אור שמח/גירושין/יא

אור שמח ‏ גירושין יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

וקטנה שלא מיאנה כו' והלכה ונתקדשה כו' כשהיא קטנה כו':

נראה לי לפרש בגמרא, דהקדושין אינו מיאון רק מפני שהוא מתנגד לקדושי או נשואי פלוני, דכיון דהיא קנויה לראשון איך תהיה קנויה לשני ואי דהאי לאו דהאי ואי דהאי לאו דהאי והוא מתנגד לקדושין שקדושה מקודם וכיו"ב בגדולה אמרו דאם פשטה ידה וקבלה קדושין משני הויא כאומרת גרשני, אבל בשמת הבעל והוא זקוקה ליבם אז קיי"ל דקדושין תופסין ביבמה וא"כ אין זה מעשה המנגד לקדושי בעלה המת אין זה נחשב למיאון דאין זה הוראה לבטל קדושי בעלה המת כיון דתופסין קדושין ביבמה, פוק חזי בגדולה שיטת ירושלמי דקדושין מאחר אינו חזרה מקדושי הראשון שקדשה לאחר ל' כמוש"נ פ"ז ה"א בההמ"ג, ואף להרשב"א דהוי חזרה דוקא תמן בגדולה אבל בקטנה שבידה למאן מקדושי שני אין זה הוראה לבטל קדושי ראשון, ולכן ביבם רק בניסת לשני הוה מיאון דהא אסורה להנשא כשהיא זקוקה ליבום לכן הוי זה מיאון, וא"ש מה דתניא ועמדה וניסת שזה גם ביבם הוי מיאון, אבל קדושין רק בבעל לא בזקוקה ליבם. אמנם רבינו שהשמיט נשואין קצר לפ"ז בדבריו ודוק:

טו

חרש שגירש ברמיזה כו' אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח:

עיין השגות וההמ"ג, ובנוסחת ירושלמי ודאי העיקר כפי גירסת רבינו ז"ל, והסעד שהביא ההמ"ג היא ראיה חזקה, דחזינא, דמשום שלא שייך באשת פקח שהלך בעלה למדינת הים ונשאת לחרש, חשש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וכדאמר שמואל בירושלמי ריש האשה רבה, חיישינן שמא שלח לה גיטא ממדינת הים, דאף כי גירש זה ונשא זה החרש ג"כ מותרת לבעלה הפקח, לכן הוי סבר למימר דמותרת לחזור לראשון, ולכן מסיק דעוד היא באילן קנסייא, והא דאמר הדא הוא דתני ר' חייא, קאי על הא דאמר אפילו אשם תלוי אין בה בהדא א"ש הא דתני ר"ח, דבלא זה אם הו"א דקדושי חרש קדושי ספק הוי וכמו דסבר ר"א בתלמודין, א"כ בקדש פקח וגרש ונשאת לחרש וגרשה, הוי אסורה לחזור לראשון הפקח דשמא קדושיו קדושי מעליא, ונושא גרושתו משניסת, וז"פ. ואם נפרש דאגרש מותרת לחזור לראשון קאי, מוכרחין אנו לפרש דמלתא בפ"ע קאמר, דאם גירשה החרש אחרי נשואיה מותרת לחזור לבעלה הראשון מי שהוא פקח, וכן מוכרחין אנו לפרש אליבא דראב"ד בפ"ד מהלכות אישות. אולם לפ"ז צריך ע"כ לגרוס כרבינו דאיני קורא לא יוכל ושריא לחזור לבעלה הפקח, וזה שכתב המשל"מ בפ"ד מהלכות אישות שאין ספק שנעלם זה הירושלמי מהראב"ד, כוונתו, דשתי הסברות לא יוכל לסבור, דאם יפרש כן איך גריס אני קורא, וגם לפרושי על הדא הוא דתני ר"ח מוכרח כגירסת רבינו:

אולם מסתפינא לומר דאין מירושלמי הזה ראיה לפסק הלכה, דלעולם כיון דרבנן תקינו לחרש נשואין שפיר הוי נשואין לענין לחזור לבעלה הראשון והוי כמו קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה ואח"כ נשאת ע"י אמה ואחיה לאחר וגירשה דאסורה לחזור לראשון, אע"ג דנשואי שני הוי דרבנן ונשואי ראשון הוי דבר תורה, ועיין בלח"מ ומשל"מ מש"כ שם לחלק בין קדושי קטנה לקדושי חרש, דקדושי חרש קלא אית לה למלתא דלאו בר תפיסת קדושין הוי, משא"כ נשואי קטנה יעו"ש. ובזה יש ליישב גם הכא, אולם בכ"ז להקל כולי האי בקדושי חרש בלאו דמחזיר גרושתו צ"ע:

והך דתני ר"ח הוא לטעמיה בתלמודא דבני מערבא פרק אלמנה לכ"ג ביבמות על משנה שם דתנן העובר כו' והחרש כו' פוסלין ולא מאכילין אמר שם חרש פוסל לא כן תני ר"ח אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת, ר' אבא מרי ור' מתניא חד אמר בחרש פסול וחורנא אמר בחרש יבם, פירוש שאם יבמה החרש דלא בעי בר קנין כלל ביבום. לכן פוסלה מלאכול בתרומה, וחד אמר בשהחרש פסול ופוסלה בביאתו, וכן שם על משנה דהאונס והמפתה לא פוסלין ולא מאכילין אמר שם הדא אמרה שאין האונסין פוסלין בכהונה בפנויה, הדא מסייעה לההוא דתני ר"ח אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת בתרומה ודלא כר' לעזר דר"ל אמר אף פנוי שבא על הפנויה עשאה זונה. הנה נתברר שיטת ר' חייא בירושלמי דבנשואי חרש לא נפסלה מלאכול בתרומה לכן הקילו חכמים שלא נאסרה לבעלה הראשון הפקח כמו דלא נגרע זכותה באכילת תרומה אם היא בת כהן. אבל לפום תלמודא דילן דאמרה שם, על דחרש פוסל, אי בת כהן לישראל הא פסול לה דהא קניא בתקנתא דרבנן, אפשר דהשוו אותה לקטנה ואסורה אחרי גירושין של החרש לחזור להפקח, כן נראה, וכמו דשם מחשבינן לר"ח נשואיה לחרש כאילו זנתה עמו, כן הכא חשבינן נשואיה לחרש כאילו זנתה עמו ותו ממילא מותרת לחזור לראשון. ויכול להיות לר"א דסבר בפרק ב"ש בנשואי קטנה שטובלת מחיק בעלה ואוכלת בתרומה, אפשר דאם השיאה אביה לאחד ונתגרשה ואח"כ נשאת ע"י אמה לאחר וגירשה מותרת לחזור לראשון, או דשניא, דדוקא בחרש דגירושיו ברמיזה הקילו לחזור לראשון משא"כ בקטנה שגירושיה הוא ככל גיטי דעלמא חיישינן טפי, ולכן תני רק בחרש ולא בחרשת, שאם השיאה אביה ונתגרשה דמותרת לחזור לו אף שניסת לאחר בינתים משום דנשואי חרשת לא אוסרים על הראשון, אולם לפי מה דפרישית ניחא דבחרשת שגיטה ככל גיטי דעלמא גזרינן, אך תמן בל"ז ליתא, דהא הנשואין השניים לא יתפסו ג"כ רק מד"ס ובזה לא תקנו חכמים שישאנה אחרי גרושיה שהם מד"ס, רק באופן שהקדושין השניים מה"ת והראשונים דבר תורה ובינתים מד"ס אז הקילו חכמים ודוק. ואולי לענין תרומה שאני, דאילו קני חרש לשפחה של כהן ודאי דפסלה מלאכול בתרומה, הוא הדין בנשואין כיון דהא דנשואה אוכלת הוא משום קנין כספו כדאמר עולא דארוסה אוכלת בתרומה משום דקנין כסף כו' ולכן כי היא אשתו של חרש הרי היא קנויה לחרש, ולכן פוסלה מתרומה, משא"כ לחזור לפיקח אינה אסורה דלא קרינא בה הויה, אכן גם זה אינו מחוור, דהא כשהיא אצל החרש ג"כ תופסין בה קדושי פקח דהוי קדושי תורה וא"כ אינה קנויה אצלו וצ"ע:

אולם מי יחנני דעה להבין לפי שיטת הירושלמי בפרק אלמנה לכ"ג דבחרש פסול או בחרש יבם מיירי מתניתין מדוע מחלק התנא בין חרש לשוטה, שבשוטה תני לא פוסל, ודאי דשוטה פסול או יבם פוסלה מתרומה כמו חרש וצע"ג. ואולי דבקדושי חרש פסול הוי משתמרת לביאה פסולה וגרע מנשואה לחרש לזר, וביבם חרש יש לצדד אולי ע"י מאמר ודחוק. והגם כי לדעתי אין ללמוד מן הירושלמי להלכה, בכ"ז מאן ספון ומאן רקיע לחלוק על רבינו מסברא וכדאי רבינו לסמוך עליו אף להקל. וצ"ע עוד בדברי רבינו פ"ג מהלכות איסורי ביאה דקטנה בת מיאון שזינתה דמותרת לכהן עיי"ש, ולא אמרינן דכעין דאורייתא תיקון, ועיין להמגיה פ"י מהלכות אישות במשל"מ באשת חרש, ויעוין סוף פרק ד' אחין זנות בקטנה לא שכיחא, ובכ"ז צ"ע:

כד

המארס בתוך צ' יום מנדין אותו [בזמן הבית]:

עיין הרב המגיד ששיטת רבינו שאין כופין אותו לגרשה, רק מנדין אותו שיהא בנדוי שלשים יום [בימים הקדמונים] מפני שעבר על דברי חכמים, וכמו במזלזל בדבר אחד מד"ס. ולפ"ז נתבונן בהא שפסק רבינו לקמן הלכה כ"ח אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד. והיא שיטת ר"י דאורלייניש, ומקור ראייתו מהך דת"ר בפרק אע"פ מינקת שמת בעלה בתוך כ"ד חודש הר"ז לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חודש, ומכיון דתני לא תתארס למה ליה למיתני לא תנשא, אלא ע"כ דעבר ואירס, ודוקא לא תנשא הא להוציא אותה אין כופין אותו. ולפום שיטת רבינו לאו ראיה היא דאפשר דאעפ"י שאם עבר ואירס מעוברת או מניקה כופין אותו להוציאה, זה דוקא באירסה כשהיא מעוברת, אבל אם אירסה בתוך צ' יום ואח"כ נמצאת מעוברת אין כופין אותו להוציאה, ומש"ה תני לא תנשא. אולם זה לא יתכן רק למ"ד דבשוגג אין כופין להוציא אז יתכן דאם עבר ואירסה בתוך צ' יום הוי כשוגג לענין איסור מעוברת, ואם כה נאמר אין ראית הר"י דאורלייניש כלום, דאירס בשוגג מ"מ לא תנשא, ואולם ע"כ סברתו דשוגג לא שני מידי ממזיד וחיישינן שמא יבוא עליה, א"כ הוה"ד באירסה בתוך צ' יום ונמצאת מעוברת, ג"כ צ"ל דכופין אותו להוציאה אף אם תאמר דמשום גזירת הבחנה אין כופין אותו להוציאה. והנה מאריסיה דאביי דהתיר לו ליארס אחרי חמשה עשר חדש ורהט בתריה דלא למיעבד עובדא, אבל לא הצריכו גט, מזה הביא ר"י דאורלייניש ראיה דבאירסה אין כופין אותו להוציאה וזה ראיה גדולה אם לא נחלק בין שוגג למזיד, [דתמן שוגג היה עפ"י הוראת חכם ועיין משל"מ]. והנה לשיטת רבינו דאירס בתוך צ' יום דאין כופין להוציא נראה סעד מדלא מצאנו בגמרא דמחלק בזה בין אשת כהן לאשת ישראל, דבאשת כהן אין כופין להוציא משום דאם יגרש תהיה אסורה עליו עולמית, וכמו דבעי הגמרא גבי מניקה, והא דאמר הגמרא משום דגבי מת בתוך שלשים יום דלא חולצת משום דכרשב"ג עבדינן ובכהן סמכינן על רבנן משא"כ גבי מניקה אמאן נסמוך. והנה אם נאמר דאירס תוך ג' חדשים כופין אותו שיוציאה בגט, א"כ אמאי סתם הגמרא, הא כאן איכא ר' יהודה ור' יוסי דסברי דארוסות מותרות להנשא, והנשים יתארסו, וא"כ בכהן צריך לסמוך על הני תנאי ואמאי סתם הגמרא, ואם נאמר דכיון דקיי"ל דעירוקי מסתיה, כן הוא הדין הכא בכהן אינו צריך לחוש לתקנתו דהא יהא מותר בה ע"י בריחה, ז"א, דא"כ אמאי פריך באשת כהן מעוברת לתקן שלא יוציאה בגט, ואמאי דהא לשיטת רבינו לקמן בהלכה כ"ח גם שמה עירוקי מסתיה, וע"כ משום דאין זה תקנה, דמאן עקר סיכיה ומשכניה ורהיט. אולם ז"א, דא"כ גם במניקת אם נשא אותה אחר ט"ו חדש דאיכא כמה תנאים בפרק אף על פי, נתיר אותה באשת כהן וזה לא שמענו. ורבינו כתב במפורש לקמן עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט ואפילו היה כהן, וכן מוכח מהא שהוכיח הר"י דאורלייניש מאריסיה דאביי דאמאי לא הצריכו גט, ושמא אריסיה דאביי היה כהן ואם היה מוציאה בגט היתה אסורה עליו עולמית, ולכן סמכו על רבנן דקא שרו אחר ט"ו חדש, וע"כ דסבר דאין חילוק, ודוקא במת בתוך שלשים דרבנן חולקים על רשב"ג סמכינן אדרבנן ונסתר דברינו. אולם יש לומר דבמניקה שאני דדוקא במת בתוך ל' יום דאם עבר לא עבר רק לדברי רשב"ג, הא לדברי רבנן הוית שריא להנשא תיכף, אבל במעוברת ומניקה שאם נשאה קודם ט"ו חדש הלא עבר לדברי הכל, ותו אחר כך אף לאחר ט"ו חדש אסור בה וצריך להוציאה בגט כיון שעבר על ד"ח, ואם יארסה או ישאר אחר ט"ו חדש יהא מותר בה אם הוא כהן, ונמצא זו לאחר ט"ו חדש צריכה גט וזו תהא מותרת לכן לא חילקו חכמים. ולפי זה א"ש הסעד שהבאנו לשיטת רבינו דאין כופין אותו להוציא את אשתו ודוק:

וכן מוכרח, כיון דסובר דבאירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציאה כן הוא הדין בהבחנה. וכן נראה דלא גזרו והחמירו חכמים טפי בהבחנה, מהא דאמר בפרק אעפ"י א"ל רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה כו' א"ל לאו אדעתין ומייתי כי היכי דלא פלוג גבי הבחנה כן לא פלוג גבי מינקת, אלמא דמינקת חמירא טפי, וכן בפרק החולץ (דף מ"ג), אמימר שרא ליארס ביום תשעים א"ל כו' חוץ מיום שנתארסה בו ההוא לענין מינקת אתמר כו' אלמא דבמינקת החמירו טפי, וטעמו כיון דאיכא משום פקוח נפש חמירא טפי וזה דלא כמו שכתבו רבנן בתוספות לשיטת הרי"א דבהבחנה החמירו טפי ודוק. ובירושלמי דסוטה פ"ד אסר אפילו מת הבן בתוך כ"ד חדש ובכ"ז לא נזכר כלל בירושלמי איסור אירוסין, ודאי משום דירושלמי סובר גבי הבחנה דהלכה כר' יוסי דחשש לגיטין ולולד, פירוש דהיכי דמצי להיות ולד וליכא גט כמו אנוסה אינה צריכה להמתין, כן היכי דאיכא גט רק שאי אפשר להיות ולד כמו בארוסה מותרת להנשא, והיכן גזר הך גזירה דהבחנה, רק היכי שנתגרשה בגט ויכול להיות שהיא מעוברת עיי"ש. דמוכרח דמפרש דברי ר' יוסי כמו שפרש"י ותוספות ביבמות, דסובר כל הארוסות ינשאו [ודלא כהפ"מ] וכיון דפסק כר' יוסי, לכן גבי מעוברת ומניקה ג"כ שריא אירוסין ולכן לא נזכר כלל בירושלמי איסור אירוסין וז"ב. וכ"ז סעד לרבינו להקל באירוסין שלא נכוף אותו לגרשה בגט:

ושם בירושלמי ר"ז בשם רב, גדולה ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה, היוצאת בגט צריכה להמתין שלשה, הדא מסייע לר' מאיר דר"מ חשש לגיטין, ופירושו דבפ"ק דיבמות הלכה ב' פוסק כר' יהודה דממאנת עד שירבה שחור על הלבן יעו"ש. ולכן אמר שאם מיאנה כשהיא גדולה אינה צריכה להמתין ג' חדשים, וקטנה היוצאת בגט צריכה להמתין ג' חדשים. ולכן הוא כר' מאיר דחשש לגיטין הא במיאון לא בעיא ג' חדשים, אע"פ שהיא גדולה וראויה לולד, אבל דלא כר' יוסי דלדידיה קטנה אינה צריכה להמתין ג' חדשים, ורב לטעמיה אזיל פ"ק דחולין דאמר אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה ועיין רא"ש סוף פ' אלו נערות ותוספות פרק חזקת (דף ל"ה), לכן אמר גדולה ממאנת. ודע, כי לפי שיטת הירושלמי אנוסה א"צ להמתין ג' חדשים [בלא טעמא דמתהפכת, כמו דמוכח מהא דפריך מהך דסוף פרק ד' אחין ושם סבורה שהיא בעלה ועיין ש"ק], רק באשת איש שנאנסה דהולד ממזר משום תיקון העולם בא המתנה ג' חדשים, וא"כ הא דמתיר בקטנות, הלא בזה צריך למיגזר קטנות אטו גדולות, לכן אמר רב גידל בשם רב דהוראת שעה הוא או דלא שכיח, ואזיל לטעמיה כאן דגזר בקטנה ג"כ ודוק, כנ"ל פירוש הירושלמי בס"ד:

כו

נשאלתי באחד שנשא אשה ונודע לו שהיא מעוברת מעו"ג ובעת הנשואין היה תוך שלשה חדשים, והנה נודע כל מה שצדדו האחרונים ובראשם הנוב"י לענין מינקת חבירו אם עו"ג הוה בכלל חבירו, ובכ"ז לענין מעוברת החמיר משום דחסא יעו"ש. אמנם צדדתי כך, דרש"י בעירובין (דף מ"ז) כתב על הא דר' יהודה אומר נשואות יתארסו, ז"ל, מיד דהא לא מיעברא משני תוך ג' ואם תלד בתוך ט' ודאי דמראשון הוא דאי מאחרון בן ששה הוא ולא חיי, הרי משמע מתוך דבריו הקדושים דלר' יהודה דלארס שריא מיד, תו אם תמצא שהיא מעוברת יהא מותר לישא אותה תוך ימי עבורה, משום דלא גזרו על מעוברת חבירו אלא שלא לארס אותה, אבל כיון דאירס אותה בדין תו לא אסרינן ליה לישא אותה, ומדבריו למדנו שאם בשגגה נתחלפה אשתו לאינש אחרינא [או לעו"ג דהולד כשר] ונתעברה מפלוני מותר בעלה להיות עמה בימי עבורה, דלא אסרינן אשתו עליו, כיון דלרש"י אף ארוסתו שאירס כדין מותר לישא אותה. ולדבריו ניחא מאי דפריך בגמרא בשלמא יבמה כו' אלא שאר כל הנשים אמאי ולא אמר משום דאימור מעוברת היא ואסור במעוברת חבירו, דז"א, דאם הוה שרי לישא אותה תו אף אם היא מעוברת שרי בה דאיסורו קל ולא צוו חכמים לפרוש מאשתו בשביל זה. ומצאתי כסברא זו בדברי מהרי"ק שורש קל"ח אות ב', שדחה מה שרצה לפרש בשיטת רבינו דלפי המסקנא דמעוברת למניקה קיימא א"כ בשעת הנקתה יהא צריך לפרוש ממנה, תו חיישינן גם בעת עבורה משום דחסא דלא חייס עליה כדי שלא יהא צריך לפרוש ממנה בעת הנקתה, וכתב ע"ז דז"א, דאם היתה מותרת לו לישא בשעת עיבורה לא היו חכמים אוסרים אותה עליו אפילו לכשתניק משום עכור חלב דאין מכריחין האדם לצאת מביתו וכו', וכיון שכן לשיטת האלפסי ורבינו דמזנה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים והיא נשאת כדין וכמו בארוסה לר' יהודה, תו אף שנמצאת מעוברת מותר בה ואינו צריך הפרשה, דכיון דאשתו היא תו אינה צריכה הפרשה ודוק. וכן כתוב ברמ"א אשה שנאנסה תחת בעלה כו' צריכה להמתין דוקא ג' חדשים, אבל לא הזכיר דאם היא מעוברת אסור להיות עמה, ויעוין אור זרוע שמפורש שם בנתחלפה וכעובדא דמשנתנו, ומסולק מה שנתקשו דהא במזנה סבר דא"צ הבחנה דכיון דסברה שהוא בעלה לא מהפכת ומזנה וכפי' רש"י, ולשיטת הרי"ף צריך לומר דשמואל בלישנא בתרא דאמר קטנה ב"י אינה צריכה להמתין ג"ח דמוכח דגדולה צריכה להמתין, מיירי ע"י חילוף, אמנם הלשון לא מחוור כ"כ:

ובזה מיושב מה דחשיב לאוריה מורד במלכות משום דא"ל דוד לילך לביתו ולשכב עם אשתו כמוש"כ התוס' פרק במה בהמה, הא הואי מעוברת חבירו, ואיך צוה לעבור על דברי סופרים. אולם לפ"ז לשיטת רש"י דהגט היה על תנאי ואם היה הולך לביתו היה בטל הגט למפרע, והיתה כאשתו שנאנסה ונתעברה מאחר דאינו צריך להפריש ממנה משום מעוברת חבירו, ויעוין זוה"ק (דף ח' ע"ב) ודוק:

והנה בספר משכנות יעקב הביא ראיה דהלכה דמזנה אינה צריכה להמתין מדאמר ריש כתובות ומסכנה ואילך כו' בתולה הנשאת ברביעי תבעל לטפסר תחלה כו' ולדרוש להו דאונס שרי, הרי דיהיו מותרין אחר הבעילה ולא יצטרכו להמתין ג' חדשים, ובמכ"ת זה טעות, דהא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולא שייך לחוש להבחנה וכמו דאמר כאן ביבמות על משנה דשילהי ד' אחין דבבעלו ושנו עסקינן, והיא תדע אם בעל ושנה ותהא נאמנת ע"ז, ומלבד זה ממאיסה ליה אחר ביאה ראשונה ואין זה ראיה כלום ודוק. ועיין ריטב"א שביאר דאנוסה ומפותה דפליגי ר' יהודה ור"י מיירי שלא היתה בתולה דאינה מתעברת מביאה ראשונה ופשוט. והנה דברי הגמרא שם, אלא משום דחסא כו' דידיה חייס עליה הכא נמי חייס עליה תמוה דהתרצן מסתמא מחלק דעל דידה חייס ועל דחבריה לא חייס ומאי פריך, ורש"י הוסיף שאין אדם מתכוון להרוג בכוונה, וזה לא נזכר בגמרא. ולכן נ"ל דהכי פריך דאי אפשר שתפיל אשה עוברה בלא סכנה להאשה דסכנת וולד בלא אמו ליכא כדפירש רבינו אשר סוף פרק יוה"כ, א"כ יחוס עליה שהיא אשתו ויהא נזהר מלדחוס הולד ופשוט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.