אבן האזל/שכירות/ג

אבן האזל ‏ שכירות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עיין מה שכתבתי בפ"ב מהלכות שלוחין ושותפין הלכה ט.

ג

הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה אם החזירו ביום השוק חייבין להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבע, והוא שלא הי' לו יין למכור ביום השוק, אבל אם הי' לו יין מחזירין לו שלשה, החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו שלשה ומנכין לו בכל זמן טורח שהי' טורח במכירתו ופגם הנקב שהי' נוקב החבית וכן כל כיוצא בזה.

השגת הראב"ד. הסבל ששבר חבית וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. א"א לא נהיר דהו"ל לאפלוגי נמי בהא בין דה"ל חמרא או לאו עכ"ל.

בב"מ פ' השואל איתא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנונאה, ביומא דשוקא מזדבנא בה' בשאר יומי מזדבנא בארבע, אהדרו ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרי ליה ה', ולא אמרן אלא דלא ה"ל חמרא לזבוני, אבל ה"ל חמרא לזבוני מיבעי ליה לזבוני, ופירש"י דביום השוק או קודם שיגיע יום השוק ראשון יכול לפטור עצמו בחבית יין, אבל בשאר יומי אינו יכול לפטור עצמו בחבית יין דהא אינה שוה אלא ארבע, נמצא דלגירסתנו אם החזירו בשאר הימים הוא לחומרא על המזיק, ולדעת הרמב"ם אם החזירו בשאר הימים קיל יותר, וכתב המ"מ בשיטתו דהם יש להם לשלם לו חבית יין, לפיכך כל שמשלמים דמים רואין כמה היא שוה בשעת החזרה, ודברי המ"מ תמוהים דהיכן מצינו שיהי' השומא כשעת החזרה, והדבר פשוט דשומת ההיזק הוא כמו שהחפץ שוה בשעת הנזק, ולא כמה שהוא שוה בשעת החזרה וכבר תמה כן הקצוה"ח סי' ש"ד סק"א.

והנה המ"מ הביא דברי הראב"ד בפירושיו דכי משלמי חמשא דוקא בשברוה ביומא דשוקא ושכן הסכים הרשב"א, וכן הוא גם בדברי הרא"ש דאי שברוה בשאר יומי לא משלמי אלא ארבע שכך היו דמיה בשעת שבירה, וקשה דעת הרמב"ם בתרתי חדא שכתב בסתם ומשמע דאפי' שברוה בשאר יומי הוא כן, ועוד דעכ"פ אם צריך לשלם בשער היוקר מה מהני מה שבא לשלם בשאר יומי שהיין בזול, דהא צריך הוא לשלם כשעת היוקר, והקצוה"ח הוכיח מד' רש"י דסובר ג"כ דאפי' שברוה בשאר הימים משלמי כשער יום השוק, וכתב בטעמא משום דהו"ל גורם לממון דאף דלא קיי"ל כר"ש דגורם לממון כממון דמי זהו לענין כפל, אבל קרן צריך לשלם, ובאמת אינו ראי' דדוקא בדבר שהוא ודאי גורם לממון כמו קדשים שחייב באחריותן או שומר שנגמר דין השור בבית שומר דודאי צריך לשלם, אבל הכא כיון דבשאר הימים מזדבן בארבע, א"כ אפשר שאם הי' בא לוקח לחנוני זה הי' ג"כ מוכרו בארבע ולמה צריך הסבל לשלם חמש.

לכן נראה דדעת הרמב"ם דעיקר השומא של החבית הוא כשער יום השוק כיון דע"פ רוב עומד להמכר ביום השוק, והרמב"ם הולך בזה לשיטתו במה דפסק בפ"ד מה' אישות גבי חיישינן שמא שוה פרוטה במדי, דדוקא אם הוא דבר המתקיים עד מדי, ופירשו הרשב"א והר"נ בשיטתו דסובר דאם באמת שו"פ במדי מקודשת מדאורייתא, והקשה הרמב"ן דהא גזל ונשבע דצריך להוליך אחריו דאמרינן דאם אינו שו"פ א"צ להוליך ולא חיישינן שמא תייקר, ולא אמרינן שמא שו"פ במדי, וטעמא משום דאין לממון אלא מקומו ושעתו וכדתנן בערכין דף כ"ד דמרגלית אף שבכרך היא שוה יותר אין להקדש אלא מקומו ושעתו, וכתב בזה הר"נ בהלכות דטעמו של הרמב"ם הוא משום דכיון דקבלה הקדושין הוי כאומרת לדידי שוה לי כדאמרינן לעיל גבי ה' סלעים, ודברי הר"ן צריכים ביאור דאי משום דהוי כאומרת לדידי שוה לי א"כ למה צריך לשמא שו"פ במדי וע"כ כמש"כ הר"נ דבדבר שאינו שו"פ אינו יכולה לעשות ממון מדבר שאינו ממון, ואף שכתב שם בלשון ספק אבל לדבריו כאן דמסתמא הוי כאומרת לדידי שוה לי א"כ ע"כ צריך לומר דבפחות משו"פ לא מהני לדידי שוה לי, א"כ מאי מהני הצירוף, כיון דכאן אינה שו"פ ואין לממון אלא מקומו ושעתו.

ונראה דאיכא נ"מ בדין שוה כסף אם עיקר הדין הוא כסף רק דשוה כסף נתרבה ככסף בזה הוי טעמא משום דאפשר למכור השוה כסף ולקבל כסף, ובזה אמרינן דאין לממון אלא מקומו ושעתו, אבל בדבר דלא צריך מעיקר הדין דוקא כסף, וכמו בקדושין שכתב הרשב"א דלא צריך כלל רבוי דשוה כסף הוא ככסף משום שהיא מקבלת בדעתה בודאי הוי שו"כ ככסף. בזה א"צ דוקא שיהי' עכשיו במקום זה ראוי לקבל כסף, אלא דהשו"כ בעצמו חשוב כמו כסף, ובזה אם אינו עומד לימכר עכשיו אלא בזמן היוקר, וכן אם אינו עומד לימכר כאן אלא במקום היוקר וכמו מרגלית לכרך שבהכפר אינו מצוי קונים עלי' שפיר שומת המרגלית הוא כמקום היוקר, אלא דבערכין אין שמין כן משום דעיקר דינו הוא כסף, וכיון דא"א לקבל כאן עבורה כסף כבמקום היוקר לכן שיימינן כמה שאפשר לקבל כאן במקום הזול.

אלא דכל זה הוא אם בודאי אינו עומד לימכר במקום הזול ובזמן הזול, אבל מה שעומד לימכר גם במקום הזול או בזמן הזול, אלא שאם יוליכו למקום היוקר או אם ימתינו לזמן היוקר יקבלו יותר בזה בודאי לא נימא דכיון שאפשר לקבל יותר נעשה כך שומתו, ומיושב הא דגזל ונשבע דלא חיישינן שמא שו"פ במדי דעכ"פ אינו עומד דוקא שיוליכו הגזילה למדי וכאן אינה שוה פרוטה, אבל גבי קדושין כיון דיש מציאות שהחפץ יהי' שוה להאשה פרוטה כגון אם הולכת עכשיו למדי ותביא החפץ לשם ותקבל פרוטה, לכן בזה מהני הא שקבלה האשה מדעתה והוי כאומרת לדידי שוה לי, ובזה מהני לדידי שוה לי כיון דאין אנו אומרים שהחפץ בודאי אינו ממון כיון דבמדי הוא ממון וגם כאן אפשר שיהי' ממון חשוב אצל האשה לכן מהני קבלתה, וכל זה הוא בשביל דגבי קדושין לא אמרינן אין לממון אלא מקומו ושעתו וכמו שבארנו.

ועכשיו מיושב דגבי מזיק כשאנו שמין את החפץ שהוזק דבזה בודאי שוה כסף מעיקר הדין דינו כמו כסף לא שיימינן כמה שוה דוקא עכשיו ביום שהוזק ובמקום שהוזק, דאם אינו עומד לימכר אלא ביום השוק וכן מרגלית כשהוא בכפר אם אינה עומדת לימכר אלא בכרך, שפיר שיימינן ההיזק בכמה שהיא עומדת לימכר, ומבואר דעת הרמב"ם ורש"י דגם אם שברוה בשאר הימים דינו כמו שברוה ביום השוק.

והנה בב"ק דף ז' בהא דמשני אביי רומיא דקראי דמיטב שדהו וישיב לרבות שו"כ, ואמר אביי כדמר הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים וכו' וה"נ גבי נזקין דיניה בעידית, ועיין מה שכתב שם בנחלת דוד ותוכן דבריו הוא דבין לפירש"י בלשון א' בין לפי' הרי"ף והרמב"ם מה דיליף אביי מהא דרבה הוא דעיקר השומא של השדות דביומי ניסן יקרי וביומי תשרי זילי, הוא כשומא של ימי ניסן, ומ"מ אמר אביי דאי שקלית כדינך שקול כדהשתא, ובטעמו של דבר צ"ל כמו שכתבתי משום דעיקר דין תשלומי נזקין הוא בכסף וכשמשלם בשו"כ הוא באופן שיכול הניזק לקבל כסף, וכדאיתא בדף ז' דאי לא מזדבן הכא וכו', ולכן כשאנו באין לדין שומא אנו צריכין לשום כמה שוה עכשיו כדי שיוכל הניזק לקבל עכשיו כסף ולא להמתין על ימי ניסן, אלא דאי אמר הניזק הב לי בינונית מצי אמר לי' שקיל כיוקרא דלקמיה כיון דאין זה עיקר דינו יכול לשום כעיקר שומתו, כיון שרוצה לשלם לו היזקו ממיטב.

עכ"פ נתבאר לנו דדין שומת ההיזק הוא כשעת המכירה והוא כיום השוק, ושומת מה שגובה בב"ד הוא כמו ששוה עכשיו, ולפי"ז הי' צ"ל דאם שבר לו חבית בשאר הימים שאנו אומרים דההיזק הוא חמשה כיום השוק אינו יכול לפטור א"ע עכשיו בחבית של יין, דהא לענין גוביינא אינה שוה אלא ארבע, אלא דמ"מ לא אמרינן כן משום דעכ"פ הא משלם לו כמו שהזיקו, ונראה דזהו מה דאמר בב"מ דף צ"ט קודם הסוגיא דהני שקולאי, האי מאן דגזיל חביצא דתמרי מחבריה ואית בה נ' תמרי אגב הדדי מזדבנן בנ' נכי חדא, חדא חדא מזדבנן בנ', להדיוט משלם נ' נכי חדא, ופריך נימא אנא חדא חדא הוי מזבנינא להו, ומשני שמין בית סאה באותה שדה תנן, והקשו בתוס' דהיכי מייתי ראי' מקרקעי אמטלטלי דהא במטלטלי אין שמין בששים, ותירצו דמייתי ראי' דכיון דמקילינן כ"כ במקרקעי אין לנו להחמיר במטלטלין ולומר חדא חדא הוי מזבנינא להו, ותירוצם דחוק קצת לכאורה ונראה בכונתם דאף דודאי ליכא דין בששים משום דמטלטלין כל דבר הניזוק הוא בפני עצמו ולא שייך לצרפו לדברים אחרים, אבל עכ"פ מדין שומא בקרקע דשמין בששים מוכח דאין חיוב ליתן לניזק אלא כמה שהי' לו היזק ולא כמה שהי' לו באפשר לקבל בשביל דבר הניזק, ומשו"ה אם אכלה ערוגה אף דאם היינו שמין כמה היו שוין פירות הערוגה הי' שוה יותר, מ"מ אנו מצרפין כל השדה ושמין כמה יש לו היזק אם הי' מוכר כל השדה, ולכן אפי' במטלטלין דלא שייך שומא זו, אבל עכ"פ א"צ לשום לניזק יותר ממה שהי' לו היזק, וא"כ הך חביצא דתמרי אף שהי' יכול למוכרה חדא חדא, אבל כיון שאפשר לקנות החביצא בעד נ' נכי חדא א"כ יותר לא הי' היזק.

ועכשיו שבארנו דזה ודאי דיכול לשלם לו חביתא דחמרא א"כ אנו צריכין לדון כשמשלם לו במעות כמה צריך לשלם לו דאף שכבר בארנו דצריך לשלם לו חמשה (או ארבע לגירסת הרמב"ם דביום השוק שוה ארבע) מ"מ חולקין בזה הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם סובר דכיון דעכ"פ בשאר הימים אפשר לקנות בעד ארבע, א"כ כשמשלם לו ארבע הא אפשר להניזק לילך ולקנות חבית, וכדאמרינן גבי חביצא דתמרי דאף שהי' יכול למכור חדא חדא ועד שבא לב"ד כבר עבר היום ויש לו מניעת הריוח, מ"מ אינו צריך לשלם לו בעד זה אלא בשביל עיקר שוייה, וה"נ בשאר יומי הא אפשר לילך ולקנות חביתא דחמרא, ולכן אפי' משלם לו עכשיו אחר שכבר עבר יום השוק והי' לו היזק שהי' יכול להרויח מ"מ אינו משלם לו בעד מניעת הריוח ומשלם לו ארבע, ויקנה הניזק בזה חבית יין, וכשמשלם לו ביום השוק דאז שיווי החבית הוא חמשה משלם לו חבית יין או חמשה, ודוקא שלא הי' לו יין למכור, אבל כשהי' לו יין כיון דע"כ תשאר החבית על אחר יום השוק ואז לא תהי' שוה אלא ארבע לכן נותן לו ארבע, והראב"ד אף דבעצמו יש לו שיטה אחרת דבשאר יומי צריכים לשלם חמש ולא מיפטרי בחביתא דחמרא כמבואר ברא"ש, מ"מ כאן בהשגות אינו הולך על דרך זה ומשיג על הרמב"ם לשיטתו, וסובר דגם כשהחזירו לו בשאר הימים כיון שעבר יום השוק והי' יכול למכרה בחמש, אינו דין שיפטור עצמו בארבע, דבשלמא כשנותן לו חבית יין שפיר פוטר עצמו דמה שהי' יכול להרויח ביום השוק אינו אלא מניעת ריוח, אבל כשנותן לו מעות ועיקר שיווי החביתא דחמרא הי' חמש למה יפטור עצמו בארבע דדוקא כשלא הי' לו היזק כלל אמרינן לניזק אין לך הפסד שתקבל ארבע ותקנה חבית יין, אבל כשהי' לו הפסד ובדין שומת ממון הא אמרינן דנתחייב לו חמש למה יפטור עצמו המזיק בארבע, והרמב"ם סובר דדמים הוא תמיד חשוב כמו עצם הדבר, וכיון דבחבית יין יכול להפטר יכול ליתן לו דמים בכמה שאפשר לקנות חבית יין.

אכן עוד צריכים אנו לבאר דברי הראב"ד במה שכתב דהו"ל לאפלוגי נמי בהא בין דה"ל חמרא או לא, ומשמע דבין כשהחזירו לו ביום השוק בין כשהחזירו לו בשאר הימים הו"ל לאפלוגי דאם הי' לו יין אינו משלם אלא ארבע ואם לא הי' לו יין משלם חמש, וזה תימה דהא בגמ' מחלק בין החזירו ביום השוק ובין החזירו בשאר הימים, אלא דבאמת יש נ"מ גדולה דבהחזירו לו ביום השוק אינו נפטר בארבע, אלא א"כ כשעכשיו בשעת החזרה יש לו יין למכור, שאם יחזיר לו חבית יין תשאר על אחר יום השוק, ולדעת הראב"ד צריך נמי שביום השוק שעבר הי' לו יין למכור שממילא לא הי' לו הפסד של מניעת הריוח, ונמצא דצריך ב' תנאים, ובהחזירו לו בשאר הימים א"צ אלא זה דביום השוק שעבר הי' לו יין למכור שלא הי' לו הפסד, אבל הרמב"ם אינו סובר תנאי זה שלא הי' לו יין למכור ביום השוק שעבר, דלא איכפת לן במניעת הריוח שלו, ובהחזירו לו ביום השוק תלוי רק אם ביום זה הי' לו יין למכור, דממילא היתה נשארה החבית על שאר הימים ואין שוייה אלא ארבע, ובהחזירו לו בשאר הימים ליכא תנאי כלל ונפטר בארבע בכל אופן.

והנה בפ"ה מה' טוען הל' ב' כתב הרמב"ם וכן החופר בשדה חברו בורות שיחין ומערות והפסידה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר ב' מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת, או שהי' שם ע"א שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום, ה"ז נשבע היסת על הכל, וכתב ע"ז הראב"ד נראין הדברים שתבעו למלאת החפירות ולהשוות החצרות, אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון, וכמו שאמר חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל, ודברי הראב"ד צריכים באור במה שכתב שתבעו למלאת החפירות דהיכן מצינו שיכול ניזק לתבוע לתקן ולא מצינו אלא תשלומין, אכן באור דבריו הוא עפ"מ שכתבנו דאם ביום השוק שוה החבית חמש ובשאר ימים ארבע מן הדין הוא שבשאר הימים לא יוכל לפטור עצמו בחבית יין כיון דעכשיו אינה שוה אלא ארבע והוא מחוייב לו חמשה, אלא דמ"מ יכול לפטור עצמו בחבית יין, כיון דעכ"פ נותן לו מה שהזיקו, א"כ גם הכא בחפר בור בשדה חברו משכחת לה שיהיו התשלומין על דמים ומשכחת לה שיהיו התשלומין שהמזיק יתקן לו את ההיזק, והיינו דאם נבוא לשום כמה הי' שוה החצר קודם שחפרוהו וכמה שוה עכשיו יהי' ההיזק פחות מכפי שצריך לעלות ההוצאה על מלוי החפירות, אז ודאי שדין התשלומין הוא לפי שיעור ההיזק מפחת שיווי החצר, אבל לפעמים משכחת להיפוך שלמלא החפירות יהי' ההוצאה פחות מכפי שיעור פחת החצר, דמי שירצה לקנות חצר ויראה אותו מקולקל יפחית מדמיו עוד יותר מכפי שיעלה הוצאות מילוי החפירות, דאז ודאי לא יוכל הניזק לתבעו בדין אלא מילוי החפירות וכמו גבי חביתא דחמרא שיחזיר לו חבית יין.

וזהו שכתב הראב"ד דאם תבעו למלאת החפירות והיינו שלפי שיעור שומת ההיזק יהי' בדין שהתביעה תהי' למלאת החפירות משום שזה יהי' פחות אז הוי התביעה על קרקע, אבל אם תהי' התביעה לשלם פחת וכאופן הא' שכתבנו אז הוי רק תביעת ממון, ודברי הרמב"ם מקורן מגמ' דב"מ דף ד' דאיתא שם למ"ד הילך פטור כי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה היכי דחפר בה בורות שיחין ומערות כמו שכתב המ"מ, ולזה הוא שהוצרך הראב"ד לומר דזה משכחת לה היכי שתבעו למלאת החפירות.

אכן לפי"מ שכתבנו דהרמב"ם והראב"ד חולקים גבי חביתא דחמרא דהרמב"ם סובר דהיכי שמשלם לו בשאר יומי סגי שישלם לו ד' אף שמעיקר דינא משעת ההיזק נתחייב לשלם ה'. מ"מ כיון דעכ"פ אם יחזיר לו חבית יין שילם היזקו וממילא יוכל ליתן לו ד' שיוכל לקנות בזה חבית יין דמה לי הן מה לי דמיהן, א"כ לפי"ז היכי שמילוי החפירות עולה פחות מכפי פחת שומת היזק החצר אז ודאי אינו יכול לתבעו אלא דמים מה שצריך להוציא על מילוי החפירות, וא"כ אם נימא דדמי קרקע אינו כקרקע אכתי הו"ל מטלטלין אפי' בתבעו למלאות החפירות, אבל הראב"ד דסובר דהיכי דלא הו"ל חמרא לזבוני שהיה לו היזק ביום השוק של שבירה, אף דגם הוא סובר דיכול לפטור עצמו בחבית יין משום דגרם מניעת הריוח אינו היזק שמחייב תשלומין, מ"מ לפטור עצמו בד' אינו יכול משום דמעיקר דינא נתחייב לשלם ה', ולכן אף דבחבית יין יוכל לפטור עצמו אבל אם בא לשלם דמים צריך לשלם ה'. ומוכח דאינו סובר דדמים הוי ממש כמו חבית משום דמה לי הן מה לי דמיהן, לכן גם כאן היכי דעיקר תביעתו הוא על מילוי החפירות שפיר הוי תביעת קרקע, ולא נוכל לומר דעכ"פ אין כאן אלא תביעת דמים, משום דדמים הן כמו מילוי החפירות דהראב"ד אינו סובר כן דהא היכי דאיכא שום נ"מ סובר דאינו יוצא בדמים, ולכן עיקר התביעה כאן הוא מילוי החפירות, ושפיר הוי תביעת קרקע.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.