עונג יום טוב/יט
|
< הקודם · הבא > |
בש"ע או"ח (סימן ש"א סעיף מ"ב) המוצא תפילין בשבת בבזיון במקום שאין משתמרין כו' מכניסן זוג זוג דרך הלבשה עד שיכניסם כולם וכ' המג"א ע"ז הקשה בתויו"ט כיון דקיי"ל שבת לאו ז"ת א"כ יכניס ב' זוגות בבת א' דלא עבר אב"ת דלאו זמני' הוא כדאיתא בגמרא:
ונ"ל לישב על נכון דדעת הרמב"ם ז"ל דאף דאיתא בגמ' דטעמא דר"ג דמכניסן ב' ב' משום דסובר שבת לז"ת והוי שלא בזמנו ושלא בזמנו לא עבר אב"ת בלא כוונה דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה מ"מ הא איתא במנחות (דף ל"ו) תפילין מאימתי מברך עליהן כו' ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אמר עד שתכלה רגל מן וחכ"א עד זמן שינה ומודים חכמים לר"י שאם חלצן ליכנס לבה"כ או לבית המרחץ ושקעה חמה שוב אינו חוזר ומניחן ופרש"י דר"י וחכמים סברי לילה לז"ת מיהו הנ"מ להניחן אבל אם הם מונחים עליו מכבר מבע"י ליכא איסורא מה"ת ורק מדרבנן אסור שמא יישן בהם וכן הוא בירושלמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות תפילין ה"י) וז"ל זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה חוק זה הוא מצות תפילין וכן שבתות ויו"ט כו' ומאימתי זמן הנחתן משיראה את חבירו ברחוק ד"א עד שתשקע החמה ומי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר ואין מורין דבר זה לרבים אלא מלמדין אותן שלא יניחו תפילין עליהם כלל אלא יחלצו אותן משתשקע החמה וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את הזאת מימים ימימה כו' עכ"ל. הרי שפסק בהדיא דאף דלילה לאו זמן תפילין ועובר בלאו אם מניחן מ"מ אם היה עליו מכבר מותר מה"ת רק שאין מורין כן והיינו וודאי אפילו אם מכוון לשם מצוה בשעה שהן עליו וא"צ לשומרן כלל דבצריך במה שהם עליו לשומרן אמאי אין מורין דבר זה לרבים. הא כתב (בהלכה י"ב) ואם לא חלץ תפילין מששקעה החמה מפני שלא היה לו מקום לשומרן ונמצאו עליו כדי לשומרן מותר א"ו מש"כ דאין מורין כן מיירי אפילו אם מכוון לשם מצוה במה שהם עליו אפ"ה שרי מה"ת כיון שלא הניחם בתחילה בלילה והיו עליו מבע"י וגם הא דאמרינן דבצריך לשומרן מותר ומורין כן מיירי נמי דלובשן ומכוון בזה לקיים מ"ת ואפ"ה שרי מן הדין הואיל וצריך להניחן בלא"ה כדי לשומרן והכי משמע בגמ' דמנחות שם דקאמר הוי קאימנא קמיה דרב אשי וחשך והניח תפילין ואמינא ליה לשמרן קבעי מר וכו' קסבר הלכה ואין מורין כן וקשה מאי מסתפק אי לשומרן קבעי אי לא הא קא חזא אי מברך עלייהו אי לא ואם מברך עלייהו ע"כ לאו לשומרן קבעי ואי לא מברך הלא לשומרן קבעי ודוחק לומר דלהכי לא בירך משום שחלצו ע"מ לחזור ולהניחן שא"צ לברך וכה"ג הקשו התוס' בברכות (דף י"ד) ד"ה ימים גבי רב בענין הלל ע"ש אלא וודאי דהא דלשומרן שרי היינו אפילו במכוין לשם מצוה וכיון דצריך לשומרן יכול להניחם לשם מצוה ולברך עלייהו להכי שפיר הוה מסתפק אם לשמרן קבעי לו או לא וכן נמי הא דשרי במונחין עליו כבר מיירי נמי אפילו במכוון לשם מצוה אלא דלשומרן מורין כן ובמונחין מכבר אין מורין כן ובזה פליגי ת"ק עם ר"י וחכמים דת"ק סובר עד שתשקע החמה משום דסובר לילה לז"ת ולא מפליג בין מניחו למונחים מבע"י בתרווייהו אסור מה"ת מקרא דושמרת ור"י וחכמים סברי דמה"ת שרי במונחים עליו רק מדרבנן אסור להכי שרי עד שתכלה רגל מן השוק ולחכמים עד זמן שינה ומזמן שינה ואילך אסור:
ולפ"ז נראה דהא דאמרינן (בפ' המוצא תפילין) דלר"ג דסובר שבת לז"ת מותר להכניס שתים שתים משום דלא עבר אב"ת דהוי שלא בזמנו היינו לת"ק דר"י וחכמים דלא מחלק בין מניחן בתחילה למונחין מבע"י ולריה"ג תרווייהו אסורין מאזהרה דושמרת וכן לר"ע דמפיק שוי"ט מקרא דוהי' לך לאות על ידך יצאו שוי"ט שאין צריכין אות אין חילוק בין מניחן למונחין מתחילה בתרווייהו ליכא מצוה אבל לר"י דסבר דקרא לא אזהר אלא מלהניחן בתחילה בלילה אבל אם מונחים מכבר רשאי להחזיקן עליו אף לשם מצוה כמו שבארנו וכיון דסברי גבי לילה דבמונחין כבר שרי אף במכוון לשם מצוה ה"ה גבי שבת בעינן למימר הכי דאם מונחים עליו מבע"י שרי מה"ת אף במכוון לשם מצוה דמ"ש שבת מלילה דתרווייהו מחד קרא נפקא מדכתיב מימים ימימה ואין לחלק בין אזהרת ושמרת דשבת מאזהרת ושמרת דלילה דתרווייהו שרי במונחין מכבר א"כ אם לובשן בשבת שנים שנים עובר אב"ת אף בלא כוונה דאף דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה מ"מ הא מסיק דלא מקרי שלא בזמנו אלא בישן בשמיני בסוכה דלא משכחת ליה כלל מצות סוכה בשמיני להכי מיקרי שלא בזמנו אבל גבי בכור שנתן במתן ד' דקאמר ר' יהושע שעובר אב"ת אע"ג דכי יהיב ליה מתנה מבכור עברי' לזמנו אפ"ה עובר אב"ת אף בלא מתכוון משום דלא מיקרי שלא בזמנו דכיון דאי מתרמי' ליה בוכרא אחרינא הדר מזה מיניה כולא יומא מקרי בזמנו כדמסיק רבא התם בסוף הסוגיא דפריך והא מתן דמים לר' יהושע דלעבור לא בעי כוונה ומשני אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה עיי"ש וכיון דבבכור מקרי בזמנו משום דאי מיתרמיא ליה בוכרא אחרינא ה"נ בשבת לענין תפילין לר"י וחכמים לא מיקרי שלא בזמנו דהא למי שהתפילין מונחים עליה מבע"י רשאי להחזיקן עליו ולכוין לשם מצוה [ואינו אסור רק ללובשן לכתחילה] ומיקרי שפיר בזמנו ולא בעי כוונה ואם יכניס שנים יעבור אבל תוסיף והש"ס דקאמר דלר"ג דסובר לז"ת הוי שלא בזמנו ולא עבר אב"ת קאי בשיטת הת"ק דר"י דסובר דאפילו במונחין אסור גבי לילה וה"ה גבי שבת והוי שלא בזמנה דלא משכחת לה למצות תפילין בלילה ובשוי"ט כלל להכי לא עבר בלא כוונה אב"ת אבל לדידן דקיי"ל כרי"ע וחכמים דבמונחין מכבר שרי אף במתכוון לשם מצוה הוי שפיר בזמנו דכיון דמשכחת לה לכוונת מצות תפילין אף בשבת הוי בזמנו ולא בעי כוונה ואף שיש לחלק קצת דדוקא גבי בכור מיקרי בזמנו גם אחר ההזאה דלהאי גברא מצי לאתרומי' בוכרא להזות גם האידנא וכן גבי כהן שהוסיף ברכה אחר שגמר כל ברכותיו דאי מתרמי ליה ציבורא אחרינא מצי לברך להכי מיקרי גם השתא בזמנו אבל תפילין כיון שכבר לא היו עליו בתחלת הלילה שוב לא מצי ללבשן כל הלילה ומקרי שלא בזמנו ולא עבר אב"ת בלא כוונה מ"מ נראה דגם זה מיקרי בזמנו כיון דלגבי מאן דלא חלץ מששקעה החמה עליו רשאי להחזיקן עליו ולכוון לשם מצוה אע"ג דלהאי גברא שלא היה עליו בתחילת הלילה שוב לא מצי להניחן. מ"מ הזמן הזה משכחת ביה מצות תפילין דהא גבי ברכה דכהן נמי מי לא משכחת שאין שהות עוד ביום להתחיל ולהגיע לברכת כהנים ולברך ציבורא אחרינא וכן גבי בכור מי לא עסקינן שאין שהות עוד ביום לשחוט בכור ולזרוק הדם ואפ"ה אמר ר' יהושע כשאתה נותן במתן ד' אתה עובר אב"ת. וע"כ משום דכיון דמשכחת לפעמים גם בהאי זימנא המצוה מיקרי בזמנו אע"ג דלהאי גברא בהאי מעשה לא משכחת לה. וה"נ גבי שבת ולילה כיון דאי הוי עליו התפילין מבעו"י רשאי להחזיקן עליו לשם מצוה מקרי בזמנו:
ואף שהתוס' כתבו בעירובין (דף צ"ו) גבי נשים שאינן מצוות במ"ע מיקרי שלא בזמנו אי לבשי תפילין וציצית אלמא דמגברי לנשי מיקרי שלא בזמנו מ"מ היינו דווקא גברי ונשי דנשים עם בפ"ע הם אבל מגברא לגברא כיון דבמאן דלביש מבעו"י מקרי זמנו לגבי מאן דלא לביש תפילין מבע"י נמי מקרי זמנו ועובר אב"ת אם לובש שנים ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל כת"ק דמכניסן זוג זוג כיון דקיי"ל כר' יעקב וחכמים דבעודן עליו מבעו"י מותרין להיות עליו כל היום מה"ת:
ואין להקשות לפ"ז אמאי פסק הרמב"ם דמכניסן זוג זוג נהי דאזהרה דושמרת ליכא כשמניח לשומרן בלילה או בשבת מ"מ הא איכא נמי ב"ת בזוג אחד וכיון דבארנו דמיקרי בזמנו משום שאם היו עליו מבעו"י רשאי להחזיקן עליו אף לשם מצוה הא בזמנו לא בעי כוונה וכמו שאסור שנים שנים משום ב"ת ה"נ איכא ב"ת בזוג אחד וא"כ אמאי רשאי להכניסם זוג זוג הא עבר אב"ת. א"ו דזה מיקרי שלא בזמנו משום שאם לא היו עליו מבעו"י אסור להניחן מיקרי שלא בזמנו ולהכי רשאי ללובשן ולשמרן ולא עבר אב"ת דשלא בזמנו לא עבר אב"ת וא"כ ב' נמי לישתרו כיון דהוי שלא בזמנו דז"א דנ"ל דכיון דאיכא קרא מיוחד אהנחת לילה ושויו"ט דכתיב ושמרת וגו' מימים ימימה אם הניחן בלילה או בשויו"ט ליכא ב"ת רק עבר אאזהרה דושמרת ולא אב"ת דלא שייך לשון הוספה כיון דאזהר קרא ע"ז באזהרה מיוחדת [אף דבעירובין קאמר התם אהך אוקימתא דבעי לאוקמי דכ"ע שבת לאו ז"ת ובלעבור שלא בזמנו קמיפלגי דת"ק סבר לא בעי כוונה ופריך א"ה זוג אחד נמי לא והיינו משום דעבר אב"ת הרי דבזוג אחד למ"ד לז"ת נמי איכא ב"ת התם קאי לר"ע דפוטר שבוי"ט מוהיה לאות על ידך דמהאי קרא ליכא ללמוד איסורא בשויו"ט כמו שכתבו הפוסקים רק פטורא בעלמא להכי שייך ב"ת כיון שפטור מדבר ועושהו עובר אב"ת אבל לריה"ג דדריש ושמרת אלילה ושבויו"ט דאיכא אזהרה מיוחדת לשבת ולילה אין בזה גדר ב"ת רק אזהרה דושמרת] וכיון דלשומרן ליכא אזהרה דושמרת ב"ת נמי ליכא דבמאי דכתב קרא להזהיר להניח תפילין בלילה ובשבת ויו"ט מפקינן מצות תפילין מאיסור ב"ת דאם הי' בזה איסור ב"ת לא הי' מפיק קרא מיעוטא דלילה ושבת ויו"ט בלישנא דושמרת שהיא אזהרה כמו לאו אלא הוה כתוב קרא בלישנא אחרינא למעט לילה ושבת ויו"ט דליכא בהו מצוה אם מניח וממילא הוי ידעינן דאיכא בל תוסיף כמו בכל התורה שהזהירה תורה שלא להוסיף על ד"ת ומדאפקי קרא בלשון ושמרת שהוא אזהרה כמו לאו ש"מ דב"ת ליכא בזה דלא שייך ב"ת אלא היכא דליכא איסור רק שמוסיף על ד"ת אבל היכא דאיכא איסור לא שייך הוספה וכיון דליכא ב"ת בזוג אחד כשמניחן בשבת ויו"ט או בלילה למ"ד דדרשינן אזהרת ושמרת ואפקיה רחמנא מאיסור בל תוסיף לאזהרת ושמרת ממילא היכא דמניח לשמרן או במונחין עליו מכבר דאמרינן דאינו עובר על אזהרה דושמרת אינו עובר נמי אבל תוסיף דהא אפקי' רחמנא הנחת תפילין מדין בל תוסיף וגלי קרא דהמניח תפילין בשעה שאינו חייב ליכא בל תוסיף וכ"ז במניח זוג א' דאז ליכא ב"ת רק אזהרת ושמרת דאפקי' קרא מאיסור ב"ת אבל שנים שנים אסור דהא בחול נמי עובר אם לבש שנים אב"ת. לכן בשבת נמי עבר דהא בארנו דלא מיקרי שלא בזמנו כיון שאם מונחים מכבר רשאי להיות מונחים עליו לשם מצוה. ומיושבים היטב דברי הרמב"ם ז"ל:
ואין להקשות אמאי לא יכניסם שנים שנים להר"מ ז"ל כיון דפסק כריה"ג ושבת אסור בהנחת תפילין מקאר דושמרת וכמ"ש השא"ר (בסי' מ"א) אליבא דהר"מ ז"ל א"כ הא דשרינן להכניס זוג א' הוא משום דסבר דלשמרן שרי להניח לכתחילה א"כ אמאי אסור להכניס שנים שנים משום ב"ת הא כיון דמכוון בהדיא לשמרן הרי מכוון שלא לשם מצוה והר"ן ז"ל בר"ה כתב בשם רבינו שמואל דבכיון בהדיא שלא לצאת לכ"ע לא יצא ופשיטא דכ"ש לענין ב"ת דאינו עובר אב"ת במכוון שלא לצאת וא"כ אמאי אסור שנים שנים ובמשנה דקאסר ת"ק שנים שנים משום ב"ת אתי שפיר דסובר דבשבת ליכא איסורא בתפילין ולובש זוג אחד לשם מצות תפילין אבל שנים שנים אסור משום ב"ת אבל להר"מ הא לשם תפילין אסור משום ושמרת אפילו זוג א' וע"כ הא דשרינן זוג אחד היינו במכוון לשמרם וא"כ בשנים נמי ליכא ב"ת ואפשר ליישב דהר"מ ז"ל סובר דלענין מצות למ"ד מצות א"צ כוונה יוצא אפילו כיון שלא לצאת כדעת הר"ן בר"ה (דף כ"ט) וממילא לענין ב"ת בזמנו דלא בעי כוונה עובר במכוון שלא לצאת:
ועוד אפשר לומר אפילו אם נימא דמכוון שלא לצאת ליכא ב"ת מ"מ הכא גזרינן שמא אחר שיניחן לשמרן ישכח אח"כ ויכוין לשם מצוה ואז יעבור אב"ת אבל בזוג א' אפילו אם יכוין אח"כ לשם מצוה שרי דכמו שאם היו מונחין עליו מבעו"י שרי להחזיקן עליו אף לשם מצוה. ה"נ אם הניחן בתחילה לשמרן ואח"כ כיון לשם מצוה שרי כיון דלא קפיד קרא אלא אתחילת הנחתן שלא יהי' לשם מצוה ולהכי זוג א' שרי לשמרן ולא חיישינן שמא אח"כ יכוין לשם מצוה אבל בשנים חיישינן שמא ישכח אח"כ ויכוין לשם מצוה ועבר אב"ת:
ודע דלכאורה יש להקשות ע"ד רבינו שמואל שהביא הר"ן דבמכוון שלא לצאת לכ"ע לא יצא מהא דאמרינן בקידושין (דף ל"ט) ובחולין (דף קמב) ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה שבתורה שאין תחיית המתים תלוי' בה בכיבוד או"א כתיב למען ייטב לך והארכת ימים ובשילוח הקן כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך הרי שאמר לו אביו להביא גוזלות ועלה לבירה ונטל את האם ושלח את הבנים ונפל מן הגג ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו ש"ז אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ודלמא לא הוי הכי ר' יעקב מעשה חזא ודלמא מהרהר בעבירה הוי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ודלמא מהרהר בע"ג הוי כו' דכתיב למען תפוש את ישראל בלבם כו' וקשה לימא דלמא חישב בלבו שאינו עושה הדבר לשם מצוה אלא להנאת אביו וכן בשילוח הקן חישב בלבו בהדיא שאינו עושה לשם מצוה אלא למדת הרחמנות כדאמרינן בברכות אתה חסת על קן ציפור וכשמכוון בפירוש שלא לשם מצוה אין כאן מצוה כלל א"ו דאף שמחשב שלא לשם מצוה נמי הוי מצוה ושפיר הוכיח ר' יעקב מזה דמתן שכרן של מצות בעוה"ב הוא (ועיין ברמב"ם ז"ל שכ' (בהלכות מלכים) גבי ב"נ שקיים שבע מצות מפני שדעתו נוטה לזה ולא לשם מצות בוראו אינו מחסידי אוה"ע אלא מחכמיהם דמשמע שכל העושה שלא לשם מצוה אין בזה סרך מצוה ואפשר לומר דדוקא בב"נ אמרינן הכי ולא בישראל:
וכה"ג מפלגינן (בפ"ק דר"ה) לענין סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני דמהני בישראל ולא בב"נ וכן אפשר לומר במכוון שלא לצאת דבישראל מקרי מצוה ולא בב"נ ועוד יש לחלק בין מצוה שבקום עשה לשב ואל תעשה דבשוא"ת לא הוי מצוה אלא כשמכוון לשם מצוה כדאמרינן בקידושין פ"ק גבי ר' צדוק וחביריו שישבו ולא עברו עברה מחמת מצות בוראן מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה אבל אם לא עבר אלא מחמת משפט שכלו לא חשיב כאילו עשה מצוה ולהכי בב"נ שאין בשבע מצות דידהו קום עשה רק שוא"ת שפיר כתב הרמב"ם ז"ל שאם קיימן מחמת נטיית דעתו לא מחשב מצוה אבל בקום עשה שעושה מעשה מחשב מצוה בכל גווני]:
ונ"ל ליישב דעת הר"ן ז"ל דיש תרי גווני מצות האחד מצות מצה או לולב דא"צ לעשות אלא פ"א ואחר שעשה אותה אין עוד שום מצוה בעשותה פעם שני דאם אכל כזית מצה או נטל הד' מינין אין עוד מצוה בעשותה עוד פעם שני. ויש מצוה שבזמנה אין לה הפסק כמו תפילין שכל זמן שמניחן קיים מ"ע וכן כבוד או"א כל שמצוה לו אביו לעשות ועושה מקיים מ"ע וכן שילוח הקן כל שמזדמן לו קן מצוה בשילוח ולמ"ד מצות צ"כ אין חילוק בין מצוה למצוה ובכולהו סובר דאם עשאן בלא כוונה לא יצא מפני שהוא סובר דהכוונה הוא מפרטי המצוה ואם לא כיון לבו חיסר חלק מחלקי המצוה להכי בין במצה ושופר ולולב שיש שיעור לעשייתן פעם א' בין בתפילין שאין שיעור לקיום מצותן בכולהו סובר דבלא כוונה לא יצא כדאיתא בר"ה גבי מצה ושופר ובעירובין (צ"ה) גבי תפילין אבל מ"ד מצות א"צ כוונה לדידי' אין הכוונה מתנאי ופרטי המצוה רק שאם חשב בהדיא שלא לצאת הוא סותר מצותו כמ"ש הר"ן בשם רבינו שמואל ולדידי' איכא לאפלוגי דדוקא במצוה שיש שיעור לקיומה כמו מצה ולולב ושופר בזה מהני מחשבתו לסתור המצוה דהא אין באכילת מצה מצוה כ"א פ"א וכיון שאינו רוצה לצאת באכילתו זו אין כאן מצוה ודומה כמי שאוכל אחר שאכל הכזית ראשון דלא מיקרי מצוה וזה לא רצה לצאת גם באכילתו הראשונה ולא יצא משא"כ בתפילין וכיבוד או"א ושילוח הקן שאין שיעור לקיום מצותן וכל אימת שעושה אותן יש בהם קיום המצוה אין כח במחשבתו שחישב על מעשיו שהן שלא לשם מצוה לסתור ולבטל כח המצוה ומאיליו הוי מצוה אף אם כיון שלא לצאת דכל אימת שעושה אותן כשנזדמנו לו הם קיום המצוה ומחשבתו לסותרה לאו כלום הוא וא"ש הא דלא פריך בקידושין גבי מעשה דר"י דלמא כיון בהדיא שלא לשם מצוה דגבי כאו"א הוי מצוה אף בכיון בהדיא שלא לשם מצוה ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |