הון עשיר/כלאים/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ כלאים ט

א

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. או או קתני, משא"כ בכלאים, משום הכי לא ערביה בהדיה. וממאי דלא קתני או בפירוש, רמז רמז לנו דכשהם יחדיו מטמאים בנגעים המעלה אותם עליו, שהרי הם שעטנז, אותיות שטן עז, וכתיב (תהלים צא, י) ונגע לא יקרב באהליך. שפירשו בו רז"ל (עי' זהר וישלח קסט: וזו"ח רות לו:) דהוא סמאל, והוא השטן (עי' זהר בראשית לה:), והיינו נמי עז ע"ש בהרת עזה כשלג. ועוד מטעם אחר לא יכול לערבם, משום דלא דמיין לאהדדי כמ"ש התי"ט בשם הירושלמי (ה"א מ.), והא דלא כלל הכלאים בהדי הכהנים דדמו בכל ענין, הוא משום שלא רצה לכלול עבודת הקדש בהדי איסור, ומהאי טעמא לא שנאם אצלו, שלא ליתן עבודת הקדש באמצע איסור וטומאה, ולהקדימם לכלאים אינו מן הראוי, כי כלאים הוא עיקר מכלתין והם אגב נשנו:

צמר ופשתים. הר"ב ושאר המפרשים פירשו מה שפירשו בצבע הארגמן ובתולעת שני, ואני בעניי הכנותי לבית אלקי והוא המשכן, ספר אחד הנקרא מעשה חושב, ושם בפ"ג פיסקא ב' הוכחתי בראיות ברורות ומקובלת מדברי רז"ל הקדושים, שהארגמן הוא גוון ירוק, המחובר מג' גוונים אדום לבן ושחור, שמתערובתם יוצאת הגוון הירוק כתבנית הזהב, וזה הוא גוון הארגמן, וכדאיתא נמי במדרש רבא דשיר השירים (פ"ג ט-י פיסקא ב) מרכבו ארגמן. ר' ביבי אמר זה הכפרת שזהבה דומה לארגמן. ותנן ביומא (פ"ד מ"ד) בכל יום היתה זהבה ירוק. וזה הוא סתם צבע הזהב, ונקרא בלשוננו של איטליה דורי"טו. ואל תטעה בלשוני שכתבתי בספרי הנ"ל שהוא ירוק כמראה הקשת, שאינו מראה הקשת ממש הנראה ברקיע, שהרי הוא חשוך ממנו בפנימיותו, אף כי בהיר הוא ממנו בצבעו, ומ"מ כמראה הקשת מקרי, על כי מראה הקשת עצמו הוא כמראה הקשת הגנוז לעילא, כי גבוה מעל גבוה שומר המקבל הצבע מגוף הארגמן דלעילא, אשר הוא שרש לצבע הארגמן דלתתא כמפורש בזהר תרומה (קמז:), ועל היות מראה הקשת עצמו משתלשל ממראה הקשת דלעילא אשר הוא במדרגה יותר תחתונה ממדרגת הארגמן דלעילא, לכן צבעו הוא יותר חשוך מצבע הארגמן, ומראיתו כמעט כירק עשב ולא כירק הזהב, כי זה הוא דרך השתלשלות הצבעים העליונים להחשיך מראיתם בהשתלשלותם למטה עד שמתהפכים לצבע אחר כמ"ש שם בשם הזהר. ועם זה יובן מאי דאיתא בשיר השירים רבא (פ"ג יא פיסקא ב) בפסוק בעטרה שעטרה לו אמו. מה עטרה זו מקובעת באבנים טובות ומרגליות, כך היה אהל מועד מצויין בתכלת ובארגמן ובתולעת שני ובשש, ר"י דסכנין בשם ר' לוי אמר אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה למשה עשה לי משכן היה לו להעמיד ארבעה קונדוסין ולמתוח המשכן עליהם והרי הוא משכן, אבל הקב"ה לא עשה כן אלא העלה אותו למעלה והראהו אש אדומה ירוקה שחורה לבנה אמר לו עשה לי כזה, אמר לפניו רבש"ע וכי מנין יש לי אש שחורה אדומה ירוקה לבנה, אמר לו כתבניתם אשר אתה מראה בהר, ע"כ. הרי מפורש שהם אלו הד' גוונים הנזכרים בכתוב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש. שהשש הוא פשתן לבן כמ"ש בספרי הנ"ל בשם המזרחי, שסתם פשתים לבן הוא, ועתה ראיתי בירושלמי (ה"א מ.) מפורש שכך הוא:

ותולעת שני הוא האדום. והתכלת הוא כנגד האש שחורה, שכן כתב הרמב"ם בפ"ב מה' ציצית (ה"ב) שדם החלזון הוא שחור כדיו וע"י תערובת סממנים נהפך לגוון הרקיע. ולא מצינו גוון ירוק במשכן אם לא נאמר שזה הוא עיקר צבע הארגמן, כי האדום והשחור והלבן שבו אינם נראים לעינים, אלא בתערובתם נעשה צבע ירק הארגמן, והנה מלבד כל הראיות אשר הבאתי שם על גוון זה איך הוא כלול מכל אלו הגוונים, יש לי ראיה אחרת מהתיקונים תיקון ע' דף קנ"ו ע"א דאיתא התם אית עיינין מכמה גוונין כגון ארגמן וכו' ורזא דמלה מרכבו ארגמן וכו' עיינין מרקמן נקידין בנקידין חוורין וכו' ומאן דאיהו בנקודין סומקין וכו' בנקודין ירוקין וכו' בנקודין אוכמין וכו'. הרי מפורש שהם אלו הגוונים הכלולים בארגמן, דאית עיינין דדמיין ליה. ועוד הוכחתי שם שתולעת שני הוא אדום שמעורב בו מעט לבן, ושהוא צבע הנעשה מהתולעת שבתוך השני, וזה הצבע נקרא בלשונינו סגואר"דו, או אפשר שהוא הצבע הנקרא פונס"ו שהאדום שבו מתגבר על הלובן יותר מן הסגואר"דו, והאדום שבו נצבעו האלים מאודמים הוא הצבע הנקרא רו"שו, וזה אינו פתוך בלובן כלל, אלא כשהוא מן המבחר מראיתו נוטה לשני תולעת, והוא הצבע הנעשה מהגרעין עצמו שבתוכו התולעת, כמו שהוכחתי שם שיש הפרש בינו לתולעת שני, והוא הנקרא בלשוננו קרימי"ז, עיין שם כי מה שחסר כאן נמצא שם ומה שלא נמצא שם גיליתי כאן, וטוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך דתרויהו אצטריכו:

צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן וכו'. בעודם צמר דווקא, דבהיותם חוטין אין הדין כן:

מחצה למחצה אסור. נראה דקמ"לן דמחצה למחצה הוא משום חומרא, דמספקא ליה אי הוי כרוב או לא, ונפקא מינה שאם נסתפק אי הוי האוסר מחצה או פחות ואינו יכול לעמוד עליו, דמותר משום ספק ספיקא המתהפך, ספק אם האוסר הוא מחצה ואת"ל שהוא מחצה ספק אי הוי כרוב או לא, או כלך לדרך זו ספק אם מחצה כרוב ואת"ל הוי כרוב ספק אם הוא מחצה או פחות, משום זה שינה התנא דין רוב ודין מחצה. וכה"ג יש לפרש במשנה ד' פ' י"א דכלים, ומשנה ב' פ' י"א דנגעים, ומשנה ד' פ"ד דמקואות וע"ש פ"א, וכן יש לפרש בכוליה פ"ב דמכשירין:

ב

אפילו על גבי עשרה. הוא שם המספר הראשון שאחר האחדים, ומאה ואלף וכ"ש רבוא לא שכיח, ולשנות הענין בלי שום מספר היה צריך להאריך יותר, ולא רצה התנא לעשות כן:

ג

מטפחות הידים. פי' הר"ש מפה שפורסין על השלחן, ומביא ראיה מהירושלמי. והכי מסתבר, דלפירוש הר"ב שפירש שמנגבין בה את הידים, קשה למה הפסיק בינה לספג הדומה לה, בספרים. ואין לומר דהיא היא, שהרי ב"ה ס"ל דמניחה על הכסת ולא על השלחן כדתנן בפ"ח דברכות:

מטפחות הידים, מטפחות הספרים, מטפחות הספג. לא כללם במטפחות אחד, מפני שאין טעמיהם שווים:

ומטפחות הספרים אסורות משום כלאים. הדא דתימר במתכוין לשם מלבוש, אבל אם אינו מתכוין לשם מלבוש לא בדא, ירושלמי (ה"ב מא:). ולפי זה מ"ש הרב בענין זה בשם הירושלמי אינו מדוקדק, ומ"מ למדתי ממנו דהאי ירושלמי ההאי מטפחות קאי, ולא אספג שכתוב עליו, כי טעות הוא, והמסתכל בו יראה שהדין עמו:

ה

מוכרי כסות וכו'. מה שפירש הר"ב לובשים בגדי כלאים להראות לקונה וכו'. לא נהירא, מדקתני סיפא והצנועים מפשילין במקל, וזהו כאדם המפשיל קופתו לאחריו, ובירושלמי גרסינן לאחוריהן בפירוש, ובדרך זה אין מראין מדת אורך ורוחב. אלא הנכון הוא כפירוש הרמב"ם, דלא פליג האי סתמא אסתמא דלעיל (מ"ב) כלל, אלא דההיתר דהכא הוא שלא כדרך לבישה, ואיסורא דלעיל הוא כדרך לבישה דאף אם אין כוונתו ללבישה אסור, כדתנן אפילו לגנוב את המכס, ואפילו לבישת עראי לשעה מועטת אסור, דהא אפי' שלא כדרך לבישה אלא דכוונתו לחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אסור, וזהו פירושא דאין עראי לכלאים דמתניתין דלעיל (שם), וליכא למימר דהיינו דווקא לבישת עראי, אבל שלא כדרך לבישה אם הוא עראי אף אם מתכוין להחם שרי, דא"כ לערבינהו ולתנינהו לא ילבש כלאים אפילו עראי אפילו ע"ג עשרה וכו', מדלא ערביה אלא שנאו בפני עצמו, ולא הזכיר בו אפילו לשון לבישה, ש"מ דאפילו בלא לבישה אסור, ואין זה אלא במתכוין להחם, דבלא מתכוין הא תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו וכו':

ו

תופרי כסות וכו'. אע"ג דמסתמא עדיין לא נגמר הכסות, אפילו הכי בעינן ובלבד שלא יתכוונו וכו', משום הכי שנאו אחר מוכרי שלא כדרך כל הארץ:

ח

אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג וכו'. פירוש המשנה הזאת רבו למעלה, ולכל אחד מהם אית פירכא או מהש"ס או מהברייתות או מהסברא או מלישנא דמתניתין דוק ותשכח כי כן הוא. ולכן עלה במחשבתי הקלושה לברר הכח היפה שבכל הפירושים, שאין לו פירכא מדברי רז"ל ומתישב יותר על לישנא דמתניתין, ולתקן בגד נאה למשנה הזאת בפירוש מספיק אליה. וזה הוא, אין אסור משום כלאים מן התורה, כשאין הצמר והפשתים שוע יחד, דהיינו שנסרקו במסרק כאחד, דאז מילתא דפשיטא הוא דהוו כלאים בלי טוויה ואריגה, וכדתנן לקמן (מ"ט) הלבדין אסורין מפני שהם שועים. שנתחברו יחד על ידי השעיעה, שהרי תיבת שע מפורשת וכתובה כלה בתחילת תיבת שעטנז, אלא טווי וארוג דהיינו שטוו אותם יחד ואח"כ ארגו אותם יחד, אבל אם טוו אותם יחד לבד אין אסור לתפור בהם בגדים או לעשות מהם חגורות, וכן אם לא טוו אותם יחד אבל ארגו אותם יחד אין באותו בגד איסור מן התורה, שנאמר (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז. דבר שהוא שוע טווי ונוז (ערש"י שם), פירוש דבר שהוא שוע לבדו, כלומר שנתחברו יחד על ידי הסריקה, אסרה תורה. וכן כשנתחברו יחד ע"י טווי ונוז, דהיינו הטווה והאריגה. וטעמא דשוע די לבדו, וטויה ואריגה בעינן שיהיו שניהם, הוא מפני דשע מפורש הוא, משא"כ הטויה שהיא בנוטריקון של הטית, וסמוכה לנז דפירושו אריגה, הכתוב אחריו. ומכיון שהטויה צריכה לאריגה כ"ש שהאריגה צריכה לטויה, שהרי מתחברים יותר על ידי הטויה מעל ידי האריגה, ומהאי טעמא אין לומר שתהיה הטויה מחוברת לשעיעה, ושאלו השנים צריכים שיבאו יחד ולא האריגה, והאי תנא מפיק יחדיו למלתא אחריתי, כמו שהיא שנויה בפ' כי תצא בספרי. ורשב"א אומר דהאי נז לא לאריגה אתא דמיחדיו מפיק ליה, ולדידיה הדברים האחרים דילפו בספרי כלם הם במשמעותא דיחדיו, ואין זה רחוק דוק ותשכח. ומחליף הנון בלמד, כי כן כתב הערוך בערך שע, ומפרש נז כמו לז, דמורה הכתוב בזה חומר העון, ומ"מ אף הוא מודה דהטויה צריכה נמי לאריגה, מדלא נכתבה בפירוש אלא נרמזה בטית, וכמו שכתבתי לעיל בדברי ת"ק.

ובזה נתישבה הש"ס דנדה דף ס"א ע"ב, דגרסינן התם אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה, ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק, שפיר דמי, מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב, עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה, וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי, מתקיף לה רב אשי אימר או שוע או טווי או נוז, והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא, ע"כ. והוא דמאי דקאמר מר זוטרא ורבנן הוא דגזרו ביה, ר"ל כשהוא ארוג לבד דביה קיימינן, וכ"ש כשהוא טווי לבד, דשוע לבד הוא מדאורייתא וכדפירשנו במתניתין, ורב אשי הוה בעי מימר דכמו ששע הוא לבדו מפני שמפורש בקרא, שאף הטויה וכן האריגה ר"ל כל אחת לבדה היא אסורה מדאורייתא, וקבעו הלכתא כמר זוטרא דטויה צריכה לאריגה מדאורייתא, וכ"ש האריגה שצריכה לטויה, מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לטויה עם האריגה במה שכתבה בנוטריקון לבד מחוברת אל האריגה, שאין הדעת מכרעת לחברה עם השעיעה מהטעם שכתבתי לעיל, ואין לומר דמדאורייתא כולהו בעינן, דא"כ מ"ש טויה משיעה ואריגה שלא נכתבה אלא בנוטריקון, ועוד דיש להקשות הקושיה חזקה שהקשה התוספות שם (ד"ה שוע) דלא משכחת כלאים בציצית לעולם, ולא אצטריך קרא להתירו. אבל באמרנו שהשיעה לבדה היא אסורה מדאורייתא, והטויה עם האריגה נמי אסורה בלי השיעה, משכחת לה שפיר כלאים דאורייתא בציצית, שהרי לכסות של פשתן שמטילים בו הלבן ממינו, שהוא פשתן כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' ציצית (ה"ה), הנה הוא טווי עם התכלת שהוא צמר, כי כן כתב בפ"א (ה"ו) שיהיה אחד משמנה חוטים, שבעה לבנים ואחד תכלת, וזה א"א אלא אם כן יטוה חוט אחד, מארבעה חוטים הנכפלים באמצע ונעשים שמנה כמ"ש בפרק ההוא, חציו לבן וחציו תכלת.

ובפירוש השיבו לחכמי לוניל בתשובה שהביא הכ"מ שם (ה"ז) ז"ל, יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן, ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו, וכופלו ושוזרו עד שיהיו ז' חוטין לבן וא' תכלת, שנאמר פתיל תכלת, פתיל א' ולא שנים וכו', ע"כ. ועשית הקשרים שאף הם מדאורייתא, דהכי אמרינן במנחות דף ל"ט אמר רבא ש"מ קשר עליון דאורייתא. הם כמעשה האריגה, שמרכיבים החוטים זה על זה, ויותר מתחברים החוטים על ידי קשרים מעל ידי אריגה, הרי שיש בציצית טויה ואריגה, ואי לאו דהתורה התירה הכלאים בו היה אסור לעשות ציצית לטלית של פשתן, ולא משום העברת החוט תכלת בנקב הטלית, דאין זה אלא תכיפה אחת, ואינה כלאים וכמו שמפרש רבא (שם), אלא מפני הקשר, כי בהיותו מחובר אל הטויה הנה הוא כלאים ממש. ונתישב נמי בזה ברייתא דת"כ פ' קדושים, דגרסינן התם ובגד כלאים מה ת"ל, לפי שנא' לא תלבש שעטנז וגו' יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, ת"ל בגד, אין לי אלא בגד מנין לרבות את הלבדים, ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, ע"כ. הרי מפורש דדבר שהוא שוע לבד כגון הלבדים, אסורים מדאורייתא. וטווי ונוז פירושו הוא כמו במתניתין, ותנא דברייתא נקט ליה אגב, דאי לא תימא הכי הרי מפורש שהראיה שהביא היא הפך ממה שרצה ללמד, ובמתניתין צריכין אנו לומר להפך דשוע נקט אגב, ומה שחסר במתניתין נגלה בברייתא דהשוע לבד אסור מדאורייתא, ומה שחסר בברייתא גילה במתניתין דטווי וארוג שניהם כאחד אסורים אף הם מדאורייתא, לבדים אסורים מפני שהם שועים, במשנה דלעיל שמעינן דאין הטויה לבד אסורה מדאורייתא אלא עם האריגה וכ"ש איפכא, וכדי שלא נטעה לומר שאף השעיעה צריכה לדבר אחר קתני דין זה דלבדים, ולא הוצרך התנא להביא ראיה על זה שהרי כבר היא מפורשת במתניתין דלעיל וכמו שפרשתי לעיל, ולא קתני לעיל בפירוש אין אסור משום כלאים אלא שוע טווי וארוג, כדי להאיר עינינו בלישנא דקרא שלא נטעה לומר דמדאורייתא שלשתן בעינן, ושנאמר דסמיכות דגדילים לשעטנז ס"ל דלמלתא אחריתי אתא, וכמו כן הטעם שלא נכתבה הטויה אלא בנוטריקון:

פיו של צמר. פי' הרב פיו של בגד. וקשה מאן דכר שמיה דבגד, דיהיה פיו קאי עליו. ובירושלמי (ה"ה) גרסינן פיף, ופי' הר"ש בשם הערוך צלצול של צמר, והכי מסתבר:

מפני שהם חוזרים כאריג. אין בידי לדקדק דברים אלו מפני שאיני יודע בגד זה מה מעשהו, ומהאי טעמא איני יודע אם איסורו הוא מדאורייתא או מדרבנן:

רי"א. מלתא אחריתי על דבר אחת הנהוגה במקומו:

משיחות של ארגמן. הרמב"ם פירש הם חוטי ארגמן שמקבצים (ב)[מ]הם הרבה, וקושרים אותם יחד בחוטי פשתן, ואסורים מפני שהוא מולל הפשתן ושוזרו עם חוטי הארגמן קודם שיקשרנו. ולכאורה פשטא דמתניתין הכי מוכח, דהאיסור בא מחמת עצמם ולא מחמת החגירה על החלוק כמ"ש הר"ב והר"ש, מדלא קתני לא יחגור במשיחות של ארגמן דומיא דסיפא דקתני לא יקשור וכו'. אבל מה אעשה שפירוש הר"ב והר"ש הוא מהירושלמי, שכן כתב הר"ש בפירושו ובירושלמי אמרינן משיחות של ארגמן אסורות, אית תני מותרות, מאן דאסר בגין אילין טורסייא דהוא מכפת, מאן דמתיר דו שנץ גרמיה והיא נחתא לה, ע"כ. כלומר דאגד בה לבד ואינה כופתה בחלוק, ועולה ויורדת, עכ"ל. ומ"מ ראיתי אחרי רואי שכשנדקדק היטב יש לפרש הירושלמי בגירסת משנתנו כפי' הרמב"ם. והכי קאמר, מאן דאסר בגין אילין טורסייא, והם החוטי פשתן המחזיקים חוטי הארגמן יחד, כי שרש פי' הערוך לשון מחזיק, והשין והסמך הם ממוצא אחת, דהוא מכפת, פירושו קושר לון, ומולל אותם קודם שקושרם כמ"ש הרמב"ם, ומאן דמתיר ס"ל שאין קושרין חוטי הארגמן בפשתן כלל, ומשום הכי מותרות תנן, דלמאי ניחוש שימלול אותם עם החלוק של פשתן הקשירה מהודקת זה אינו אלא היא עולה ויורדת בו וכפירוש הר"ש שכתבתי לעיל:

מפני שהוא מולל עד שלא קושר. למאן דתני מותרות צ"ל דכשמולל החגורה בחלוקה קודם שיקשור, אינה מיהדק' שפיר, ויהיה זה פירוש מפני שהוא מולל וכו':

י

אותות הגרדין ואותות הכובסין. אפשר דאין האות של גרדי דומה לאותו של כובס, משום הכי שנאם תרויהו, ולא כללם באותות אחד:

אינה חיבור. הקדימו לדין כלאים שהוא עיקר מכלתין, משום דלישנא דאינו חבור מורה הטעם שאין בה משום כלאים, וכן איפכא:

כלאים מתחיל בהה ומסיים במם, כי מאלו שני אותיות ילמוד אדם שלא לעשות כלאים, כדי שכל מין יוציא את מינו דוגמת המם שאינה מתמלאת אלא ממם אחרת, וכן ההה, ואף כי לפעמים נתמלאת ביוד או אלף, הנה הם כלם מאותיות יהוא המתחלפות ואינם כלאים זה בזה:

סליק מסכת כלאים. הנחבא בבתי כלאים:

הן תהיה כגן רטוב אם תוריד לשולים.

כל הרע ולא הטוב כי תשמור לכלאים:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.