דבר אברהם/ב/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב ז

סימן ז
בענין אפר חטאת

מו"מ ארוך בענין מקום טהור דאפר חטאת.

במהות ענין מקום טהור אם הוא מדין טומאה או פסול.

הערה מגיסי הגאון מהר"א ראבינאוויץ נ"י מד"א דק"ק מינסק בתוס' פסחים ס"ט ע"א.

[להרב הנ"ל]

ומדי עייני בענין זה וקא משתרשי לי מילי סטראי מענין לענין באותו ענין הנני להציען לפני כת"ר:

א

א) בב"ק (דף ע"ז ע"א) ר"ש אומר פרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר, והקשו התוס' (ד"ה פרה מטמא) למ"ל לר"ש למימר דפרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר דאי לאפסולי היא עצמה גם האפר יהי' נפסל בנגיעת הטומאה כדאמר בפ' חומר בקודש לא ישא אדם אפר חטאת ומי חטאת ויעבירם בספינה משום מעשה שהי' עכ"ל, והוא מדאמרינן התם בחגיגה (דף כ"ג ע"א) מעשה באדם אחד שהי' מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה ונמצא כזית מח תחוב בקרקעיתה של ספינה באותה שעה אמרו לא ישא אדם מי חטאת כו', ונראה דהתוס' מפרשי לה דבמעשה שהי' משום קבלת טומאה כפשוטה נגעו בה שנטמא האפר מאהל המת וכן פירש"י שם ודימו לה דכמו כן יקבל טומאה גם ע"י מגע, ולפיכך הוקשה להם דגם אי לא חשיבא הפרה כאוכל מ"מ תקבל טומאה דלא גריעא מאפר ומאי נ"מ ממה שהיא כאוכל. ולכאורה קשה דאין ראי' ממעשה שהי' דאפר יש בו דין קבלת טומאה, די"ל דמה שנפסל האפר אינו מתורת טומאה ממש שהאפר נטמא לפי שהוא בר קבלת טומאה, אלא מתורת פסול גרידא המיוחד בפרת חטאת דבעינן שיניחו במקום טהור וזה אין מקומו טהור, כדתנן בפרה (פ"י מ"ג) קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר"א מטהר וחכמים מטמאין ופי' הר"מ והר"ש משום דמונח במקום טמא וגבי אפר כתיב והניח מחוץ למחנה במקום טהור כדאיתא בספרי, וי"ל שאינו מתורת טומאה כלל דהרי הקלל של חרס לא נטמא מגבו וכן לא נטמא ממילא גם האפר אלא דהוי פסול בפרה כהיסח הדעת, והיינו נמי טעמא דמעשה שהי', אבל לענין קבלת טומאה אימא אה"נ דאפר לאו בר קבלת טומאה הוא ואם נגע בו שרץ מן הצד שאינו נידון כמקום טמא כיון שאינו על גבו לא נטמא, ומנ"ל להתוס' לומר דגם ע"י מגע נפסל האפר דבזה לא שייך מקומו טמא אלא צריכין לקבלת טומאה ממש, דהרי ה"נ אשכחן בעוסקיה דקפדה תורה שיהיו טהורין ואפ"ה אמרינן דלאו משום טומאה הוא כמ"ש התוס' שם דלאו משום דהוה מטמאו לה אלא משום גזירת הכתוב הוא דאפילו בעוסקין בה בקנה או בפשוטי כלי עץ בעינן שיהיו טהורין, אלמא דלא אמרינן דמדקפדה תורה שלא יתעסקו בה טמאין ש"מ במקומו לה אלא הוי פסול גרידא וה"נ י"ל דמקומו טמא, [ויעו' בתשובות הרשב"א ח"א (סי' ל"ב) ונשנו הדברים שם (סי' תקפ"ג) שכתב דפסול עוסקין טמאין הוי נמי משום טומאה דמטמאו לי' לבשר ולאפר, והוא תמוה כחו שהקשו התוס' דאפילו עוסקים בקנה נמי פסול, ועיי' מש"כ בספרי (סי' ו' אות ה') ובהשמטות שם וצ"ע, אבל מ"מ התוס' עצמם מיהו לא ס"ל הכי אלא דהוי רק פסול], וא"כ אי טובא במה שיש לפרה דין אוכלין לקבל טומאה כמותן מתורת טומאה ממש ואפי' ע"י נגיעה מן הצד. ויותר מזה נראה לכאורה דבנוגע לבשר הפרה אפילו כשהשרץ נתון תחתיו אנו יכולין לפוסלו רק מתורת קבלת טומאה ממש ולא מתורת מקומו טמא, דנראה לכאורה דדין מקומו טהור לא נאמר אלא לבתר דנעשית אפר ולא מקמי הכי, ובמים שאינם מקודשין מבואר להדיא במשנה (פי"א מ"א) שאין דין זה, וא"כ אין לדמות כלל בשרה לאפרה ואפי' באהל המת לא הי' הבשר נפסל אי לאו דחשיב כאוכל לקבל טומאה. אח"ז ראיתי שכ"כ הר"מ ז"ל בפירושו למשנה (פרה פ"ט מ"ו) דמי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה דבמעשה שהי' נפסל האפר משום דאין מקומו טהור:

ב

ב) ולכאורה הי' אפ"ל בישוב דברי התוס' לפלפולא, דאמרינן בזבחים (דף צ"ג ע"א) ר' אלעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה, והקשו התוס' דא"כ למה גזרו שלא יעביר אדם מי חטאת ואפר חטאת בנהר ובספינה כמעשה שהי' ותירצו דהכא לאחר קידוש היא. הרי שתפסו דבגזירה זו ובמעשה שהי' ע"כ דכו"ע היא ולית מאן דפליג, וא"כ לר"א במתני' דקלל של חטאת דמטהר דלית לי' דין דמקומו טהור בע"כ צ"ל דבמעשה שהי' הי' דין דקבלת טומאה ממש ולא רק ממה שאין מקומו טהור ומוכח דאפר מקבל טומאה וה"ה ע"י מגע. [ואין כוונתי דר"א דזבחים הוא ניהו ר"א דמתני' דקלל, דבזבחים גרסינן ר' אלעזר ואמרינן עלה ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה וא"כ אינו סתם ר"א שלא הי' תלמידו של ר"ע, וכ"כ הראב"ד בפירושו לעדיות (פ"ז מ"ה) דלאו היינו ר"א דמתני', אלא שתמה אני אמאי לא הוכיח מדאמרינן בשיטת ר"ע רבו אמרה, אבל הכי קאמינא מדנראה מתוס' שתפסו דההיא גזירה ומעשה שהי' אליבא דכו"ע היא, מדלא אמרו דר"א פליג עלה, בע"כ שהוא גם אליבא דר"א דמתני' דקלל]. אבל אינו נכון, דמה שתפסנו דר"א לית לי' דין דמקומו טהור לא נהירא דאדרבא בפיה"מ להר"מ ז"ל מבואר דר"א מודה נמי לחכמים דבעינן מקומו טהור אלא דס"ל דכיון דהקלל עצמו טהור שפיר מקרי מקומו טהור ולא איכפת לן בטומאה שתחת הקלל. אמנם מבאור הגר"א ז"ל לתוספתא נראה לכאורה דס"ל דר"א לית לי' דין דמקומו טהור כלל, שכ' וז"ל קלל של חטאת כנ"ל וחכמים מטמאין עכ"ל, ר"ל כמ"ש לעיל דר"א סבר שלא חדשו שום טומאה בחטאת וצ"ע בכוונתו. ומר"ש (פי"א מ"א) על מתני' דהחטאת אינה נצולת בצמיד פתיל, שהקשה דלמ"ד [היינו לר"א] מי חטאת שנטמאו מטהרין מאי נ"מ, אין ראי' דסבר דר"א אית לי' נמי דין דמקומו טהור, דלאו היינו ר"א דמתני' דקלל כמש"ל:

ג

ג) אמנם לקושטא דמילתא נראה דדין מקומו טמא לא הוי רק פסול בעלמא אלא דין טומאה הוא שנתוסף באפר פרה, שבכל מקום אין קבלת טימאה אלא ע"י נגיעה או האהלה או משא והיסט כל טומאה וטומאה כדינה אבל ע"י הינוח במקום טמא אין קבלת טומאה, ובאפר פרה חידשה בו תורה דין קבלת טומאה חדש דע"י הינוח במקום, טמא הוא נטמא כאלו נגע בו, [דוגמת עליונו של זב שהיא דאורייתא לשי' הראב"ד], שכן הוא לשון המשנה וחכמים מטמאין ולא קתני פוסלין, ויעוי' בר"ש ריש פי"א, וכ"כ הר"מ ז"ל, בקלל חטאת דהאפר נטמא. ויותר מזה מתבאר מר"ש (פי"א מ"א) דהוי רק מצד טומאה לחוד וחוץ מזה אין כאן פסול אחר, דעל מה דתנן החטאת אינה נצולת בצמיד פתיל שהוא משום מקומו טמא הקשה הר"ש דלמ"ד מי חטאת שנטמאו מטהרין מאי נ"מ ותי' דנ"מ לטמאות את הטהור לחטאת וכו', אלמא דאין בה אלא פסול טומאה לחוד והלכך למ"ד מי חטאת שנטמאו מטהרין הני נמי מטהרין, משא"כ אלו הי' בזה גם שם פסול בעלמא חוץ מענין הטומאה כמו היסח הדעת לא היו מטהרין גם אליבי'. הן אמנם דהא גופא טעמא בעי, דאף דממתני' דקתני וחכמים מטמאין נראה דמקום טמא משום סרך טומאת האפר הוא, מכל מקום קשיא מנ"ל לחו"ל באמת דהוא מצד קבלת טומאה של האפר ולחדש באפר הפרה דין קבלת טומאה חדש ע"י הינוח במקום טמא מה שלא מצינו במידי אחריני דילמא רק פסול גרידא הוא באפר הפרה ש מיטמא באמת לא נטמא, דהרי ה"נ אשכחן בעוסקיה דפסול העוסקין הטמאין לאו משום טומאה הוא אלא פסול גרידא כמש"ל. וכ"ת דשאני התם דכיון דע"י פשוטי כלי עץ א"א לטמא את הפרה ומ"מ קפדה תורה עלה ש"מ דלאו משום טומאה הוא, הרי ה"נ ע"י הינוח במקום טמא א"א ליטמא ואפ"ה אמרינן דחידשה כאן תורה דין קבלת טומאה חדש ע"י הינוח א"כ ה"נ נימא דחידשה תורה כאן דין קבלת טומאה ע"י התעסקות הטמאים אפי' ע"י פשוטי כלי עץ, ומ"ש התעסקות הטמאים דדיינינן לה רק כפסול ולא כטומאה ומ"ש מקום טמא דדיינינן לי' רק כטומאה ולא כפסול ולמ"ד מי חטאת שנטמאו מטהרין הני נמי מטהרין כמבואר בר"ש שהזכרנו לעיל, וצ"ל דכך הי' מקובל בידי חז"ל, או דכיון דאשכחן בקדשי מזבח דעבודת טמא מחללת אפילו כשאינו מטמא את הקרבן מסתברא דה"נ בפרה דחטאת כתיב בה עיקר הפסול הוא מצד עבודת הטמא ולא משום טומאת הפרה, משא"כ בהנחה במקום טמא:

והשתא הכי שפיר מוכח ממעשה שהי' דאפר בר קבלת טומאה הוא, דאל"ה לא יזיק כלל מה שהוא במקום טמא, וממילא יטמא גם ע"י מגע, ושפיר הקשו התוס' דאין נ"מ ממה שפרה חשיבא כאוכל דביכו"כ תיטמא ע"י מגע כמו אפר. ולחלק ולומר דמהכא אין ראי' למגע דכמו דחידשה בו תורה דין קבלת טומאה חדש בהינוח במקום טמא ה"נ חידשה בו לענין זה עיקר דין קבלת הטומאה לאפר אע"פ שלענין מגע אין לאותו האפר עצמו דין קבלת טומאה כלל, נראה להו לדוחק שיהא ענין המקום טמא חמור בו ממגע בגופו של אפר. וכ"ת דא"כ למ"ל להתוס' להביא מגמ' דחגיגה ממעשה שהי' עדיפא הו"ל לאתויי ממשנה דקלל ודחטאת אינה נצולת בצמיד פתיל, י"ל משום דמההיא איכא למידחי דמיירי במי חטאת שהן משקין וכמ"ד טומאת גופן דאורייתא אבל אפר אימא ה"נ דלא מקבל טומאה. ואי תקשי לך דאי במי חטאת מיירי ע"כ דקאי לאחר קידוש דמים שאינן מקודשין אין בהם דין מקומו טהור וא"כ לא אתיא כר' אלעזר דאמר מי חטאת שנטמאו [היינו לאחר קידוש כמ"ש התוס' בזבחים שם] מטהרין ומאי נ"מ בטומאתן, כבר תירצה הר"ש ריש פי"א לענין צמיד פתיל דנ"מ לטמאות הטהור לחטאת כו', או די"ל דמתני' דלא כר' אלעזר דה"נ מתני' דצלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה פסולה נמי ע"כ דלא כר"א היא, דהא טעמא הוא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה כמבואר בברייתא בחולין (דף ט':) כמ"ש הר"ש שם ולר"א אין כאן פסול אלא טומאה, אמנם אי במי חטאת מיירי יש לדקדק בסיפא דמתני' דר' יוסי מטהר. אבל בר מן דין אין זו קושיא מה דהביאו מגמ' אע"פ שיש להסתייע גם ממשנה, ומכש"כ דמעשה שהי' קאי על מתני' דמי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם כו', דה"נ הוה מצו להסתייע ממשנה עדיות (פ"ח מ"א) העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטמא את כולו, אמנם י"ל דהו"מ למדחי דזה הוי רק מדרבנן משא"כ במקומו טהור שהוא דאורייתא כמבואר בספרי, ויעוי' פסחים (דף י"ט.) ובתוס' שם, דכן כתב באמת הריצב"א בתוס' יומא (דף מ"ח ע"ב ד"ה מדפסיל) דאפר פרה אינו מקבל טומאה אלא מדרבנן ומתני' מדרבנן היא יעו"ש. אמנם לפמ"ש יקשה להריצב"א ממתני' דקלל וממעשה שהי' דמשמע דאפר מקבל טומאה מדאורייתא, ודוחק לומר דס"ל דעיקר דין מקומו טמא רק מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, ויעוי' בטו"א חגיגה (דף כ"ה.), ולפנינו ידובר עוד בזה בעז"ה:

ד

ד) ואין לדקדק ע"ז מסיפא דמתני' דקלל דתנן נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור נתנו על גביהן ר"י מטהר וחכמים מטמאין, ולדברינו דענין מקומו טמא משום קבלת טומאה הוא אמאי מטמאין חכמים והרי אין האפר יכול לקבל טומאה מהם אפי' בנגיעה, כמ"ש התוס' בב"ק שם בתירוצם דנ"מ דאי חשיבא אוכל מקבל טומאה משני ומשלישי ואי לא לא, ור"ל דאפר אינו מקבל טומאה מהם ובשמ"ק שם מפורש בשם תלמידי הר"פ דאפר לא מיפסל אלא במגע אב הטומאה, [ומ"ש שם אבל אחר לא מפסיל כו' רק במגע אב הטומאה ט"ס הוא וצ"ל אבל אפר לא מפסיל כו'], והוא משום דכיון שאינו אוכל אינו נטמא אלא מאב הטומאה. אמנם בתוס' הזכירו רק דנ"מ לקבל טומאה משני ומשלישי ולענין ראשון לא הזכירו ומשמע קצת דלא ס"ל כתלמידי הר"פ אלא דאפר נמי מקבל טומאה מראשון, וי"ל דכונתם היא משום דפרה הויא כקדשים ובקדש שלישי עושה רביעי משא"כ אפר שאין מועלין בו דהוי כחולין כמ"ש התוס' פסחים (דף י"ט.) וחגיגה (דף כ"ד.) ואינו מקבל טומאה משני אפילו משום מקומו טמא ולכן אין למילף מיני' לענין זה גם בשר שיטמא יותר ממנו משני ומשלישי אע"פ שהוא כקדש. אבל נראה יותר דהתוס' ס"ל נמי כתלמידי הר"פ דאפר אינו נטמא אלא מאב הטומאה כיון שאינו אוכל דאף דגלי בי' רחמנא דין טומאה מ"מ מנלן למשווי לי' גם כאוכל, ומה שהזכירו שני ושלישי כוונתם דאפילו משני ושלישי תטמא. אבל ז"א דהתוס' והשמ"ק מדאורייתא קאמרי לה ובמתני' מדרבנן היא דהא תני נמי כתבי הקדש. ואדרבא עפ"י דברינו יתבאר מ"ש הר"ש בטעמא דר' יוסי דמטהר משום דמקומו טהור מאב הטומאה, ולכאורה מנלן דסגי במאי דטהור מאב הטומאה דילמא טהור מכל טומאה שבעולם בעינן. התינח בטומאת מגע שהוא מדין קבלת טומאה שפיר כתבו התוס' והשמ"ק דאפר אינו נפסל אלא מאב הטומאה לפי שאינו אוכל ואינו מקבל טומאה מולד, משא"כ לענין מקומו טמא אי אחרת שאינו מדין קבלת טומאה ממקומו אלא מתורת פסול בעלמא מהיכי תיתי לן לחלק בין אב לראשון ושני הרי אידי ואידי דאורייתא נינהו וכיון שנמצא איזה טומאה שתהי' במקומו לאו טהור הוא וכ"ת דאע"פ שאין האפר מיטמא ממקומו מ"מ בעינן מיהא שיהא על הטומאה לכה"פ שם מטמא דהיינו שאלו נגע הי' מטמא, הרי ראשון נמי שם מטמא עליו לטמא אוכלין ומשקין ושני נמי שם מטמא עליו לעשות שלישי ורביעי בתרומה ובקדש למאן דסבר שהוא דאורייתא, דע"כ הא ודאי לא בעינן שיהא עליו שם מטמא כזה שהי' יכול לטמא את האפר בנגיעה דלפום מאי דאמרת דמקומו טמא לאו ענין טומאה הוא אלא פסול הרי לא גלי קרא דאיכא טומאה באפר ובלאו האי קרא בודאי לא שייך בי' טומאה דכעפרא בעלמא הוא. אלא ודאי דמקומו טמא מדין קבלת טומאה הוא שחידשה בו תורה דע"י הינוח במקום טמא הוא נטמא כמו בנגיעה, ולכן לא בעינן שיהא טהור אלא מאב הטומאה אבל בשביל ראשון ושני אינו נקרא מקום טמא שאינו יכול לטמא את האפר שאינו אוכל. אמנם מדרבנן מטמאין גם הני לאפר ע"י מגע, ונפלה בזה השאלה אם יטמאו מדבריהם לאפר גם ע"י הנחתו במקומם, ובזה איפלגו ר"י ורבנן דר"י ס"ל דטומאת מקומם אין להם אפי' מדבריהם ורבנן סברי דיש להם טומאת מקום, ופשוט הוא:

אכן ראיתי בס' מנחת בכורים לתוספתא שהקשה על הר"ש מתוספתא מפורשת שהביאה גם הר"ש במקומו נתנו ע"ג משכב ומושב וע"ג (כלי) חרס הטמא טמא נתנו ע"ג אוכלין ומשקין וע"ג ס"ת ר' יוסי מטהר ור"מ מטמא, הרי דבנתנו ע"ג כ"ח הטמא מודה ר' יוסי דטמא וכ"ח אינו נעשה אב הטומאה לעולם, אע"כ דעיקר החילוק הוא רק בין טומאה דאורייתא לדרבנן ודלא כהר"ש, עכ"ד. הן אמנם דגם זה קשה אטו באוכלין ומשקין ליכא טומאה דאורייתא ואטו בכלים ליכא טומאה דרבנן ומאי האי דקתני רק אוכלין ומשקין והכוונה לטומאה דרבנן שבהם ועיקר החילוק חסר מן הספר, אבל עכ"פ מפורש דלא כהר"ש והיא פליאה עצומה מאד. ולפמ"ש דמאי דבעינן שיהא אב הטומאה הוא בכדי שיהא יכול לטמא את האפר אלו נגע בו יש מקום קצת לתרץ בדוחק, דתוספתא שנאמר בה גם כ"ח מיירי שהיו בקלל מי חטאת מקודשין שהם משקין ומיטמאין גם מכ"ת, או דלצדדין קתני נתנו ע"ג משכב ומושב אפילו לאפר וע"ג כ"ח למי חטאת, וכיון שיכול לטמא ממילא משווי לי' גם למקום טמא כנ"ל:

ה

ה) אמנם בעיקר הדבר שתפסנו למעלה בפשיטות דלא נקרא מקומו טמא אלא כשהטומאה מונחת תחתיו אבל כשנוגעת בו מן הצד או כשהטומאה מונחת על גבו אין זה מקום טמא, שעל יסוד זה תפסנו בהבנת דברי התוס' ב"ק במה שכתבו שהאפר נפסל בנגיעת הטומאה דכוונתם לקבלת טומאה כפשוטה ע"י מגע הטומאה ולא משום מקומו טמא, עדיין יש לפקפק. דאף דבמתני' דקלל מבואר לכאורה להדיא דדוקא כשהוא מונח על גבי הטומאה מקרי מקומו טמא אבל אם נגע בו שרץ מן הצד אין זה מקום טמא וכתב הר"ש דה"ה כשהשרץ מונח על גביו, בכ"ז עדיין יש מקום לחקור בזה אם אמנם ענין מקום טמא הוא רק כשהטומאה תחתיו, דעיקר הקפידה הוא רק על המקום שהוא נח ונישא ונשען עליו וזהו רק מקום הנחתו למטה שהוא בסיס להנחתו, משא"כ כשהטומאה נוגעת בו מן הצד או מונחת על גביו שאין הטומאה נעשית בסיס להנחת האפר, ומשו"ה אפילו כשהשרץ נוגע גם בגוף האפר ולא רק בקלל נמי אין כאן פסול דמקומו טמא אלא מגע טומאה בעלמא הוא דהוי. או דילמא דגם שטח האויר שהאפר נמצא בו בכל כמותו מכל צדדיו בגבהו וברחבו מקרי נמי מקומו שמונח בו וגם בכל השטח הזה בעינן שיהא טהור, ולכן אם נוגעת בו טומאה אפילו מן הצד י"ל דמקרי נמי מקום הנגיעה לכה"פ מקום טמא, אלא שאם הוא מונח על גבי הטומאה נמצא דמקומו של כל הצבור של האפר טמא דאע"ג דרק חלק התחתון של הצבור נוגע בטומאה מ"מ גם חלק העליון נח על הטומאה והיא נעשית בסים לו והוי מקומו, ואם נוגעת בו רק מן הצד מקרי רק מקום הנגיעה מקים טמא ואם אינו מונח בכלי שאין פרידות האפר מצטרפות נפסל רק מקנח האפר הנוגע, בטומאה דאותו מקצת דינו כקלל לגבי החלקים שמבפנים, ואם מונח בכלי שמצרפו [מדאורייתא או מדרבנן יעוי' בפסחים (דף י"ט.) ובתוס' שם] או אלמלי הי' האפר גוש אחד הי' נידון כל האפר כמקומו טמא ונפסל משום דאין מקומו טהור מכל צדדיו. והא דתנן במתניתין דנגע מן הצד טהור לאו היינו טעמא דמן הצד לא משווי למקום הנגיעה כמקום טמא, אלא משום דהתם מיירי כשהאפר מינח בקלל והשרץ אינו נוגע בגוף האפר אלא בקלל של חרם שאינו מיטמא מגבי ומשו"ה הוי מקום האפר טהור דהא בכל שטח האויר שהאפר נמצא בו אין דבר טמא דמקום עובי הקלל שהוא טהור מפסיק בינו לטומאה, ומ"מ כשהשרץ מונח תחת הקלל הוי מקומי טמא אע"פ שאיני מגיע לאפר ומקום עובי הקלל הטהור מפסיק בינו לבין האפר משום דכיון שהוא מונח תחתיו ונעשה בסיסו ממילא חשיב שהאפר נמי נח ונשען עליו והוי מקומו כמש"ל, אבל אם השרץ מגיע לגוף האפר אז אפילו מן הצד הרי זה מקום טמא במקום הנגיעה מיהא. ואם נתפוס בדרך זו האחרונה כבר נפתח לנו פתח לפרש דברי התוס' בדרך אחרת דמה דפסלו לאפר בנגיעת הטומאה נמי משום מקים טמא הוא והכי מקשו דאי לאפסולי היא עצמה למ"ל לר"ש למימר מפני שהיא כאוכל הרי גם האפר נפסל בנגיעת הטומאה כמו שנפסל במעשה שהי', דהיינו דכמו דבמעשה שהי' נפסל משום מקומו טמא ה"נ מקום הנגיעה טמא, וה"נ בשר דלא גרע מאפר יפסל כולו ע"י נגיעת הטומאה אפילו מן הצד משום האי טעמא גופי' דבשר גוש אחד הוא, ולא איירי כלל התוס' מזה אם האפר בר קבלת טומאה הוא או לא וקושייתנו מעיקרא ליתא:

ו

ו) אמנם לכשנעמוד על בירור הענין דמקום טמא נראה דדברים אלו אינם נכונים. דהנה הא ודאי דענין מקום טמא כשהשרץ מונח תחתיו הוא משום דהטומאה נעשית בסיס להאפר וחשיב כאלו בפועל הי' מונח האפר עצמו על הטומאה אע"פ שהוא בתוך הקלל כמש"ל. דתנינן בתוספתא מובאת בר"ש במשנתנו קלל של חטאת שנתנו ע"ג השרץ כו' וחכמים מטמאין בד"א בזמן שאם ינטל השרץ והקלל מסיט אבל אם ינטל השרץ והקלל עומד אפילו מת [היינו ענה כשעורה] ונבלה נוגעין בו מאחוריו טהור, והיינו משום דכל שאם ינטל ואין הקלל מסיט הרי זה מוכיח שאין השרץ בסיס לעמידת הקלל אלא עומד הוא ונשען על הקרקע שסביביו ולא עג השרץ, הרי מבואר דענין טומאה תחתיו הוא מפני שנעשה בסיסו ואל"ה לא ועיין בביאור הגר"א ז"ל לתוספתא שכ' וז"ל אבל אם ינטל השרץ והקלל עומד כו' פי' דכה"ג לא אי כפת לן אי מקומו טהור או לא עכ"ל, וצ"ל דכוונתו נמי דמשו"ה לא איכפת לן לפי שאין זה חשיב מקומו דאל"ה צריך ביאור אמאי לא איכפת לן אי חשיב מקומו והלשון אינו מדוקדק כ"כ, וראיתי בס' מנחת בכורים לתוספתא שפירש נמי כמ"ש. וכן תנינן במשנה שאח"ז הי' עומד ע"ג התנור ופשט ידיו חוץ לתנור והלגין בתוכה וכן האסל שהוא נתון פ"ג התנור ובו שני קללות אחד מכאן ואחד מכאן ר"ע מטהר וחכמים מטמאין, הרי דאע"ג דאין התנור תחת הקלל מ"מ כיון שנשען עליו נידון כמקומו וחזינן דענין מקומו הוא הבסיס ואפילו ר"ע דמטהר נראה דלא פליג על עיקר הדבר דמקומו היינו הבסיס שמונח עליו אלא דס"ל דבהשענה לחוד לא פגי ובעי שיהי' נמי על עצם התנור ולא יוצא ממנו. אבל עכ"פ לרבנן הכי הוא. אמנם מזה אין להוכיח עדיין דמשאר כל צדדין לא שייך ענין מקום טמא דלא עדיפי ממונח שרץ תחתיו ואם ינטל אינו מסיט, די"ל דמשו"ה בעינן שאם ינטל מסיט משום דהקלל מפסיק אלא דכשהוא נעשה בסיסו לא מהני ההפסק לפי שהאפר עצמו הוי כמונח בפועל על הטומאה ולהכי כה"ג אם נגע בצדדין טהור משום דאיכא הפסק מקום הכלי, אבל אם נגע באפר עצמו באופן שאין שום הפסק מקום טהור ביניהם אה"נ דטמא כמש"ל:

ז

ז) ויש לנו בזה לשאול שאלות הרבה.

א) דבשרץ מונח תחתיו לא מקרי מקום טמא אלא באופן שאם ינטל הקלל מסיט אבל אם ינטל ואין הקלל מסיט שאינו נעשה בסים לו לא מקרי מקום טמא, ובאוהל המת מצינו דאע"פ שאין הטומאה נעשית בסים לו מקרי טמא. דתנינן בתוספתא אהלות (פי"א) מובא בר"ש (אהלות פ"י מ"ג) ופסקה גם הרמב"ם ז"ל (פי"ד מפרה אדומה הל א' ב') קלל של חטאת שהוא נתון בארובה [של אהל טמא] אם משולשל טמא אם אינו משולשל טהור בד"א בארובה שאין בה פותח טפח אבל בארובה שיש בה פותח טפח בין משולשל בין אינו משולשל סמא בד"א בשל חכם אבל בשל אבן בין שיש בארובה פותח טפח בין שאין בארובה פותח טפת בין משולשל בין שאינו משולשל טהור. וכתב הר"ש קלל של חטאת כו' משום דאין חטאת נצולת באוהל המת אפילו בכלי חרס המוקף צמיד פתיל [דהיינו משום דאין מקומו טהור כמבואר בר"מ ור"ש ריש פי"א דפרה], בשל אבן טהור מאחר דלא מקבלי טומאה כלי אבנים כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים עכ"ל. הרי דאהל המת נפשה מקום טמא לאפר אע"פ שאינו נעשה בסיס להנחתו ואם ינטל אינו מסיט שהרי אינו עומד בו אלא תלוי לתוכו ומסתמא הוא נסמך בגג או ביד אדם שם, ואפילו כשהוא עומד באהל המת [היינו בצמיד פתיל] מ"מ אין הטומאה בסים לו שהרי מתחתיו במקום הנחתו אין אויר אהל המת שיטמאנו והקרקע טהורה היא ורק מאויר שמסביביו הוא נטמא, ועיי' בכלים (פ"י) ואהלות (ספ"ט) בר"ש, ומ"ש משרץ תחתיו ואם ינטל אינו מסיט, וע"ז אין לתרץ כנ"ל דמשו"ה בשרץ תחתיו ואינו מסיט טהור משום דמקום עובי הקלל מפסיק בין האפר למקום טמא אלא דאם מסיט חשוב דהאפר עצמו מונח על השרץ, דהרי באהל נמי בצמיד פתיל מפסיק מיירי ואפ"ה טמא.

ב) כיון דחזינן דבאהל המת מקרי מקומו טמא אע"פ שאין אויר טמא מתחתיו אלא מצדדיו ואע"פ שהוא נתון בכ"ח מוקף צמיד פתיל, א"כ אמאי נגע שרץ בקלל מן הצד טהור ואין מקום מגע השרץ לכה"פ נידון כמקום טמא.

ג) דבחציצת כלי בחטאת מצינו סתירה רבתא, דבאוהל המת מבואר מתוספתא אהלות שהזכרנו דדוקא כלי חרס אינו מציל אבל כלי אבן מציל, וכן נראה פשוט גם בתוך האהל במוקף צמיד פתיל, ובשרץ שתחת הקלל מבואר בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל (פ"י דפרה מ"ג) דגם כלי אבן אינו חוצץ בין האפר לטומאה וז"ל קלל כו' ודיבורו פה בכד של חכם שאינו מטמא מגבו או כלי אבן וכיוצא בו מן הכלים אשר לא יקבלו טומאה בשום פנים עכ"ל, וכ"כ הראב"ד בפירושו לעדיות (פ"ז מ"ה), הרי דגם כלי אבן אינו חוצץ כאן, והדבר צריך טעם מ"ש באהל המת דחוצץ וכאן אינו חוצץ. ואף שבהלכותיו (פי"ד) הזכיר רק כלי חרס שכ' כלי חרס שהי' בו אפר חטאת ונגע בו שרץ מצדו טהור שאין כלי חרס מטמא מגבו אפילו לגבי חטאת הניח הכלי ע"ג השרץ כו' טמא ולא נקט דינו דכלי אבן, צריך לדחוק דלהכי נקט כלי חרס משום רישא לאשמעינן דאם נגע מן הצד טהור אפילו בכלי חרס אע"ג דאין כלי חרס מציל בחטאת באהל המת, דאל"ה יהיו דבריו סותרין למ"ש בפיה"מ ולכן ילמד סתום מן המפורש .

ד) למה באמת נ"מ באהל המת בין כ"ח לכלי אבן שזה חוצץ וזה אינו חוצץ הרי אידי ואידי לאו בני טומאה נינהו עכשיו שהרי כ"ח אינו מיטמא מגבו, ואע"ג דאלו היה פתוח או היה פומיה לגאו הי' נטמא וכלי אבן אין לו שום טומאה מ"מ עכשיו מיהא דפומי' לבר אינו מקבל טומאה, וכבר תמה הר"י קורקוס ז"ל על הר"ש יובא בעז"ה להלן.

ה) מנא לן עיקר הדין דאין החטאת נצולת בצמיד פתיל שאין חציצת כלי לענין אפר חטאת דילמא קרא דוהניחו במקום טהור על גוף האפר הוא דכתיב. ואין לומר דכיון דאין דרך להניח האפר על גבי קרקע בלא כלי ע"כ מאי דקאמר קרא והניחו במקום טהור היינו שגם הכלי יהא מונח במקום טהור [לרבנן] ולכן אין צמיד פתיל מציל דמ"מ הכלי עצמו מונח במקום טמא, דא"כ אין פירושו שאין כאן דין הצלת צמיד פתיל אלא דלא שייך בי' ענין ההצלה וא"כ אמאי כלי אבן מציל הא מ"מ אין הכלי מונח במקום טהור, אע"כ דוהניחו על גוף האפר קאי. וכ"ת דמ"מ כיון דדרך האפר להיות נשמר בכלי ע"כ מוכח דאין הכלי מציל דאי מציל לא משכחת שיטמא ממקומו טמא שהכלי מפסיק בינו לטומאה, ז"א דאיצטריך לאהל המח שאם מכניסו בכלי פתוח הוא נטמא מאויר האהל. והנה בפשוטו הי' אפ"ל דאי במניחי ע"ג טומאה שלא בכלי או במכניסו לאהל המת בכלי שאינו מציל בו לא איצטריך קרא שיפסל ממקום טמא דבל"ז נמי יטמא מאהל המת ומנגיעת הטומאה, וע"כ צ"ל דמיירי בגוונא שמאויר האהל ומנגיעת הטומאה לא הי' נטמא והיינו בהפסק כלי בינו לטומאה ובכ"ח מוקף צמיד פתיל באהל המת וטומאתו רק בשביל היותו במקום טמא, ומוכח דאין כלי וצמיד פתיל מציל בחטאת. ואף דלפמ"ש לעיל דמדינא לא הי' אפר מקבל טומאה כלל דכעפרא בעלמא הוי אלא מדקפדה תורה להניחו במקום טהור מוכח דאפר חטאת מקבל טומאה א"כ שפיר איצטריך קרא גם במניחו ע"ג הטומאה בלא כלי או מכניסו באהל המת בכלי שאינו מציל לגלויי דבר קבלת טומאה היא ואי לאו הכי לא הי' נטמא כלל וא"כ אין חציצת כלי בחטאת מנלן, י"ל דאי לגלויי דין קבלת טומאה לחוד אחא קרא לא הו"ל למיכתב כלל ענין מקומו טהור רק דין קבלת טומאה בנגיעה או באהל וכו' ומדכתבי' למקומו טהור ש"מ דענין טומאמו הוא ממקום טמא ולא ככל הטומאות שבתורה ושוב מוכח כנ"ל אמנם לפמ"ש לעיל דהיכא שהטומאה תחתיו והיא נעשית בסיס לו דחשיב שהאפר עצמו מונח על הטומאה לא שייך בי' ענין חציצה כלל, א"כ אכתי לא מוכח מידי, דאיכא לאוקמי קרא שלא יעשה הטומאה בסיס לו ואפילו הוא בכלי, אבל באהל המת אימא אה"נ דצמיד פתיל מציל:

ח

ח) והנראה בבאור הענין דתרי גווני מקום טמא איכא:

א) דעיקר פירושו של מקום טמא הוא כל השטח שהאפר מונח באוירו או כל ההיקף שמסביביו שהוא מחזיק, דזהו נקרא מקומו של כל דבר, ואם מקום זה [כולו או מקצתו] טמא הרי זה נקרא מקומו טמא, ואעפ"י שאין הטומאה תחתיו ואינה נעשית בסים לו משום דבכל אופן היקף, זה הוא מקומו של דבר בעצמותו. אמנם זה מצויר רק באהל המת או בבית המנוגע דכמאן דמליין טומאה הן וגוף המקום והאויר בעצמו טמא הוא ואם יטלו הדבר המונח ממקומו שהוא מונח בו גם אותו מקום מלא טומאה, אבל בשאר טומאות כגון בשרץ ונבילה הנוגעים באפר ואפילו מוקף מהם מכל צדדיו לא שייך לקרותו מקום טמא לפי שאין אלו מטמאין לגוף האויר והמקום בעצמו אינו טמא כלל ורק טומאה מונחת אצלו הוא דמקרי, ואם יטלו האפר ממקומו גם אותו מקום נשאר טהור כבתחלה אלא שטומאה מונחת אצלו. הלכך אין מקום טמא מסוג זה מצויר בעיקרו אלא באהל המת ובית מנוגע ולא בשאר טומאות. ולפיכך במקור הדרשה דמקום טמא אמרינן בספרי אל מקום טהור שיהי' מקומו טהור מכאן הי' ר"א הקפר אומר דלי של מי חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנאמר במקום טהור ואין זה מקום טהור.

ב) נסתעף מזה עוד ענין חדש בהמובן מקומו של דבר, דכמו שהמקום שנמצא הדבר בהיקפו נקרא מקומו ה"נ כל דבר שהוא מעמידו ונעשה בסיס לו נקרא מקומו לפי שהוא גורם לעמידתו והנחתו עליו, ואם בסיס זה הוא טמא ממילא מקרי מקומו טמא. ונפלה בזה הפלוגתא בין ר"א ורבנן, דרבנן ס"ל כנ"ל דבסיסו ומעמידו של דבר יש לו נמי דין מקומו ור"א ס"ל דמקומו נקרא רק כאופן הראשון שזכרנו ולא מה שהוא רק בסיס ומעמיד. והפליגו חכמים עוד ביסוד זה, דאפילו באסל שהוא נתון ע"ג התנור ובו שני קללות אחד מכאן ואחד מכאן שאע"פ שהקללות עם האפר אינם מונחים על התנור הטמא אלא תלויים מחוצה לו מ"מ כיון שהם נשענים על ידי התנור והנחתם נגרמה על ידו מקרי התנור מקומו של האפר וטמא, ור"ע פליג ע"ז כמש"ל. ובמקום טמא מסוג זה לא שייך לחלק עוד בין בית טמא לשאר טומאות אלא כל הטומאות שווין בו דכיון דהשרץ או הנבילה נעשים בסיס לאפר הרי הם עצמם מקומו של האפר ולא שייך למידן בזה אם האויר והמקום טמאים או לא כמובן, ונפלו בזה השאלות א' וב'.

ולפ"ז כיון דעיקר המובן דמקום טמא באהל המח או בבית מנוגע הוא שפיר מוכח דצמיד פתיל אינו מציל בו, דאל"ה לא משכחת דין דמקום טמא, דאי בשהכניסו לאהל אח האפר עצמו או בכלי שאינו מציל אין אנו צריכין לחידוש דמקומו טמא דבלא"ה הי' נטמא מאויר האהל כנ"ל, וע"כ דחידושו דמקום טמא הוא דגם צמיד פתיל אינו מציל כמש"ל, ונפלה שאלה ה'. והנה בשבת (דף פד ע"ב) מבואר דכלי חרס המוקף צמיד פתיל אלו הי' מטמא אפילו במדרס לא הי' מציל כבר גם באהל המת. חזינן מזה דכל שטומאתו מועטת מסתבר יותר להיות חוצץ. ולכן בהא דאשכחן הכא דגלי קרא דאין צמיד פתיל מציל אמרינן נמי דכיון דחידוש הוא תפסת מרובה לא תפסת, ודוקא כלי חרס אינו מציל דאשכחן בי' מיהא צד טומאה אלו הי' פתוח וגם עכשיו נטמא בהיסט הזב יעוי' בתוס' שבח, אבל כלי אבן שאין בו שום צד טומאה בעולם חוצץ גם בחטאת, ונפלה שאלה ד' שהיא גם קושית הר"י קורקוס ז"ל:

והשתא דיני חציצת כלי בחטאת כך הם. דכלי חרם אינו חוצץ וכלי אבנים חוצץ אמנם בטומאה מונחת תחתיו והיא בסים לו לא שייך ענין חציצת כלי כלל דהאפר בכל מקום שהוא ואפילו נתון באלף כלים זה איך זה חשוב כאלו הוא עצמו מונח על הטומאה שהרי היא בסים לו ומעמידתו, ולכן גם כלי אבן אינו חוצץ בזה כמ"ש הרמב"ם ובאהל המת ובית מנוגע דאין הטומאה בסיס לאפר אלא דהוי מקומו טמא כפשוטו, שע"ז שייך כבר ענין החציצה להפסיק בין האפר למקום הטמא, בהא כלי חרס [בצמיד פתיל] אינו חוצץ וכלי אבן [בצמיד פתיל] חוצץ, כמבואר בתוספתא דארובה. ובשרץ ונבילה וכדומה שתחת הקלל ואינו מסיט וכן בנוגע מן הצד אין אנו צריכין כלל לבוא לידי חציצה, לפי שאין זה מקום טמא כלל כמו שנתבאר, ולכן אין נ"מ בין קלל של חרס לשל אבן ובכל אופן טהור ונפלה שאלה ג'. ומן האמור מבואר דהא דכלי אבן מציל כאן באהל המת היינו דוקא היכא שאין הטומאה נעשית בסים לאפר כנ"ל, אבל אם מונח ע"ג המת עצמו או אפילו על עצם כשעורה שהוא נעשה בסיס לאפר עצמו גם כלי אבן וצמיד פתיל אינו מציל כמ"ש הרמב"ם בקלל שע"ג השרץ:

ט

ט) ועתה נתנה ראש ונשובה למטרת דברינו דלפי האמור מתבאר באם מונח שרץ או שאר טומאה אפילו ע"ג האפר ונוגע בו יש לדון רק מדין נגיעת הטומאה כפשוטה בכ"מ אבל מצד מקומו טמא לא שייך לדון בי', וא"כ בח"ש התוס' ב"ק שהאפר יפסל מנגיעת הטומאה בע"כ צריך לפרש דכוונתם היא רק למגע טומאה כפשוטה ולא משום מקומו טמא וכמ"ש:

אמנם אפילו אי הוה אמרינן דבנגיעת הטומאה באפר עצמו נפסל מדין מקום טמא בכ"ז אין לפרש בדברי התוס' דכוונתם היא שיפסל הבשר בנגיעת הטומאה מטעם מקומו טמא, דכבר כתבנו למעלה (אות א') דנראה דדין מקומו טהור נאמר רק באפר ולא בבשר הפרה, דקרא דוהניח במקום טהור לבתר דנעשית אפר הוא דכתיב ומנלן לומר דגם בשרה נפסל עי"ז. ואין לדקדק ע"ז מדאמרינן בחגיגה (דף כ"ה.) דגם הקדש אינו ניצול בצמ"פ וא"כ י"ל דה"נ בשר פרה דחטאת קריי' רחמנא דינו נמי כהקדש, ולאפר צריך קרא משום דאמרינן היא חטאת ואין אפרה חטאת כמבואר במנחות (דף נ"א:) או דקדש נמי ילפינן מאפר וה"נ בשר הפרה, דז"א דנראה פשוט דמה דקדש אינו ניצול בצמ"פ רק מדרבנן הוא וכן משמע בתוס' שם משא"כ באפר פרה שהוא דאורייתא ובזה י"ל שאין בשר בכלל, ויעוי' בטו"א שם שרצה לומר דגם קדש אינו ניטל מה"ת ולא נראה כן, ואכמ"ל. אלא ודאי דכוונת התוס' היא מטעם טומאה גרידא ובמ"ש ונמצא דאין חקירה זו אם ע"י מגע חשיב מקומו טמא נוגעת כלל למה שעמדנו בדברי התוס':

י

י) ודע דמה שכתבנו דכלי אבן המוקף צמיד פתיל מציל בחטאת הוא רק לגירסתנו בתוספתא אהלות כפי שהיא מובאת בר"ש דגרסינן בה בד"א בשל חרס אבל בשל אבן כו' בין משולשל בין שאינו משולשל טהור, אבל הרמב"ם ז"ל (בפי"ד מפרה הל' א' ב') כתב וכן כלי חרס שהי' בו אפר חטאת ונתון על ארובה שבבית טמא אם הי' הכלי משולשל לבית נטמא האפר ואע"פ שאין בארובה פותח טפח ואם לא הי' משולשל אם הי' בארובה פותח טפח טמא, הי' הכלי של אבן בין שיש בה פתח טפח בין שאין בה האפר טהור עכ"ל, הנה לא הזכיר בשל אבן בין משולשל בין שאינו משולשל טהור כחו שהוא בתוספתא לפי גירסת הר"ש, ונראה מזה קצת דבתוך האהל גם כלי אבן אינו מציל. אמנם כיון דמצינו להר"ש להדיא דגרס הכי בתוספתא הי' נראה יותר דאין להוכיח דהרמב"ם פליג ע"ז מדדליג על בבא דמשולשל די"ל דסמך אמאי דטיהר בפותח טפח, ואלו בא לכתוב גם בבא דמשולשל טהור הי' לו להאריך ולהתנות דבד"א כשלא נכנס פי הכלי לבית או כשהי' צמיד פתיל אבל אם נכנס פיו לבית טמא אא"כ הי' מוקף צמיד פתיל ולכן סמך אבבא קמא דאידי ואידי חד טעמא הוא. אבל הכ"מ שם הביא בשם הר"י קורקוס ז"ל שכ' וז"ל של אבן טהור כו' והדבר קשה כיון שהוא רש לשל לתוך הבית כי הוי של אבן מאי הוי והרי כל שהוא במקום טמא אין הפרש בין חרם לאבן שהרי גם חרס אינו מיטמא מגבו ואפ"ה נטמא, ורבינו נראה שלא טיהר רק באינו משולשל ולכך לא כתב בין משולשל בין שאינו משולשל כו' ותוספתא אפשר דל"ג בה רבינו בין משולשל עכ"ל אך קשה לחדש מנפשנו גירסא אחרת בתוספתא שלא כמובא להדיא בר"ש. וקושיית הר"י קורקוס ז"ל מתורצת כבר בדברינו שלמעלה, ולפי דבריו ז"ל אם הוקשה לי' החילוק שבין חרס לאבן במשולשל מאי ניחא לי' בפותח טפח וצ"ע. עוד יש גירסא אחרת בתוספתא שעל פיה נשתנו ג"כ הדברים בנוגע לדין הצלת כלי אבן בחטאת, והיא גירסת הגר"א ז"ל דגרס בתוספתא בד"א בשל חרס אבל בשל עץ בין שיש בארובה פ"ט בין שאין בארובה פ"ט בין משולשל ובין שאינו משולשל טמא, ולפי"ז לא איירי התוספתא כלל מכלי אבן ולא ידענו אם הוא שוה לכלי חרם או לא, אך מדלא תני עוד חלוקה שלישית מדין כלי אבן נראה קצת דשוה הוא לכלי חרס כדעת הר"י קורקוס במקצת, דהיינו דבמשולשל אינו מציל, אלא דלהר"י קורקוס ז"ל באינו משולשל כלי אבן מציל אפילו כשיש בארובה פ"ט ולגירסת הגר"א ז"ל י"ל דגם בזה שוה הוא לכלי חרם [ובהגהות הגר"א לר"ש שם סרסו המדפיסים גירסתו שהגיהו רק שצ"ל בשל עץ במקום בשל אבן והגירסא טהור הניחו על מקומה והשמיטו מה שהגר"א ז"ל גורס טמא ויצאו הדברים מבולבלים שאין להם שום מובן, דלפי"ז צריך לאוקמי בכלי עץ הבאים במדה ואיך אפשר שיהא תלוי בארובה ובמאי עדיפא משל אבן ולמה הגיה. אמנם גירסת הגר"א ז"ל היא בשל עץ טמא כמ"ש]:

איברא דמסתימת לשון המשנה דאין החטאת נצולת בצמיד פתיל ולא חילקו בין כ"ח לכלי אבן משמע כהגר"א ז"ל דגם כלי אבן אינו מציל בצמ"פ דאל"ה הו"ל לפרושי, אבל לגירסת הר"ש בתוספתא דארובה בע"כ אנו מוכרחין לחלק בזה דהרי משולשל היינו נמי צמיד פתיל באהל המת ומ"מ כלי אבן מציל. ואין להקשות על הר"ש מדאמרינן בחגיגה (דף כ"ה ע"א) שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ופרכינן ביהודה אין ובגליל לא מ"ט אר"ל מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהן כו' ולייתוה בכלי חרס המוקף צמ"פ אר"א שונין אין הקדש ניצול בצמ"פ, ואם נימא דכלי אבן המצ"פ מציל א"כ אכתי קשה לייתוה בכלי אבן, ז"א דהרי התם ארץ העמים נעשית בסיס לקדש שהרי עומד עליו ובכה"ג גם כלי אבן אינו מציל כמש"ל, ואפילו כשהאדם נושאן באויר נמי חשיבא ארץ העמים בסים לקדש כיון דהאדם הנושאן עומד עליה כדתנן בפרה (פ"י מ"ד) בהי' עומד ע"ג תנור ופשט ידו חוץ לתנור וכדברי חכמים ולא עוד אלא דהא עדיפא וי"ל דגם ר"ע מודה אפילו משום מקום טמא ומכש"כ דטמא לר"ע מדרבנן מיהא כמבואר שם במשנה ה' בהעבירו ע"ג אויר התנור דר"ע מטמא ומבואר בזבחים (דף צ"ג ע"א) דהוא משום גזירה שמא יניחנה. ומכאן מוכח דגם הר"ש ס"ל כהרמב"ם בפיה"מ דבקלל שע"ג שרץ אין נ"מ בין כ"ח לאבן:

יא

יא) אחרי כתבי כ"ז ראיתי בתוס' שאנץ לעדיות (פ"ז מ"ה) הנדפס בש"ס ד' ווילנא שכ' וז"ל קלל של חטאת כו' דדרשינן והניח במקום טהור מכאן א"ר אליעזר [הקפר] ברבי קלל של חטאת שהוא מוקף צמיד פתיל ונתנו באהל המת טמא כו' וכן כשנתנו ע"ג שרץ אין זה מקום טהור, והא דאיתא בזבחים פרק דם חטאת א"ר אלעזר מי חטאת שנטמאו מטהרין איכא למימר קאתיא אפילו כחכמים דודאי הכא משום דאין מקומן טהור אבל התם מקומו טהור עכ"ל. והנה דבריו ז"ל בתירוצו סתומין קצת, ונראה דכוונתו היא כמו שכתבנו בקושייתנו על התוס' ב"ק, דמקום טמא לאו ענין טומאה הוא אלא פסול בעלמא באפר הפרה כמו פסול דהיסח הדעת, ולכן גם לר' אלעזר דס"ל דמי חטאת שנטמאו מטהרין מ"מ הכא מודה דפסול להזאה דלאו משום לתא דטומאה הוא אלא משום פסול בעלמא ונראה דזוהי גם שיטת הריצב"א בתוס' יומא (דף מ"ח:) שהזכרנו שכ' דאפר פרה אינו מקבל טומאה מה"ת, וקשה מדרשא דספרי הנ"ל דוהניח במקום טהור מכאן אר"א כו', וע"ז אין לומר כמש"ל על מתני' דקלל דבמי חטאת מיירי דהוה משקה ומקבל טומאה דהא קרא כי כתיב באפר הוא דכתיב, ודוחק לומר דס"ל להריצב"א דהוי רק אסמכתא בעלמא, ויעוי' בס' קרית ספר להמבי"ט ז"ל (פי"ד מפרה אדומה) שתפס בפשיטות דדרשא גמורה היא, ולפמ"ש א"ש דענין מקומו טהור לאו משום טומאה היא אלא פסול בעלמא ולהכי האי אפר אע"פ שאינו מקבל טומאה מ"מ מיפסל ממקום טמא. וצ"ל דמאי דתני בספרי טמא להריצב"א לאו דוקא הוא אלא טמא לענין חטאת דהיינו פסול בעלמא, או דכיון דמדרבנן מיהא מקבל טומאה להכי קרי לי' טמא:

יב

יב) אמנם בתוס' שאנץ הי' אפשר לכאורה לומר דלעולם ענין מקום טמא לאו פסול בעלמא הוא אלא ענין טומאה שנטמא האפר עי"ז, וכוונתו בתירוצו היא דאף דבכל הטומאות ס"ל לר"א דחי חטאת שנטמאו מטהרין מ"מ בטומאה שע"י מקום טמא מידה שאינן מטהרין, וטעמא הוא משום דהאי טומאה כתיבא בפרה בקרא להדיא וחוקה כתיב בה לעכב ולכן בע"כ מיפסלא בהכי משא"כ בשחר טומאות. וה"נ כתבו התוס' חגיגה (דף כ"ג ע"א ד"ה מת) שהק' נמי קושיא זו ותירצו דהיינו דוקא בשאר טומאות אבל בטומאת מת נפסלו, והוא צריך ביאור דמאי נ"מ בין טומאת מת לשאר טומאות וכבר עמד ע"ז הטו"א שם, ונראה דאי כוונתם לחלק בין טומאת מת שע"י נגיעה לשאר טומאות אלא דר"ל טומאת מת כי הא דאיירינן בה במעשה שהי' דהיינו באהל המת דמקומו טמא וה"נ בשאר טומאות אם מונחין תחתיו באופן דמקומו טמא, והיינו משום דבמקומו טמא כתיב בקרא בהדיא וכמ"ש. או די"ל דלעולם אפי' אי הוי פסול מ"מ ענין הפסול הוא משום הטומאה שבו אבל אי לא הי' באפר ענין קבלת טומאה לא הי' שייך למיפסלי'. אבל אין לומר כן. דהנה כבר עמדנו למעלה (אות ז') מנלן דאין צמיד פתיל מציל באהל המת דילמא מיירי קרא רק כשהאפר מוטל באהל המת באופן שמקבל טומאה אבל כשצמיד פתיל מצילו שאינו מקבל טומאה בכ"מ אימא גם הכא לא איכפת לן, וכתבנו דאי לאו בצמיד פתיל לא איצטריך הכא קרא דבעלמא נמי מקבל טומאה ומיפסל ובע"כ דמיירי בצמיד פתיל דבעלמא לא מיטמא והכא חידוש הוא באפר חטאת. וכ"ז הוא רק לדידן דאפר חטאת שנטמא אינו מטהר, אבל לר"א דס"ל דגם מי חטאת שנטמאו מטהרין ליכא למימר הכי דשפיר איצטריך קרא לגלויי גם באופן דמקבל טומאה שיפסול דאי לא הוה גלי קרא הו"א שדינו כשאר הטומאות דאע"ג שנטמאו מטהרין, וא"כ אכתי מנלן דאינו ניצול בצמיד פתיל. דבשלמא להר"ש והראב"ד דס"ל דלר' אלעזר גם בכה"ג מטהרין ניחא דהשתא לדידי' לא בא הכתוב לפוסלו אלא לומר שנטמא ונ"מ לטמא אחרים כמ"ש הר"ש, אבל להתוס' שאנץ דר"א מודה הכא דאין מטהרין הרי אצטריך קרא להכי. אע"כ דס"ל להתוס' שאנץ דענין מקום טמא לאו משום טומאה הוא אלא פסול גרידא הוא דהוי ומשו"ה אין נ"מ כלל במה שהוא בצמיד פתיל דרק לענין טומאה אשכחן דצמיד פתיל מציל משא"כ לעניו פסול דמקום טמא. ואף שכתבנו למעלה דגם לענין מקום טמא גופי' יש לחלק בין נתון בכלי פתות לנתון בצמיד פתיל משום דכיון דהכלי מפסיקו נמצא דמקום האפר טהור, צ"ל דהתוס' שאנץ לא ס"ל לחלק בהכי ובכל אופן מקרי מקומו טמא כיון שהוא נמצא באהל טמא ומכש"כ כשנתון ע"ג הטומאה שנעשה בסיס כמש"ל:

יג

יג) אמנם איך שיהי' הסבר דברי התוס' שאנץ מ"מ הא מיהא יוצא מדבריו דמי חטאת שנטמאו דמטהרין לר"א הוא רק כשהן במקום טהור אבל כשהן במקום טמא אין מטהרין, והוא תמוה ממקום שבא דר"א דאמר מטהרין יליף לה מנדה שהרי נדה מזין עלי' אע"פ שעדיין טומאת נדה עלה ומוקי לה אביי דיליף טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, דכי היכי דהזאה וטומאת המים באים כאחד מטהרין כדאשכחן נדה ה"נ נטמאו מקודם נמי מטהרין, וא"כ ה"נ איכא למילף למונחין במקום טמא שיטהרו שהרי בהזאת נדה נמי כד מזה עלה הרי טפות המים נאחזין על בשרה ואינן נופלות ממנה ונמצא דגופה נעשה בסים להנחת המי חטאת עליו ואפ"ה מטהרין וה"נ כשהן מונחים מקודם במקום טמא יטהרו, שהרי אמרינן התם ואמר רבה ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דאמר כל הטומאות מטמאין מי חטאת העוברין על אוירן והלכך נטמאו המים משעברו על אויר הנדה ואין אויר הנדה יכול להיות אלא כשהמים נופלים על גבה ולא מן הצד, וא"כ בכה"ג המים מונחים עליה וגופה נעשה בסיס להם, ואפילו כשנופלים המים על צדה מ"מ נקרא נמי גופה בסיס להם לפי שדרך טפות מים להיות תלויין ונאחזין בגוף האדם גם כשהם על צדו ובכל אופן גופה נעשה בסים להם, וכן לרבא דאמר דר"א סבר הזאה צריכה שיעור ה"נ איכא למימר הכי יעו"ש בסוגיא, והיא תמיה עצומה:

ונראה לענ"ד לומר מלתא חדתא דמסתברא טובא, דדין הנחה במקום טהור הוא רק עד ההזאה ר"ל שהדין הוא שתהא מונחת משומרת משעת עשייתה בטהרה יתירה למצותה היינו להזאה עד שתתקיים כדכתיב קרא והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת בנ"י למשמרת, וזהו רק לכל הזמן שהיא מונחת משומרת ומיועדת להזאה, אבל משעה שעשה כבר ההזאה ר"ל משעה שהפיל טפות המים מעל האזוב על המוזה שאז לא שייך כבר ענין ההנחה לשמירה אין בו דין דמקום טהור כלל אלא אפילו אם טפות החי חטאת עוברים דרך הילוכם מעל האזוב במקום טמא לא איכפת לן עוד בזה. ואע"ג דעדיין דין מי חטאת עליהם שהרי לא נגמרה עדיין ההזאה עד שיגיעו על גוף המוזה וכן בשהגיעו על גוף המוזה ואין בהם שיעור הזאה שצריך להוסיף עוד למ"ד הזאה צריכה שיעור דעדיין לא נתקיימה הזאה, מ"מ לענין דין דמקום טהור לא איכפת לן אלא עד שיפיל את הטפות מעל האזוב אבל משיצאו מעל האזוב אע"ג שלא נגמרה ההזאה אינן צריכין עוד מקום טהור דמההיא שעתא לאו בר הנחה למשמרת הן. אמנם זהו רק בדין מקום טהור שנתחדש בפרה מהאי קרא, אבל בענין טימאה גרידא כמו בשאר דוכתי אם בדרך הילוכן מעל האזוב נטמאו עדיין שייך בהם דין טומאה עד שתיגמר ההזאה כדינה, ולמ"ד מי חטאת נטמאו אינן מטהרין ה"נ בכה"ג אינן מטהרין, כיון דענין טומאה זו לאו מקרא דוהניח הוא דידעינן לי'. ואל תשיבני מהא דאיתא התם בזבחים והוא מתוספתא פרה מודה ר"ע בהזאה שהעבירה על כלי חרס טמא ע"ג משכב ומושב טמא שהיא טהורה שאין לך דבר שמטמא למעלה כלמטה אלא כזית מן המת ושאר כל המאהילין, ומבואר דדוקא משום דעברה באויר אינו טמאה משום דלאו כמונח דמי כדמסקינן התם בסוגיא אבל אם נגעה בטומאה דרך הילוכה או עברה דרך המאהילין טמאה, הרי דגם לאחר שיצאו מעל האזוב יש בהן דין דמקום טמא, די"ל דלהתוס' שאנץ נפרש דהא דטמאה בכה"ג לאו משום לתא דמקום טמא הוא אלא משום קבלת טומאה בעלמא מנגיעת הטומאה או מאהל המת דהא עברה בעצמה בלי הפסק כלי המציל ובר קבלת טומאה היא, ובקבלת טומאה בעלמא דלאו מדין מקום טמא אין לחלק בין לפני ההזאה ובין אחר הזאה אלא כ"י שלא נגמרה ההזאה כדינה הוא נפסלת בזה כמש"ל. [ולפי"ז צ"ל דר"ע ס"ל דמי חטאת שנטמאו אין מטהרין ודלא כר"א דאל"ה אין נ"מ במה שנטמאה. אמנם זהו רק לפי שי' התוס' שאנן אבל להר"ש רפי"א דפרה שהזכרנו למעלה דנ"מ לטמא אחרים אין ראי' גם מזה דר"ע לא ס"ל כר"א ודו"ק]. והשתא א"ש דדיקא לענין טומאה בעלמא דשייכא גם לאחר שיצאו המים מעל האזוב עד שתיגמר ההזאה הוא דמצינן למילף טימאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, דאי תימא דמי חטאת שנטמאו אין מטהרין היאך מזין על נדה והרי נטמאו המים בב"א עם ההזאה, משא"כ לענין דין דמקומו טמא אין למילף כלל טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה שהרי אין הלמד דומה לנלמד, דשאני אותה שעה שהיא אחר שירדו המים מעל האזוב דליכא עלייהו כבר דין דוהניח במקום טהור שפיר לא נפסלו מזה עוד משא"כ לפני הזאה דאיכא עלייהו דין דוהניח במקום טהור שפיר ליפסל. ולכן אע"ג דסבר ר"א מי חטאת שנטמאו מטהרין מ"מ כשהיו במקום טמא אינן מטהרין וא"ש דברי התוס' שאנץ:

ובזה מיושב נמי דברי התוס' חגיגה שם שתירצו דהא דמטהרין לר"א היינו בשארי טומאות אבל בטומאת מת מידה נמי דנפסלו, וכבר הזכרנו לעיל שעמד ע"ז הטו"א דמאי נ"מ בין טומאת מת לשאר טומאות, ויותר מזה הקשה דמה"ט דיליף ר"א שאר טומאות מנדה שכן מזין עליה איכא למילף נמי טומאת מת דהא מזין על טמא מת בראשונה ביום השלישי שעדיין טומאתו עליו ואפי' בהזאה שני' שבשביעי נמי עדיין טומאתו עליו עד שיטבול וא"כ נטמאו המי חטאת מגופו ונילף טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, ונהי דלאביי דס"ל התם דר"א יליף טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה י"ל דאין למילף מטמא מת משום דא"א בלאו הכי והכשרו בכך משא"כ טומאה קדומה דאפשר בלאו הכי ורק מנדה יליף דאפשר נמי שתטבול לנדותה קודם הזאה ומ"מ לא הוצרכה לזה וחזינן דלא איכפת לן גם מטומאה שאין הכשרה בכך וה"נ טומאה קדומה, אבל לרבא דאמר התם דטעמא דר"א הוא משום דסבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות אע"ג שנטמא מתחלה מקצת ההזאה הראשונה א"כ ה"נ איכא למילף מטמא מת ממה שההזאות מצטרפין דהשתא לאו הכשרו בכך דהא אפשר להזות פעם אחת כשיעור, עכת"ד הטו"א. ולדברינו א"ש עפימ"ש לעיל דאין כוונת התוס' לחלק בין טומאת מת שע"י נגיעה לשאר טומאות אלא דר"ל בטומאת מת כי הא דאיירינן בה במעשה שהי' דהיינו באהל המת דמקומו טמא וכן גם בבית המנוגע וטעמייהו דבמקום טמא לא פליג ר"א ומודה דנפסלו ואין מטהרין כמ"ש, והשתא ליכא למיפרך תו כקושיית הטו"א דנילף מהזאת טמא מת גופי' דהיינו דהתם נמי נמצאו המי חטאת בשעת הזאה על מקום טמא ולרבא בהזאות מצטרפות נמצאו במקום טמא גם קודם גמר ההזאה, דכבר כתבנו דלאחר שיצאו המים מעל האזוב אין בהם דין הנחה במקום טהור ואין למילף מזה הנחה במקום טמא שקודם לזה:

ודע דדברי התוס' שאנץ [שהם להר"ש משאנץ ז"ל] שכ' דר"א מידה במונחים במקום טמא שנפסלו מלטהר סותרין למ"ש הר"ש עצמו ריש פי"א דפרה דמבואר התם מדבריו דגם בכה"ג ס"ל לר"א דמטהרין. אמנם כבר כתבו בעלי אסופות דבתוס' שאנץ נכנסו גם דברי תלמידיו ואפשר דהא דידי' והא דתלמידיו:

יד

יד) וכאשר הרציתי קצות הדברים לפני גיסי הגאון מ' אליעזר ראבינאוויץ שליט"א מד"א דק"ק מינסק הגיד לי מה שעמד על דברי התוס' פסחים (דף ס"ט ע"א ד"ה שמא) בהא דאמרינן התם דהזאה אינה דוחה שבת גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ד' אמות ברה"ר, וכתבו התוס' וז"ל וא"ת ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים וי"ל דמעביר בכלי אבנים ובכלי גללים דלא מקבלי טומאה עכ"ל, וע"ז הקשה הגאון הנ"ל דמאי מהני מה שהוא בכלי אבנים מ"מ ליטמא משום דאין מקומו טהור דהוי כאסל שנתון ע"ג התנור דחכמים מטמאין. ומזה הי' נראה לכאורה דהתוס' ס"ל דגם במקום טמא שהוא משום בסיס נ"מ בין כלי חרס לכלי אבן ודלא כהרמב"ם בפיה"מ שהזכרנו לעיל, ורחוק לומר כן דמאי נ"מ הוא כמו שבארנו למעלה שהרי האפר עצמו נישא נמי ע"י הטמא ומאי מועיל מה שהוא בכלי אבן ובדרך פלפולא הי' אפשר לתרץ קצת עפי"מ שכ' הצל"ח בבאור דברי התוס' דכל שנושא לצורך הזאה אינו נטמא כמבואר ברמב"ם (פט"ו מפר"א ה"א) והוא נובע מתוספתא כמ"ש הכ"מ שם וכ"כ התוס' עצמם בנדה (דף ט' ע"א), [ותמי' לי על הצל"ח שלא הביא לדברי התוס' אלו], אלא דנשיאת המים ד"א ברה"ר חשבוהו התוס' כנושא שלא לצורך שהרי אפשר שיב א הטמא למקום שהמים שם. וכמדומני שבס' מרכבת המשנה (פי"ד מפר"א) הקשה נמי הכי דכל שנושא לצורך לא נטמא, ועוד הקשה דהיכי קאמרי שהנושא יחזור ויטמא את המי חטאת והרי אמרו בירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) אין מי חטאת מטמין דבר לחזור וליטמות ממנו מובא בתוס' זבחים (דף ק"ה ע"א ד"ה מחוסר) והעיר לזה גם הגרעק"א ז"ל בגליונו לפסחים, ובס' מרכה"מ רצה לתרץ דשלא לצורך שאני וההעברה ברה"ר שלא לצורך היא דמצי הטמא לבוא למקום שהמים שם ודחה לזה דמי לא משכחת דלא מצי לבוא, ואין הס' תח"י לע"ע לעיין בו ורק ע"פ זכרוני אני כותב. אמנם יש להסיר דיחוי זה משום דאופן שאין הטמא יכול לבוא למקום המים מלתא דלא שכיחא היא וי"ל דמשום הא לחוד לא הוה גזרינן כדאמרינן בעלמא מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ולכן תפסו התוס' דהגזירה היא תמיד שיעבירנה גם שלא לצורך ושפיר הוקשה להם דבכה"ג ליכא למיגזר שהרי יטמא מי החטאת ולא יועיל כלום בהעברתו. ולפי"ז מבואר דבנשיאת מי חטאת בעלמא שהיא לצורך לא הוצרכו לכלי אבנים ורק הכא בגזירה דשמא יעבירנה הוצרכו לזה, וא"כ י"ל דשפיר תירצו דבכלי גללים לא יטמאו משום דהש"ס קאי התם אליבא דר"א ור"ע ור"א לית לי' כלל מקום טמא דבסיס כל שהוא מונח בכלי טהור ור"ע נמי באסל שע"ג התנור מיהא סבר דטהור כמבואר בפרה פ"י וא"כ ה"נ לא יטמאו מחמת מקום טמא בשביל שנושאן טמא כל שאינו נוגע בהן. אבל לקושטא דמילתא אין זה נכון, דאף דסוגיא דפסחים אליבא דר"א קיימא מ"מ הא מיהא הלכה רווחת היא לכו"ע דאין הזאה דוחה שבח וטעמא כדרבה שמא ויטלנה ויעבירנה כו' וא"כ יקשה לרבנן דר"א ור"ע דס"ל דזה מקרי מקום טמא אמאי חיישינן ולדידהו אין לתרץ בכלי אבנים דאכתי מקומו טמא הוא. ומלבד זה פקפק שם הצל"ח על דבריו יעו"ש. ונ"ל לתרץ דכל המעביר מי חטאת שלא לצורך הזאה אם רוצה שלא יטמאו משום מקומו טמא מצד הנושא יש לו תקנה שיעבירם, דרך גרירה ע"ג הקרקע, דאז אין הנושא נעשה בסיס להם אלא ע"ג קרקע הן נסמכין, והכא נמי חיישינן שיעבירם בשבת בדרך זו, אלא דהוקשה להם שיטמא מיהא בנגיעה ושפיר תירצו בכלי אבנים דלא מקבלי טומאה:

יפרוש ד' על כת"ר ועל כל עמו בית ישראל סוכת שלומו, יחטאנו באזוב ונטהר ובמקום טהור יטענו ובקרן אורה יעמידנו להבין ולהשכיל באמרות טהורות כעצם השמים לטהר, שלמא יסגא ואשרו ירבה ויזכה לראות בעמוד הכהן המטהר, כנפשו הטהורה ונפש ידידו עוז דוש"ת באה"ר מוקירו ומכבדו:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף