דבר אברהם/ב/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב ז

סימן ו

כבוד ידידי הרב הגאון הנעלה מוהר"ר אברהם לופטביר נ"י. שלום ורוב ברכה:

א

א) ע"ד מה שהשיג כת"ר על מ"ש בספרי [ח"א] סי' ט"ז אות כ"ט לחדש דמצוה שזמנה תמיד ואינה רשות בשום אופן כגון תפילין ציצית ות"ת לכו"ע אינה צריכה כוונה, והשיג עלי כת"ר מש"ס ערוך בעירובין (דף צ"ה ע"ב) דאמרינן התם דרבנן ור"ג דאיפלגו במוצא תפילין אי מכניסן זוג זוג או שנים שנים במצות צריכות כוונה קמיפלגי הרי דלמ"ד מצות צריכות כוונה גם בתפילין הדין כן. הנה כבר הזכרתי בספרי שם דכעין זה מצאתי בטו"א לר"ה (דף כ"ט ע"א) ומסוגיא זו יש להשיג גם עליו דהטו"א כתב התם לחלק בין אכילת מצה דצריכה כוונה למאן דאית לי' ובין אכילת פסח דלא יהא צריך כוונה לכו"ע, משום דבמצה כל המין ראוי למצוותו דאפשר לקיים מצות אכילת מצה ע"י חתיכה אחרת ואין חתיכה זו סתמא עומדת למצוותה אבל בדבר פרטי המיוחד ועומד למצוותו וא"א לקיימו אלא בגופו כגון אכילת פסת ומילה סתמו לשמה ולמצוותו קאי ולכו"ע א"צ כוונה, וא"כ גם עליו יקשה כקושיית כת"ר מתפילין, דאע"ג דאין מיוחדין למצוה תפילין אלו דוקא והי' רשות בידו מתחלה להניח תפילין אחרים ולא אלו, מ"מ כיון דתפילין מצוותן כל היום ובההיא שעתא שמונחין עליו תפילין אלו ולא אחרים אינו יכול לקיים את המצוה ברגע זה אלא ע"י תפילין אלו שמונחין עליו כבר ממילא הוו תפילין אלו כמיוחדין למצותן לרגע ההוא מיהא, שהרי באותו רגע אינו יכול לקיים מצותו ע"י תפילין אחרים שאם יחלצם ויניח תפילין אחרים תחתיהם הרי ביני וביני יעבור רגע זה שלא בקיום מצוה ע"י התפילין האחרים, וא"כ בההיא שעתא מיהא דמי לפסח אלא דהנ"מ בינייהו הוא דפסח הוי מיוחד תמיד למצוותו והכא התפילין שמונחין עליו מיוחדין רק ברגע ההוא למצוותן, וא"כ שייך גם ע"ז סברת הטו"א דסתמא לשמן קיימי וא"צ כוונה ויקשה גם עליו מסוגיא דעירובין הנ"ל. אבל באמת אין מזה השגה לא על הטו"א ולא עלי, דסברתנו הנ"ל וכן סברת הטו"א לא שייכי אלא במניח זוג א' כמו שהוא חייב וכיון דהויא מצוה בכל שעה בע"כ הנחה של מצוה היא דהנחה של רשות לא משכחת בה ומשו"ה לא בעי כוונה, משא"כ בההיא דעירובין דמיירי במניח ב' זוגי תפילין שפיר בעי כוונה, דכיון שאין חיוב להניח אלא זוג אחד הרי יש כאן זוג שני של רשות ושוב דמי למצה דיש בה רשות וחובה וצריך הוא לכוון איזה מן הזוגות לשם מצוה ואיזה מהן רשות. ויש לדקדק עוד ברש"י עירובין שם ולא ראיתי להאריך בזה לפי שבאמת לא קבעתי מסמרות בעיקר החידוש והייתי רק כמעיר ובא כמ"ש בספרי שם שצריך בירור ועיבוד ולא קאימנא בי' עכשיו, אלא שבאתי להראות פנים שיש להנצל מכף השגתו החמורה כמ"ש והדברים מצד עצמם נכונים. ועכשיו מצאתי שכעין סברתנו ממש כתב בס' עונג יו"ט (סו"ס י"ט) אלא שהוא ז"ל כתב לה רק למ"ד מצות א"צ כוונה דלדעת הר"ש מובא בר"ן ר"ה (דף כ"ט) אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא גם לדידי' דזהו רק במצוה שאינה תמיד אבל במצוה שהיא תמיד ואין לה הפסק לא, יעו"ש בדבריו:

ב

ב) ומ"ש כת"ר דמה שפלפלתי בסי' ט"ו בתחלתו בדין גרים אם סומכין מבואר להדיא בתוספתא מנחות (פ"י) סמיכה נוהגת בכהנים כו' וגרים ועבדים משוחררין, הנה לא אנכי אלא החכם שאליו כוננה תשובתי נסתפק בזה, ואדרבא הבאתי דברי התוס' סוכה (דף כ"ח) דמבואר להדיא דגרים סומכין, אלא שפלפלתי בדברי החכם הנ"ל אמאי לא ממעטינן באמת גרים מסמיכה מדכתיב בני ישראל כדאמרינן ביבמות (דף עד ע"ב) לענין טומאת לידה דבר אל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת"ל אשה, וע"ז אין תשובה מהתוספתא, ואנכי הבאתי שם דבהדיא מבואר בתו"כ (פ' ויקרא) אדם לרבות את הגרים, והיא עדיפא דהויא תשובה לשאלת החכם הנ"ל:

ג

ג) ועל מ"ש בספרי [ח"א] סי' י"א אות ח' דקנין הכיבוש הוא רק קנין לזמן וכשפקע הכיבוש נפקע ממילא רשות הכובש אפילו בלא שום קנינים ממנו העיר כת"ר מסנהדרין (דף צד ע"ב) ואוסף שללכם אוסף החסיל אמר להם נביא לישראל אספו שללכם כו' אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו אמר להם כמשק גבים שוקק בו מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עכו"ם מיד טיהר, ולדברי כיון דנפל סנחריב הרי פסק כיבושו מעל הממון וכדין שאלו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו, ומדקאמר מיד טיהר משמע אף בלא יאוש ובלא קנין אחר רק דזה גופא הוי קנין. הנה באמת אין משיבין מדברי אגדה ובלא"ה נמי קשה אמאי חששו לממונן של עשרת השבטים הרי בודאי נתיאשו הבעלים, אבל מלבד זה אמינא דאם באנו להקשות מזה הרי יקשה גם על הראשונים דסברי דבעכו"ם אין דין כיבוש מלחמה כלל כמו שהבאתי שם בספרי, וע"כ צ"ל דמה שהשיב להם כמשק גבים לאו משום כיבוש נגעו בה אלא מדין יאוש בעלים וכ"כ רש"י ועוד ראשונים גבי עמון ומואב טיהרו בסיחון, וא"כ גם על דברי לק"מ. ואף דהרשב"א מפרש שם בגיטין משום כיבוש ולא משום יאוש היינו משום דהכריח לה דבקרקע לא מהני יאוש אבל הכא דבשלל מטלטלין מיירי שפיר יש לבוא עלה מדין יאוש:

ד

ד) עוד העיר כת"ר מירושלמי עירובין (פ"א ה"י) על מתני' דד' דברים פטרו במחנה מביאין עצים מ"מ כו' כמה הוא מחנה כו' ר"י אמר עשרה ויבואו נערי דוד כו' מהו וינוחו כו' נעשו מחנה ויעוי' בקה"ע דרמזו לנבל שמותר למחנה לגזול ונראה דגם לגבי כבוש מלחמה הוא כן. הנה מסתמא כוונת כת"ר להעיר על מה שעמדתי בסי' א' אות י' מהו גדרו של כיבוש מלחמה כמה יהי' מספר השבאים כי היכי דליחשב כמלחמה שקונה ולא כגזלן דעלמא ומהו גדר המלחמה ואיכותה, ומסברא כתבתי שהגדר הוא דכל שיכול להזמין את השבאים לדין הוי דינם כגזלנים ואפילו הם רבים כדרך סיעת שודדים וכל שאינו יכול לתבוע ממנו בדין אפילו אלם יחידי דינו ככיבוש, ובא כת"ר לקבוע את מספר הסיעה לעשרה. אבל אין זה נכון, דאי משום סייעתא דירושלמי לאו סייעתא הוא, דלא מיירי התם מכיבוש ומגזל של צד הלוחם מן הנלחם אלא מגזל עצים מישראל עצמן והוא מן התקנה שהרשו למחנה ולכן בא ע"ז מספר המחנה, ומה זה ענין לכיבוש, ואי מצד הסברא כדוגמא בעלמא לא נוחה לי דאטו בדין כבוש נאמר ענין מחנה ואטו עשרה שודדים מזוינים דינם ככיבוש מלחמה. ובגוף הדבר שרציתי לחדש דגדר כיבוש מלחמה הוא מה שאינו יכול לתובעו לדין ולכן גם אלם יחידי דינו ככיבוש, הנה אף כי הסברא נותנת כן בכ"ז דבר חדש הוא ולכן מוזר הוא בעיני ובעיני רבים, ובהמשך הדברים שם אות י"ב דחיתיו מסוגיא דגיטין (דף נ"ה). וידי"נ הגאון הגדול מוהר"ר אלי' ברוך נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מיר חוה לי דעתו, דגדר כיבוש המלחמה הוא שכל שהוא מנימוסי המדינות המקובלים בין הערים בתורת מלחמה בין צד לצד יש לו דין כיבוש וכל שאינו מנימוסי המדינות יש לו דין גזלן, והוא קרוב כמעט למ"ש. ומ"מ גם ע"ז יש לדקדק קצת מסוגיא דגיטין הנ"ל ויש לדחוק כמבואר למעיין ואין להאריך בזה:

ה

ה) עוד כתב כת"ר על מה שנסתפקתי בסי' כ"ו אות י' בחלל שלא נודע ועבד דעבודתו כשרה במי תלויה הידיעה בב"ד או במקריב עצמו, והעיר כת"ר מהאי ירושלמי גופי' שאני עסוק בו שם (תרומות פ"ח ה"א) דאמרינן התם עשו אותה כחטאת גזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת והרי שם בעל הקרבן יודע שהיא גזולה ומ"מ מכפרת, ובירושלמי גיטין (פ"ה ה"ו) על מתני' דחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים וכמה רבים שלשה, עכ"ד:

הנה ראתה עין כת"ר מה שהבאתי בספרי דבש"מ סנהדרין מבואר להדיא דתלי במאי דידיע לי' לכהן המקריב וכ"מ גם מרש"י קידושין, ומה שהביא מירושלמי לענ"ד אין בו שום סמך, דאע"ג דאמרו בירושלמי עשו אותה כחטאת גזולה שלא נודעה לרבים בע"כ אין דין נודע ולא נודע שבעבודת חלל שוה לחטאת הגזולה בכל מילי, שהרי דעת הרמב"ם דגם אחר שנודע עבודתו כשרה ובחטאת הגזולה שנודעה אינה מכפרת, ואפילו לשי' הראשונים דבנודע עבודתו פסולה מ"מ אינו מובן מה שאמרו עשו אותה כחטאת גזולה דהתם תקנתא היא אי למ"ד בגיטין (דף נ"ה) ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת התקנה היא לנודעה ואי למ"ד ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת התקנה היא ללא נודעה והכא אידי ואידי ד"ת היא, דע"כ לר"י בתוס' קידושין (דף ס"ו ע"ב ד"ה אר"ט) דס"ל דבנודע עבודתו פסולה דאורייתא היא דאל"ה תשאר קושייתם מאי משל הוא למקוה, וא"כ מאי שייך ע"ז לשון עשו אותה כחטאת גזולה. וברור הדבר דלא אמרו עשו אותה כחטאת גזולה אלא לענין מאי דבעי התם ר' ירמי' ואף לשאר הדברים כן מקבל ואח"כ זורק קומץ ואח"כ מקטיר שורף ואח"כ מזה [פי' נודע באמצע עבודתו אם גומר] ופשיט ר' יעקב בר זבדי בשם ר' יצחק מן מה דתני עשו אותה כחטאת גזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת הדא אמרה שהוא מקבל ואח"כ זורק קומץ ואח"כ מקטיר שורף ואח"כ מזה, דכשם דהתם נודעה באמצע עבודתה גומר ה"נ גומר. ואולם גם זה צריך ביאור למה עשו אותה כחטאת גזולה, דהתם שפיר ניחא דגומר, לא מיבעיא למ"ד ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות הכא באמצע עבודה לא תיקנו והניחוה אדינא, אלא אפילו למ"ד ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבין ה"נ כדינא הוא כמ"ש הרשב"א בחי' שם דמה"ט מכפרת וכהנים אוכלין הבשר ושמחין משום דהפקר ב"ד הפקר והפקיעו קנין הנגזל ועכשיו אינה גזולה היא ומשו"ה גם בנודעה באמצע עבודה הפקיעו רשות הנגזל ואין כאן עקירת ד"ת, משא"כ בחלל שנודע שעבודתו פסולה מדאורייתא האיך יאמרו חכמים שעבודתו כשרה וכהנים יאכלו הבשר לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. ולשי' הרמב"ם דגם בנודע עבודתו כשרה ניחא דהאיבעיא היא רק אם יניחוהו לכתחלה לעבוד אבל סרך איסורא ליכא, ומזה מקור נפתח לשיטתו ויעוי' בכ"מ שם שחתר אחר מקורו, אבל לאינך רבוותא דפליגי עלי' קשה. לכן נ"ל ברור שאם נודע פסולו כדין הידיעה באמצע עבודתו אינו גומר לשי' הראשונים דבנודע עבודתו פסולה, ובעיא דר' ירמי' היא רק בנודע עליו באמצע עבודה חשש פסול ועדיין לא נתברר פסולו בב"ד שדינו כלא נודע שעבודתו כשרה בדיעבד, ואיבעי' לי' אם לא יניחו לו לגמור עבודתו ולברר דינו מיד בב"ד או שיניחוהו לגמור ולברר דינו אח"כ, דנמצא שאין כאן סרך פסול בעבודתו שיגמור, וע"ז פשיט מדתני שעשו אותה כחטאת גזולה וכשם דהתם גומר ה"נ גומר, אבל אם נתברר כבר באמצע עבודתו פסולו בודאות ע"פ ב"ד אינו גומר שהרי עבודתו פסולה ואיך יעקרו חכמים ד"ת. ועפ"ז מצאתי מהאי ירושלמי גם סייעתא למה שהעליתי בספרי שם אות ט"ו דחלל שעבד באופן שעבודתו כשרה לכל חד כדאית לי' אין עליו חיוב זרות ודלא כמו שתפס בפשיטות בס' מנ"ח (מצוה ער"ה) דחייב מיתה ביד"ש ולוקה כזר, דאל"כ הדרא קושיא לדוכתה האיך יניחוהו לגמור עבודתו ושמא חלל הוא ועובר באיסור. עכ"פ יוצא לן דלא מדמי להו הירושלמי אלא לענין זה ולא לכל מילי ושיהא ענין הנודע ולא נודע שוה בשניהם, דזיל בתר טעמא התם דנודעה אינה מכפרת כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות כיון דידעי תלתא איכא לעז, ולמ"ד דלא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבין שיחששו תמיד שמא יתברר שהקרבן גזול ה"נ בשביל חשש נודעה לשלשה לא יהו כהנים עצבין דכל דידעי לה בי תלתא קלא אית לה ולא וחששו לה הכהנים דאי איתא דידעי בה תלתא הוו שמעי נמי כהנים ומילתא דלא שכיחא היא, אבל הכא אינו ענין כלל לשלשה בני אדם אלא לבירור פסולו בב"ד כמבואר בירושלמי שם או דידיע לי' למקריב עצמו כמו שצדדנו אנו:

ומהאי ירושלמי יש לי תמיה רבתא על התוס' גיטין שם (ד"ה שלא יאמרו) שכ' למ"ד ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו כו' דאם נידעה קודם זריקה אינה מכפרת והכא מבואר בברייתא דכל שהתחיל בעבודתה אפי' נודעה קודם זריקה מכפרת כדקאמר מקבל ואח"כ זורק שורף ואח"כ מזה. וצריך לדחוק דמה שכ' התוס' נודעה קודם זריקה לאו דוקא הוא אלא קודם התחלת העבודה:

ואשר הודיעני כת"ר שכבר עמד על חקירתי זו הגאון מהר"י מקוטנא זצ"ל בספרו ישועת ישראל ונו"נ בה, הנה לא נמצא הספר הזה אצלי ותאב אני מאד לראותו דודאי הרחיב שם הדברים בידו החזקה:

ו

ו) העיר כת"ר בחולין (דף פ"א ע"ב) במתני' והשוחט פרת חטאת כו' ר"ש פוטר וחכמים מחייבין, וכתב רבינו גרשום (הנדפס בש"ס ווילנא) וז"ל השוחט פרת חטאת כלומר לא שחטה לשם פרת חטאת אלא שחטה לשם חולין דהיא שחיטה שאינה ראוי' עכ"ל, וע"ו תמה כת"ר דבפשיטות הכוונה דהוא שחיטה שאינה ראויה אפילו שחטה לשם פרת חטאת דלאו שחיטה בת אכילה היא, דהרי בהיא עולה ובנה חולין אי לאו דאכילת מזבח שמה אכילה הוה פטור לר"ש כמבואר התם וזה לא שייך בפרת חטאת דהיא קדשי בה"ב ואין בה אכילת מזבח, וכן משמע בכריתות (דף כ"ה.) דהוה בעי למימר דלר"ש עגלה בשחיטה כשרה ומ"מ פוטר ר"ש אלמא דאף בכה"ג הוי שחיטה שאינה ראויה ותירץ כת"ר עפ"מ דאמרינן לעיל מינה (דף פ' ע"ב) חולין בפנים כו' מכדי שמעינן לי' לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה קמא מיקטל קטלי' שני אמאי סופג את הארבעים, וכתב רש"י ז"ל קמא לאו דוקא דה"ה לבתרא, אמנם י"ל בדרך אחרת דלא כרש"י ז"ל דוקא אקמא פריך הש"ס ולא אבתרא, דלר"ש אף דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה מ"מ בשחוטי חוץ וכדומה חייב עלה דגילתה תורה ע"ז דמקרי שחיטה אף שהיא שחיטה שא"ר, וה"נ י"ל לענין אותו ואת בנו דכיון דחשובה כשחיטה לענין שחוטי חוץ וחולין בעזרה ממילא מקרי נמי שחיטה לענין או"ב, כדוגמת ההיא דס"ל לר"ש בבכורות (דף י'.) איסורו חישובו ה"נ אמרינן בזה הואיל דמקרי שחיטה לענין שחוטי חוץ מקרי נמי שחיטה לענין או"ב, ומצינו כעין זה בכ"ד ולא רחוק מזה אמר רבא בזבחים אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לטהרה מידי נבילה. וכ"ז הוא רק אם הראשון חולין ואח"כ שחט את הקדשים בחוץ דבזה שייך לומר מיגו דהוי שחיטה לחייבו כרת חשיב נמי שחיטה לענין או"ב, משא"כ אם הראשון הי' קדשים בחוץ ואח"כ בא לשחוט השני לא שייך לומר על הראשון מגו דהוי שחיטה כו' דלא הי' אז עדיין איסור או"ב ולכן נקרא לגבי איסור או"ב שאח"כ כאלו מיקטל קטלי' לקמא. הלכך פריך הש"ס בדוקא קמא מיקטל קטלי' ולא אבתרא. ועפ"ז צדקו דברי רבנו גרשום דבשוחט פרת חטאת נמי כיון דרחמנא קראה שחיטה שוב חשיבא כשחיטה גם לענין או"ב אם שחט הפרה באחרונה, ומדקתני במתני' סתמא ר"ש פוטר משמע אף דהיתה השני' מ"מ פטור לר"ש, והוקשה לו דבכה"ג בשחטה באחרונה תיחשב כשחיטה גם לענין או"ב, ומשו"ה פירש ששחטה לשם חולין דהשתא דשחטה שלא כהלכתה שוב לא קראה הכתוב שחיטה. וכתב שמצא אח"כ עיקר סברתו בס' תפארת יעקב לחולין שיצא לחלק בין ראשון לשני לענין פירכת הש"ס דמיקטל קטלי' כמ"ש אלא שלא הביא כל הנ"ל, עכת"ד:

ולענ"ד אין זה נכון כלל, דמלבד דאית לי' קצת פירכא מן הצד וגם דחוק להכניס כוונה זו בדברי ר"ג בכדי לאוקמי מתני' גם בנשחטה הפרה באחרונה, הנה עיקר סברתו שהיא גם סברת הגאון בעל תפארת יעקב ז"ל נסתרה מש"ס ערוך בב"ק (דף ע"ו ע"א) דפרכינן לר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב בדו"ה מכדי שמעינן לי' לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' ל"ש שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא [פי' דנשחטין בחוץ פסולין], ואי כסברתכם ה"נ נימא מגו דהויא שחיטה לענין שחוטי חוץ הויא נמי שחיטה לענין דו"ה, אע"כ דז"א דבמאי דגלי קרא ובהכי חייבי' רחמנא גלי ולא במילי אחריני, ועיי' בחי' הרשב"א שם, וה"נ דכוותה:

ז

ז) ומדי כתבי הוקשה לי כרגע בגמ' דב"ק שם דמשני כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים כו' תהי בה ר' אלעזר לר' יוחנן שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת לר"ל שחוטה מתרת והלא פדייה מתרת [פי' ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראוי' היא]. והנה בסוגיין דחולין דף פ' אמרינן דשחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי' ה דכמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר ובמסקנא אסיק רבא דכל דזריק אח"כ את הדם הויא שחיטה ראוי' אלא דאינו לוקה בקדשים על או"ב משום דבעידנא דקא שחיט הואי התראת ספק דשמא לא אתי לידי זריקת דם ואשתכח דהויא שחיטה שאינה ראוי' ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים שחט חולין ואח"כ שלמים פטור שלמים ואח"כ חולין חייב, ואמר רבא היא חולין ובנה עולה לא מיבעיא שחט חולין ואח"כ שחט עולה דפטור אלא אפילו שחט עולה ואח"כ שחט חולין פטור שחיטה קמייתא לאו שחיטה בת אכילה היא ור' יעקב אמר ר' יוחנן אכילת מזבח שמה אכילה מ"ט דא"ק ואם האכל יאכל כו'. המבואר מזה דרבא ס"ל דדוקא בקדשים שיש בהם אכילת אדם הויא שחיטה ראויה ולא בעולה ור' יוחנן ס"ל דגם עולה הויא שחיטה ראוי' דאכילת מזבח נמי שמה אכילה. והנה ר"ש דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה יליף לה מטבוח טבח והכן, ומ"מ צ"ל דלאו לגמרי ילפינן לה להצריך שתהא השחוטה מתרת דומיא דהתם ממש, דהרי התם הותר כל הבשר ובשלמים ס"ל לרבא דהויא שחיטה ראוי' בשביל שיש בהן היתר אכילה לאדם אע"ג דיש בהן גם חלק גבוה שאינו ניתר לאכילת אדם ולרבא אכילת מזבח לאו שמה אכילה, אע"כ דלא בעינן דומיא דהתם ממש שיהא ניתר כל הבשר לאדם אלא דילפינן רק דכמו דהתם התירה השחיטה אף כל שתהא השחיטה מתרת מה שהוא ובכל כמה דמתרת ואפילו כל דהוא סגי. ועפ"י הנחה זו מתבאר לן דמאי דאמרינן התם דשחיטת קדשים שחיטה שא"ר היא משום דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר לא שייך לומר כן אלא לרבא דס"ל דאכילת מזבח לאו שמה אכילה ובעינן שתהא השחיטה מתרת לאכילת אדם דוקא וכיון דאכילת אדם אינה אלא בבשר שניתר רק לאחר זריקה משו"ה כל כחה דלא זריק עדיין אינה שחיטה ראוי', אבל לר' יוחנן דס"ל דאכולת מזבח נמי שמה אכילה כל שחיטת קדשים הויא שחיטה ראוי' מיד, דלדידי' אין אנו צריכין לדון את השחיטה לראוי' רק בשביל היתר הבשר שלאחר זריקה אלא דבלא"ה השחיטה גופה מצד עצמה בלא סיוע הזריקה נמי מתרת לאכילה שהרי על ידה הותר הדם לזריקה וזריקה זו אכילת מזבח היא ושמה אכילת כמבואר בזבחים (דף י"ג ע"ב) וש"ד. ואף דהבשר עדיין אסור ולא התירתו שחיטה לא איכפת לן ולא מידי כיון דאיכא מיהא היתר כל שהוא כמ"ש. ואפילו אם לא יבוא הדם לבסוף לידי זריקה מ"מ הויא שחיטה ראוי' מצד עצמה שהרי הותר לזריקה ומה שלא נזרק אח"כ אינו מגרע כמו נשרף הבשר אחר שהותר וכן לרבא דמסיק הכי קא אמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים לפי גירסת הספרים דסיימו בה כיון דכמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר מעידנא דקא שחיט הואי התראת ספק זהו רק לשיטתו דאכילת מזבח לאו שמה אכילה ואין השחיטה מתרת עד שיזרק הדם, אבל לר' יוחנן לא הויא התראת ספק כלל דאין התרת השחיטה תלוי' בזריקה דמיד היא מתרת את הדם לזריקה כמ"ש. ואין לומר דבשחיטת השני לא שייך לומר כן דאין הדם ניתר לזריקה לפי שהוא מחוסר זמן, דז"א דהרי ה"נ כתב רש"י לענין הבשר ובשביל זה דחה גירסא זו דהתראת ספק והתוס' (דף פ': ד"ה שחיטה) קיימוה מטעם דכיון דאסר הכתוב או"ב בקדשים מוי"ו מוסיף על ענין ראשון הרי גזה"כ דלילקי אע"ג דלאו ראוי' היא דהוי מחו"ז כיון דליכא פסול אחרינא, וה"נ לענין זריקת הדם. [ולפי גירסא זו יש לחדד דמאי דאמרינן התם לבאר הכי ואמר רבא היא חולין ובנה עולה כו' הוי סלוקא וסיומא להא דאמר הש"ס ואזדא רבא לטעמי', דאי לאו הא מימרא בתרייתא דרבא דס"ל אכילת מזבח לאו שמה אכילה לא היתה כלל התראת ספק]:

ולפ"ז קשה טובא מאי פרכינן התם בב"ק לר' יוחנן שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת, והרי לר' יוחנן לשיטתי' דאכילת מזבח שמה אכילה בודאי שחיטה עצמה מתרת והויא שחיטה ראויה דמתרת את הדם לזריקה ואם נשפך אינו מגרע היתרה. ולכאורה הי' אפשר ליישב לפמ"ש רש"י כריתות (דף ז' ע"ב) גבי חטאת העוף הבאה על הספק דמשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה, וה"נ י"ל הכי דבשביל היתר זריקת הדם לא חשיבא שחיטה ראוי' לאכילה דדם לאו אכילת מזבח היא. אבל ז"א דמלבד שכבר הרבו לתמוה על רש"י ז"ל מסוגיות מפורשות גם לענין חולין בעזרה בשביל זריקת הדם וצע"ג בביאור דבריו, הנה לנ"ד בודאי אין לומר כן, שהרי מהאי קרא גופי' ואם האכל יאכל דלמד ר"י דאכילת מזבח שמה אכילה ילפינן בזבחים י"ג דמחשבה מועלת על שפיכת שירים משום אכילת מזבח כמו שהזכרנו לעיל, ואין להאריך בזה. וצריך לדחוק דמ"מ בשביל התרת הדם לזריקה לא נעשית שחיטה ראוי' כיון דכל בשרה אסור, דאף דבשלמים איכא נמי איסור בחלק גבוה שאני התם דכל הקרבן מותר ורק מקצתו אסור משא"כ הכא דלהיפוך הוא שכל הקרבן אסור ורק הדם הותר. אבל דוחק הוא לומר כן וליתן את הדברים לשיעורין, ויותר מזה ירוח לן כבר לומר דר"א דפריך הכי אר' יוחנן של כרבא דאכילת מזבח לאו שמה אכילה ולא ידע ממימרא דר' יעקב אמר ר' יוחנן, והא דלא משני לי' הש"ס הכי הוא משום דליהוי ניחא גם לר"ל דפריך גם עלי' ולר"ל לא אשכחן היכי ס"ל בהא ולהכי משני לה בשינויא אחרינא. ועיי' בתוס' וראשונים שם וצ"ע לע"ע:

ואחי הרה"ג המצוין מוהר"ר יהודא נ"י תירץ דלא שייך למקרי שחיטה ראוי' בשביל התרת הדם, דדוקא אם השחיטה מתרת דבר הטעון שחיטה ובלא שחיטה הי' עליו איסור אבמה"ח או אינו זבוח והשחיטה התירה איסורים אלו אז מיקרי שחיטה ראוי', משא"כ דם שאין עליו איסור אבמה"ח לרבנן דר"ח בן גמליאל כמבואר בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) ובודאי גם איסור אינה זבוחה אין בו וא"כ אינו בשחיטה כלל לא שייך לומר דבשביל שהותר לאכילת מזבח מיקרי שחיטה ראוי', דהא לא הי' חסר שחיטה מעולם, ומה שבקדשים צריך שחיטה קודם זריקה אינו ענין להיתר אכילה דשחיטה אלא דין הוא בסדר עבודת הקדשים והכשר קדשים איתרמי הכא. אולם אף כי דבר חכמה דיבר אינו נכון, דדוקא בב"נ הוא דס"ל לרבנן שאין איסור על דם מן החי משא"כ לישראל מלבד איסור דם יש עליו גם איסור יוצא או בשר מן החי דלא עדיף מחלב דהו"א דאית בי' איסור יוצא או בשר מן החי אי לאו דגלי קרא כמבואר בבכורות (דף ו' ע"ב), ויעוי' במהרי"ט אלגזי שם ובשמ"ק בשם תוס' חיצוניות, ועיי' מ"ש להלן סי' ט' אות י"א, וא"כ שוב שחיטה מתרת גם כדם איסור זה. ויש להעיר ע"ז דבדם לזריקה באמת הי' ראוי לומר ממשקה ישראל מן המותר לישראל אלא דמצותן בכך שאני כמבואר בכ"ד, וכיון דדם היוצא לאחר שחיטת רוב סימנים אין בו אלא איסור דם בלחוד לא אשכחן דהותר למזבח אלא איסור דם ולא איסור יוצא מן החי או בשר מן החי, וא"כ לא יהא כשר לזריקה אלא דם היוצא אחר שחיטת רוב הסימנים אבל דם היוצא קודם זה יפסול משום ממשקה ישראל דהא יש עליו איסור יוצא מן החי או בשר מן החי, ובזבחים (דף כ"ה ע"א) איצטריך למעוטי מדם הפר ולא מדם העור אע"ג דדם העור בא תמיד קודם חתיכת הסימנים. וכשנדפס עכשיו ספר נאות יעקב לאחי הגאון מוהר"ר יעקב נ"י ראיתי שנגע בזה (בסי' ז') וכתב דגם איסור זה הותר ומצותו בכך, דאמרינן התם בזבחים כ"ה השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר שנאמר ואת כל דמו ישפוך כו' ובכלל זה גם דם היוצא בתחילת שחיטה, א"כ גם דם דקודם חתיכת הסימנים התירתו תורה ומצותו בכך. ואח"כ דחה דלדידן דקיי"ל מין במינו בטל לא מוכח מזה שהתירה תורה למזבח גם איסור דם מן החי שבתחלת שחיטה, דכשמקבל כל דמו של פר בטל מקצת הדם היוצא בתחלת שחיטה בדמו של כל הפר היוצא אח"כ ע"י הורידין, ואין לנו הוכחה שהותר דם מן החי למזבח כשהוא בעינו. ולפ"ז קמה הערתנו דאם נתקבל רק דם היוצא בתחלת שחיטה או גם מקצת לאחר שחיטה באופן שאינו בטל ברוב יהא פסול לזריקה ודבר חדש הוא שלא שמענוהו. אבל עיקר הדיחוי של אחי הגאון נ"י מטעם ביטול ברוב לא נראה לי, חדא דמי פסיקא דדם היוצא אחר שחיטה רבה תמיד על הדם שבתחלת שחיטה, ועוד דאי אמרת דדם שבתחילת שחיטה כשהוא בעינו אינו ראוי לזריקה למה לי' לקבלו בכלי בכדי שיתערב ויתבטל, ותו יש להסתפק כיון דבעינן קבלה בכלי דוקא אי אמרת דדם שבתחילת שחיטה אינו ראוי לזריקה ואינו מתקדש אפשר שיחצוץ בפני הדם היוצא לאחר שחיטה, אע"כ דגם בעינו חזי לזריקה ומוכח דהתירה תורה למזבח גם איסור דם מן החי ומצותו בכך כמו שכתב בתחלה, ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ח

ח) עוד הביא כת"ר להחת"ס בחי' לסוגיות הש"ס שהקשה לרבא דס"ל בהיא חולין ובנה עולה שחט עולה ואח"כ שחט חולין פטור לר"ש דאכילת מזבח לאו שמה אכילה, א"כ האיך חייב שוחט תמיד על החמץ דמשמע בפסחים (דף ס"ג.) דגם ר"ש מודה בזה והרי הויא שחיטה שאינה ראויה דתמיד עולה הוי. ויישב לה כת"ר ע"פ סברתו הנזכרת דכיון דרחמנא קרי לשחיטת התמיד שחיטה אע"ג שאינה ראויה ממילא מיחייב עלה גם משום שוחט על החמץ. ועוד תירץ דשאני התם כיון דחייב גם הזורק והמקטיר על החמץ אלמא דבזה חייב אף על אכילת מזבח וה"ה על שחיטתו אם ראויה לאכילת מזבח ושאני באו"ב שאין החיוב אלא על שחיטתו ופשוט, עכ"ד:

והנה תירוצו הראשון על יסוד סברתו הנ"ל נסתר כבר ממש"כ לעיל דעיקר סברתו אינה נכונה גם בשחוטי חוץ ומכש"כ הכא דמה דקרי לה רחמנא לשחיטת תמיד שחיטה אינו לחייב עלי' אלא להכשיר. וגם תירוצו השני אינו מובן לי כלל, דאטו ממאי דחייב הזורק והמקטיר על החמץ איכא לאוכוחי דחייבה תורה בזה גם על אכילת מזבח, הרי בזריקה והקטרה בפשיטות חייב משום דהן עבודות על החמץ ואין נ"מ כלל אם הן לאכילת אדם או לאכילת מזבח, דדיקא בשחיטה דס"ל לר"ש דבעינן שתהא שחיטה ראויה ואל"ה אין שמה שחיטה באנו לידי חקירה זו אם אכילת מזבח מקרי אכילה בכדי למשווי לה לשחיטה ראויה שתהא שם שחיטה עלה, אבל בזריקה והקטרה מאי שייטא היא לדון בהו אם אכילת מזבח מקרי אכילה אטו גם בזה קאמר ר"ש דזריקה והקטרה שאינן ראויות לאכילה לאו שמן זריקה והקטרה, וא"כ ממאי דחייב רחמנא הזורק והמקטיר לא מוכח מידי דחייב על אכילת מזבח גם בשחיטה דהא כדאיתא והא כדאיתא, דבזריקה והקטרה דשמן עליהן שפיר חייב משא"כ שחיטה שאין שמה עלה אלא בראויה לאכילה א"כ למ"ד אכילת מזבח לאו שמה אכילה ליפטר דאין שם שחיטה על זה. ובר מן דין הרי שוברו בצדו משחוטי חוץ, שהרי כתבו התוס' בחולין (דף פ') ובש"ד דלר"ש חייב בשחוטי חוץ אף דהוי שחיטה שא"ר משום דבהכי חייבי' רחמנא ואמאי איצטריכו לזה הרי גם בשחוטי חוץ חייב גם הזורק והמקטיר, אע"כ דזה אינו וכמ"ש. ואף דיש מקום לדחות זאת אין הני רואה להאריך בו. וקצת הי' מקים לתקן דברי כת"ר על יסוד דבריו באופן אחר ולומר דשחיטה שאינה ראוי' לר"ש נפקא רק משם שחיטה לענין שוחט על החמץ ואידך מילי אבל מ"מ שם עבודה מיהא הוי עלה, דכיון דבגוף עניני הקרבן מקרי שחיטה לא פקע מינה שם עבודה שבקרבן, וא"כ כיון דחייב עובד שאר עבודות על החמץ כגון זריקה והקטרה ה"נ חייב גם על שמיטה כזו דשם עבודה מיהא איכא עלה, ומשו"ה חייב בשוחט תמיד על החמץ וכ"ז לא שייך באו"ב, וע"ז אין להקשות משחוטי חוץ. אבל גם זה לא יתכן דשחיטה לאו עבודה היא ויעוי' בריש זבחים, ואין להאריך בזה אמנם נ"ל ליישב קושיית החת"ס בפשיטות, דהא דחייב שוחט תמיד על החמץ הרי ילפינן לה מקרא דזבחי זבח המיוחד לי ומאי ניהו תמיד כמבואר בפסחים שם (דף ס"ד.), וא"כ הרי גלי קרא בהדיא ע"ו דחייב ולא שייך למיפרך משחיטה שא"ר דבהכי חייבי' רחמנא כמ"ש התוס' בשחוטי חוץ ועוד, עד שאני תמה מכח זה על החת"ס, ואין הספר תח"י לעיין בו ובודאי לא נעלם דבר פשוט כזה מהגאון ז"ל ובטח עמד עליו:

ובהיותי בהאי ענינא חזות קשה נראה לי בתוס' קידושין (דף נ"ז ע"ב ד"ה מה) דשי' הר"ם היא דשחוטי חוץ מותרין באכילה כמו שנראה מפשטות דבריהם, והוא פלא דבהדיא אמרינן בשמעתין ובכ"ד דשחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה היא. אח"ז מצאתי שכבר עמד ע"ז המקנה שם ותירוצו דחוק בעיני ולא עיינתי בזה עתה, וצע"ג:

ט

ט) הדרן לדידן לתמיהתו של כת"ר על רבנו גרשום חולין, דלחומר הנושא נראה לענ"ד לומר דהוכרח ר"ג לפרש דשחט את הפרה לשום חולין דאי שחטה לשום פרה הויא שחיטה ראויה לר' יעקב א"ר יוחנן דשחיטת עולה הויא שחיטה ראוי' משום דאכילת מזבח שמה אכילה וה"נ פרה אע"ג דמעשיה בחוץ מ"מ כיון דחטאת קריי' רחמנא דינה כאכילת מזבח, שכן נראה מוכח ממתני' דפרה (פ"ד מ"ג) שחיטה ע"מ לאכיל מבשרה ולשתות מדמה כשרה ר' אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת בפרה, ופי' הר"ש דשחטה ע"מ לאכול מבשרה ולשתות מדמה כשרה לת"ק כמו בשאר קרבנות דהוי מחשבת אכילה בדבר שאין דרכו לאכול דכשר אבל אם חישב בהזאות כגון שחט ע"מ להזות מדמה למחר לת"ק פסולה דחטאת קריי' רחמנא ולר"א כשרה לטעמי' דבשלא לשמה נמי מכשר, והוא תמוה דאין מחשבת פיגול אלא בחישב על אכילת אדם או אכילת מזבח ופרה שמעשיה בחוץ הרי אין כאן אכילת מזבח, אע"כ צ"ל דכיון דחטאת קריי' רחמנא דינה גם כאכילת מזבח ומשו"ה שייך בה מחשבת פיגול:

ובמכתבו השני כתב כת"ר דאין ראי' מהר"ש, דפסול שמענו פיגול לא שמענו, וי"ל דפסולה כדס"ל לר"י בזבחים (דף ל"ו) בשוחט ע"מ להניח דמו למחר דפסיל ומבואר במנחות (דף י"ז) דר"א ס"ל בהא כר"י וה"נ במחשב להזות דמה למחר פסולה דלא גרע ממחשבת הינוח, עכ"ד. אבל אין זה נכון, חדא דזהו רק לר"י ור"א וחכמים פליגי עלייהו ואנן אליבא דת"ק דר"א קיימינן ואמאי נוקמינהו כיחידאי, ועוד דגם לר"י לא פסלה מחשבת הינוח מה"ת אלא על כל דמו ולא על מקצתו כמבואר התם במנחות והכא קאמר הר"ש להזות מדמה דמשמע מקצתו, [ומסתפקנא אם גם בפרה יפסיל ר"י במקצת דמה מדרבנן], ותו דלפ"ז לא הו"ל להר"ש למימר להזות מדמה למחר אלא להניח מדמה למחר, והעיקר דממקום שבאנו הוא מופרך דא"כ גם שחט ע"מ לאכול מבשרה ולשתות מדמה למחר תהא פסולה מה"ט דלא גרע ממחשבת הינוח ובזה גם ת"ק מודה דכשרה, אע"כ דס"ל לת"ק כחכמים דר"י דמחשבת הינוח לא פסלה או דמחלקי בין כל דמה למקצתו, וא"כ שוב יקשה דגם להזות מדמה למחר תהא כשרה דאין כאן אכילת מזבח וצ"ל כמ"ש. וכן בהזאות חטאות הפנימיות אם חישב עליהן חוץ לזמנן הוי פיגול אע"ג שאינן על המזבח:

י

י) אמנם כל זה הוא לפי פירוש הר"ש דלאכול מבשרה ולשתות מדמה מיירי במחשבת חוץ לזמנו ומדמכשר ת"ק רק בזה דכשר גם בשאר קרבנות מכלל דחישב בהזאות פסולה, דאל"ה עדיפא הו"ל למימר דגם חישב בהזאות כשרה. אבל לכאורה נראה דמדברי הרמב"ם ז"ל יש סמך ורמז דמפרש לה למתני' בדרך אחרת דלא כהר"ש. והוא עפי"מ שכתב אלי ידי"נ הגאון הגדול מוהר"ר יצחק יעקב ראבינאוויץ נ"י אבד"ק פאניוויז דבר חדש ונפלא על מ"ש הרמב"ם בפירושו למשנתנו דמשו"ה שחטה ע"מ לאכול מבשרה ולשתות מדמה כשרה לפי שלא בא לריח ניחוח וכ"ה בהלכותיו (פ"ד מפרה אדומה ה"ג), וכבר תמה ע"ז המל"מ שם דמשמע דקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח נפסלים במחשבה זו והרי בפי"ד מפסה"מ ה"ח כתב גם בשאר קרבנות שאינם נפסלים בזה, ועיי' בתוי"ט. עוד הקשה הגאון הנ"ל דאמאי איצטריך למתני' לאשמעינן דשחטה ע"מ לאכול מבשרה דכשרה דבוודאי הכוונה הוא לאכול מבשרה למחר [דחוץ למקומה לא שייך בה כיון שאין בה דין יוצא והרי בשרה אינו נפסל בלינה ואיך תפסול המחשבה. ולכן כתב דמדברי הרמב"ם ז"ל אלו למד פירוש אחר, דכוונת המשנה היא דשחטה ע"מ לאכול מבשרה ולשתות מדמה היינו ששחטה לשם חולין שלא היתה השחיטה לשם הקרבה אלא לשם אכילה ושתיה דכשרה, דאף דבכל חטאות אמרו לשם חולין כשרה ואינה מרצה ופרה חטאת קריי' רחמנא מ"מ זהו רק בדברים הפוסלים את החטאת אבל דברים שכשרים ואינם מרצים לא שייך אלא בקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח ולא בפרה, ולפיכך בפרה כיון שכשרה ממילא עלתה. והאריך בדברי הרמב"ם (פ"א ה"ט) נשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת, ועיי' בכ"מ שם. עכת"ד הגאון הנ"ל. ולפי"ז לא מיירי מתני' כלל ממחשבת חוץ לזמנו ואין ראי' דנחשבת כאכילת מזבח. ולפי פי' זה דחוק קצת סיפא דמתני' ר"א אומר אין מחשבה פוסלת בפרה, דלפי"ז צריך לפרש דבא לומר דאין שום מחשבה שלא לשמה פוסלת בפרה ולמאי איצטריך והרי כבר קתני לה במתני' קמייתא דר"א מכשיר בשלא לשמה. אמנם בתשובה להגאון הנ"ל הארכתי קצת בזה ומדברי רבנו גרשום שאנו עסוקים הראיתי סתירת דבריו דקאמר דלשם חולין שחיטה שאינה ראויה היא. ואף די"ל דלהרמב"ם יש לפרש כן, עכ"פ הא מיהא חזינן דלרבנו גרשום לא יתכן פי' זה ומוכח כמ"ש דדינה כאכילת מזבח. אלא דיש לדחוק בדברי ר"ג דמאי דקאמר לשום חולין כוונתו משום חולין דפסול בחטאת כמבואר בס"פ ב"ש וה"ה דפסול בפרה, אבל דחוק הוא:

יא

יא) עוד נ"ל להביא קצת סמוכין דפרה דינה כאכילת מזבח דאמרינן בספרי (פ' חקת) חטאת היא מגיד שמועלין בה חטאת היא מגיד שאם שינה באחת מכל מעשיה פסולה חטאת היא מגיד שנשרפה בלילה כיום יכול תהא נפסלת בלינה ח"ל למשמרת מגיד שמשתמרת ימים על ימים שנים על שנים. והנה הא דקתני שאינה נפסלת בלינה לענין שריפתה קאי כמבואר בר"ש (פ"ד מ"ב) שהביא מתוספתא פרה אינה נפסלת בלינה ואם שחטה היום ושרפה למחר כשרה וכ' הר"ש פי' אינה נפסלת בלינה כדפרישית לעיל מדכתיב למשמרת כדדריש בספרי. וקשה לי טובא אמאי איצטריך קרא להכי שאינה נפסלת בלינה משום דהו"א דתיפסל דחטאת קריי' רחמנא, נהי נמי דהויא כחטאת מ"מ לא עדיפא מחטאות הפנימיות ששריפתן בחוץ דאיבעיא דלא איפשטא היא בזבחים (דף ק"ד ע"ב) אי לינה פוסלת בהו דלאו בר אכילת אדם ולא בר אכילת מזבח נינהו, וא"כ פרה נמי ששריפתה בחוץ האיך הו"א שתיפסל בלינה. ואף דחטאות הנשרפין שריפתן אפילו בלילה וע"י זר משא"כ פרה דבעיא כהן ופסולה בלילה כמבואר ברמב"ם (פ"ד מפרה ה"ז), אפ"ה לענין לינה אין נ"מ מזה דמ"מ לאו בר אכילת אדם ולאו בר אכילת מזבח היא. אמנם בספרי הגירסא חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה כביום, והוא תמוה דלהדיא מבואר ביומא (דף מ"ב ע"ב) דילפינן שריפתה מהזאת מימי' שאינה כשרה אלא ביום. איברא שכבר הוגה בספרי מגיד שאין נשרפת בלילה וכ"ה הגירסא בילקוט, אבל בר"ש ורא"ש (פרה פ"ד) מפורש דגרסי' בספרי שנשרפת בלילה ונקטו לה לדינא וצע"ג מסוגיא דיומא הנ"ל שלא הזכירוה כלל, ואולי לא גרסו שם ביומא ושריפתה. ובר מן דין צ"ע לפי גירסתם בספרי שנשרפת בלילה מאי שייך לומר ע"ז חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה אטו תורת חטאת, גרמה לה שתכשר שריפתה בלילה. אמנם לפמש"כ י"ל קצת דחטאת היא ודינה כחטאות הנשרפות דשריפתן כשרה בלילה, אבל לפי"ז קשה למה תהא לינה פוסלת בה כמ"ש. ומפני חומר הקושיא הי' נראה לומר דדוקא בחטאות גופייהו שפסול הלינה הוא בעצם דיניהן הוא דאיכא לפלוגי בינייהו אם בר אכילת מזבח הן או לא ולהכי בפרים הנשרפין איבעיא לי' לר' ירמי' אי לינה פוסלת בהן, אבל פרת חטאת דהויא באמת רק קדשי בה"ב ואינה חטאת כלל בעצם אלא כנתנה לה תורה דיני חטאת אין נ"מ כלל במה שנשרפת בחוץ דמ"מ כיון דגזה"כ הוא שדינה כחטאת ה"נ אפשר שדין שריפתה שע"ג מערכתה נידון כאלו היתה ע"ג המזבח ולהכי שייך בה פסול לינה ואיצטריך לדרשא דלמשמרת. ואף כי דחוק הוא בכ"ז לחומר הקושיא נוח הוא לי. הרי לנו עוד סמוכין דנידונית כאכילת מזבח וא"ש דברי רבנו גרשום ז"ל:

וע"פ הספרי הנ"ל תמיה לי קצת בתו"י יומא שם (דף מ"ב ד"ה מנין) שכתבו וז"ל וא"ת ל"ל קרא שאין שחיטתה כשרה אלא ביום תיפוק לי' דחטאת קריי' רחמנא כו' י"ל דלענין כמה דברים לא אמרינן דחטאת קריי' רחמנא דהא חנא בתוספתא שחטה היום ושרפה למחר כשרה עכ"ל, ולפי המבואר בספרי מאי ראי' היא מתוספתא דלאו כחטאת היא לכל מילי, הרי התם גלי קרא דלמשמרת להדיא שאין לינה פוסלת בה והיינו נמי טעמא דתוספתא כמ"ש הר"ש והאיך הו"א דנילף מזה דה"נ שחיטתה כשרה בלילה, וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף