ערך/הענקה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־00:50, 2 באוקטובר 2024 מאת Sije (שיחה | תרומות) (←‏אם כופים עליה: תיקון)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png הענקה

מקור

בפרשת ראה (דברים טו יב-טו): "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך [- והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו. רש"י] על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום".

אלו מעניקים להם

בברייתא המובאת בגמרא בקידושין (טז:): אלו מעניקים להם, היוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ואמה העבריה בסימנין. אבל בורח ויוצא בגרעון כסף, אין מעניקים להם. רבי מאיר אומר, בורח אין מעניקין לו ויוצא בגרעון כסף מעניקים לו וכו'.

במוכר עצמו

בברייתא המובאת בקידושין (יד:): מכרוהו בית דין מעניקים לו, המוכר עצמו אין מעניקים לו... רבי אליעזר אומר... זה וזה מעניקים לו. והרמב"ם (עבדים פ"ג הי"ב) פסק כדעת תנא קמא. אבל דעת התו' דהלכה כר"א דגם מוכר עצמו יש לו הענקה.

שיעור הענקה

בברייתא המובאת בקידושין (יז.): כמה מעניקים לו, חמש סלעים מכל מין ומין שהן חמשה עשרה סלעים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, שלושים כשלושים של עבד. רבי שמעון אומר, חמשים כחמשים שבערכין.

אם ניתנת ליורשיו

לגירסת הגמרא לפנינו (קידושין טו.) הענקה ניתנת לעבד או ליורשיו, ואילו לגירסת הגר"א בהגהותיו אין הענקה אלא לעבד עצמו ולא ליורשיו[1]. והרמב"ם השמיט דין זה[2].

אם לא מסר לו שפחה כנענית

במ"ל מביא בשם מהרי"ט דאינו חייב בהענקה רק אם הרב מסר לו שפחה כנענית אבל אם לא מסר לו שפחה כנענית אינו חייב בהענקה דכתיב כי משנה שכר שכיר והיינו דעובדו בלילה כמבואר בגמר' ובפי' רש"י שם בחומש וזה טעם להענקה אם כן אם לא מסר לו שפ"כ אינו חייב בהענקה ואפשר כיון דהיה בידו למסור לו חייב אך על כל פנים באם אינו רשאי למסור לו שפ"כ כגון שאין לו אשה ובנים אינו חייב בהענקה ע"ש.

מת העבד בתוך ימי העבדות

אין מגיע שום הענקה ליורשיו[3].

שיעבוד נכסים

המשנה למלך (עבדים ג יד ד"ה עוד) הביא מהגדולי תרומה, הסובר שאין שיעבוד נכסים על חיוב הענקה, ואין יורדים לנכסיו, ורק כפייה יש על הענקה כדרך שבית דין כופים על קיום שאר המצוות. והמשנה למלך מעיר על דבריו שכן כמה ראשונים סוברים שגם במצוות צדקה יורדים לנכסיו, ואם כן הוא הדין להענקה. אלא שהמשנה למלך מעמיד נידון זה לדעת הרשב"א שבצדקה אין יורדים בית דין לנכסיו, ולדעתו עדיין יש לדון בדין הענקה, "דאפשר דהענקה דין חוב לו, דהא שכיר קרייה רחמנא, כדכתיב 'כי משנה שכר שכיר' ונחתינן לנכסיו [- דהיינו שבפרשת הענקה נאמר "לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים"], או דילמא דדמי לצדקה. והדבר צריך תלמוד", עכ"ד.

אם כופים עליה

עי' משנה למלך (עבדים פ"ג הי"ד) שדן מה הדין אם לא רצה להעניק, האם כופים אותו כשאר מצות עשה שמכים אותו עד שתצא נפשו, או שמא שאני הענקה שהיא מצות עשה שמתן שכרה בצדה, ככתוב 'לא יקשה בעיניך וגו' וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה' ומבואר בקידושין (יד:) שכתוב זה בא להרצותו על הענקתו שלא יקשה בעיניו, ועל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין כופים.

גדר דין הענקה - חוב או מצוה

עי' חדש על ה(מ)דף (קידושין טו).

ביסוד הספרי שביזת מצרים היתה מדין הענקה

עי' חדש על ה(מ)דף (קידושין טז).



שולי הגליון


  1. הגר"א הגיה גירסת הגמרא על פי המבואר בספרי (ראה פי' קיט) שם דרשו 'העניק תעניק לו' ולא יורשיו. ועי' מלבי"ם (דברים טו יד) שתמה על הספרי דהא בגמרא קידושין מקשה על זה, יורשיו אמאי לא, שכיר קריה רחמנא, ומסיק 'לו ולא לבעל חובו', ע"כ קושייתו. ואילו הגר"א מחק קושיית הבבלי כדי להשוות דעת הבבלי לדעת הספרי.
  2. במנחת חינוך (מצוה תפב אות א) כתב שלכך השמיט הרמב"ם דין זה, כי הוא פשוט דהוא חוב ויורש יורש חובות. ועי' להלן: גדר דין הענקה - חוב או מצוה.
  3. מנחת חינוך (מצוה תפב אות א), שכן נראה פשוט.
מעבר לתחילת הדף