בית מאיר/יורה דעה/קס

בית מאיר ‏ יורה דעה קס

הלכות רבית

סעיף ד' אפילו וכו'. נ"ב ז"ל הרשב"א בב"י ססי' זה ובנדון שלפנינו אם אמר בפני עדים הוי ליה גזלן וחזר הממון להיות מלוה ואם הרויח לעצמו ומ"מ נראה שאם רצה ליתן לו מה שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר לי' עכ"ל. וא"י אם בהלואה גמורה נמי דעתו הכי:

שם הג"ה ומיהו אם לא הי' המעות בידו דרך הלואה רק דרך מכר מותר. לשון זה ודאי משמע אפילו מכר לו סחורה בהמתנת זמן ושוב פרע לו יותר ממה שחייב לו בעד הסחורה דלכ"ע שרי. ולענ"ד לא נשמע זה כלל מדברי ח"ר שבב"י שתירצו הסוגי' לשיטת הרא"ש דשאני הלואה ממכר די"ל אוזלי הוא דמוזלי גבי' וזה שייך דוקא בקנה סחורה ונתן המעות מיד וממתין בלקיחת הסחורה ושוב הוסיפו לו בסחורה כעין העובדא שבגמרא די"ל אוזלה הסחורה אבל בנתינת מעות יותר ממה שחייב לענ"ד לא שייך כלל וחד דינא הוא עם הלוואת מעות. וא"כ לא אזיל תירוץ הש"ך סק"ד ועיין כנה"ג לש"ע סעיף י"ז שהאריך ביישוב הרמב"ם. ולענ"ד אך כדי לצאת דעת, הרמב"ם הי' נראה לי דההוא, דינא דבח"מ סי' רל"ב הוא' באופן שבשעת קבלת הפרעון לא מצא היתרון אלא אח"כ כשחזר ומנה מצאו וכדדייק לשון הגמרא ואשכח בי' טופיינא. מזה נראה שהבליע לו מדעתו באופן שלא ירגיש המקבל וליכא לספוקי ברבית מאוחרת דרבית אינו נותן לטובת המקבל אלא לטובת עצמו שילוה לו בפעם אחר ומה פעולתו אילו המלוה לא חזר ומנה והי' עירבן עם יתר מעותיו. א"ו אם הוא בכדי שאין הדעת טועה או למתנה בכבוד שלא ירגיש בו או דמגזל גזלי' ואבלעי' וזה ברור לענ"ד:

סעיף יג וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי וי"א שצריך וכו'. ועיין ש"ך מזה משמע שדין קמא סותם מדסביר לי' להלכה ודין השני כותב בשם י"א ככתוב בש"ך. והוא תימה שבהדיא מבואר בספר השטה שהראב"ד שמחמיר בדין זה שלא יפייסנו למדו בק"ו מדין קמא שלא יאמר פלוני יתן בשבילי ומבואר מזה דהרמב"ן חולק מכ"ש שחולק נמי בדין הראשון וכן מבואר בספר הנ"ל להדיא וכן עיקר לענ"ד. וצ"ע על רבינו ב"י:

סעיף יו הג"ה י"א שמותר לישראל וכו' וכן עיקר. עיין במ"ל פ"ה מה' מלוה ותורף תמיהתו על האחרונים מדין מודר הנאה כבר מבוארת בהט"ז. [וע"ש במה שכתבתי בצדו] אלא שהמ"ל חילק בביאר רחב בין אם גוף ההלואה נעשית ע"י השליח דשרי לבין אם ההלואה נעשית ע"י הלוה אלא שהרבית' שולח ע"י שליח דמודה דאסור וכתב בלשון זה אבל היכא שלוה ע"י שליח שרי משום דחשבינן לי' כאילו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שליח של לוה והוא לא לקח ברבית אלא בחשבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הרבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור וכדאמרינן שרי לי' לאינש למימר לחברי' הילך ד' זוזי ואוזפי' לפלניא זוזא לא אסרה תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה וכשהשליח נותן הרבית אע"פ שהוא הלוה אינו עושה שום איסור דההוא רבית לאו דידי' הוא וכמ"ש רש"י עכ"ל וע"פ דברים אלו נראה שרוצה לתרץ כל קושי' הט"ז אף שלא הביאו ומסיים העולה מן המקובץ שסברת רש"י הלזו אין בה נפתל ועיקש. ואני אומר עכ"ז לבי נוקפי לומר שמפה קדוש רש"י ז"ל יצאו הדברים וקשה לי על דבריו ממ"נ. דהנה זה הלשון המובא בשם רש"י ז"ל התיר רש"י שיאמר ישראל לחבירו לוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית וגם הביא לו. ואם הבין הלשון לוה לי כפשוטו בשמי איך כותב אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה מאין יבא על השליח שם לוה וכי משתעבד הוא לשלם עי"ז מפני שאין שליחות בהלואה זו לומר עלי' שלוחו של אדם המשלח כמותו שיהא נחשב קבלת השליח כאילו קיבלו המשלח. הא מ"מ אמר להמלוה להלות המעות למשלחו והמלוה מסר המעות לידו כדי ליתנו להמשלח ולא שיזכה בהן לעצמו וממילא אסור לו לזכות בהן לעצמו וגם לא קיבל שום אחריות על עצמו ואף המלוה לא הלוה רק על אחריות המשלח והשליח עשה אשר פקד המלוה ליתן להמשלח ומאין ישתעבד ויבא עליו שם לוה. בשלמא גבי דין הברייתא דעכו"ם שלוה מישראל היכא דאין שליחות לא נפטר מחיובו הקדום ולא פקע שם לוה מיני' אבל הכא במה יחול עליו שם לוה. ואף את"ל דאף על המשלח לא נופל שם לוה מטעם אין שליח לד"ע ולא נחשב קבלת השליח מהמלוה כאילו בעצמו קיבל מ"מ על השליח ודאי לא יצדק שם לוה. אבל האמת לענ"ד על המשלח פשיטא חל שם לוה דנהי דאין שליח לד"ע ובמה שפוסק השליח ליתן הרבית לא חשיב פסיקה זו כאלו פסק המשלח מ"מ השעבוד על הקרן במה שמקבל השליח חשוב כאילו מקבלו המשלח בעצמו דהא בהשעבוד ע"י קבלה זו לא הי' עבירה דומה למה שפסקינן דמקח שנעשה באיסור רבית שמתקיים. ועיין סמ"ע סי' ר"ח מה שמחלק בזה שאינו דומה לדברי רבא שאמר כל דאמר רחמנא וכו' וה"ה הכא נהי דלאיסור הפסקה דרבית מעשיו כמאן דליתא. אבל להשתעבד המשלח שיהי' נקרא לוה מן המלוה פשיטא דמעשיו קיימין ואינו דומה לשליח ששינה בגוף השליחות דכל מעשיו בטלים וא"כ לו יהא כן דהפסיקה כמאן דליתא נחזי אנן אטו בשלוה בעצמו בפסיקת רבית קצוצה מי הועיל הפסיקה בדינינו מאומה להשתעבד ברבית ומ"מ עבר אדאורייתא כשנותן הרבית ונקרא רבית הבא מיד הלוה ואף שעל הרבית לא נעשה לוה מעולם כיון שבחיוב הקרן לוה הוא וה"ה הכא ותו דאפילו נימא שעל הקרן נמי לא נשתעבד המשלח מיד כשבאו המעות ליד השליח מטעם אשלד"ע תינח אילו נאבדו מיד השליח הי' מקום לומר דשניהם לא נשתעבדו השליח לא שלא ניתנו לידו על דעת הלואה שיתחייב באונסין והמשלח לא שלא באו ליד שלוחו שהוא במקומו כיון דאשלד"ע. אבל אח"כ כשבאו ליד המשלח הא מ"מ לא זכה מן ההפקר והמעות עדיין ביד השליח היו כמונחים על הספסל ברשות המלוה וכשהוא לוקח אותם מן הספסל על דעת הלואה אטו משום זה לא נשתעבד להמלוה ונקרא לוה באמת וכן מה שנותן אח"כ אחרי שכבר החליט המ"ל בעצמו שהיכא שלוה בעצמו אין היתר בנתינת הרבית ע"י שליח ומקרי מן הלוה למלוה ה"ה בזה ואין שום הפרד לענ"ד ולכן לענ"ד הברור שטעם דבריי הראשונים נמי צודקים שלא שייך בזה כלל אשלד"ע ומיד שמגיעים המעות ליד השליח אפי' נאבדו מידו חייב המשלח באחריותן אלא ע"כ לומר שמפרש הלשון לוה לי בשמך ולא בשמי וא"כ הוי ממש דומיא דישראל האומר לעכו"ם לוה לי מישראל בשמך ברבית שמבואר סי' קס"ט דלשיטת ר"ת כיון דאין שליחות לעובד כוכבים אין להמלוה שום דו"ד על ישראל המשלח. ור"ל התם כדבארתי התם שהעכו"ם נעשה ממילא לוה על המעות כיון שלקח על שמו ואילו הי' דין שליחות לחומרא הי' המשלח ישראל נמי נעשה הלוה והברירה הי' ביד המלוה לתבוע ממי שירצה תחילה משא"כ לר"ת העכו"ם הוא הלוה לחודי' ולא המשלח כי מעתה לא מעות הישראל שקיל מן העכו"ם כ"א מעות העכו"ם כיון שאיהו כבר נשתעבד ושרי וה"ה הכא השליח ממילא נעשה הלוה כיון שלקח בשמו והמשלח לא נעשה לוה דהמלוה מטעם אשלד"ע כמו התם מטעם אין שליחות לעובדי כוכבים ועל השליח אין איסור בנתינתו הרבית כיון דהממון לאו דידי'. אבל מ"מ צ"ע חדא דא"כ איך ישמע המלוה להלות מעותיו לישראל ברבית בלי שום היתר דהא איהו סובר שהשליח לנפשו נוטל הלואה ברבית ובע"כ דאיירי מישראל חשוד שהמשלח יודע שמלוה ברבית והוא דוחק. ותו מלבד מה שהקשיתי לעיל דלדעתי בכגון זה אף שאשלד"ע לא מהני לשעבוד הקרן ושלזה שפיר נעשה שליח והמשלח נמי נשתעבד רק לגבי פסיקת הרבית הוא דשייך אשלד"ע. אלא אפילו נבטל דעתי זו מפני דעת התופסים היתר זה לעיקר. מ"מ קשיא וכי מה נשתנה דין זה דאשלד"ע מדין אין שליחות לעובדי כוכבים וכיון דרש"י מחמיר בהא מ"ש הא מהא. [ועיין בספרי ב"מ סי' ה' סעיף י"ד שם הכרחתי הכי) והא הכא לא שייך הסברא דהר"י ז"ל שכתב דרש"י מודה בישראל השולח לעכו"ם ואפילו עשאו ישראל להעכו"ם לשליח בפני עדים מטעם שהמלוה לא ידע ולא נתכוין לאיסור דהא הכא תרווייהו מכוונים לאיסור ליתן רבית מישראל לישראל. ומכ"ש למה שביאר הרא"ש בתשו' כלל ק"ח סי' י"א דהר"י לא התיר כ"א להמלוה שלא ידע ליקח הרבית אף שנודע לו לבסוף שעשאו להעכו"ם שליח ויש שליח ברבית לחומרא מ"מ לא יוכלו סהדי להעיד שמעות אלו שלקח הוא שהלוה ודילמא מעות אחרים הלוה וא"כ אף אי נימא שהכא שייך נמי טעם זה גבי המלוה מ"מ הא הכא ממלוה רשע איירינן ולא בדידי' קטרחינן אלא בהיתר המשלח והרי שם מסיק הרא"ש דלגבי המשלח תמיד לשיטת רש"י אין היתר בשעשאו להעכו"ם שליח באמת מטעם דיש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא (וממילא מוכח מיני' דה"ה דיש שליחות לחומרא לד"ע דאל"ה מה בכך דיש שליחות לעובדי כוכבים הא אם יש שליחות לעכו"ם הוא דבר עבירה נמי ונימא אין שליח לד"ע מגליון. זה ליתא למאי דקיי"ל בח"מ סי' קפ"ג דתלי' בשליח בר חיוב) וכזה כן זה דלחומרא תמיד יש שליח לד"ע. ולענ"ד לד"ע אפילו ר"ת מודה דיש שליחות לחומרא כדהוכחתי בספרי הנ"ל ומכ"ש לדעת הריב"א שבב"י סי' קס"ט דאף לר"ת אין היתר בחוב בלא משכון כיון שהישראל נוגש להעכו"ם והעכו"ם נוגש לישראל מחזי כרבית אף שאין שליחות לעובדי כוכבים פשיטא דזה נמי שייך הכא. ולכל זה כיון הב"י בקיצור לשונו עיין בו. ולכן הי' ממש מוחלט בדעתי העני' שדברי הב"י כנים שלא יצאו הדברים מפומי' דרש"י ז"ל. שוב מצאתי שיותר קרוב, שיצאה מפיו אלא שנחלקו עליו גדולי הראשונים. כי ז"ל בדף ע"א ע"ב מהו דתימא עכו"ם גופי' אדעתי' דידי' קגמר ויהיב שהוא הביאו אצלו והרי העכו"ם שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמרינן בסיפא. וכתב שם בספר השטה נראה מדבריו דאי לאו משום דמחמרינן לומר יש שליחות אפילו ת"ל דאדעתא דישראל קגמר ויהיב שרי כיון דאין שליחות לעובדי כוכבים ואיכא למידק דאפילו ת"ל דאין שליחות לעכו"ם היכי שרי והא מ"מ אדעתא דישראל קגמר ויהיב הנהו זוזא דישראל נינהו ואסור למשקל רביתא מנייהו אלא הכי פי' מהו דתימא עכו"ם גופא אדעתא דישראל קעביד ואע"פ שישראל לא ע"ד כן נתנם לו אלא ע"ד פרעון סד"א למיסר כאילו נתנם לו הישראל ע"ד כן שאסור בין יש שליחות או אין שליחות כיון דזוזא דישראל נינהו עכ"ל הרי להדיא שרש"י ז"ל אזיל במחשבה זו דבמקום שההלואה נעשתה ע"י שליח שלא נחשב שליח ואפילו מדרבנן אין איסור בנתינת הרבית וה"נ י"ל שדן בע"י ישראל שבטל שליחותו מטעם אשלד"ע. [ובאמת איירי לוה לי בשמי וההיתר לתרווייהו ודוק. ומ"ש הט"ז ותו אם אין בנתינת הרבית שנותן לשליח עבירה מה עבירה יש באם הוא לוקח ההלואה בידו מן המלוה דהא וכו'. בזה לא דק דאם בעצמו לוקח ההלואה הרי השליח ודאי לא הוי לוה ואם אפילו שולח הריבית ע"י השליח פשיטא דהשליח לאו שום עבירה עביד ואפי' הי' המעות שלו דהא לא אסרה וכו' ומיד דהשליח לאו עבירה עביד אין שייך לומר אשלד"ע ועבירה לא עביד השליח כלל ומיד דלא שייך גבי' אשלד"ע פשיטא דהוי שליח להמשלח והוי כאילו הוא יהיב ברבית והוי מלוה להמלוה] ומ"מ הנה אתה רואה איך נחלקו עליו בפי' זה הרמב"ן ורשב"א ור"ן החתומים בסוף דבור הנ"ל והוא ממש מטעם סברתי האחרונה שנתקשיתי לעיל בדברי המ"ל ע"ש ודוק. לכן העיקר לענ"ד להלכה עם המחמירין ובהריב"ש סי' ש"ה מבואר שע"י שליח עובד כוכבים רבית קצוצה היא ולא דרבנן ע"י יש שליחות לעו"ג לחומרא הביאו הש"ך סעיף כ"ב:

עוד להנ"ל. הנה דחקתי תחילה לפרש דין רש"י ז"ל בשאומר לשליח לוה לי בשמך ועכ"ז לא הונח לי וכהיום עיינתי במהרי"ק כשבא לידי והוא בשורש י"ז ומשמע מתוך הענין שגוף ההלואה עשה השליח לשמעון מדעת ראובן משלחו שהרי שלח לו להלות לו דוקאטי אלא שפסיקת הרבית עשה מדעתו וע"ז דן לחלק בין בלא שטר מ"מ שייך ההיתר של אשלד"ע והוי רבית שלא מיד לוה למלוה לבין שטר וכל זה תימה בעיני ועיין לעיל. ונידון המהרי"ק הוא ממש דין אפטרופא המלוה מעות יתומים שממנו יפה הביא הט"ז ראי' שמבואר שאפילו בלא שטר יש איסור לקיחת הרבית על היתומים וצ"ע בט"ז ס"ק י"א בא"ד. ועוד קשה מ"ש ממודר הנאה מחבירו וכו' נ"ב עיין בהר"ן נדרים דף ט"ו ד"ה תנן למה דמסיק דלא כהרמב"ם אלא שעל המדיר אין שום איסור. אין מזה ראי' דכיון שאין בשליחותו מצדו שום עבירה לא שייך גבי' אין שלד"ע סעיף יח או של הקדש עניים וכו' מזה מבואר דאינו מתיר אף בהקדש עניים רבית קצוצה והיינו ע"פ הרשב"א שבב"י אף שדן שלהלכה נראה לו להתיר להלוות מעות ת"ת או עניים שאין להם בעלים מיוחדים אף ברבית קצוצה מ"מ מסיק אלא שאין ראוי לעשות כן פן יפרוצו. אמנם כתב תו אבל יש מלוים כזה להתיר כדי לפרנס הקטנים והתלמידים שבמקומות לפי שעליהם להתעסק בפרנסתם ולמודם ואין זה רבית אלא שזנין ומפרנסים הלומדים שחייב עליהם לזונם ולפרנסם עכ"ל ור"ל לענ"ד היכא שמלוים דרך משל למנהיגי הקהל כדי שמקופות הקהל יותן להם ריוח כדי לפרנסם והיתומי' או התלמידי' או העניים הם מאנשי קהילתם שהם מלבד זה החיוב לפרנסם לא נחשב זה לרבית אלא לפרעון המחויב בלא הלואה וא"כ אפשר לצדד בזה נמי להתיר אף ללות מעות יתומים גופייהו למנהיגי הקהל כדי לפרנס יתומים דידהו כי אף שאז יש להם מעות עצמן מה בכך הא לא שייך גבייהו מי שיש לו מאתיים לא יטול כיון דלא נאמר לגבייהו טבין מאתן דעבדי ואם לא יטלו מן הצדקה בודאי יכלה קרנם ובלי ספק כל שאין להם קרובים עשירים מוטלים על הצבור לפרנסם ושייך לגבייהו היתר הרשב"א ז"ל שאין זה נחשב לרבית וצ"ע:

סעיף י"ט עיין ט"ז כתב ונ"ל שהוא נוטל החצי מכל מה שהרויח וכו' ע"ש. ולענ"ד זה לא נראה כלל דמה בכך דהקציצה כמאן דליתא מ"מ במה נשתעבד הלוה ליתן להם ממה שרווח החצי הא כל מה שהרויח לנפשו זכה ולא כיון מעולם ליתן להם יותר מהקציצה ופשיטא דלא זכו במידי בשלמא עד כדי הקציצה אמרינן דהוי כמאן דפסק בהיתר דהא ודאי הלוה כיון שנתרצה ליתן להם הקציצה אף כי לא ירוויח פשיטא דהוא נתרצה על הקציצה בהיתר דהיינו אם ירויח לנפשו נמי חלק כזה יתן להם ואם לאו לא יתן להם והוי כאילו התנה בהיתר אבל יותר מהקציצה חצי חלק יאמר הלוה אילו כן לא הייתי מקבלו על תנאי זה כ"א בהקציצה. וגם התשו' ר"א ששון שבש"ך המשיג על הב"י אינו מוכרח כ"כ. אמנם אפשר הוא כי י"ל נמי אם סברת וקבילת ליתן הקציצה אף כי לא תרוויח מאומה פשיטא דנמי היית מתרצה ליתן להם הקציצה אם תרוויח עכ"פ הקציצה אף אם לא תרוויח יותר וזה בודאי נמי שרי בשל יתומים ויוכלו היתומים לומר להאפוטרופס לתקוני שדרתיך וכו' והוי כמאן דפסיק אבל ליתן יותר מהקציצה בודאי ליתא:

סעיף כ"א אי אוזיף וכו' דבתר מעיקרא אזלינן וכו'. ומבואר בספר השטה הטעם כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכתיב לא תשימון עליו נשך. וא"כ יש להקשות מה מקשה הסוגי' דף ס"א ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית דלילף מגזל ואונאה דהא ודאי על לאו דלוה לא מקשה אלא על דמלוה והא צריך דאילו מגזל ואונאה לא הוי ידעינן כ"א ליזל בתר בסוף דומיא דגזל ואונאה דבשעת לקיחתו מחסר לחבירו ועיין ח"מ סי' ש"ס סעי' י"ג. אבל ברבית הא בסוף בשעת לקיחתו אינו מחסר לחבירו ואצטריך הלאו דבתר מעיקרא אזלינן:

בב"י וכתב המרדכי דלוה המבריח ארי מנכסי חבירו צריך לשלם לו ואי לא הוי אבק רבית ובעניותי א"י טעם דין זה דמ"ש מהמבואר בטור דדבר שעושה הלוה מדעתו והי' עושה בלא הלואה דשרי וה"נ דכותי' דהא מדעתו עביד מה שהי' מחויב מדין השבת אבדה בלא הלואה וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף