חיי אריה/אורח חיים/ה
|
< הקודם · הבא > |
נתתי אל לבי לעיין בדבר הישובים שעושים שלוחים למכור החמץ שלהם ואח"כ קונים עוד חמץ ועל זה לא יכלו לעשות שליח להב"ד למכור מטעם דהוה דבר שלא בא לעולם במו שכתב התוס' ז"ל בנזיר (דף י"ב ע"א) גבי חלה יעו"ש, ועיין בספר עונג יום טוב (חלק או"ח סימן ל"ח) מה שכתב בזה:
א
ולפענ"ד להמציא תקנה לזה בעז"ה, ע"פ מה דאיתא בש"ע אבן העזר (סימן קמ"א סעיף י"ד) בין שליח קבלה בין שליח להולכה א"צ שישמעו מפיהם שממנים אותו שליח, לפיכך בין האיש ובין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחר כו' א"כ ה"נ אומרים לו שבעת שיקנה החמץ יאמר שעושה הב"ד דבמקום פלוני שליח למכור החמץ ואם אפשר שיודיע אח"כ בכתב להב"ד שעושה אותם שליח למכור החמץ בודאי טוב דגם בגט יש דעות מהראשונים ז"ל דמועיל שימנה הבעל בכתב ידו את הסופר והעדים שיכתבו גט, ועיין בתשובות מהרי"ם ז"ל אבד"ק בריסק בסימן ל"ב סוף ד"ה וכי תימא כו' שכתב בשם הגאון בעל בית אפרים ז"ל בסימן ק"י דהיכא שאומר הבעל לפני הב"ד והעדים שממנה לפלוני שבמקום פלוני, לכתוב גט ולחתום וליתנו לאשתו כ"ע מודים דמהני א"כ ה"נ כיון שאמר כשקנה החמץ שממנה לב"ד שבמקום פלוני לשלוחים למכור החמץ והב"ד יודעים מזה ומוכרים בשליחותם נראה לפענ"ד דמהני, ונראה דאפילו עדים אינם צריכים דשליחות לא בעי עדים כמו שאיתא בח"מ (סימן קפ"ב סעיף א') רק התם בא"ע (סימן קמ"א סעיף י"ד) נצרך לעדים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ורק לאלומי בעלמא אני אומר להם שימשו בעדים.
ב
ועוד נלפענ"ד לומר דלפי מה שפוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תרומות דמי שתרם בשל חבירו ובא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות הוה תרומה אפילו לא עשה אותו שליח מקודם ודלא כמו שמסיק הגמרא בב"מ (דף כ"א ע"א) דדוקא דעשה שליח מקודם ועיין ביורה דעה (סימן של"א) בב"י שם ובט"ז (ס"ק ט"ו) ובביאור הגר"א ז"ל דכתבו דסוגיא דב"מ נדחית מפני הסוגיא דקידושין דמוכח משם דגבי תרומה מהני אפילו לא עשה אותו שליח משום ניחותא דמצוה, א"כ ה"נ כיון דהב"ד מכרו בשבילם ואח"כ כשידעו ניחא להו במכירתם הוה מכירה למפריע, ומכש"כ דכאן עשאו אותם שלוחים למכור רק דלא מהני משום דהוה דבר שלא בא לעולם רק דמהני מטעם שזכות להם, ובזה ניחא הא דאיתא בפסחים (דף י"ג ע"א) דצווה רבי ליוחנן חקוקאה למכור החמץ המופקד אצלו ואיך יכול למכור חמץ של אחרים אע"כ דמהני מטעם זכות, וכן נפסק בשו"ע א"ח (סימן תמ"ג סעיף ב').
ג
והנה כולם תמהו על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דב"מ דקאמר הגמרא ה"נ מסתברא דאלת"ה הא בתרומה כתיב אתם גם אתם כו' וראיתי ביו"ד הנדפס מחדש בווילנא עם הגהות יד אברהם ז"ל שהקשה שם לפי מה דקאמר הגמרא דלא מהני בתרומה כלך אצל יפות משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, א"כ לפי זה מאי מקשה הגמרא בקידושין (דף מ"א ע"ב) למאי איצטריך אתם גם אתם ניליף מקידושין וגירושין הא איצטריך גם אתם למעוטי כה"ג היכא דהפריש אחד בלא רשות בעה"ב ואח"כ אף דאמר דניחא לי' לא מהני משום דכתיב אתם גם אתם ורוצה להוכיח מזה כדעת הרמב"ם ז"ל. אך לפענ"ד לא קשה דהא דקאמר הגמרא דאיצטריך הקרא דאתם גם אתם אינו אלא לרבא דסובר דיאוש שלא מדעת הוה יאוש להכי איצטריך קרא לגלות דגבי תרומה לא מהני, אבל אנן קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש בלאו קרא לא מהני גבי תרומה להכי קאמר הגמרא שם בקידושין דאיצטריך קרא לגלות אבן ברית, ובזה מיושב קושיות הגאון בעל משכנות יעקב ז"ל בחלק יו"ד (סימן ס"ח) בהא [דמקשה הגמרא ותסברא הא אתם ג"א אמר רחמנא מה אתם לדעתיכם כו' הא לרבא זה מקרא לדעתיכם כו' יעו"ש ולפענ"ד לא קשה הא הקרא מיותר לגלות זה, ואין לומר הא איצעריך למעט אינו ברית יש לומר דמסתבר דקרא אתי לגלות זה יותר מאינו בן ברית, ועיין בטורי אבן בחגיגה (דף י'), והנה המשכנות יעקב ז"ל כתב שם דכוונת הרמב"ם ז"ל דנעשה תרומה מכאן ולהבא ולא למפריע כמו שאיתא בירושלמי פרק א' דתרומות וכבר קדמו בזה המשנה למלך ז"ל שם בפ"ד דתרומות, ולפי זה לכאורה נסתרו דברי דלעיל דלהוי מהני מטעם ניחותא דמצוה דהא כאן נודע להבעלים בתוך הפסח או אחר הפסח דהב"ד מכרו בשבילם ולא מהני:
ד
אך יש להבין דברי הירושלמי דאיך נעשה עכשיו כשנודע להבעלים שתרם השליח בלי דעתם תרומה הא אינם עושים עכשיו שום מעשה ובמה נעשה עכשיו תרומה, ולא דמי להא דאיתא בעירובין (דף ל"ו ע"א) היום חול ולמחר קודש דנעשה תרומה למחר דהתם עושה עכשיו מעשה שיחול למחר, אבל בכאן הא כשתרם השליח לא ידע כלל הבעה"ב ואח"כ כשנודע במה נעשה תרומה בלא שום מעשה, ויש לומר כיון דקיי"ל בכמה מקומות דתרומה נטלת במחשבה עיין בגיטין (דף ל"א ע"א) א"כ יכול הבעלים להפריש ולומר שיהי' תרומה בכל מקום שהם כמו שכתב רש"י ז"ל בב"מ (דף י"א ע"א) שר"ג עשר בספינה התבואה שהי' לו בביתו יעו"ש, ולכאורה יש להוכיח דלא נעשה תרומה רק מכאן ולהבא ולא למפריע דאי אמרי' דנעשה למפריע א"כ כיון דקיי"ל דאין ברירה היאך אמרינן דעכשיו כשמסכים הבעה"ב נעשה תרומה למפרע כמו בע"מ שירצה אבא דכתב השאגת אריה ז"ל בסימן צ"ג דאיירי בקידושי כסף ונעשה הקידושין מכאן ולהבא יעי"ש וכן כתב הנודע ביהודא ז"ל מהד"ק חלק א"ע (סימן צ"א):
ה
ויש להביא ראי' לזה בס"ד מהא דאיתא בתמורה (דף כ"ה ע"א) אמר על הלקט עם נשירות רובו יהא הפקר כו' ולכאורה קשה הא זה תליא בדין ברירה דמה שנשר אח"כ אמרינן הוברר הדבר שזה הפקיר כמו דאיתא בב"ק (דף ס"ט ע"א) דאם אומר כל המתלקט תליא בברירה, ואין לדחות לפי מה שכתבו הראשונים ז"ל דהא דאמרינן דאין ברירה אינו אלא משום ספק להכי בעיא אילפא אם הוה ודאי לקט או אינו אלא ספק ואין יכולין להוציא מיד הזוכה, דהא איתא בחולין דף קל"ד ע"א דספק לקט לקט, אך לפי מה שכתב הש"א ז"ל והנו"ב ז"ל דהיכא דנעשה מכאן ולהבא לא שייך לדין ברירה א"ש דהתם בתמורה הכוונה דיהי' נעשה הפקר מכאן ולהבא, ובזה מתורץ ג"כ מה דהי' קשה לי על הא דאיתא באו"ח (סימן ת"ס סעיף ג') הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה כל פרורין שיפלו יהי' הפקר ע"ש בט"ז ובמגן אברהם ז"ל, ולכאורה הא זה תליא בדק ברירה דפרורין שיפלו לומר שזה ביטל והפקיר כמו התם בב"ק גבי כל המתלקט, אבל לפי מה שכתבו רבותינו האחרונים ז"ל דהיכא דנעשה מכאן ולהבא לא נצרך לדין ברירה א"ש בס"ד דהתם נעשה הפקר מכאן ולהבא, ועיין בקידושין (דף נ"ב ע"ב) רש"י ז"ל ד"ה לא אמרו כלך אצל אצל יפות כו' דפירש בהדי' לענין למפריע יעי"ש היטיב במקנה:
ו
ולפענ"ד קשה לי לפי מה שכתבו רבותינו האחרונים ז"ל לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דמשום ניחותא דמצוה אמרינן תגלה למפריע מהא דאיתא בברכות דף ע"ז ע"א או שהי' בעה"ב מיסב עמהם מברכים כתיקונה והיינו הטעם דמשום מצוה אמרינן דבודאי ניחא לי' שיברכו כתיקונה א"כ קשה לפי זה אמאי לא אמרינן דאף דבעה"ב אינו עמהם כשיתוודע לו בודאי ימחול א"כ משום ניחותא אמרינן דמעיקרא ניחא לי', ובלא זה הקשיתי לרבא דסובר דיאוש שלא מדעת הוה יאוש משום דאמרינן דכיון כשנודע להם יתייאשו מעיקרא מותר א"כ קשה לי' מברייתא זו דאע"פ כשבעה"ב מיסב עמהם מברכין כתיקונה אע"פ כן כשאין בעה"ב לא מברכין כתיקונה, ועיין במחנה אפרים (הלכות גזילה סימן ב'), ולא הבנתי מה שכתב שם חותני הגאון ז"ל שם בד"ה ועוד כו' בשם התוספות ז"ל יבמות (דף נ"ב) דהוה הטעם משום שלא לשמה איך הרכיב השני שיטות הא שיטת התוספות ז"ל משום דבר שלא בא לעולם, וטעם הרמב"ם ז"ל משום שלא לשמה, ועיין באבני מילואים (סימן ל"ח) ובתשובות מהרי"ם ז"ל (סימן ס"ו) ואנכי כתבתי בזה בעז"ה במקום אחר לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל, ומה שכתב שם להניח החמץ בחצר המושכר לעכו"ם יש לעיין הא כתב התוס' ז"ל בב"מ (דף י"א ע"ב ד"ה וכי בצד שדהו כו') דבעינן שיעמוד הקונה בצד שדהו כדי לקנות, ואף דמסיק שם הגמרא דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן עומד בצד שדהו הא כתב הקצות החושן ז"ל (בסימן ער"ה ס"ק ד') דבעכו"ם לא מהני דעת אחרת מקנה אותו:
ז
ועיין בש"ך ח"מ (סימן שנ"ח ס"ק א') ובקצות החושן (סימן רס"ג) שהאריך בדברי הרמב"ם ז"ל בענין זה ובנתיבות שם, ובאמת יש להבין דמאי מקשה הגמרא בב"מ על אביי אמאי לא נימא כמו שתירץ הירושלמי דנעשה תרומה מכאן. ולהבא כמו שכתבתי למעלה, ויש לומר הטעם כיון דהבע"ב סובר דמהני מה שתרם השליח כיון דהסכים על ידו ואינו מתכוון כלל לעשות עכשיו תרומה להכי לא נעשה תרומה כמו שאיתא ביבמות (דף נ"ב) העודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם לא קנה. ומה שהוכיח המשכנות יעקב ז"ל מסוף הברייתא דאמר ליקטו הבעלים והוסיפו עליהם ב"כ וב"כ תרומתו תרומה הא אין תורם אחר תורם וע"כ איירי דנעשית כעת תרומה כו' ע"ש, ולפענ"ד נראה לומר דלא הוה הוכחה דהא לכאורה למה נקיט ליקטו והוסיפו הא יכול לנקוט הברייתא סתמא שנתן והוסיף אלא דלהכי נקיט ליקטו דלא נפטר עדיין והוה טבל דהא אין תורמין על המחובר אע"כ הא דנקיט ליקטו היינו דתורם עכשיו ממה שליקט וצירף עם התרומה שהפריש השליח הרי חזינן דניחא לי':