמנחי גלימי ומתפחי ופירש"י עומדין לפוש. אלמא דאורחי' בכך לעמוד לפוש, [וע"ע מאירי ריש פרקין דפי' דין מניח את הכד בעומד לפוש] אלמא דלא חשיב משונה ומ"מ חייב משום דהי' לו להזהיר. וצ"ב מדוע רש"י לא פי' כן. ונפ"מ בין הטעמים לספיקת הר"פ [הנ"ל] בעומד לכתף באילם האם חייב דאין יכול להזהיר דאי נימא דבאילם שאין יכול להזהיר פטור, א"כ בעומד לפוש ג"כ יפטר להר"ח, אבל לטעמא דרש"י אף באילם יש לחייבו דמ"מ משונה הוא, ויסוד הספק באילם הוא, האם לכתף זה ברשות רק החיוב מוטל עליו להזהיר או"ד דאין כאן היתר דברשות ויכול לעמוד רק אם מזהיר.

בגמ' הא קמ"ל דאע"ג דעמד לפוש כי קאמר לו לבעל חבית עמוד פטור. וכתב הרא"ש דשינוייא דחיקא הוא ואין בזה שום חידוש דאע"ג דשינה בעל הקורה שעמד לפוש כיון שהזהירו לבעל חבית לעמוד וכי לכתחלה ישבר חביתו כדי שיפרענו זה עכ"ד. ובפנ"י כתב דשפיר קמ"ל דלא נימא כדריש פרקין דממלא רה"ר חביות דרשות לשבור חביותיו. וה"נ הרי מוקמינן לה ברמיא כשלדא כדלקמן לב. וכיון שיש לו רשות לשבור קורתו של חבירו כ"ש שרשאי לילך כדרכו ואם יוזק ישלם עי"ש, וצל"ע דלעיל כז: קאמר דבממלא רה"ר חביות ובא אחד ושבר והוזק פטור דאיהו דאזיק אנפשי', א"כ ה"נ יפטר בעל קורה כיון דבעל חבית שבר קורתו בידים.

בתוד"ה וקתני וא"ת כי מוקי וכו' ק' דהפטור בעמד לכתף הוא משום דהמכתף אנוס הוא דטריד דומיא דמשנתינו בנתקל דהוא אנוס, ובתוס' מבואר דפטור משום דהו"ל לשני לאיזדהורי, ועיין באילה"ש מש"כ בזה. והעירוני דכיון דהמכתף לא ישלם לו את נזקו, ממילא דרך המהלך אחריו ליזהר שלא יוזק.

שם. עמהרש"א מש"כ בד' התוס' עפ"ד לקמן לב. וכבר עמד השיטה מקובצת בשם הר"ש בזה.

בגמ' ת"ש הקדרין והזגגין וכו' מקשים מדוע לא משני דהך ברייתא כר"מ דנתקל פושע ועיין מרומי שדה.

הרא"ש פסק כרנב"י דהי' לו להזהיר והובאו דבריו בטור וברמ"א סי' תי"ג, והקשה הסמ"ע [ס"ק א'] דהטור והרמ"א בסי' שע"ט סתמו בדין בעל חבית וקורה דחייב רק בעמד לפוש ומדוע לא כתבו דבלכתף ג"כ חייב דהי' לו להזהיר. [והגר"א בסי' שע"ט ס"ק ב' רמז לקושי' זו] ותי' דטרדת בעל הקורה לתקן משאו היא גדולה יותר מטרדת הקדר. ולדבריו צ"ל דהש"ס פריך בדרך כ"ש דאי במשנתינו אמרינן הי' לו להזהיר כ"ש בעמד לכתף, וברע"א תי' ע"פ דרכו הנ"ל דבלכתף הו"ל בור ופטור על הכלים [ועל נזקי אדם באמת יתחייב] ובנתקל הו"ל אדם המזיק וחייב, עי"ש.

בדין בעל חבית שעמד לכתף בעזה"י יתבאר לקמן לב.

סיכום השיטות

בגמ' אמר רבא ראשון חייב וכו'. תוכן הסוגיא לפירש"י [ברש"י שלפנינו אין ב' גירסאות והכל פירוש אחד והתוס' הביאו ב' גרסאות וגירסא שני' היא שיטת ר"ח] דבהו"א והמסקנא הראשון והשני הם אדם המזיק, ומ"מ כ"ז בהזיקו בגופם אבל אם הזיקו בממונם הראשון חייב משום דנתקל [בעצמו] פושע ויש כאן כריית בור, אבל השני פטור דהוא אנוס [דנתקל בחבירו וכמש"כ תוס' לעיל כז: ד"ה ושמואל] והו"ל מפקיר נזקיו לאח"נ אונס, והי' ס"ד לפרש דברי רבא באופ"א דנתקל אנוס, והראשון אדם המזיק וחייב אם הזיק בגופו אבל בממונו פטור והשני הוא בור.

שיטת ר"ח בל"ק דרבא דהראשון הוא אדם המזיק וחייב בין אם ניזוק השני בגופו ובין בממונו [ובדין ממונו של ראשון שהזיק לא ביאר הר"ח, ובשיטה מקובצת הובאו ד' הר"ח דהו"ל בור] והשני הוא בור, ובל"ב דרבא ראשון הו"ל בור בין גופו ובין ממונו וחייב אם הוזק גוף של שני, והשני הוא עצמו בור אבל ממונו אינו בור דהו"ל מפקיר נזקיו לאח"נ אונס, ובפשוטו הכי קיימא המסקנא, אלא דבתר הכי שו"ט בפירושא דברייתא לרב ושמואל, ומשני ר"א בר מניומי דהראשון הוא אדם וכשיטת רש"י, ובתוס' ורא"ש כתבו דאע"ג דהפירכא הוא לרב מ"מ אליבא דשמואל ג"כ קיימא מסקנא הכי, ודעת בעה"מ דאליבא דשמואל הראשון הוא בור, והרשב"א נסתפק בזה.

שיטת הרא"ש וכ"פ הרמב"ם דהראשון אינו אדם המזיק אלא בור, ופי' הרא"ש דלמאי דקי"ל נתקל לאו פושע לא חשיב הראשון אדם, וכ"כ הנחל"ד בשיטת תוס', ובדעת הנמוקי יוסף יעויין בחי' אנ"ש שנתקשה בדבריו, ועי' חי' ר' נחום שהאריך בביאו"ד, ובעזה"י לק' יבואר עוד בשיטת הר"מ ומלחמות.

בטעמא דאין הראשון כורה בור בממונו דשני

הקשה המלחמות ע"ד בעה"מ למ"ד נתקל פושע מדוע אין הראשון חשיב כורה בור על ממונו דשני כיון שהשני נפל מחמתו, ומה"ט נחלק המלחמות וס"ל דלמ"ד נתקל פושע הראשון חשוב כורה בור על ממונו דשני, אלא דקי"ל נתקל אנוס. [ויעויין במלחמות שהעמיד קושיתו אף למאי דסבר בעה"מ דהראשון הוא בור ולא אדם ומ"מ הוקשה לו שיחשב כורה בור של השני. וצ"ע דהא איש בור ולא בור בור ועחזו"א סי' ד' ס"ק ד' ד"ה עוד מש"כ בזה]. ובשלטי הגיבורים כתב בשיטת הר"מ דאע"ג דנתקל אנוס והראשון אינו חייב אלא מדין בור מ"מ חייב על ממונו דשני ושלישי מדין בור. ודבריו תמוהים טובא, דכיון דאין הראשון חשוב אדם א"כ אין כאן כריית אדם אלא בורו כרה בור, והרי איש בור אמרה תורה ולא בור בור, ועמד בזה האמר"מ בסי' כ"ט אות כ"א, ובסי' ל"ו אות ז' תי' דאע"ג דכלפי אדם המזיק כיון שלא ניזוק בגופו אינו אלא בור, מ"מ לענין כריית בור מאחר שמעשיו גרמו לו חשיב כריית בור דראשון. ומ"מ דעת המלחמות להדיא דהראשון פטור על בור השני.

ובחזו"א (סי' ד' שם) תי' ע"פ דרכו בסי' א' ס"ק א' שהקשה מדוע אדם השוכב חשיב בור והרי אין דרכו לילך ולהזיק, ותי' דילפינן לי' בהצד השוה מאדם ובור וממילא הבור הנעשה מחמת אדם זה אין בו חיוב דכריית בור דאיש בור ולא בור בור, וצריך לבאר דאע"ג דדינו כאדם המזיק לחייב על הכלים, מ"מ אין בו חיוב דכריית בור, והטעם דל"ד פטור כלים דהוא פטור הנאמר באב דבור אבל כאן אינו בור, אבל לענין דין כרי' זה אינו מהלכותיהן דפטורין דבור אלא עיקר חיובא דבור לא נאמר אלא בכריית אדם ולא בכריית בורו ודו"ק היטב.- ויעויין עוד בחזו"א משכ"ב.

ועחזו"א שם מש"כ דחייב בד' דברים כדין אדם וצ"ע, ובקר"ס פ"א מחובל כתב דלא איתרבאי מפצע תחת פצע אלא במזיק בידים ולא בהוזקו בו ופטור מד' דברים. עוד כ' החזו"א בסוס"ק ד' דאם נתקל באדם ונחבט בקרקע פטור כיון דליכא ילפותא מהצד השוה מבור דבור פטור בכה"ג. וזה מתבאר היטב לדרכינו דבבור לא נתחדש חיוב על מה שנחבט מקרקע עולם.

וכמו"כ ילה"ק אף למ"ד נתקל לאו פושע מ"מ כיון דהראשון הוא אדם המזיק מדוע לא חשיב כורה בור דשני, וביאר בחי' ר' שלמה סי' ו' אות ב' דלענין כריית בור בעינן גדרי מעשה בכה"ת ולא סגי במה דחשיב אדם המזיק עי"ש, וכן תי' האמר"מ סי' כ"ט אות כ"א דאע"ג דחשיב אדם המזיק משום דפשע, אבל מ"מ לענין כריית בור אין כאן מעשה.

וביסוד הקו' דכיון דפושע בנפילתו ממילא הנופל מחמתו חשיב בור דידי' יש להעמיד קושי' זו מגמ' לעיל כט. דאתקיל ואתקילה בי' גמלא דחשיב בורו דידי', ועמד בחי' ר' שלמה בזה, ותי' דמיירי התם דתוך כדי נפילתו נפל גמלו והוא ממש מעשה דידי', וי"ל עוד דהתם כיון דהגמל ממונו כל שפשע בממונו שנעשה בור חשיבא כרי' דידי' משא"כ הכא דלאו ממונו, ומדוקדק כן בד' המלחמות [ועיין אב"ע פי"ג מנ"מ הי"ט ד"ה וזהו].

בגמ' ממ"נ אי נתקל פושע הוא שני נמי ליחייב. התוס' לעיל כג. ד"ה ליחייב הקשו דממ"נ אי שני פושע במה שנתקל א"כ ה"ה יפטר ראשון בנזקיו, ותי' דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק. ועיין רשב"א לעיל כח: שכתב באופ"א ונתבאר שם. וענמוקי יוסף.

בתוד"ה אמר וקשה כיון דפושע הוא וכו' אלמא חשיב אדם המזיק וכן הקשה המלחמות ע"ד בעה"מ, עמש"כ לעיל מהתור"פ [הובא בשיטה מקובצת] לחלק בין עמד בעל קורה דחשיב מעשה אדם אבל אדם הרבוץ בקרקע לא חשיב מעשיו. ויעויין באבן האזל פ"ב מנז"מ ה"כ במשה"ק ע"ד הר"פ שכתב חילוק זה ולא כתב זאת בישוב ד' הר"ח, ובלח"מ פי"ג מנ"מ ה"י [הגר"א בסי' תי"ג ס"ק ה' כתב דהלח"מ מיישב כל קו' תוס'] תי' וז"ל י"ל כיון דנתקל לאו פושע הוא והא דחשבינן ליה פושע קנס הוא משום שהי' לו לעמוד ולא עמד א"כ די לנו שנחשבנו כבור וכו' עכ"ד, וצל"ע דהתוס' אזלי למ"ד נתקל פושע.- ובחזו"א סי' ד' ס"ק ד' (סוד"ה והנה) כ' ואפשר דעמידה בכונה שעושה גופו בור בכונה וגם בשעה שהוא מזיק ממשיך בפשיעתו כמו בעמד בעל הקורה קרוב יותר למעשה האדם וחשיב אדם אבל הכא דהפשיעה במה שלא נזהר, וזה גורם לו אונס הנפילה והנפילה עצמה אינה מזקת אלא שנעשה בור ובשעה זו הוי אנוס אלא שפשיעתו מוקדמת לא חשיב אדם המזיק אלא בור עכ"ד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף