יש סדר למשנה/כלאים/ח

יש סדר למשנה ‏ כלאים ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

בר"ב ד"ה ואדם מותר עם כולן דכתיב לא תחרוש בשור וחמור וכו' ע"ש גם הרמב"ם בפירושו כתב כן ואמרו בספרי בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם באדם וחמור ע"כ וכ"כ הר"ש ואדם מותר בכולן בספרי פ' כי תצא א"כ למה נאמר בשור וחמור בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובהמה ע"כ. וכן הרמב"ם בחיבורו פ"ט מהל' כלאים דין יו"ד כתב בזה"ל מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה כאחד כגון שחורש עם השור או מושך עגלה עם חמור וכיוצא בזה שנאמר בשור ובחמור יחדיו ולא באדם וחמור או באדם ושור ע"כ. יש לדקדק אכל הנביאי' הנזכרים העולים בסיגנון אחד מדרשת הספרי. ולא הערו ממאי דאיתמר בגמ' דילן ב"ק נ"ד אהא דפריך א"ה (דכלאים משבת ילפינן. רש"י) אפילו אדם נמי לתסר (למשוך בקרון עם הבהמה. דהא גבי שבת מוזהר בבהמה דכתיב ועבדך ואמתך ובהמתך רש"י) אלמא תנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך אמר ר' פפא וכו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתי' [עבד ואמה לבהמה אבל לא לענין איסור אחר. רש"י] ולא לדבר אחר ע"כ ובפרט לדעת הרמב"ם והר"ב שכתב התי"ט לעיל ריש משנה ב' דדוקא טהור וטמא הוי מן התורה דומיא דשור וחמור דוקא ע"ש. א"כ אין ראיה ממה שכתב הספרי א"כ למה נאמר בשור וחמור וכו'. דהא שפיר איצטריך להורות דדוקא כשהאחד טמא והשני טהור וז"ל הספרי לא תחרוש בשור וחמור (יחדיו) יכול לעולם כשהוא אומר למען ינוח שורך וחמורך (כמוך) שור וחמור עושין מלאכה א"כ למה נאמר (לא תחרוש) בשור וחמור (זה עם זה) אין לי אלא שור וחמור מנין לרבות שאר בהמה וחיה ועוף (כיוצא בשור) ת"ל לא תחרוש מ"מ א"כ למה נאמר בשור וחמור. בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם וחמור (דבר אחר) לא תחרוש אין לי אלא חורש מנין לרבות את הדש והיושב בקרון והיוצא והמנהיג ת"ל יחדיו מ"מ ר' מאיר פוטר ביושב ע"כ [והעתיקו הילקוט רמז תתקלא וכל מה ששמתי בין חצאי אריחים ליתא בספרי שלפני ואי' בילקוט ומפני שנוסחא שלפני בספרי מחוסר הבנה לכן העתקתי כפי שהוא בילקוט על נכון] הנה ראינו דהסיפרי מרבה שאר בהמה וחיה ועוף דכתיב לא תחרוש מ"מ אבל הר"ב והרמב"ם והר"ש ריש מ"ב ד"ה בהמה עם בהמה וכו' כתבו אע"ג דלא תחרוש בשור וחמור אמר רחמנא ילפינן שור שור משבת דה"ה לכל בהמה חיה ועוף ע"כ. הרי דבחרו במאי דאמרינן בגמ' דילן ב"ק נ"ד. ודחו ילפות' דספרי מקמי דגמ' דילן. ולכן בעי טעמא דלמה הכא גבי אדם עזבו ילפות' דגמ' דידן דכתיב למען ינוח להנחה הקשתי'. ובחרו בילפות' שכתב הספרי ומדברי הספרי שהעתקתי מצאתי התועלת בסוגי' דב"מ צ"ד. דתני' אביו ואמו קילל (ולכאורה טעות בדפוס וז"ל דתני' איש אשר יקלל את אביו ואת אמו והיינו קרא דכתיב בפ' קדושים כ' פ"ט וזה ברור וכן איתא בסנהדרין פ"ה. שבועות כ"ז. חולין י"ח. ודע דבסנהדרין ס"ו איתא ת"ר איש מה ת"ל איש איש לרבות וכו'. אשר יקלל אביו ואמו וכו' איתרמי ג"כ טעות וצ"ל אשר יקלל את אביו ואת אמו) אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו אמו בלא אביו מנין ת"ל אביו קלל אמו קלל [בתחילתו סמך קללה לאביו בסופה סמך קללה לאמו. רש"י] ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו [כמו שפרט לך הכתוב בחורש בשור וחמור דמדאצטריך למכתב יחדיו שמעינן דאי לא כתב' הוי משמע שלא יחרוש לא בשור ולא בחמור. רש"י] ולכאורה קשה בפירש"י. דאי לא כתב' הוי משמע וכו'. האיך הי' אפשר להעלות על דעת דבשור לחוד' ובהמה לחוד' אסור דא"כ למען ינוח שורך וחמורך גבי שבת ל"ל וכמו שביאר בספרי יכול לעולם כשהוא אומר למען ינוח וכו' ואם כה יאמר דה"א דכל שאר מלאכות שרי בשור לחוד' וכן חמור לחוד' רק בחרישה הוי משמע שלא יחרוש לא בשור וכו' א"כ קשה על הספרי דמנ"ל למדרש מדכתיב שור וחמור זה עם זה דוקא ולהכי אייתר לי' לספרי יחדיו ודריש יחדיו לרבות את הדש והיושב בקרון וכו' הלא יחדיו לגופא איצטריך דלא נימא דבחרישה אפי' שור או חמור לבדו אסור.

והנה בסנהדרין ס"ו ז"ל רש"י ר' יונתן אומר מתחילת המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע"ג דוי"ו מוסיף על ענין הראשון משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתב בו לא תחרוש בשור וחמור ופרט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו וחמור לבדו. וכתבו תוס' ד"ה עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו פ"ה כדרך שפרט בכלאים ותימה א"כ לר' יאשיה אמאי כתיב בהו יחדיו אע"כ אי לאו יחדיו ה"א דלא יחרוש בשור וחמור כאחד אע"פ שאין קשורין ולא ילבש בגד של צמר ושל פשתים אעפ"י שאינן קשורין ותפורין כדדרשינן תכיפה א' אינה חיבור שתי תכיפות חיבור והיינו מדכתיב יחדיו אלא מסברא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע"כ ומהנראה להציל רש"י מהשגה זו שכתבו תוס' י"ל דרש"י לא ניחא בתירוצו של תוס' דמסברא קאמר וכו' דהא אדרבה מסברא עדיפא לומר דוי"ו מוסיף על ענין ראשון והוי לפשוטו של קרא אשר יקלל את אביו ואת אמו שניהם יחד ולזה הקדים רש"י דאע"ג דוי"ו וכו'. ולהכי מההכרח לומר דהחלט ר' יונתן דמשמע אחד בפני עצמו. היינו מדאיצטריך יחדיו גבי לא תחרוש. וס"ל לר' יונתן הוא מיותר דלגופי' לא איצטריך. דאם אינן קשורין דמותר בשור וחמור ידעינן מקרא דכתיבא בשבת למען ינוח שורך וחמורך מכלל דבחול שור וחמור כה"ג עושים מלאכה [וכמו דתניא בספרי וסתם ספרי ר' שמעון כדאי' בסנהדרין פ"ו ור' שמעון אית לי' במנחות י"ט וי"ו מוסיף על ענין ראשון וע"ע במנחות בתוס' נ"א ד"ה וי"ו וכו' והוא מכוין בלשון ספרי היטב לקורא המשכיל. מיהו בזה פליג ר' יונתן דלא ס"ל במה דתני בספרי מנין לרבות את הדש וכו' ת"ל יחדיו] אלא להורות אתי דכל מקום דלא כתב יחדיו שיהי' משמעו אחד בפני עצמו [וזה שכתב רש"י שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו וכו' לדוגמא נקט. כלומר דלהכי כתיב יחדיו להורות דבעלמא היכא דלא כתיב יחדיו דמשמע אחד בפני עצמו. ודעת לנבון נקל. ומיושב בזה מה שהקשיתי לעיל על פירש"י] ויתכן בזה דלא נקט רש"י נמי כדרך שהוצרך בכלאי בגדים דכתיב צמר ופשתים יחדיו משום דגבי צמר ופשתים ודאי איצטריך יחדיו לגופיה אבל בכלאי הבהמה שכתוב בו לא תחרוש בשור וחמור שפיר מוכח דבעלמא דלא כתיב יחדיו אמרינן אחד בפ"ע דייתור' דיחדיו ע"כ אתי להורות על שאר מקומות דלגופי' לא איצטריך כדאמרן. אבל ר' יאשיה סבירא ליה נמי בהא כספרי דמלת יחדיו לרבות אתי הדש והיושב בקרון א"כ ליכא שום יתור'. ואמרינן בעלמא כמסתברא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון. וכן הוא הדין גבי מקלל דאינו חייב עד שיקלל שניהם אי לאו דאמר אביו קלל אמו קלל. ובזה ירדתי להציל רש"י מתמיהת התוס' הכא וכן כתבו להשיגו בחולין ע"ח:

ובשעה שעסקתי בהלכה זו נתעלמה ממני לפי שעה לר' יאשיה תינח במקלל דאהדרי' רחמנא לכתוב אביו ואמו קלל דנדע דמקלל אחד מהם אביו או אמו דחייב אבל גבי הכאה דכתיב פרשת משפטים פ"א פט"ו ומכה אביו ואמו וגו' ומנ"ל דאחד אחד בפני עצמו נימא דוקא כשהכה אביו ואמו דוי"ו מוסיף על ענין ראשון. ולא אשתמיט בשום דוכתא לומר הכי. ותו אי פליג ר' יאשיה במכה אביו ואמו לומר עד שיכה שניהם. הו"ל לאפלוגי ר' יאשיה ור' יונתן בקראי המוקדם דכתיב מכה אביו ואמו פ' משפטים ולמה איחרו והאריכו פלוגתייהו במקלל דכתיב בפ' קדושים ויותר קשה שהרי אביי בב"מ צ"ה ס"ל כר' יאשיה [דאמר בעינן חלוק ואע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר שני דברים ופסיק עלייהו דין או איסור. רש"י] ואי איתא דלשיטת ר' יאשיה במכה אביו ואמו אינו חייב על אחד מהם. א"כ אביי היאך מצי סבר כר' יאשיה הלא ממתני' דסנהדרין פ"ה. דתנן זה חומר במקלל מבמכה. שהמקלל לאחר מיתה חייב. והמכה לאחר מיתה פטור. ולא תנן נמי וחומר במקלל שהמקלל לאביו או לאמו חייב [מקראי אביו ואמו קלל כדדריש ר' יאשיה] והמכה אינו חייב עד שיכה את שניהם ע"כ דס"ל למתני' דגם במכה חייב על אחד מהם ואין לומר דהיינו טעמא דמקשינן הכאה לקללה ומזה יצא לר' יאשיה ולאביי דגם במכה חייב על אחד מהם כמו מקלל. אכן זה ליתא דע"כ לא קאמר בסוגי' פה. מר סבר מקשינן הכאה לקללה אלא לענין שגם בהכאה אינו חייב אלא בעושה מעשה עמך דגבי הכאה לא כתיב בי' עמך. וה"א אפילו כשאינו עושה מעשה עמך חייבי' הלכך ילפינן הכאה מקללה. ובקללה כתיב בי' עמך עיין רש"י ד"ה מכה שעשה וכו'. אבל בהא דכתיב ומכה אביו ואמו וי"ו מוסיף על ענין ראשון דגילה רחמנא להדי' לשיטת ר' יאשיה דהוי כאלו כתיב יחדיו ודאי דליכא למילף ממקלל. שוב בינותי בספרים מצאתי במכילתא פרשתא ה' הביאו ילקוט רמז שכ"ז ומכה אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו. אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין הרי אתה דן הואיל ומכה חייב והמקלל חייב מה המקלל אחד אחד בפני עצמו אף המכה אחד אחד בפני עצמו. לא אם אמרת במקלל שהוא חייב על המתים כחיים לפיכך הוא חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו תאמר במכה שאינו חייב על המתים כחיים לפיכך אינו חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו ת"ל ומכה אדם יומת אפילו אחד מהם [כך הגרסא נכונה כמ"ש הזית רענן בשם המזרחי ע"ש] דברי ר' יאשיה ור' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד ואחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב אחד ע"כ. הנה אנחית לי חדא אחרי ראי דר' יאשיה ור' יונתן גם במוקדם ערכו דבריהם. אבל אקשית לי חדא בסוגיא דב"מ צ"ד. ושבועות כ"ז וחולין ע"ח דמייתי הש"ס הניחא לר' יאשיה וכו' דתניא איש איש אשר יקלל וכו' דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר וכו' למה לא מייתי הש"ס פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דפליגי במוקדם גבי מכה אביו ואמו ודע בסוגיא דמנחות אהא דאמר ר' יונתן שם צ"ו לפי שנאמר אדם כי יקריב וגו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת"ל מן הבקר או מן הצאן. פריך הש"ס ור' יונתן למה לי קראי [לחלק מן הבקר או מן הצאן הא גבי מקלל אביו ואמו אמר כיון דלא כתיב בהו יחדיו משמע נמי אחד אחד עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. רש"י] האמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו [הכי נמי מן הבקר מן הצאן כיון דלא כתיב בהו יחדיו משמע נמי כל אחד בפני עצמו ולא איצטריך קרא לחלק. רש"י] ומשני הש"ס איצטריך דסד"א הואיל וכתב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי. וז"ל רש"י הואיל דכתיב בויקרא ומן הצאן כיון דהו"ל למיכתב מן הצאן וכתב ומן הצאן כמו דכתב יחדיו דמי וגבי אביו ואמו אע"ג דכתב ואמו לא משמע יחדיו משום דהתם לא אפשר בלא וי"ו דהיכי לכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קלל אמו ע"כ והנה מפירש"י נראה כאילו פליגי ר' יאשיה ור' יונתן בקראי דכתיב בפ' משפטים ומקלל אביו ואמו מות יומת אכן מכל הסוגיא שזכרתי ראינו כי פלוגתא דרבי יאשיה ור' יונתן אקראי דכתיב בפ' קדושים איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל. וא"כ אין שייכות לכל אשר כתב רש"י אע"ג דכתיב ואמו כו' חדא דהא כתיב ואת אמו ותו במ"ש רש"י עוד דהיכי לכתוב וכו' הא השתא קיימינן דלכתוב אשר יקלל את אביו את אמו ושוב אין שייך לומר מ"ש רש"י משמע אביו קלל אמו שהרי כתיב את אביו את אמו וא"כ מדכתב ואת אמו הוי ממש כמו מן הבקר ומן הצאן דהוי כמו דכתיב יחדיו. ותו דגם רש"י גופי' בסנהדרין ס"ו שהעתקתי למעלה כתב בד"ה ר' יונתן וכו' ואע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון וכו' א"כ משמע דהוי מצי למיכתב בלא וי"ו ובכן דברי רש"י במנחות צע"ג.

ובתוך הדברים יובן כפל הדברים דאמר ר' יונתן משמע שניהם כאחד וכו' שהרי בזה לא הוסיף שום חידוש דהא ר' יאשיה נמי אמרה והוי סגיא ליה לר' יונתן לומר משמע נמי אחד אחד בפני עצמו אלא דר' יונתן רצה לתקן בזה כי היכי דלא תקשה יתורה דוי"ו הלכך אמר דמשמע שניהם כאחד ואי לאו יתור' דוי"ו הו"א דדוקא אחד אחד בפני עצמו הואיל דלא כתיב יחדיו. אבל כשקלל שניהם פטור דאין עונשין מן הדין כמבואר להדיא מכות ה' להכי איצטריך וי"ו להורות נמי דשניהם כאחד ומשיכה מפורשת דברי תורה אחד נמשך בחבירו ומחידוש לו ילפינן את זה שהעתקתי בשם רש"י מנחות צ"א שכתב כיון דה"ל לכתוב מן הצאן וכתב ומן כמו דכתיב יחדיו דמי וכו' אבל דע דביומא נ"ז העתיקו תוס' ד"ה תניא וכו' לשון רש"י במנחות באופן אחר לגמרי שכתבו בזה"ל אבל תימה אמאי קסבר ר' יונתן אין מערבין לקרנות וכו' כיון דכתיב מדם הפר ומדם השעיר נימא מערבין דאמר במנחות דלר' יונתן דאיצטריך למיכתב גבי נסכים מן הבקר או מן הצאן דלא תימא כיון דכתיב בויקרא מן הבקר ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי ורש"י פי' התם דלאו מוי"ו קא דריש אלא מדשני קרא בדיבורי' דברישא כתיב מן הבהמה ומן הבקר והדר כתיב ומן הצאן ולא כתיב ומן הבקר ומן הצאן ש"מ לערב בקר וצאן וכו' [ומה שיש להתעורר מפרושי של תוס' ביומא במה שכתבו לפרש הסוגיא דמנחות נגד מה שכתבו תוס' במנחות צ"א ד"ה הואיל וכו' ע' היטב ואין כאן מקום להאריך] אמור מעתה לפי פירש"י שהעתיקו תוס' יתיישב מה שהקשיתי למעלה ושפיר איצטריך לר' יאשיה מכה אדם יומת. ובדברי תו' דיומא אגב דאתי לידן לא אכחד מה ששאלתי בימים קדמוניות בזה שכתבו תוס' דר' יהודה דריש מין במינו לא בטל מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר דס"ל כר' יונתן דלא בעי או לחלק ע"ש. קשה מסוגיא דב"ק ס'. דר' יהודה מחייב על נזקי טמון באש ואיית' קמה לרבות כל בעלי קומה. אע"ג דלרבנן נפקא להו מאו ס"ל לר' יהודה דאו לחלק איצטריך ע"ש. בשלמא הסוגיא דבב"ק נ"ד ע"ש ובתו' שם ד"ה או וכו' אין להקשות די"ל דהש"ס רצה ליישב אף אי ס"ל לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב מעתה ס"ל כר' יאשיה אכן בסוגיא ס' שזכרתי דבהחלט מוכרח דאתי או לחלק צ"ע. ולהשית על לב רעיון [וע"ע תוס' ב"מ קט"ו ד"ה שנאמר לא יחבול. ותו' מנחות נ"ח ד"ה שנאמר]:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף