הון עשיר/כלאים/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ כלאים ח

א

כלאי הכרם. הקדים לכלאי זרעים שלא כסדר הכתוב עד כאן במכלתין, משום דבענין זה ממעט והולך באיסורא ממדרגה למדרגה, דכלאי הכרם אסור בהנאה, וכלאי זרעים מותר אפילו באכילה אלא שאסור לזרוע ולקיים, וכלאי בגדים מותר לעשותו לכתחילה אלא שאסור להשתמש בו כדרכו והוא דרך לבישה, וכלאי בהמה מותר להשתמש בו כדרכו והוא לרכוב עליו כמ"ש הרב, ואע"ג דמ"מ הוא חמור מכלאי בגדים שאסור לעשותו דהיינו להרביע, הואיל ויש בו רוח חיים לא רצה התנא להזכירו בין אותם שאין בהם רוח חיים:

כלאי בהמה. מה שהתיר הר"ב לרכוב על פרדה דלא כירושלמי (ה"ב לח.) מהטעם שכתב התי"ט בשם הר"ש דק"ו דירושלמי שהביא הר"ב פריכא הוא, או מהטעם שראיתי בשו"ת ן' זמרא סימן כ"ד משום שלא נזכר איסור זה בבבלי. לא נהירא, דאין אלו טעמים מספיקים לחלוק על הירושלמי, וכ"ש דפירכת הק"ו שכתב הר"ש והוא דלא מצינו שאסר הכתוב כלאים בלא חיבור שני גופים יחד, אינה פירכא שהרי בהמת פסולי המוקדשין יוכיח שהחורש בו בפני עצמו בלי חיבור בהמה אחרת לוקה משום כלאים כדמסקינן במכות דף כ"ב ע"א ופסקו הרמב"ם בפ"ט מה' כלאים (הי"א), משום דחשבו הכתוב כשני גופים שהם כלאים זה בזה אע"פי שאינו אלא גוף אחד כמבואר שם ובש"ס. ואי איכא למפסק דלא כירושלמי הוא משום דהבבלי חולק עליו בפירוש, שהרי בחולין דף ע"ט ע"א שקיל וטרי על היתר הנהגת שני פרדות יחד, והכי הלכתא (רמב"ם ה' כלאים פ"ט ה"ו ושו"ע יו"ד רצז ב, ס"ט), מכלל דפרדה בפני עצמה הוא דשרי. ועוד לישנא דש"ס דמכות הנ"ל דייקא דקאמר דבהמת פסולי המוקדשין גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים, ולא קאמרא מין אחד הוא ועשאו הכתוב שני מינים, אע"ג דאיסור כלאים ברבוי המינים תליא ולא ברבוי הגופים כל שהם ממין אחד, ואין זה אלא להודיע שלא היה אסור משום כלאים אם לא היה חשוב אף לשני גופים אע"פ שהוא חשוב לשני מינים, דומיא דפרד אחד שהוא משני מינים ממש ואינו אסור לבדו משום כלאים להיותו גוף אחד:

וא"ת מ"ש פרד משור פסולי המוקדשין, י"ל לפי המסקנא (חולין שם) דספיקא הוי אי חוששין לזרע האב, דשאני פסולי המוקדשין דהשני מינין שבו שקולין הן ולתרויהו חיישינן בלי ספק, ולפיכך כשחורש בו הוי כחורש בשני מינין, משא"כ פרד דספיקא הוי אי חוששין למין האחד שבו שהוא זרע האב, ולפיכך אע"פי שעם גוף אחר שאינו דומה לו בתערובת זה אלא מין אמו לבד הוא אסור להרכיבו מספק חששה זו, מ"מ באותו גוף עצמו דלא דמי לכלאים אין לאוסרו מפני ספק זה, וכ"ש דאתי שפיר למאן דלא חייש כלל לזרע האב דהוי כאילו אין בו אלא מין אמו לבד, אבל למאן דחושש אף לזרע האב כמו שחושש לזרע האם שהוא ודאי, צ"ל דשור פסולי המוקדשין חדוש הוא שיהיה גוף אחד מורכב ממין אחד לבד חשוב לשני מינין ושני גופין ליאסר משום כלאים, ומחדוש לא גמרינן:

ג

את הארבעים. הידועים הכתובים בתורה, שהם מספר הסמוך לארבעים ולא ארבעים ממש (ע' מכות כב.), משום הכי לא קתני סופג ארבעים, אלא את הארבעים:

רבי מאיר פוטר. היושב בקרון לבד, משום הכי לא ערביה בהדי מנהיג:

ה

ואדני השדה חיה. מפני שהזכיר לעיל במשנה ב' בהמה וחיה, שנה כל מה שיש להסתפק בו אם הוא חיה או לא. ונפקא מינא בדבר טמא, לענין מקח וממכר, כדאיתא בתוספתא (פ"ה ה"ה) בכלב שנזכר שם. וכמו כן פירשו הר"ב והר"ש (מ"ו) טעם זה עליו, ונטרו ליה התם, משום דלא נזכר בתוספתא דבר שעליו נתנה טעם של מקח וממכר כי אם הוא, והכלב הכופרי הדומה לו ושאר המינים הנזכרים התם לא נזכרו כלל במתניתין, דלא כס"ד דתי"ט. ובטהורה דנפקא מינה דבר השכיח יותר, והוא הכיסוי והחלב, פירשו בו הר"ב והר"ש כן (שם), ובזה נחו כל פקפוקי התי"ט על זה, דמ"ש דלהרמב"ם דס"ל דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה דרבנן, נפקא מינה לענין מלקות, שותיה דמר לא ידענא, שהרי היותה חיה או בהמה אינו מעלה או מוריד להיותה טמאה או טהורה:

חיה. הכא לא קאמר מין כמו במשנה דלקמן, משום דהספק שבהם הוא דאפשר שאע"פי שאינם בהמה שאינם נמי חיה אלא אדם, וכן בקופר (עי' תוס' אנשי שם) וחולדה יש להסתפק בהם דשמא הם שרץ, משא"כ באותם השנוים במשנה ו' שאין הספק שבהם אלא אם הם חיה או בהמה:

ו

חזיר מין בהמה. אי הוי חזיר הבר, קשה אמאי לא פירשו כשור הבר. ואי לא, קשה למאי אצטריך כי מקרא מלא הוא. וכי תימא משום דכתיב (ויקרא יא, ב) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. דמשם אנו למדים (חולין עא.) (דחיה בכלל בהמה) [דבהמה בכלל חיה], ואיכא למטעי ולמימר דכולהו מין חיה הם, משום הכי תני חזיר, ושייר לאחריני כדרכו דתנא ושייר. קשה אמאי לא נקט גמל דכתיב (שם, ד) ברישא, ואי לית בשאר מינים יערי כי אם בחזיר וכדכתיב (תהלים פ, יד) יכרסמנה חזיר מיער. אתי שפיר, ובדידיה אית למטעי ולמימר דאף הגדל בבית והוא הנזכר בתורה סתם יהיה חיה כמוהו, ולפיכך הוצרך להשמיענו דמין בהמה, משא"כ באחריני דאין שום גילוי במקרא שיהיה במינם יערי, ולפיכך ליכא למטעי ולהוציא קרא מפשטיה ולמימר דהוי חיה ומשום הכי לא אצטריכו, וכ"ש דאיכא למימר תנא ושייר, אע"ג דאית להקשות עליו כדאקשינן, כל זה יש לומר בדוחק:

ערוד. הוא חמור הבר, והחמור הוא מין בהמה, אבל הפיל והקוף אין במינם בהמה משום הכי לא כללם בחיה אחת:

למשוך ולחרוש ולהנהיג. לעיל במשנה ב' באיסורא הקדים החרישה שאסרה תורה בפירוש, ואח"כ המשיכה שלא נזכרה בתורה, ואח"כ ההנהגה שאינה דומה לחרישה כמו המשיכה, שמשיכת העגלה כמשיכת כלי המחרישה. ולפי זה הוי לא זו אף זו בהקדים המשיכה לחרישה, ולא הקדים ההנהגה לכולהו, משום דלא שכיח שיהיה אדם אחד צריך לאדם אחר שינהיג אותו כשמושך או חורש עם הבהמה יחד, ובזה יובן מה שהניח התי"ט בצ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.