אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/טו

יום שני י"א אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף טו

גדר דין הענקה - חוב או מצוה

מחלוקת הגירסאות במיעוט 'לו - ולא ליורשיו' בהענקה

בפרשת ראה (דברים טו יב-טו) נאמר: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך [- והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו. רש"י] על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום".

ובברייתא המובאת בגמרא במסכת קידושין (יד:) שנינו: מכרוהו בית דין מעניקים לו, המוכר עצמו אין מעניקים לו... רבי אליעזר אומר... זה וזה מעניקים לו. והגמרא מעמידה תחילה את מחלוקתם אם לומדים גזירה שוה 'שכיר – שכיר' ממוכר עצמו ממכרוהו בית דין. ולמסקנא (טו.) דוחה הגמרא שלדעת הכל לומדים גזירה שוה זו, אלא שמיעט הכתוב גבי מכרוהו בית דין 'הענק תעניק לו' – לו ולא למוכר עצמו.

ובדעת הסובר שאף מוכר עצמו מעניקים לו, מבארת הגמרא שלדעתו תיבת 'לו' לא באה למעט מוכר עצמו אלא דבר אחר. תחילה נוקטת הגמרא שיש למעט מ'לו' – ולא ליורשיו. ועל כך מקשה הגמרא: יורשיו אמאי לא, שכיר קרייה רחמנא, מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו. ולכך מבארת הגמרא באופן אחר שתיבת 'לו' באה למעט 'לו – ולא לבעל חובו'. אך שבחוב בעלמא אומרים 'שיעבודא דרבי נתן' דהיינו שאם ראובן חייב לשמעון ושמעון חייב ללוי, יכול לוי לגבות מראובן את חובו, לענין הענקה אינו כן, אלא 'לו' – ולא לבעל חובו.

הגהת הגר"א לבבלי מכח דרשת הספרי ותמיהת המלבי"ם על הספרי מכח הבבלי

ולפי גירסא זו מסקנת הגמרא שאכן אין לדרוש 'לו – ולא ליורשיו', והגמרא מקבלת את סברת הקושיא 'מה שכיר פעולתו לירושיו אף האי פעולתו ליורשיו'. אמנם בהגר"א בהגהותיו הגיה ומחק קושיא זו, ותחתיה הוסיף: ואידך, תרי לו כתיבי. ואידך ההוא מיבעי ליה, לו ולא לבעל חובו. דהיינו שאכן למסקנת הגמרא דורשים 'לו - ולא ליורשיו', אלא שאין בכך די כדי לדחות דרשת 'לו - ולא למוכר עצמו' שכן 'תרי לו כתיבי'. נמצא אם כן שלגירסת הגמרא לפנינו הענקה ניתנת לעבד או ליורשיו, ואילו לגירסת הגר"א אין הענקה אלא לעבד עצמו ולא ליורשיו.

והגר"א הגיה גירסת הגמרא על פי המבואר בספרי (ראה פי' קיט) שם דרשו חז"ל 'העניק תעניק לו' ולא יורשיו, והשווה הגר"א דעת הבבלי לדעת הספרי שלמסקנת הגמרא דורשים דרשה זו, וכמו שנתבאר.

והמלבי"ם (דברים טו יד) תמה על דרשת הספרי 'לו - ולא ליורשיו': תמוה, דהא בגמרא קידושין מקשה על זה, יורשיו אמאי לא, שכיר קריה רחמנא, ומסיק 'לו ולא לבעל חובו', ע"כ קושייתו. והיינו שהגר"א מחק קושיית הבבלי מכח דרשת הספרי, ואילו המלבי"ם מקשה את קושיית הבבלי על דרשת הספרי.

פסק הרמב"ם שמוכר עצמו אין מעניקים לו אף שאומרים לדין שיעבודא דרבי נתן

והנה הרמב"ם פסק להלכה (עבדים פ"ג הי"ב) ש"מוכר עצמו אין מעניקין לו, מכרוהו בית דין מעניקין לו", והיינו כדעת תנא קמא בברייתא. ולמסקנת הגמרא מבואר שלמד כן ממיעוט הכתוב 'לו' ולא למוכר עצמו, ולדעת רבי אליעזר ממעטינן מ'לו' ולא לבעל חובו, שאין אומרים שיעבודא דרבי נתן בהענקה. והגמרא מוסיפה בדעת תנא קמא שממעט מ'לו' מוכר עצמו, ולא בעל חובו: ואידך, בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן. דהיינו שתנא קמא כלל לא סובר מדין שיעבודא דרבי נתן וממילא אינו צריך למעט בעל חוב מהענקה.

מעתה תמהו המפרשים כיצד פסק הרמב"ם כדעת תנא קמא והכריע שמוכר עצמו אין מעניקין לו, ומאידך פסק (מלוה ולוה פ"ב ה"ו) שיעבודא דרבי נתן. וביאורים שונים נאמרו בדעת הרמב"ם בזה.

חקירת המשנה למלך בגדר דין הענקה אם הוא 'מצוה' או 'חוב'

המשנה למלך (עבדים פ"ג הי"ב) מציע ליישב את דעת הרמב"ם בהקדם חקירה בדין הענקה, האם גדרה 'מצוה' וכעין מצות צדקה שחייב אדם לתת צדקה לעני, ואעפ"כ אינו בעל חוב של העני, או שגדרה 'חוב' והוא חוב שהטילה התורה על האדון לשלם לעבדו. והנה כל מה שיש לדון דין 'שיעבודא דרבי נתן' לגבי הענקה, הוא רק אם ננקוט שהענקה היא 'חוב', שאז יש לדון שהוא כ"נושה בחברו מנה וחברו בחברו, שמוציאים מזה ונותנין לזה". אבל אם אין זה חוב אלא מצוה בעלמא, ודאי לא יוכל בעל חובו של העבד לגבות את ההענקה מהאדון.

ובענין זה הביא המשנה למלך (שם הי"ד ד"ה עוד) מדברי הגדולי תרומה, הסובר שאין שיעבוד נכסים על חיוב הענקה ואינו אלא מצוה בעלמא, ואין יורדים לנכסיו, ורק כפייה יש על הענקה כדרך שבית דין כופים על קיום שאר המצוות. והמשנה למלך מעיר על דבריו שכן כמה ראשונים סוברים שגם במצוות צדקה יורדים לנכסיו, ואם כן הוא הדין להענקה.

אלא שהמשנה למלך מעמיד נידון זה לדעת הרשב"א שבצדקה אין יורדים בית דין לנכסיו, ולדעתו עדיין יש לדון בדין הענקה, "דאפשר דהענקה דין חוב לו, דהא שכיר קרייה רחמנא, כדכתיב 'כי משנה שכר שכיר' ונחתינן לנכסיו [- דהיינו שבפרשת הענקה נאמר "לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים"], או דילמא דדמי לצדקה. והדבר צריך תלמוד", עכ"ד.

ישובי המשנה למלך והמלבי"ם לשאלותיהם שרב טביומי סובר שהענקה היא 'חוב' ולא 'מצוה'

עפ"ז מיישב המשנה למלך את דעת הרמב"ם, שכן רב טביומי המבאר בגמרא את טעמו של תנא קמא שאינו דורש 'לו ולא לבעל חובו' משום שאינו סובר כלל את דין שיעבודא דרבני נתן, הוא משום שלפי דעתו הענקה היא 'חוב', ואם בעלמא סבירא לן כרבי נתן, אם כן גם לענין הענקה יש דין שיעבודא דרבי נתן. אמנם הרמב"ם סבירא ליה שהענקה מדין צדקה היא ולא בתורת חוב, ואם כן אף אם בעלמא אומרים דין שיעבודא דרבי נתן, עדיין אין צורך למעט מ'לו' את דין שיעובדא דרבי נתן, כיון שאין הוא שייך כלל לדין הענקה שהוא צדקה ולא חוב. ולכן יכול הרמב"ם לפסוק מחד כדעת תנא קמא שמוכר עצמו אין מעניקים לו, ומאידך כדעת רבי נתן שהנושה בחברו מנה וחברו בחברו, מוציאין מזה ונותנים לזה.

על דרך זה ביאר המלבי"ם גם את מחלוקת הספרי והבבלי במיעוט 'יורשיו' מהענקה: דהמקשה בגמרא סובר דהענקה הוא מטעם שכר שכיר [- ולכן אין טעם למעט את יורשיו מהענקה], והספרי סבירא ליה שהוא מטעם צדקה [- ולכן יש לומר שאין החיוב אלא ליתן לעבד ולא ליורשיו].

אמנם יש לתמוה שלפי חשבון הדברים מצאנו סתירה בדברי רב טביומי, לפי גירסת הגר"א, שכן מחד דורשים 'לו ולא ליורשיו' ולפי מה שנתבאר הרי יש מכך ראיה שהענקה היא מצוה ולא חוב, כי אילו היתה חוב הרי שיש להקשות כקושיית הגמרא 'יורשיו אמאי לא', וכפי שלמד המלבי"ם. ומאידך דורשים 'לו ולא לבעל חובו' למעט דין שיעבודא דרבי נתן בהענקה, ואילו אם הענקה היא מצוה אין צורך למעט דין שיעבודא דרבי נתן בה כיון שאינו שייך כלל, וכפי שכתב המשנה למלך.

יסוד רבי שמואל רוזובסקי שהענקה היא 'מצוה ממונית לחברו' ושייך לדון בה שיעבודא דרבי נתן

ובשיעורי רבי שמואל רוזובסקי (אות קסז) כתב באמת להוכיח לפי הצד שהענקה היא רק מצוה, שמכל מקום שייך בה דין שיעבודא דרבי נתן, שהרי מבואר בגמרא שלולי המיעוט של 'לו ולא לבעל חובו' היה האדון חייב להביא את ההענקה לבעל חובו של העבד, ואף שההענקה היא רק מצוה. והביאור בזה שגם על הזכות שיש לעבד לקבל את ההענקה מצד המצוה, גם על זה יש דין שיעבודא דרבי נתן.

לפי זה מעורר הגרש"ר, שכן יש לדון לכאורה גם לענין החזרת ריבית קצוצה מהמלווה ללווה, שאף היא אינה 'חוב' אלא 'מצוה', אך מכל מקום כשם שלענין הענקה יש לדון שיעבודא דרבי נתן אף שאינה אלא מצוה, כך גם יש לדון לענין חזרת ריבית. ואמנם הט"ז (יו"ד סימן קסא סק"ג, חו"מ סימן ט) כתב לענין החזרת ריבית קצוצה מהמלווה שאין דנים בו שיעבודא דרבי נתן, אך כתב טעם הדבר מדרשת הכתוב 'וחי אחיך עמך', ומבואר מדבריו שלולי דרשה זו היה שייך דינא דרבי נתן גם בחזרת ריבית אף שאינה חוב ממון.

חזרת ריבית אין בית דין יורדים לנכסיו אך נשבעים עליה שבועת היסת

ושורש יסודו של הגרש"ר הוא שאכן אף שהענקה אינה חוב אלא מצוה, אך אינה מצוה כמצות הנחת תפילין שהיא מצוה המוטלת עליו כשלעצמו, אלא הרי היא "מצוה ממונית" לחברו. וכעין זה מצאנו גם לענין חזרת ריבית, שמחד גיסא נפסק (יו"ד סימן קסא ס"ה) שאף שריבית קצוצה יוצאה בדינים אבל אין בית דין יורדים לנכסיו ורק כופים אותו עד שיאמר רוצה אני, ומבואר שגדר חזרת ריבית אינה חוב אלא רק מצוה. ומקורו בדברי הרשב"א.

ומאידך הרשב"א עצמו (שו"ת ח"ב סימן רלא) כתב - וכן נפסק להלכה (יו"ד סימן קעז ס"י) - שעל תביעת חזרת ריבית אם מכחיש המלווה חיובו, נשבע היסת. והרי על מצוה בעלמא אין חיוב שבועת היסת, וכמבואר בשו"ע (חו"מ סימן פז סל"ד) שאם תבע אדם לחברו שנשבע ליתן לו מנה, אינו מחייבו בהיסת, שכל תביעתו מכח מצוה ואין חיוב שבועת היסת על מצוה. ואם כן תמוה מדוע על חזרת ריבית נשבע היסת. אלא מבואר כאן שגדר חיוב חזרת ריבית הוא שאף שהוא 'מצוה' ולא 'חוב', אך גדרו 'מצוה ממונית לחברו', ולכן שייך בו חיוב היסת. ומשום כך שייך בו גם דין שיעבודא דרבני נתן על הזכות שיש לעבד לקבל את ההענקה מצד המצוה.

פסק הרמב"ם שאם מת האב קודם שבא ההענק לידו אינו מורישו לבניו

ראיה לדברי המשנה למלך בדעת הרמב"ם, שהענקה אינה חוב אלא רק מדין צדקה, הביא רבי שמואל רוזובסקי מהלכה נוספת אותה פוסק הרמב"ם בנוגע לדין הענקה. וכך כותב הרמב"ם (עבדים פ"ג הט"ו): ענק אמה עבריה וכן מציאתה, של אביה. ואם מת אביה קודם שיבואו לידו, הרי הן של עצמה, ואין לאחיה בהם כלום, שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו, ע"כ. ובדברי הכסף משנה שם מבואר שאפילו אם היציאה מיד האדון היתה בחייו, מכל מקום כל זמן שלא בא ליד האב, לא זכה בו האב להורישו לבניו.

ולכאורה אם גדר הענקה הוא חוב ממון, אם כן תמוה מדוע לא יורישנו לבניו, הרי מיד כשנשתחררה מרשות האדון התחייב האדון לשלם לאביה הענקה, ומה שייך לדון כאן משום "שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו", הרי כבר זכה בחוב והרי זה ממונו, ומדוע לא יורישנו לבניו. אלא מוכח מכאן שדעת הרמב"ם שהענקה אינה אלא מצוה בעלמא, ולכן כל זמן שלא בא לידו, לא זכה בו.

ביאור המנחת חינוך בהשמטת הרמב"ם לדין ירושה בהענקה שהוא פשוט כיון שהוא חוב

אמנם מאידך המנחת חינוך (מצוה תפב אות א) כתב: וביצא, דנתחייב בהענקה, ואחר כך מת העבד - צריך ליתן ליורשים. כן מסקנת הש"ס כאן ט"ו ע"א לכולי עלמא [דהיינו לפי הגירסא שלפנינו שאין דורשים 'לו ולא לירושיו']. והר"מ אינו צריך לכתוב זה, כי הוא פשוט, דהוא חוב, ויורש יורש חובות, עכ"ד. דהיינו שהמנחת חינוך נוקט כגירסת הגמרא שלפנינו שאין למעט יורשיו, וכסברת הגמרא 'ירושיו אמאי לא... מה שכיר פעולתו לירושיו אף האי פעולתו לירושיו', והוא מוסיף שלכך השמיט הרמב"ם דין זה, כיון שהוא פשוט שהרי הענקה היא חוב וחוב יורשים יורשים. הרי מבואר שלמד בדעת הרמב"ם שגדר הענקה הוא 'חוב', ולכן יורשי העבד יורשים אותו. וזה היפך הבנת המשנה למלך בדבריו.