מראה הפנים/מעשר שני/ד/א

מראה הפנים מעשר שני ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המוליך פירות מעשר שני. השבח לשני ויציאות מביתו. הרמב"ם בפ"ד ממע"ש בהלכה כ"א וכ"ב הביא דין המשנה להרישא והסיפא ודקדק לכתוב כלשון המשנה וכדינה שבדין הסיפא היה לו מע"ש בגורן וכו' כתב פודה כשער העיר והפסיד יציאותיו ובדין דרישא במוליך ממקום למקום סתם וכתב פודה כשער מקום הפדייה ולא הזכיר כלום מהיציאה לפי שכך הוא הדין דברישא אינו מפסיד ההוצאה מביתו אלא החשבון הוצאה על מע"ש הוא ודלא כמ"ש התוי"ט כאן מסתברא דה"ה ממקום הזול למקום היוקר דרישא וכו' והרמב"ם סוף פ"ד ממע"ש העתיק המשנה כלשונה עכ"ל ואני אומר דאיפכא מיסתברא דבסיפא אמרו כן בדוקא משום דבפירות בגורן בלאו הכי עתיד הוא להביאן להעיר ולהוציא עליהן שהרי לא יחזיק פירותיו בגורן תמיד והא דאיצטריך התנא להשמיענו שהיציאה מביתו דמהו דתימא הואיל ועכשיו אינו מביא מהגורן לעיר אלא הפירות של מעשר שני ההוצאה על המע"ש קמ"ל דהא עכ"פ עתיד הוא להביא כל הפירות שלו מהגורן וזהו שדקדק הרמב"ם לכתוב בדין דסיפא היו לו פירות מעשר שני בגורן וכו' אע"ג דבמתני' לא קתני בהדיא בסיפא הכי מכל מקום על פירות מעשר שני מיתפרשא אבל במוליך פירות מע"ש ממקום למקום אין זה אלא לצורך המעשר שני לידי לפדותו דאפשר לא נזדמן לו לפדות במקומו והלכך ההוצאה על המעשר שני ומלבד שמן הסברא הוא לחלק כן יש לי ראיות גמורות להכריח כן חדא דאי אמרת דגם ברישא היציאות מביתו א"כ למה איכפל התנא לאשמועינן דינא דסיפא כלל הא בכלל ממקום הזול למקום היוקר הוא לא ה"ל למיתני אלא והיציאות מביתו על דינא דרישא ואנא ידענא דכ"ש הוא בדינא דסיפא אלא ודאי לא תני להסיפא אלא בשביל דבר שנתחדש בה דהיציאות מביתו וכדאמרן דמסתברא הכי ועוד ראיה מוכרחת מדאמרינן בגמרא גבי הא דמחלק בין ודאי לדמאי דבדמאי לעולם נפדה כשער הזול אפי' מוליכו ממקום הזול למקום היוקר ובעי הש"ס טעמא מאי אי משום דכבר נראה להימכר בזול או דילמא משום דאם רצה יחזיר אותו למקומו כדפרישית שם וקאמר מא נ"מ אם חזר ונתיקר במקומו איכא בינייהו וכו' והשתא אי אמרת דגם במוליך ממקום למקום היציאות מביתו מאי האי דקאמר דדילמא טעמא הויא משום דכי אינו יכול לחזור למקומו ולפדותו והרי אם יחזור עם המעשר שני יפסיד עוד הפעם היציאה מביתו ומה ירויח אם יחזירנו למקומו דאין לומר דירויח כשער הזול עם ההוצאות שלא יעלה כפי שער היוקר של אותו המקום שנתיקר שם כל כך דהא ליתא דאטו מי לא עסקינן שנתיקר שם בדבר מועט יותר משער מקומו ואפ"ה מספקא ליה להש"ס אי נימא דטעמא משום שיכול לחזור למקומו הוא ועוד דאי הכי למה ליה לאהדורי להנ"מ במילתא דלא שכיחא כולי האי ואמאי לא נימא מקום רחוק איכא בנייהו דלא שייכא טעמא משום שיכול לחזור למקומו דיותר יפסיד בההוצאה מכיסו ממה שירויח בפדיון כשער הזול מכל הלין מוכח ומוכרח דדוקא בדין דהסיפא אמרו דהיציאות מביתו ולא בדין דהרישא ודקדק הרמב"ם בדבריו לפסוק להלכה כן:

אבל בדמאי בין ביוקר והוזלו וכו' מוכרו בזול. וכ"פ הרמב"ם שם בפ"ד בהלכה כ"א ואם היה דמאי פודין אותו כשער זול הואיל ונראה להמכר בזול וזהו כדמסיק דהאי טעמא עיקר הוא ונ"מ שאפי' חזרו ונתייקרו במקומו פודה כשער הזול ועיין במה שנתבאר בדיבור דלעיל מזה:

תני אין פודין מע"ש לשם שני אלא לשם חולין. כ"כ הרמב"ם שם בפ"ד בהלכה ד' שאומרים כמה שוה פירות חולין אלו ואע"פ שהכל יודעין שהוא מעשר כדי שלא יתבזה ומה שטען הראב"ד בהשגה שם שאם פודהו על הכסף התורה גלתה ואנו מכסים זו לאו טענה היא דאטו התורה צותה שיאמר בשעת פדיון שפודה להמעשר התורה לא צותה אלא אם לא יוכל שאתו יפדה אותו ויעלה הפדיון לאכול בירושלים ותקנו חכמים שאם פודהו לא יזכיר שם מעשר שלא יתבזה ומה שאמר הראב"ד דלא נאמר זה אלא שלא לפגום את המעשר מפני שדמי מעשר פחותין מדמי חולין וכלומר משום שיש טורח להעלותו הלכך דמיו פחותין זה הטעם נכלל הוא בדברי הרמב"ם שלא יתבזה דכשיאמר כמה שוין פירות מעשר אלו ישומו אותם בדמים פחותין:

אין פודין מע"ש אלא במין על מינו. מכאן מוכרח דפודין מע"ש לכתחלה על פירות אחרות ויעלה אותן הפירות האחרות לאכלן בירושלים כדכתב הרמב"ם שם בהל' ב' ומה שטען הראב"ד בזה לאו דמסתברא הוא כלל וכלל וכבר בארתי בענין זה לעיל בפ"ב בהלכה ז' ע"ש ד"ה והא תנינן הפורט סלע ממעות מע"ש ותמצא כי דברי הרמב"ם הם מוכרחים ומוסכמים מן הסברא ומהראיות מש"ס:

מילה מקרטטה וטבא. לפי גי' הספר יש לפרש בלשון תמיה וכי עד כדון הוה מילה מקרטטה וטבא והשתא מילה מקרטעה וטבא בתמיה והיינו הך כמבואר בפנים ובריש פ"ד דב"מ הבאתי מענין זה וכתבתי מילה מקרטטה וטבא משוקלת במשקל מכוון וטוב ולפי ענין דהך עובדא משמע דמקרטטה רצה לומר הדבר חתוך לקרטין קרטין כדאמר נסתון בר קפרא וקרטטה קומוי ומ"מ יש לפרש גם על לשון המשקל וכלומר שנטלן בר קפרא ושקל אותן לפניו ולדוגמא עשה ראה תשקול הדבר שאם אין אתה מחמיר עליהן עכ"פ יפדוהו ואף שמזלזלין בפדיונו בדבר מועט ואם אתה מחמיר עליהם לא יפדו אותם כלל וכלל מאחר שבזמן הזה הוא:

אין פודין מעשר שני אלא עד שלשים וששה בשיויו. כלומר אם בא להוסיף על פדיונו לא יוסיף אלא עד ל"ו בשויו ואין טעם לדבר הזה ופליגא הך דריב"ל על הא דר' יוחנן בהלכה דלקמן מע"ש שפדיו יותר על דמיו לא תפס את הכל ועיין לקמן שם:

זה שוא מחלל לא יהא מחלל על חצי פרוטה חצי פרוטה לאו דוקא אלא כלומר על המטבע שהוא פחות מפרוטה מפני שהוא כאסימון וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ד בהלכה ט' ועיין בכ"מ שם ופשוט הוא:

אמר ר' שמי כמה בר נש בעי בטיהרה טיהרה וכו'. הר"ש לא הביא הך דר' שמי כ"א האי דר' ירמיה דלקמן והיה סבור דלפרש שער הזול דמתני' קאי וז"ל בשער הזול מפרש בירושלמי א"ר ירמיה כמה בר נש בעי בערובתא וכו' ומיתיה פריטין ומיפרקיניה פי' בערובתא בע"ש בפתי רמשא סמוך לחשיכה מנשייא קלעין מן הנשים הסורקות ראשיהן וקולעות שערן ומעביר עליהן דוחק עצמו לקנות מהן פירות דאדם הדוחק לחזור כל כך בכל המקומות הולך עד שקונה בזול עכ"ל וכמה היה דוחק עצמו לפרש פי' זר ורחוק מן הדעת כזה דאי לפרש כשער הזול אתו הני אמוראי א"כ פליגי אמתני' דכבר קבעו חכמים לשער הזול כמות שהחנוני לוקח וכו' וכך אמרו בהדיא בריש הלכה דבין דבר מרובה בין דבר מועט אין לנו אלא מה ששנינו במתניתין כמו שהחנוני לוקח וכו' ועוד לפירושו מאי האי דקאמר ומייתי פריטין וכי צריך להשמיענו כאן שפודין את המעשר במעות ומלבד כמה דברים אינם מתקבלין על הלב כפירושו ולא נאריך בזה כי הדבר ברור שלא דברו כלל בענין השער הזול אלא על עיקר הפדיון בזמן הזה הוא שדברו והאי בעי אין פירושו רוצה אלא צריך וכל א' וא' מהני אמוראי הפליג בזריזות ואזהרה יתירה שאם אין לו מעות שצריך להטריח עצמו בכל מה שיכול לטרוח עד שימצא להביא מעות כדי לפדותו וכדפרישית בפנים לכל מילה ומילה דאמרי והאי נשייא קלען אין פירושו מלשון קליעת שער דמאי בעי ר' ירמיה בזה אלא מלשון קליין ואם באנו לדקדק כל אות ואות מהש"ס הזה ולא להשגיח על הענין לא עלתה בידינו אלא חרם ואפשר ט"ס הוא שהיה כתוב בשני יוד"ין והועתק בטעות להעיי"ן ואם נדקדק גם על העיי"ן מוטב לפרש קלען אלו הנשים המכוונות להטיל לקופה המהלכת בכל ע"ש ומלשון קולע אל השערה ולא יחטיא הוא וכן בקלע ובאבן וכהנה הרבה במקרא וכלומר אפי' אין לו להשיג מעות אלא מהקופה ומאלו הנשים יהא מעביר עליהן כדי להביא מעות ולפדותו אף בזמן הזה ובזה יהיה הפירוש שפירשתי שלם ונכון:

אמר ר' יוחנן פודין מע"ש על פי ג' לקוחות. והני אמר בבבלי פ"ק דסנהדרין ודוקא לקוחות שהן תגרים וכ"כ הרמב"ם בפ"ד שם בהלכה כ' ואפי' אחד מהם נכרי או בעל המעשר וכדמסיק הכא דלצדדין איתאמרת אבל בשני נכרים או שני בעלים בהן לא. וסיים שם הרמב"ם וכופין את הבעלים לפתוח ראשון וזה חומר במעשר מן ההקדש וכתב הראב"ד עליו יש כאן שבוש ובתוספתא אמרו כופין אותו לפתוח ראשון ואם רצה לחזור בו חוזר זה חומר בהקדש מבמעשר ועיין בכ"מ ומ"ש בשם הר"י קורקס וא"צ לכל זה אלא דבתוספתא לא קאי זה חומר בהקדש אלא על החזרה דבמעשר חוזר בו ובהקדש אינו יכול לחזור ובהדיא תנן בפ"ח דערכין חזר בו של עשר ממשכנין מנכסיו וכו' דאין ההקדש נפסד ומ"ש הרמב"ם זה חומר במעשר לא קאי אלא על כופין כמו שלא העתיק אלא זה דתנן בריש הפ' שם המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אומרים לו פתח אתה ראשון ומדויק בגמרא אומרים אבל אין כופין ומסיק דה"ק אי צאית צאית ואי לא צאית כופין וזה דוקא בזמן שאין היובל נוהג אבל בזמן שהיובל נוהג אין כופין אלא אומרים וכ"כ בהדיא הרמב"ם בריש פ"ה מהלכ' ערכין המקדיש שדה אחוזתו מצוה עליו לפדותה הוא שהאדון קודם ואם לא רצה אין כופין אותו בד"א בזמן שמצות היובל נוהגת וכו' כדנתן שם טעם לזה וזהו שכתב כאן זה חומר במעשר מן ההקדש שבמעשר אין חילוק ולעולם כופין אותו לפתוח ראשון משא"כ בהקדש שאין כופין אלא בזמן שאין היובל נוהג וזה ברור:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף