מעשה רקח/שופר/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשה רקח ‏ שופר א

ספר מעשה רקח פרק א מהלכות שופר וסוכה ולולב

א

ושופר שתוקעים וכו'. פרק ראוהו בי"ד דף כ"ו כל השופרות כשרים חוץ משל פרה וכו' אמר ר' יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן וכו' שופר של ר"ה של יעל פשוט וכו' שוה יובל לר"ה וכו' ר' יהודה אומר בר"ה תוקעים בשל זכרים וביובל בשל יעלים ובגמרא אמר רבי לוי מצוה של ר"ה ויוה"כ בכפופים ושל כל השנה בפשוטים והתנן שופר של ר"ה של יעל פשוט הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' יהודה אומר בר"ה היו תוקעין בשל זכרים כפופים וביובלות בשל יעלים ולימא הלכתא כר"י אי אמר הלכה כר"י הו"א אפי' ביובל נמי כר"י סבירא ליה קמ"ל במאי קמפלגי מר סבר בר"ה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וביוה"כ כמה דפשיט וכו' ומר סבר בר"ה כמה דפשיט איניש וכו' וביוה"כ כמה (דפשיט) [דכייף] וכו' ע"כ. ואיכא למידק בהך דרבי לוי דקאמר בשל כל השנה בפשוטים דנראה דהוי דלא כמאן דבשל כל השנה לא פליגי ת"ק ור"י כמבואר בלישנא דמתניתין וי"ל עם מ"ש רש"י בד"ה כמה דפשיט וכו' ובתעניות דלכנופיא לא איכפת לן עבדינן כפופים להיכירא וכו' ע"כ. משמע דר"ל כיון דשופר בתעניות אינו מצוה אלא רשות דהא והרעותם בחצוצרות כתיב ושופר אינו אלא לכנופיא בעלמא עבדינן ליה שינויא מר"ה ויוה"כ דהוי מצות עשה של תורה דון מינה דלר"י דלא שייך ביה היכירא דהא בר"ה בכפופין ויוה"כ בפשוטין אין קפידא בתעניות ואה"נ דאי הוה ס"ל דר"ה ויוה"כ בעי או כפופים או פשוטים הוה בעי היכירא לשל תעניות ונמצא דהך היכירא הוי לכו"ע ומזה הוליד רבי לוי של כל השנה בפשוטין לפי פסקו דר"ה ויוה"כ בכפופים אכן לשיטת רבינו שהשמיט בהל' תעניות דבעינן פשוט נראה דצ"ל דמתני' אף בכפופין קאמר בתענית וה"נ בדרבי לוי וכ"כ הרב שמות בארץ ז"ל.

וראיתי להר"ן ז"ל שהקשה לדעת רבינו דס"ל דלעיכובא פליגי חדא דלר' יהודה זכרים לאו דוקא דהוא הדין שאר כפופין ועוד דכפופין משמע שלא לעכב אלא למצוה דאי לעכב פליגי הו"ל לומר ואחרים אומרים ועוד לעיכובא מנ"ל הא בקרא לא כתיב לא כפוף ולא פשוט ורבי יהודה נמי היכי אמר דשל ר"ה לא כשרים ביובל וכו' והא מיובל גמרינן ליה וכו' ועוד כתב ותדע לך דלמצוה קאמרינן מדאמר רבי לוי מצוה של ר"ה וכו' אלמא כולה מלתא למצוה קאמרינן ולא לעיכובא וכו' ועוד דאי זכרים דאמר היינו של איל דוקא משום עקידת יצחק כי אמרינן בגמ' מר סבר וכו' הו"ל לומר רבי יהודה סבר של איל טפי עדיף משום עקידת יצחק ע"כ תוכן דבריו ונראה לענ"ד להליץ בעד רבינו ז"ל וראשונה למ"ש דאם איתא הו"ל לומר אחרים אומרים יש לפרש לדעת רבינו דרבי יהודה פליג אכולהו תנאי דלעיל וזה דת"ק דרבי יוסי הכשיר כל השופרות וכו' ורבי יוסי לא פליג אלא בשל פרה ותני בתר הכי דאף דכל השופרות כשרים למצוה מן המובחר בעינן בר"ה של יעל פשוט מטעמא דכמה דפשיט איניש וכו' ורבי יהודה פליג דלעיכובא בעינן זכרים דהיינו כפופין ולהכי שינה בלשונו לומר בר"ה תוקעים בשל זכרים דהיה די באומרו בר"ה בשל זכרים כלישנא דת"ק אלא דייק בלישניה אגב ארחיה לאשמועינן כונתו דתוקעים דוקא בשל זכרים ולעיכובא וכן בלישנא דברייתא נקט נמי לישנא דתוקעים וכו' וגם רבי לוי העתיק כוונת רבי יהודה באמרו מצוה של ר"ה ויוה"כ בכפופין ואי למצוה בעלמא קאמר ולא לעיכובא הכי הו"ל למימר שופר של ר"ה ויוה"כ מצוה בכפופין השתא דקאמר מצוה ברישא אשמועינן הלכתא דבעי למימר מצוה דאמר רחמנא לתקוע בר"ה ויוה"כ היינו בכפופין דוקא ובהכי מיתרצא קושיא קמייתא דלא הוה מצי למיתני אחרים אומרים. וגם קשיא מלישנא דרבי לוי כאמור. ולההיא שהקשה דבקרא לא כתיב כפוף ופשוט וכן מה שהקשה לרבי יהודה דהא מיובל גמרינן ליה כבר נתעוררו על זה התוס' ז"ל בד"ה ר"י אומר וכו'.

ולקושיא בתרייתא דהו"ל למימר רבי יהודה סבר של איל טפי עדיף משום עקידת יצחק אפשר דמשום דמלתא דפשיטא היא לא הוצרך לבארו דכיון דר"י קפיד אזכרים דר"ל איל פשיטא דכוונתו זכר לעקידת יצחק וכההיא דרבי אבהו ומשו"ה יהבינן טעמא לכפופין משום דכמה דכייף וכו' דהוי חדושא טפי אי נמי לא בעי תלמודא לומר כן לר"י משום דאיכא למטעי דת"ק פליג האוקמתא דר"א וזה אינו דת"ק ס"ל דטפי עדיף של יעל פשוט מטעמא דכמה דפשיט וכו' ונקט יעל משום דסתמו פשוט ואה"נ דאי משכחת לה של איל ופשוט טפי עדיף מכולהו דאיכא טעמא דרבי אבהו ואיכא טעמא דכמה דפשיט שהיא העיקרית לסברת ת"ק ודו"ק. והנה הר"ן ז"ל לפי שיטתו פירש גבי ההיא דרבי אבהו דטעמא למנהגא אתי לאשמועינן עיי"ש ולדעת רבינו דס"ל דלעיכובא קאמר אין להכריח מלישנא דנקט למה תוקעים וכו' דהרי שם דף ט"ז אמר רבי יצחק למה תוקעים בר"ה וכו' כדי לערבב השטן הרי דבדבר שאינו לעיכובא וכו' קאמר למה תוקעים אלא נראה דהכרח רבינו היינו מלישנא דר' אבהו דקאמר אמר הקב"ה וכו' והך לישנא משמע דהוי לעיכובא כמו אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם והעומר וניסוך המים דהוי לעיכובא ועיין להר"ם בן חביב ז"ל.

וראיתי להרב לח"מ ז"ל שתמה הרבה ע"ד מרן ז"ל וז"ל ולא הבנותי זה אדרבא מוכרח בגמרא דמשכחת לה זכרים בלא כפופין דאל"כ תקשה ליה למה אמר הוא דאמר כי האי תנא לימא כר' יהודה דמתניתין שהזכיר זכרים וכו' ומה מאד קשה מ"ש והכי אמרינן בגמרא בהדיא וכו' דאדרבא משם משמע דזכרים אפשר בלא כפופין מדהוצרך להזכיר כפוף וכו' ועל כרחך נראה זה מוכרח מדלא הביא ראיה מר"י דמתניתין ועוד קשה דאע"ג דכל זכר כפוף לדעתו אינו מוכרח שיהא מתהפך ולומר כל כפוף זכר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ע"כ. ויפה הקשה הרב ז"ל אמנם יש להליץ בעד מרן והמדייק בדבריו יראה דרוח אחרת אתו מדכתב דאע"ג דלכאורה נראה מדברי רבינו דלא קפיד אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף א"א לומר כן דהא רבי לוי דאמר מצוה בכפופין אוקימנא כרבי יהודה ואם איתא וכו' אלא ודאי של זכרים כפופין הם והכי אמרינן להדיא גבי רבי לוי וכו' ולשון זה מובן דנעוץ סופו בתחילתו דכל מ"ש היינו לפי מסקנת הגמרא דמדחזינן לרבי לוי שהוליד דינו מכח ברייתא דר"י דקתני בה להדיא זכרים כפופין ואיהו גופיה לא נקט אלא כפופים לאורויי דעל כרחך סתם זכרים היינו כפופים מדנקט ר"י במתניתין זכרים סתם ואם איתא דאפשר בפשוטין נמצא דפליג מדידיה אדידיה דבברייתא לא הכשיר אלא זכרים כפופין דוקא ומפשטא דמתניתין משמע דכל הקפידה אינה אלא שיהיו זכרים ונמצא דלפי המסקנא על כרחך זכרים סתמא היינו כפופין והמדקדק בדברים נראה לענ"ד שיתורץ בזה מרן ז"ל ודו"ק. ובענין שופר של בהמה טמאה אם הוכשר או לא עיין להר"ן והרח"א נר"ו והרב כנסת הגדולה סי' תקפ"ו כתב דהראם הוא בהמה טמאה והתוספות בחולין וזבחים כתבו בהיפך עיין להפר"ח שם ובמפתחות הכסת הגדולה יו"ד הובאו בסוף ספר קול בן לוי סי' קע"ט חזר בו הרב וכתב שהראם הוא טהור עיי"ש.

ואע"פ שלא נתפרש וכו'. שם דף ל"ג. ומרן הקדוש תפש על רבינו במ"ש

ומפי השמועה וכו'. כיון דבגמ' מייתינן לה בהיקישא אי נמי בגזרה שוה וכו' ע"כ. נראה דכוונתו ז"ל להקשות עליו דלמה לא הביא כדרשת הגמ' דכדפריך והאי תנא מעיקרא מייתי לה בהקישא והשתא מייתי לה בג"ש משמע דר"ל אמאי לא יליף מהיקישא כי אם דרשת דבעינן שופר ושלש שלש וליתן את האמור של זה בזה יליף לה בג"ש הו"ל למילף גם זה מהיקישא א"נ כולהו מג"ש ואמאי פלגינהו ומתרץ ליה דה"ק אי לא הוה ג"ש אה"נ דהוה מייתינן מהך היקישא גם לדרשת ליתן את האמור של זה בזה אמנם כיון דעל כרחך אית לן למדרש ג"ש לדרשא זו היקישא לא צריך להך דרשא אלא לדרשא קמייתא ונמצא דשניהם איצטריכו מהיקישא ילפינן דבעינן שופר וכו' ומג"ש דבעינן ג' וכו' והשתא רבינו שהביא קרא דוהעברת אמאי לא כתב דילפינן לה מיתורא דחדש השביעי ומדכתב מפי השמועה ולא פירש הדרשא משמע דס"ל דלאו דרשא גמורה היא והשתא מ"ש מרן אי נמי בגזרה שוה רצה לומר חדא מהיקישא וחדא מג"ש ותירץ ז"ל ע"פ מ"ש רש"י השתא דנאמרה הלכה למשה מסיני זו לדונה כלומר שאין זו כשאר ג"ש אלא כאן נאמר הדין ג"כ למשה מסיני [עיין להפר"ח ז"ל] נמצא דהך ג"ש שנייא היא משאר ג"ש שכאן נאמר הדין בעצמו למשה מסיני אמטו להכי רבינו לא חש להביא גוף הדרשא העיקרית כיון שהסוגיא מתפרשת כמ"ש רש"י דלית לן למילף היקישא כלל וג"ש זו נאמרה בפירוש וכו' ולהכי הביא מפי השמועה ולא חש אל הדרשא הוא הנראה לענ"ד בכוונת מרן ז"ל.

ב

במקדש וכו'. קשה דאמאי לא נקט פיו מצופה זהב דתנן דף כ"ו בלי חולק גם בפ"א דתעניות לא הזכיר פיו מצופה כסף ולא דבעינן שתי שופרות כמ"ש התוס' והוא מוכרח מתיבת באמצע דקתני מתניתין ורבינו השמיט גם תיבת באמצע ולזה הוה אפשר דסמך אמ"ש כאן בשופר אחד דתיבת אחד הוא מיותר אלא אתא לאשמועינן דהכא הוא דדי בשופר אחד משא"כ בתעניות דבעינן שתי שופרות ולאידך קושיא י"ל דלא נחית רבינו אלא לאשמועינן עיקר דין השופר ומאי דהוי לעיכובא וחצוצרות נראה דהוי לעיכובא דילפינן לה מקרא דבחצוצרות בקול שופר הריעו וכו' משא"כ פיו מצופה [ושופרות] דנראה דלא הוה לעיכובא ולהכי לא חש להזכירם ועיין להרב שמות בארץ ז"ל ומ"ש בדין א'.

ג

ואין בקול. נוסח אחר שאין בקול.

וכן שופר של עולה וכו'. הקשה הרב לח"מ דהתם דף כ"ח משמע דכולהו מודו דמעל אלא מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו הדר רבא ואמר יצא וא"כ קשה דהיכי כתב רבינו דאין בקול דין מעילה עכ"ד. ולענ"ד נראה דבתחילה יש לדקדק בדברי רבינו שכתב ואם תאמר והרי נהנה וכו' דכיון שכתב שאין בקול דין מעילה א"כ מה לי אם נהנה ותו בפ"ה מהל' מעילה כתב דקול ומראה וריח של הקדש לא נהנים ולא מועלין וקשה דמנ"ל דאין נהנים מכיון דלית בהו מעילה פקע איסוריה לגמרי וכמ"ש הרב וכדמשמע מהש"ס ולישנא דרבא אף דלכאורה משמע דס"ל כרבי יהודה דבשופר של עולה אית ביה מעילה רבינו ס"ל דלא היא אלא לר"י הוא דקאמר הכי ולדידיה ליכא מעילה וזה דבפסחים דף כ"ה מוכח דרבא גופיה ס"ל כברייתא דבר קפרא דקאמר קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ולהכי פסק רבינו דאין נהנים וכו' וגם פסק כרבא בפי"ד מהל' מאכלות אסורות עיי"ש וכיון דרבא סבר דאין בהם מעילה וליכא אלא איסור הנאה [מדרבנן] על כרחך צ"ל דהכא לר"י הוא דקאמר הכי וליה לא ס"ל ולכך הוצרך לכתוב כאן דבדין זה אף ההנאה שריא מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו. והרב ז"ל רצה לומר כן מסברא וכתב שהוא דוחק אמנם מאחר שביארנו שמוכרח לומר כן נראה ודאי דזו היא כוונת רבינו ואין כאן דוחק שוב ראיתי להרב חיים אבואלעפיא נר"ו שהבין כנ"ל בדברי הרב לח"מ והקשה עליו משם הר"ם בן חביב עיין עליו.

ד

שופר של ר"ה וכו'. שם דף ל"ב ועיין מ"ש פ"ג דשביתת עשור דף ו'.

או עושין. נ"א ואין עושין.

ה

שיעור שופר וכו'. פי' ריא"ז ז"ל וז"ל והיינו דאמרינן שיעור שופר טפח דהיינו ד' אצבעות בגודל שהם ה' אצבעות בנוניות וששה בקטנות ושיאחזנו בד' אצבעות בנוניות ומה שיראה לכאן ולכאן משלים וכו' ע"כ. ועיין לרבינו ס"פ י"ז מהל' שבת ומ"ש בפ"ה דהל' סוכה.

ניקב אם סתמו וכו'. מתני' דף כ"ז ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לא כשר ובגמ' ת"ר הוסיף וכו' ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול רבי נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול במינו כשר אמר רבי יוחנן והוא שנשתייר רובו מכלל דשלא במינו אע"פ שנשתייר רובו פסול איכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול אמר ר"י והוא שנפחת רובו מכלל דבמינו אע"פ שנפחת רובו כשר ע"כ. הנה הך מימרא דר"נ ודברי ת"ק הם סתומים ויש לפרשם בכמה פנים ויש להתיישב ולברר איזה הוא הפי' יותר אמיתי וט' פירושים שונים יתכנו בדבריהם אלה איפה הם.

האחד כפשט הברייתא דת"ק ס"ל דכשניקב אין לו תקנה כלל בין במינו בין שלא במינו בין מעכב את התקיעה בין אם אינו מעכב ורבי נתן ס"ל דבמינו כשר בכל גווני בין מעכב בין אם אינו מעכב ובשלא במינו פסול בכל גווני אף אם אינו מעכב. הב' דר' נתן ס"ל דבמינו כשר בתנאי שאינו מעכב [וכ"פ רש"י] ובשלא במינו מודה לת"ק. הג' דר"נ ס"ל דבמינו כשר גם אם מעכב ובשלא במינו פסול אם מעכב דוקא. הד' דת"ק ס"ל דפסול בין במינו בין שלא במינו במעכב דוקא אבל אם אינו מעכב בין במינו בין שלא במינו כשר ור"נ ס"ל דזה דוקא במינו אבל שלא במינו בכל גווני פסול אף אם אינו מעכב ופליג את"ק בחדא. הה' דר"נ דקאמר במינו כשר בין מעכב בין אם אינו מעכב ובשלא במינו מודה לת"ק דפסול אם מעכב דוקא. הו' דמדקאמר ר"נ סתם כשר ופסול ר"ל במינו דוקא כשר בכל גווני ושלא במינו פסול בכל גווני. הז' דת"ק לא איירי אלא במעכב ומלתא פסיקתא נקט דבהא בין במינו בין שלא במינו פסול אבל אם אינו מעכב ס"ל דיש לחלק בין מינו לשאינו מינו ור"נ קאמר במינו כשר בין מעכב בין אם אינו מעכב ובשלא במינו פסול אף אם אינו מעכב ובהא מודה לת"ק. הח' דמודה לת"ק במינו דוקא וה"ק במינו כשר אם אינו מעכב ובשלא במינו דפסלת היינו דוקא במעכב אבל אם אינו מעכב גם שלא במינו כשר. הט' דר"נ פליג את"ק בכולהו וה"ק במינו כשר בין מעכב בין אינו מעכב ובשלא במינו במעכב דוקא פסול אבל אם אינו מעכב כשר. והעיני בשר לו יראה דהפי' דהויא מתני' דלא כמאן יש לדחותו לגמרי דפשיטא שאין זה משמעות הש"ס דא"כ הו"ל למיפרך מאן תנא דמתני' וכו' וכיון שכן נדחה הפי' הא'.

ותחילה אבוא אעי'ר בדברי התוס' ז"ל שמתחילה דחו שאין לפרש מתני' דקתני אם מעכב וכו' דאיירי לאחר הסתימה כיון שכל הקולות כשרים בשופר וכתבו דאיירי קודם הסתימה וכו' והביאו מהירושלמי דקתני להדיא אם היה מעכב קודם שסתמו וכו' ושוב כתבו ומיהו לאידך לישנא דר' יוחנן והוא שנפחת וכו' קשה מתני' כמאן דעל כרחך הא דאמרי רבנן בין במינו בין שלא במינו פסול ימעיט כמו כן ר"י כשנפחת רובו וכו' ואף שמעכב התקיעה כשר ולכך נראה וכו' ע"כ. וקשה טובא דאמאי ניידי מהמונח שלהם דאיירי קודם סתימה מכח הך דיוקא דעל כרחך ר"י קאי גם לרבנן והרי דבר זה נראה שהוא קל לדחותו שאין לנו הכרח זה כלל. ואדרבא מדיוקא דר' נתן דקאמר שלא במינו פסול מוכח דפליג גם בהא לרבנן דאם כדברי התוספות דנמצא דר"נ מודה לרבנן דשלא במינו פסול דוקא בנפחת רובו אבל אם לא נפחת אלא מעוטו כולהו מודו דכשר אף אם מעכב א"כ לישתוק מהא ולימא במינו כשר לחוד וממילא דשלא במינו מודה להו והשתא אי אמרת בשלמא דר"נ פליג גם לשלא במינו תינח דר"י לא קאי אלא לר"נ דוקא ומתני' כרבנן וכמ"ש התוס' לעיל והכא ה"ק רבנן פסלי סתם במעכב התקיעה דוקא אבל אם אינו מעכב כשר ור"נ פליג עלייהו וקאמר הא לא תלי בעיכוב התקיעה אלא בנפחת דבמינו אף אם נפחת רובו כשר ובשלא במינו אם נפחת רובו פסול אבל אם נפחת מיעוטו כשר אף אם מעכב התקיעה ונמצא דר"י גופיה מכח דיוק דברי ר"נ הוליד דעל כרחך פליג ארבנן גם בשלא במינו ועל כן הוצרך לפרש בר"נ כן דבהכי פליג עלייהו בין במינו בין שלא במינו ועוד הוצרך לפרש ברבנן דאיירו במעכב דוקא לאקומי מתני' כוותייהו ולא נימא מתני' דלא כמאן. וזאת היתה לו לריא"ז ז"ל שפסק כר"נ וכלישנא קמא ופירש להדיא אם היה מעכב קודם הסתימה ומוכרח שהוא מפרש כדאמרן דר"י לא קאי אלא לר"נ דוקא ומתניתין כרבנן ללישנא בתרא עיי"ש.

בא"ד כתבו עוד לכן נראה ודאי לפרש מ"מ דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר ובירושלמי קתני במלתייהו דרבנן [כצ"ל וכ"ה בקצת נוסחאות וכ"ה בהרא"ש] בין במינו בין שלא במינו אם מעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר וכן בתוספתא ואפ"ה קא אמרינן בירושלמי דמתני ר' נתן וכו' ע"כ. ודברים אלו לכאורה הם תמוהים דמשמע דמייתו ראיה מהירושלמי להוכיח דאם מעכב התקיעה אחר שסתמו קאמר וקשה דלעיל כתבו דבירושלמי גרס בהדיא אם היה מעכב קודם שסתמו פסול כשסתמו וכו' וכאן רצו להוכיח מהירושלמי בהיפך. ונראה פשוט דכוונתם ז"ל שמתחילה היתה להם אותה גירסא אלא דמכח מה שהקשו ז"ל הוכרחו לשבש גירסת הירושלמי וקיימו האחרת וק"ל. שוב ראיתי להמאור ז"ל שהביא דברי הירושלמי הנ"ל וגורס אם מעכב ברבנן ובר' יוחנן ופירש דר"י לא אתא אלא לפרושי שכן היא המתניתא אשלא במינו דרבי נתן עיי"ש והרב שמות בארץ עמד בקושיא זו עיין עליו. ואיך שיהיה רובא דרבוותא ס"ל כהתוס' ז"ל דעל כרחך אעיכוב דאחר הסתימה קאמר ורבינו ז"ל פוסק כר"נ וכלישנא קמא דר"י וכ"כ הר"ן ז"ל והכריח דצ"ל דמתני' דמחלק בין מעכב ללא על כרחך במינו הוא דאילו שלא במינו גם אם אינו מעכב פסול ובהכי ניחא מתני' דקתני סתמא אם מעכב פסול דמשמע בכל ענין אף במינו דאילו אם נאמר דר"נ מחלק בין מעכב ללא כשאינו מינו דוקא אבל במינו מכשר בכל גווני א"כ מתניתין הו"ל לפרש. וכיון שכן נדחה מעצמו הפירוש הג' והה' וגם הו' כיון דחזינן לר"י דשקיל וטרי אליבא דר"נ ש"מ דסתם מתניתין כוותיה אתיא ולא כרבנן. וכיון דעל כרחך לפרש הברייתא באופן דר"נ אתי כסתם מתניתין ופסקינן כוותיה כאמור מעתה נדחו ג"כ הג' פירושים אחרונים דכיון דמצינן לפרושי הברייתא דר"נ קאי אמ"ש רבנן להדיא למה לנו לפרש דרבנן מחלקי באינו מעכב מה שלא גילו דעתם כלל. אלא ודאי הפי' היותר מחוור הוא זה והרביעי יהיה קדש לדעת רבינו ורובא דרבוותא עיין עליהם זלה"ה ולפירוש זה מסכים גמרתינו עם הירושלמי וכל הישר הולך, ואע"ג דהיה מקום לקיים גם הפי' הב', הד' ניחא טפי משום דת"ק נמי מצי אתי כמתני' אלא דפסקינן כר"נ מכח דר"י שקיל וטרי אליביה. ומן האמור תתורץ השגת הראב"ד ז"ל על רבינו ממ"ש התוס' ז"ל דעל כרחך אחר הסתימה קאמר והוא מבואר.

אכן מה שהשיג ז"ל דאמאי לא פסק ההיא דלא סתמו שאמרו בירושלמי דאף אם מעכב את התקיעה כשר דכל הקולות כשרים בשופר כדין תפס עליו ובאמת דגם הרי"ף ז"ל השמיטה. ונראה לענ"ד דס"ל דלפי התלמוד שלנו לא נאמרה הך מילתא דכל הקולות כשרים בשופר אלא בשופר שלם שהקול הוא עב או דק וכו' אבל אם ניקב פשיטא דלא אמרינן הכי כיון דמחסר במלתיה. וברייתא זו היא במכילתין דף כ"ז.

אם נשתייר רובו וכו'. כבר נתבאר וכלישנא קמא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש. ונתן טעם הרא"ש ז"ל דאף דקי"ל בעלמא הלכה כלישנא בתרא הכא שאני דלא דמי ללישנא בתרא משום דארחא למימר ארישא תחילה ובתר הכי איכא דמתני לה אסיפא הילכך ליכא למיקם עלה הי מנייהו דאחריתי וצריכים למעבד לחומרא וכו' עכ"ל. ובס' שמות בארץ ז"ל הקשה עליו ממ"ש בחולין דף ק"ה גבי חמי האור דהלכתא כר' יוחנן משום דאתי כלישנא בתרא וכו' ומה טענה היא זו וכו' הלא בכל כי האי גוונא דאיכא דמתני לה ארישא ואיכא אסיפא לא שייך לומר לישנא בתרא עיקר ועיין ברב ב"י או"ח סי' ק"ס וצ"ע ע"כ. וקושיא עצמית היא אמנם נראה לענ"ד לומר דהרא"ש ז"ל לא נתכוון שם לפסוק כן כלישנא בתרא אלא משום דהוה הלכה למעשה דר"ג פסק דוקא התם הכי ודקדק ז"ל בדבריו שכתב וז"ל וקי"ל כר"י בהא וכו' הרי דדוקא בהא קי"ל הכי משום ההלכה למעשה דמייתי לעיל ואף שסיים כלישנא בתרא דלעיל [כן הגיה בס' לחם חמודות ע"ש] ר"ל כלפי סתם תלמודא שסידרו בתרא לא משום דמקרי לישנא בתרא ותדע דלעיל כי אייתי הני תרי לישני הו"ל לפסוק הכי והוא ז"ל לא הביא אלא לישנא בתרא בסתם ולא רצה לפרש כי היכי דלא תקשה ליה ונראה ברור ונכון ודברי הרב ב"י ז"ל יש לפרשם נמי על פי האמור א"נ דקושטא קאמר ולא חש לזה ודו"ק.

קדחו בזכרותו. נראה דלאו דוקא קדחו וכן לישנא דיצא דאמרינן בגמרא דמשמע דיעבד אלא אפילו לכתחילה שפיר דמי ואדרבא מוכח בירושלמי דהיא מצוה יותר מדקאמר התם דבזה תוקעין ביבנה עיי"ש וידוע דיבנה היתה עיר גדולה לאלהים.

ו

צפהו זהב מבפנים וכו'. שם ת"ר צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו פסול ואם לאו כשר ע"כ. וכתבו התוס' צפהו זהב וכו' היה נראה לפרש דעובי השופר במקום שמניח פיו קרי מקום הנחת פה ושלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ אבל א"כ היינו צפהו זהב מבחוץ ואם נפרש דשלא במקום הנחת פה היינו ראשו האחר לצד הרחב הא אמרינן בסמוך הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול והיינו יכולים לפרש דהתם בשאין בו בין הכל אלא שיעור שופר ודוחק ע"כ. וכתבו עוד צפהו מבפנים פסול לפי שאין קול שופר אלא קול זהב וכן מבחוץ כיון דנשתנה קולו עכ"ד ומשמע קצת דכוונתם דנשתנה קולו וא"כ קשה דאמאי לא חילקו במבפנים בין נשתנה קולו ללא נשתנה כי היכי דחילקו במבחוץ ורש"י ז"ל נראה שנזהר מזה שכתב מבפנים פסול שהתקיעה בזהב ע"כ. משמע דר"ל שהקפידה אינה משום שינוי הקול דאף שלא נשתנה פסול אלא פיסולו הוא משום דנמצא תוקע בזהב והוי כעין פיסול חציצה. אמנם להתוס' קשה דאם כוונתם היא זו הו"ל למימר לפי שהוא קול זהב ומדכתבו לפי שאין קול שופר אלא וכו' משמע דהוי קול זהב ממש וה"נ ממה שסיימו וכן מבחוץ כיון דנשתנה קולו אלא דאפשר דהיא גופא קמ"ל דאף שאנו רואים דלא נשתנה הקול כלל והו"א דקול שופר כשר הוא קמ"ל דאין זה קול שופר אלא קול זהב וכוונתם משום דנמצא תוקע בזהב וכן בצפהו מבחוץ כשנשתנה הקול פיסולו משום דהוי קול זהב ואף דבמציאות אינם שוים מ"מ בדינם הם שוים לפסול דסוף כל סוף אין כאן קול שופר גמור.

ומעתה נבוא אעי'ר למ"ש בתחילת דבריהם אבל א"כ היינו צפהו זהב מבחוץ וכו' דמה הכרח הוא זה אימא דצפהו זהב מבחוץ היינו בכל התפשטות השופר והתם מחלקין בין נשתנה קולו ללא. והכא אשמועינן דשלא במקום הנחת פה דהיינו מצד החיצון מבחוץ סמוך לפה ממש ואי הוה קתני צפהו מבחוץ לחוד הייתי טועה לומר דסמוך לפה מפסיל אף שלא נשתנה הקול משום דהוה קרינן לה מקום הנחת פה וי"ל דלא הייתי יכול לטעות בזה דהא תני ליה במתני' דלעיל ופיו מצופה כסף ופיו מצופה זהב ועל כרחך סמוך לפה קאמר וא"כ הכא לא הוה צריך למתני אלא צפהו מבחוץ וכו' ואיך שיהיה הרא"ש ז"ל רצה לתרץ קושיא זו דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא דהוי כמו נתן שופר בתוך שופר ע"כ. וגם לדידיה קשיא תרתי חדא דאף אם יהיה כשופר בתוך שופר הרי על כרחין קול פנימי שומע והוא כשר ותו דאכתי תקשה דנשמעינן מצפהו זהב מבחוץ מדמכשרינן בלא נשתנה הקול ולא מחלקינן בקול פנימי או קול חיצון ומה גם דלא ידעתי איך שייך לומר כן בצפוי דהרי הוא דבוק לגמרי ואין מציאות לשמוע קול חיצון ותו דהתם הוי מין במינו והכא הוי שלא במינו. שוב מצאתי להפר"ח ז"ל שעמד בלשון זה עיין עליו. ומעתה תתבאר דעת רבינו על נכון דמשום דקשיתיה קושיית התוס' והרא"ש [ולא ניחא ליה בתירוץ הרא"ש ז"ל] לכך פירש כוונת הברייתא דתנא והדר מפרש וכדברי מרן ז"ל ועיין להפר"ח ז"ל שהזכיר התוספתא כדברי רבינו עיי"ש.

ואגב יש לנו להבין מ"ש הרב ב"י ז"ל סי' תקפ"ו ע"ד הטור שפי' דבריו משום הוספה אף במקום הנחת פה ולא משום חציצה לפירושא קמא והקשה עליו הרב ב"ח דא"כ הו"ל להטור לכתוב צפהו זהב על עובי השופר בצד הרחב דפסול מטעם מוסיף שהרי הדין והטעם אחד וסיים וב"י האריך בכדי ואמר שלפי טעם הראשון משום מוסיף הוא וטעות הוא עכ"ל ופירש ז"ל דעביו דקתני הטור ר"ל לצד פנימי ומשום דהו"ל כתקע בשופר של זהב עיי"ש ואני בעניי קשיא לי הדבר מאד לשוויי למרן ב"י טועה ולדידי נראה לענ"ד להליץ בעדו וזה דאי מהא לא איריא שהרי ממ"ש שלא במקום הנחת פה בכל אורך השופר מצד הקצר עד צד הרחב ולשון צד לא משמע שום עובי אלא מהנקודה של הקצה האחד דהיינו צדו עד הנקודה של הקצה האחר א"כ בעובי עצמו כולו קרי מקום הנחת פה וזה הוא נגד הרב ב"ח דלדידיה איכא בעובי עצמו ותו דממ"ש בלישנא בתרא בשם יש מפרשים דמקום הנחת פה אפילו באורך השופר אם הוא מיד סמוך לראשו בצד הקצר פסול לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו וכו' ומדכתב סמוך לראשו בצד הקצר דקרי מקום הנחת פה מכלל דללישנא קמא מקרי זה שלא במקום הנחת פה וזה דוקא אבל על העובי ממש קרי מקום הנחת פה ומעתה מאי דשינה ממקום הקצר למקום הרחב היינו לפי שדרך השופרות להיות עובי הצד הקצר עב יותר מהצד הרחב ולכך בצד הקצר כתב לשון בעוביו כלומר משום שיש בעוביו עובי גמור וכשבא לכתוב עובי צד הרחב כתב על עובי כלפי דקותו שאין בו כ"כ עובי ומאי דלא כללם צד הקצר עם צד הרחב היינו טעמא משום שבא לפרש דין הברייתא דקתני מקום הנחת פה ושלא במקום הנחת פה ופירש שניהם כסדר שהם שנוים והנפקותא שבהם ושוב כי היכי דלא ניטעי דגם בצד הרחב מקרי שלא במקום הנחת פה ומחלקינן בין נשתנה קולו ללא הוצרך לכתוב אבל אם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב היינו מוסיף וכו' כלומר ואין לחלק כי היכי דלא מחלקינן בצד הקצר ודו"ק.

אלא דאכתי איכא לאקשויי קושיא אחריתי לפי דרך זה והיא קושיית הר"מ בן חביב ז"ל דהיכי מצינן לפרושי במקום הנחת פה משום הוספה דא"כ מאי איריא דקתני בברייתא צפהו זהב אפילו במינו אם הוסיף עליו כל שהוא פסול ומאי איריא זהב דהוי שלא במינו והניחו בצ"ע והא ודאי קשה אם לא שנאמר דאיידי דשלא במקום הנחת פה דאפי' בזהב שאינו מינו כשר נקט נמי זהב במקום הנחת פה וכחא דהיתירה עדיף ולפ"ז ניחא נמי מאי דהשמיט הטור חלוקה דציפהו זהב מבפנים ועמדו בזה הרב כנסת הגדולה והפר"ח ז"ל די"ל דהוא ז"ל מפרש דהך חלוקא הויא מלתא דפשיטא ולא איצטריך אלא אגב דנקט חלוקא דציפהו זהב מבחוץ ולכך לא הביאה.

הרחיב את הקצר. משום דכתיב והעברת כדרך שהאיל מעבירו בראשו מחיים רש"י ז"ל.

ח

התוקע בתוך הבור וכו'. שם ומ"ש בדברי מרן בד"ה כתב הרב מנוח וכו' ומהאי טעמא הזכיר הר"מ וכו' נראה דצ"ל לא הזכיר, וכן מצאתי בהרב מנוח גופיה להדיא שנדפס בקוסטנטינה ופשוט.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---