הון עשיר/כלאים/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ כלאים ז

ב

רמ"א. הר"ב והרמב"ם פסקו דלא כר"מ. ותימא ובירושלמי (ה"ב לב.) אמר ר' אלעזר הלכה דר"מ היא, פי' שהלכה כמותו, ואין שם חולק:

ג

אלו אוסרין. מכאן ולהבא, משא"כ בגפן שיבשה דמתניתין דלעיל (מ"ב), דאיסורה הוא האיסור הראשון עצמו לא פחות ולא יותר הנשאר במקומו, וה"ט דלא קתני התם אוסרה דומיא דאוסרין דהכא, אלא אסורה דמשמע כמו שהיתה מתחילה. ועוד יש לומר דקתני התם אסורה משום דכשמתקדשה, היא עצמה אסורה, משא"כ הכא דהמקומות אינם נאסרים לעולם אלא הנזרע בהם הוא הוא המתקדש:

מותר פסקי עריס. הקדימו לאפיפירות, לרמוז דלאו דווקא הוא, אלא כ"ש עריס הקודם לאפיפירות:

הרי אלו מתקדשות. בנוסחא מדוייקת גרסינן מקדשות, ובנוסחת הירושלמי גריס מקדשן:

ד

תבואתו של חבירו. לפי שקידש אותה כאילו היתה התבואה שלו, לפיכך קרי ליה תבואתו, אע"פ שהיא של חבירו. זה השבתי לבני אברהם שמואל שיחיה ששאל אותי מ"ט לא קתני על גבי תבואת חבירו:

וחייב באחריותו. מפני שאין ההיזק ניכר אלא כשאבדו אותה, לא קתני חייב לשלמה בפירוש, אלא חייב באחריותו, דמשמע על העתיד לבא עליה, וקמ"לן דאינו חייב לשלמה עד שיאבדו אותה ולא מיד:

אמר ר' יוסי וכו'. ומפני שזה הוא ראיה לדבריו דמשנה ד' נכלל במשנה ד'. ואין ספק שיש סוד כמוס בסכום המשניות שבכל פרק, שלפי הנראה הם כנגד הפסוקים שבתורה, דאף על מנינם יש סוד ודאי, והראיה דכל פסוקא דלא פסקיה משה אמרינן בש"ס (תענית כז:) דלא פסקינן ליה. ויהיו הפרקים כנגד ההפסקות שבתוך כל פרשה, והמסכתות כנגד כל הסדרים שבתורה, והסדרים כנגד הספרים, וכמו שהארכתי בענין זה בהקדמת ספרי זה ע"ש. ולפיכך לא רצה רבי לשנות שני משניות אלו ד' ה' במשנה אחד ויהיו שניהם נקראים בשם משנה ד' ולא יהיה בפרק זה כי אם ז' משניות במקום שמנה. הוצרכתי לכך לפי שראיתי בכל הנוסחאות בין במשנה בין בפירושים שעליה ששני משניות אלו כלולה במשנה אחת ובראשם כתוב ד' ה', דמשמע דאע"פ שהם כלולים כאחד שנים הם:

ו

מאימתי הוא נקרא אנס. פירש הרב כלומר מאימתי נקרא כרם זה על שם האנס, לחשב כשלו לאסרו בזריעה, משישקע שם הבעלים מן הכרם ויקרא על שם הגזלן, עכ"ל. והא דלא קתני הכי בפירוש, להורות דדוקא משישקע נקרא אנס וגזלן, דאז מסתמא לא יחזירנה עוד, אבל כל זמן שלא נשקע, אפשר שיחזירנה ולא יקרא עוד אנס וגזלן עליה:

ז

הרוח שעלעלה הגפנים ע"ג תבואה. בגפנים ע"ג תבואה קתני לשון זה של עלעלה, דפירושו הכא לע"ד הוא, שסכסכה, והס' מתחלף בע' והכף מתחלפת בלמד, כשם כו"זו היוצא משם הויה, שהם האותיות הבאות אחר כל אות ואות מאותיות הויה באלפא ביתא. ולא קתני סכסכה בפירוש אלא להיותה תיבה השייכה לרוח, כמ"ש הר"ב דרוח סערה מתרגמינן רוח עלעלתא, וכשהרוח מטה הגפנים על התבואה הואיל והגפנים הם מלמעלה והתבואה למטה מסתמא הם מסתבכים עם התבואה, משא"כ כשהגפן עומדת במקומה והתבואה נוטה תחתיה דמסתמא אינה מסתבכת עם הגפן, מפני שהגפן עומדת עליה והיא נוטה דרך מטה, ומהאי טעמא אפשר לומר דקתני בגפן הנוטה יגדור, ובתבואה הנוטה יחזור, ואין אנו צריכים למה שנדחק הרמב"ם דבגפן הנוטה איירי שנשברו ענפיו, אבל הין הכי נמי כשלא נשברו דדינם כתבואה שיחזור, דלפי דבריו התוספתא (פ"ד ה"ז) המחמרת בנטית הגפן יותר מבנטית התבואה מנגדתו, כמו שהקשה התי"ט עליו והניח הענין בצ"ע. כך היה נראה לי לכאורה, אבל ראיתי אחרי רואי דאע"ג דלשון המשנה דקתני ברישא סכסכא, ובסיפא נוטה, אתי שפיר, מ"מ אין סכסוך זה מעלה או מוריד לאסור הגפן הנוטה יותר מהתבואה הנוטה, שהרי בתוספתא לא הזכיר סכסוך זה בגפן הנוטה כלל, דקתני זמורה שהיתה נוטה, ואין ספק שר"ל מעצמה ע"י רוח או דבר אחר שלא מדעת בעליו, ומ"מ מחמיר בה יותר מבתבואה הנוטה כדמשמע פשטא דלישנא דמתניתין, דבגפן הנוטה קתני יגדור, ובתבואה הנוטה יחזיר. ולכן אנו צריכים לראות מה טעם יש בשינוי זה, ונראה לע"ד דאמיתות הענין כך הוא, דכשהגפן נוטה על התבואה העומדת במקומה, נמצא שעיקר התבואה תחת הגפן, ומכיון שעיקרה תחת הגפן אם לא יגדור מיד שרואה הזמורה הזו על התבואה ויניחנה עליה שיעור הראוי לקדש תתקדש כל הגפן, כדשנינו בתוספתא, שהרי תנן לעיל שתחת הגפן הרי הוא כבעבודת הגפן המקדש, והין הכי נמי דה"ה אם יחזירנה מיד שלא תאסר, אבל מכיון שדרך זמורות הגפן להתפשט הרבה, וגם הרוח שולט בה, וגם דרכה להסתבך בתוך התבואה ונחבת בה ואינה נראת, מוטב שירים מכשול מכרמו ויחתכנה, ועצה טובה הוא דקמ"לן תנא באמרו יגדור, ועוד דרכו של כרם היא כך שזומרין אותה וחותכין רבוי הזמורות שבה, משא"כ התבואה.

ועיקר הרבותא דרצה התנא לאשמועינן הכא, הוא אם אירעו אונס ולא גדרה מיד דאע"ג שישבה עליה כשיעור הראוי לקדוש מותר, כדין אנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו דאם אינו מוצא פועלים קוצר והולך אפילו לאחר המועד, וזה הוא מפני שהוא לא עשה איסור בידים, שאלו עשה הוא האיסור וזרע תחת הגפן או (או) כיוצא בו וחזר בו מאיסורו ורצה להפרישם קודם שיתקדשו ואירעו אונס וישבו תחתיו שיעור הראוי לקידוש, הרי אלו נתקדשו וישרף הכל, הא למה זה דומה לרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו, מותר אף כשהוסיף מאתים קודם שהגיעו אליו, כשאחזור לו אלקטנו, אם הוסיף במאתים אסור, שהרי הוא כאילו עשה האיסור בידים הואיל ונתעצל בעקירתו, ולכן נאסר בתוספת מאתים אע"ג דע"י אונס לא הגיע אליו בחזרתו עד אותה שעה שכבר הוסיף. אבל בסיפא דמתניתין דהתבואה היא הנוטה, הרי עיקרה חוץ לגפן, ומשום הכי יחזיר שאין דרך לחתכה כזמורות הגפן, ואם לא החזיר אין מקדש, דהואיל ועיקרה תחת הגפן לא הוי, לא מקרי תחת הגפן וכמ"ש הר"ב, ה"ט דלא קתני הכא מיד כמו ברישא, משום דאף אם לא הוי מיד לא מקדש, משא"כ ברישא, וזו היא החומרא שיש בכרם הנוטה מתבואה הנוטה, ולא כמו שחשב התי"ט דבחתיכה או בחזרה תליא מילתא, דבהא, התנא מאי דשכיח נקט, ולא משום חומרא או קולא:

תבואה הנוטה תחת הגפן, וכן בירק. הא דלא כללם כאחד, ולימא תבואה או ירק הנוטה. י"ל דרמז רמז לנו דירק לא אתיא ככ"ע, דמפלג פליגי עלה בתוספתא (פ"ד ה"ז) שהביא התי"ט, משא"כ התבואה. ומ"מ אנכי לא ידעתי מ"ש תבואה מירק:

אין מתקדשות. עיין בפי' הר"ש, דשם שקיל וטרי על פי הבבלי והירושלמי, אם הוי האי מתקדשות דווקא, אי לאו דווקא. כי לא העתקתיו על כי אינו ראוי להעתיק דבר מה בין החדושים שלא לצורך חדוש מה:

ח

ושאינו נקוב אינו מקדש. אבל אסור לעשות כן, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות, כן פסק הרמב"ם בפ"ה מ"ה כלאים. אבל לפי הנראה אף הזרע מותר:

רש"א זה וזה אוסרין. בנסחת הירושלמי גרסינן אסורין. והיא גירסא נכונה, ובתרתי פליג את"ק, דמחמיר בעציץ שאינו נקוב, ומקל בעציץ נקוב:

המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור. אבל כשאינו נקוב, הואיל וכשהניחו בארץ אינו מקדש דבהכי איירינן לעיל, לא נאסר בהעברתו. זה היה נראה לפום ריהטא, אבל לפי האמת אינו כן אלא נתוסף בו קולא דאפילו איסור אין בו, וכן נראה ממ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' כלאים (הכ"ג) אסור לעבור בעציץ נקוב וכו'. ולא הזכיר שום איסור בהעברת שאינו נקוב, אלא קאמר הכי (שם הט"ז) וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קדש אבל מכין אותו מכת מרדות:

אם הוסיף במאתים אסור. הנה להבין ענין זה על בוריו הנני מוכרח להעתיק הירושלמי (ה"ו לה.), ז"ל שמואל אמר במעביר תחת כל גפן וגפן, אמר ר' יוחנן לאויר עשרה היא מתניתא, העביר חמשה עציצין נקובין תחת גפן אחת, תפלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן, האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר, אבל אם העביר עציץ אחד תחת חמש גפנים כל עמא מודוי שהאוסר נאסר, ע"כ. והנה הר"ש ז"ל העתיק הירושלמי זה וממנו למדתי דעציצין נקובין גרסינן, כי בנוסחא שלפני כתוב שאינן נקובין, ואין ספק דטעות הוא. דאת שאינם נקובים אפילו בהנחתם לא נאסרו כמ"ש לעיל, ומ"מ פי' הר"ש ז"ל בירושלמי זה לא רווה צמאוני כלל, חדא דהעיקר יותר סתום והיא המימרא דשמואל חיסר ולא פירש בו כלום, ושארית הירושלמי פירשו בדרך הבלתי מתישב על הירושלמי אשר אעתיק עוד, כי ממה שאפרש בע"ה על פי אותו הירושלמי יראו באמת אמיתות הענין בלי שאעתיק לשון הר"ש להשיג עליו, ומכלל זה יוצא מימרא דר"י דאויר עשרה, דבפי' מימרא זו איני חולק עליו כלל כי הוא מוכרח מאד מהירושלמי אשר אעתיק עוד:

וראשית דבר אפרש מימרא דשמואל, והוא דקאמר דהאי דאמרינן במתניתין דהזרע נאסר כשהוסיף מאתים בעברו תחת הגפן, היינו כשהעבירו תחת כל גפן וגפן, דנמצא דלא הוסיף מאתים תחת גפן אחת אלא בין כל הגפנים, ומשום הכי אע"ג דהוא נאסר שהרי הוסיף מאתים בין הגפנים ולא יצא מהם בין גפן לגפן, שאילו יצא בין גפן לגפן אינם מצטרפים כל ההעברות זה עם זה אם הוסיף בין כלם מאתים מלבד היציאה, על כי טעם הוספת מאתים הוא תלוי בדין ביטול הכלאים כמו שפירשו כל המפרשים, ומשום הכי בכל יציאה ויציאה ראשון ראשון בטיל, משא"כ כשלא יצא כלל מן הגפן, דאעפ"י שהלך מגפן לגפן מ"מ הרי איסורו מתרבה והולך בו בלי הפסק זה אחר זה, דלא אמרינן בכה"ג ראשון ראשון בטיל, שהרי אפילו בהיותו מונח ממש בגפן אינו מוסיף כל שיעור המאתים ברגע אחד, אלא מוסיף והולך מעט מעט ואפילו הכי מקדש ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל, מ"מ כשלא הוסיף כל המאתים תחת גפן אחת לבד אלא בין כלם לא נאסרו הגפנים, אף אם כלם נכללים בכרם אחת, דהדין נותן שהזורע כנגד אחת מגפני הכרם דנאסרו כל החמש גפנים העומדים עמו בצורת כרם אע"פ שארבע מהם רחוקים מן הזרע שיעור הראוי, משום דלא דמי דהתם הזרע עומד כנגד אותו הגפן שנזרע שם עד שבא לכלל איסור, משא"כ הכא דקודם איסורו הוא נעקר מאותו הגפן והולך לו אל הגפן האחר וכן מגפן לגפן, הא למה זה דומה לזורע כנגד גפן אחת מחמשה גפנים ועוקרו קודם איסורו וחוזר ונוטעו כנגד גפן אחר, וכן עושה עד כלות כל החמש גפנים, ובגפן החמישי כמו כן עוקרו קודם שיגיע לכלל איסור, דבכי האי גוונא לא נאסר לא הזרע ולא הגפנים, דבעקירתו אשר עושה מגפן לגפן מבטל בכל פעם כל מה שנתגדל, והרי הוא כיוצא מן הכרם בין גפן לגפן, אבל אם הלך וחזר תחת גפן אחת לבד עד שהוסיף מאתים, הרי הוא כאילו היה מונח שם, שהרי שם עמד לעולם עד שגמר לאסור ומקדש אותו הגפן לבד אם היא יחידית, ואם היא בכלל הכרם מתקדש כל הכרם על ידה, דדמי כאילו זרע כנגדה ולא עקר הזרע עד שהוסיף מאתים, שהליכתו בתוך הכרם עם העציץ ממקום למקום לא חשיבא עקירה, שהרי הזרע מתגדל והולך לעולם, אבל בעברו מגפן לגפן אע"פ שלעולם מתגדל והולך, מ"מ לא נתגדל שיעור האוסר תחת הגפן האחד לבד, ולגבי הגפן אשר יוצא ממנה הרי הוא כאילו נעקר ממנה והלך לו, וזה הוא דקמ"לן שמואל בצחות לשונו:

ורבי יוחנן חידוש אחר אשמועינן, דלאו דווקא נאמר דין זה בתחת הגפן, אלא אפילו עבר עליה באויר עשרה, שאין העציץ גבוה ממנה עשרה טפחים, דינו הכי. וזה הוא דקאמר לאויר עשרה היא מתניתא, וטעמא נראה לי משום דעד עשרה רשות הגפן מקרי, משא"כ למעלה מעשרה דהוא רשות אחר. ואין לפרש לאויר עשרה סמוך לארץ, ודלהקל אתא דלא נחמיר בהעברה אלא אם כן העבירו באויר עשרה סמוך לארץ, ולעולם תחת הגפן, אבל למעלה מעשרה אפילו תחת הגפן וכ"ש באויר שלמעלה מן הגפן דאין בו איסור כלל, שהרי בירושלמי דהאי פירקא הלכה ב' (לב:) גרסינן ר' בון בשם ר' חייא בשם ר' שמואל בר יצחק לאויר עשרה היא מתניתין (פי' אף על גבי הגפן וכו' דתנן במתניתין, ופשוט הוא דאאותה בבא קאי מדפליג עליו ר' שמואל בר זירא וקאמר דעל גבי זמורה היא מתניתין, ואין שום בבא במשנה זו שתתישב עליה פלוגתא זו כי אם בבא זו, הרי מוכח דהאי אויר על גבי הגפן הוא ולא תחתיה, ועוד דגרסינן התם אמר ר' יוסי הוינן סברין מימר כרם יש לה אויר, גפן יחידית אין לה אויר, מן מה דאמר ר' בון וכו' לאויר עשרה היא מתניתין, הדא אמרה אפילו גפן יחידית יש לה אויר, ע"כ. ואי אמרת דהאי אויר ר"ל תחת הגפן ולהקל, מאי אפילו גפן יחידית, אדרבא כ"ש גפן יחידית דהיא קלה מכרם דבעינן תנאי זה לאוסרה, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דהאי אויר הוא למעלה להחמיר, וכמו שפי' כמו כן הר"ש:

העביר חמשה עציצין וכו'. קודם שאפרש בבא זו הנני מוצרך להעתיק הירושלמי דמשנה ד' (ה"ג לד.) בדין המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו וכו', אמר ר' יוחנן הכל מודים בענבים שאסורות, אמר אלעזר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר, מה פליגין במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו, אבל המסכך גפנו של חבירו על גבי תבואתו כל עמא מודו שהאוסר נאסר, ע"כ. והנה אין ספק דבין הגפן ובין הזרע תרויהו אסרי לאהדדי, דלא שנא קדם הזרע לגפן או קדם הגפן לזרע דלעולם תרויהו קדשי, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' כלאים, ואם כן הוא האי דקרי הכא לזרע אוסר ולגפן נאסר, צ"ל דהוא משום דכתיב (דברים כב, ט) לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש וכו'. ולא כתיב לא תטע כרם בזרעך פן תקדש וכו', דנראה מלשון זה דהזרע הוא האוסר:

וזהו פירושא דירושלמי, הכל מודים בהאי דמסכך גפנו דאע"פי שאינו אוסר התבואה של חבירו דהגפן עצמו שהיא שלו נאסרה, א"ר אלעזר איך אפשר שיודה ר"י ור"ש בזה אם האוסר שהוא הזרע לא נאסר מפני שאינו שלו, דהכי סל"הו שאינו אוסר, שהיא הכרם נאסר בתמיה, במאי קמפלגי ר"י ור"א במסכך גפנו ע"ג תבואת חבירו, שהאוסר הוא של חבירו והנאסר הוא שלו, אבל המסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו כ"ע מודו שהאוסר שהוא הזרע שלו נאסר, שהרי אין כאן מקום לק"ו, דהבלתי נאסר להיותו של חבירו הוא הגפן, הנקראת אינה אוסר לגבי הזרע, אבל הזרע שהוא שלו נקרא האוסר ומשום הכי נאסר, ואתי שפיר למימר האוסר נאסר ושאינו אוסר אינו נאסר, ועל פי זה יובן ענייננו העביר חמשה עציצים נקובים תחת גפן אחת, היא פלוגתא זו דר"א ור"י, האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר, שהרי הגפן הזאת הוסיפה בזמן הזה אשר עברו בתוכה עציצים אלו מאתים דודאי בהכי איירינן, וכשלא יצא אחד עד שנכנס חבירו נמי איירינן, דבכי האי גוונא נאסרה מהטעם שכתבתי בפירוש המימרא דשמואל, אבל החמשה עציצים אלו אף כי הוסיפו מאתים של אחד מהם בין כלם, מ"מ שום אחד מהם לא הוסיף מאתים תוך הכרם, אלא שנצטרפו כלם לאסור הגפן שבעבור כלם היא הוסיפה מאתים, ומשום הכי קמפלגי ר"י ור"א, דלר"י אף כי הגפן נאסרה מ"מ העציצים מותרים, ולר"א אף העציצים אסורים מק"ו, שאם מה שאינו אוסר דהיינו הגפן נאסר האוסר דהם הזרעים אינו נאסר בתמיה, והאי ק"ו עצמו אתי מק"ו, שאם למעלה במסכך גפנו עשאו להקל כ"ש שיעשנו הכא להחמיר, אבל אם העביר עציץ אחד תחת חמש גפנים כ"ע מודיי שהאוסר נאסר, והוא דזה העציץ הוסיף מאתים בין כל הגפנים, אבל כל אחת מאלו הגפנים לא נאסרו מחמת העציץ זה, שהרי לא הוסיף מאתים תחת שום אחת מהם אלא בין כלם ומהטעם עצמו שכתבתי לעל בפירוש המימרא דשמואל, ואף על פי שהם לא נאסרו מודה ר"א שהאוסר והוא העציץ נאסר, שהרי אין כאן מקום לק"ו שמה שאינו נאסר היא הגפן הנקראת אינה אוסר והנאסר הוא האוסר, ואף כי יש לדקדק בהאי ק"ו דר"א, מ"מ פשוטן של דברים וכוונת הש"ס לפי הנראה לע"ד כך היא, וממילא המשנה מתפרשת. והא דנקט חמשה עציצים לאו דווקא הוא, דה"ה פחות או יותר, אלא משום דקאי התם במנין זה דבעי התם לעיל מהאי מימרא נטע חמשה גפנים בחמשה עציצים אי חשיבי כרם או לא קתני נמי ליה הכא ואגבן בסיפא נמי קתני חמשה גפנים, אבל ה"ה לג' או לד' גפנים דלא אתו לכלל כרם, דמודה ר"א דהאוסר נאסר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.