גליוני הש"ס/יבמות/ו/א
שאני לאוי דשבת דחמירי. נ"ב אי גם לאוי דיו"ט חמירי, עיין רש"י ביצה ל"ד א' ד"ה מי מחזקינן ריעותא דכ' משום חומר מלאכה ביו"ט:
יכול אמר לו אביו היטמא כו'. נ"ב עיין שו"ת תה"ד ח"א סי' מ' ועיין שו"ת חיים שאל [ח"א] סי' ה':
רש"י ד"ה אמר לו אביו כו' כתב להשיב אבידה. נ"ב צע"ג ודברי הס' חומרי מתניתא דחוקים:
תוד"ה שכן הכשר מצוה כתבו ואור"י דכיבוד אב אפי' עוסק בגון מצוה לא דחי כו'. נ"ב יל"ע אם יש מצות כיבוד אב כשאומר לו לעשות דבר אסור אלא שאין בכח המצוה לדחות האיסור או אין מצוה כלל וכלל ונ' פשוט דאין מצוה כלל דהא אינו עושה מעשה עמך ורק אילו הי' דוחה הי' חשוב עושה מעשה עמך כיון דהבן בכדין יעשה משא"כ עתה דאינו דוחה באמת ה"ל אינו עושה כו' אולם יש לספק עדיין היכא דהי' אביו שוגג ולא ידע מן האיסור ובזה י"ל ג"כ דאנן סהדי דאילו ידע לא הי' מצוהו ולא הוי קיום הציווי כבודו כלל ויש נפקותא בספק שלנו הנ"ל לענין נודר ע"ד רבים מדבר וציוהו אביו לעשות הדבר שאסרו ע"ע בנדר דאי נימא דיש מצות כיבוד אלא דאינו דוחה איסור הנדר עכ"פ יש לחכם להתיר לו דה"ל ההתרה לדבר מצוה ונדר עד"ר יש לו התרה לדבר מצוה ומשא"כ אם אין מצוה כלל לשמוע לאביו אין כאן דבר מצוה להתיר עבורו ושוב מצאתי הדבר מתבאר משו"ת תשב"ץ ח"ב סי' נ"ג עש"ה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |