תורה תמימה/בראשית/לה: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
< הקודם · הבא > מעבר לתחילת הדף
ביאורי תורה תמימה
שולי הגליון
(העלאה אוטומטית - גירסא ראשונית של הטקסט פורסמה ברשיון נחלת הכלל ב'ספריא' ועברה התאמה ע"י חברי האוצר) |
(טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר) |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | {{ניווט כללי עליון}} | ||
== | == ב == | ||
''' | '''והטהרו.''' מלמד דע"ז מטמאה והפורש ממנה בעי טבילה {{תוספת|א|וזה הוא הטעם לטבילת גר, ויהי' מזה קצת ראי' לדעת רמב"ן המובא בב"י ליו"ד סי' רס"ח דגר אף שטבל קודם המילה יצא בדיעבד, משום די"ל דהטבילה באה רק על הפרישה מע"ז ולא על הכניסה ליהדות, וא"כ אין נ"מ אם טבל קודם או אחר המילה. – וע' בראב"ע כאן כתב וז"ל, מהמקום הזה נלמוד שחייב כל אדם מישראל כאשר ילך להתפלל במקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים, עכ"ל, ואמנם א"צ לזה, דכבר למדו זה חז"ל בשבת י' א' מפסוק הכון לקראת אלהיך (עמוס ד׳:י״ב), ושם קי"ד א', מניין לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר (פ' צו) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי ר' ישמעאל, למדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. ומהרש"א שם כתב דאיירי לענין שנוי בגדי שבת, וצ"ע דלענין שבת ילפינן מפ' דישעי' נ"ח וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וגם מה שייכות הענין בגדים שבישל בהם קדרה וכו' לענין שבת, אבל יותר קרוב לומר דאיירי כשיצא מעבודת חול לעבודת קודש וכמבואר, וע"ע מש"כ בזה בפ' צו (ו' ד') וכאן אין להאריך בזה.}} [סמ"ג ד' ר"מ]. | ||
== ב == | == ג == | ||
'''לאל העונה אותי.''' א"ר יוחנן, בל מקום שפקרו הצדוקים תשובתם בצדם, הם פקרו בפסוק כי שם נגלו אליו האלהים (פ' ז') מה כתיב בתרי' לאל העונה אותי {{תוספת|ב|ר"ל הם פקרו במה דכתיב הפעל המוסב לשם ה' בלשון רבים, שם נגלו, ותשובתם בצדם, שבאותו הענין עצמו כתיב גם בלשון יחיד, לאל העונה אותי, ומה דכתיב פעם בלשון רבים הוא משום דכן דרך הגדולה והכבוד, וכמו במלך בו"ד שמדבר בלשון רבים וכמש"כ בארוכה בר"פ בראשית.}}. (סנהדרין ל"ח ב'). | |||
== ד == | |||
'''ויטמן אותם וגו'.''' רבי ישמעאל ב"ר יוסי אזיל להדין נפולא, אתון כותאי לגבי', אמר להון, לית אתון סגדין לטורא אלא לצלמא דתחותי', דכתיב ויטמן אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם {{תוספת|ג|פרשו המפרשים נפולא הוא הר, ואינו מבואר מניין הי' ר' ישמעאל יודע את ההר שתחתיו טמן יעקב את הע"ז, אבל האמת נראה ע"פ המבואר במ"ר פ' מסעי ופ' עקב דבלשון כותים היתה נקראת עיר שכם בשם נפולי, ולפי"ז הדברים מאירים, שראה אותם משתחוים לההר שבשכם ואמר להם שמשתחוים הם להצלם שמתחת לארץ שם, והוא ע"פ הכתוב כאן ויטמון אותם תחת האלה אשר בשכם. ועיין תוס' זבחים קי"ג א' הביאו זה הירושלמי בשנוי לשון.}}. (ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד). | |||
== י == | |||
'''לא יקרא וגו'.''' תניא, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, לא שיעקר שם יעקב ממקומו, אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו {{תוספת|ד|דאי אפשר לומר שנעקר השם לעולם, דהא מצינו שהקב"ה בעצמו חזר לקראו בשם יעקב כמבואר בדרשא הבאה, ואע"פ דכתיב כי אם ישראל יהי' שמך, דמשמע רק ישראל צ"ל דלשון כי אם לאו דוקא הוא, רק דישראל עיקר ויעקב טפל. ובשו"ת שבו"י ח"א סי' קמ"ט חקר על הוראת הלשון כי אם בלשון בני אדם, ויש להביא ראי' דבלשון בני אדם כי אם – דוקא הוא, ממ"ש נעמן (מ"ב ה' י"ז) כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה', ומענין הפרשה שם מבואר שפירש נעמן עצמו מע"ז כולה אף בטפילות, הרי דלשון כי אם בלשון בני אדם דוקא הוא, ובמקום אחר הארכנו בזה [ע"ל פרשה משפטים בפסוק זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו]. – אך בכלל טעמא בעי, למה באברהם ושרה נעקרו השמות אברם ושרי וביעקב נשאר זה השם גם אחר השתנותו לשם ישראל. ואפשר לומר ע"פ המבואר בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו ובמדרשים שונים שהיו"ד מן שם שרי צירף הקב"ה לשם יהושע בן נון [ע"ל ר"פ שלח], ולפי"ז באברהם לא נעקר כל אות בשנוי שמו אלא אדרבה עוד נוסף לו אות, ובשרי נתפס היו"ד בשם אחר, ולכן אין קפידא אם בטלו השמות הקודמים, משא"כ ביעקב אם יבטל – ישתקע כולו, ואין זה מדרך הכבוד.}}. (ברכות י"ג א'). | |||
'''לא יקרא וגו'.''' תניא, הקורא ליעקב יעקב אינו עובר בלאו דלא יקרא שמך עוד יעקב, מאי טעמא, דאהדרי' קרא, שנאמר (פ' ויגש) ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב {{תוספת|ה|עיין מש"כ בדרשא הקודמת.}}. (שם שם). | |||
== יא == | |||
''' | '''אני אל שדי.''' אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אני אל שדי, אמר הקב"ה, אני הוא שאמרתי לעולמי די {{תוספת|ו|דרשא זו כפולה בענינה לפנינו לעיל בפ' לך (י"ז א') ושם פרשנוה ובארנוה די צרכה, יעו"ש וראויים הדברים להצטרף לכאן.}}. (חגיגה י"ב א'). | ||
'''פרה ורבה.''' תני, האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, מנה"מ, אמר רב יוסף דכתיב ויאמר לו אלהים פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו {{תוספת|ז|וכתבו התוס', אע"פ דלאדם הראשון אמר הקב"ה פרו ורבו, ההוא לברכה בעלמא הוא, עכ"ל, ועיין במהרש"א לסנהדרין נ"ט ב' ד"ה והרי, בסוף הדבור, הקשה על דברי התוס' דאכתי קשה דהא לנח נאמר פרו ורבו, וההיא ודאי למצוה נאמר, כדמוכח בשמעתין, עכ"ל, אבל לא קשה מידי, דהא בהצווי לנח אפשר שצוה להזכרים לבד, ומה שאמר בלשון רבים זה הוא מפני שדבר עם נח ועם בניו, משא"כ באדם הראשון לא הי' בעולם זולת הוא וחוה, וא"כ אי ס"ד דלאדם לבד צוה הול"ל פרה ורבה, ושפיר מקשו התוס', ודו"ק.}}. (יבמות ס"ה ב'). | |||
== יח == | |||
''' | '''בנימין.''' בכל התורה כתיב בנימן חסר והכא בנימין שלם כתיב {{תוספת|ח|דבפעם הראשון שזכר שם זה צריך לבאר סבת קריאת שם זה וכמו שפירש"י בן ימין בן הנולד בדרום, ולכן כתבו כאן מלא יו"ד, משא"כ בשאר המקומות כיון שהמ"ם נקרא בחיר"ק לא קפיד קרא למלא אותו ביו"ד, וכאשר כן הוא מדרך השמות שמתקצרים באותיות המשמשות. וע"ע השייך לענין זה לפנינו בפ' תצוה בפסוק ששה משמותם וגו' (כ"ח י'). ועיין באה"ע (סי' קכ"ט ס"ל) לענין כתיבת שם בנימין בגט, ומכאן סמך דצריך לכתוב חסר כמו בכל התורה. – ודע דמה שאמרה המילדת לרחל אל תיראי כי גם זה לך בן (פ' הקודם) אינו מבואר לכאורה מה תנחומין הוא זה ומה שייכות תולדת הבן להעדר המורא, וי"ל ע"פ מ"ש בנדה ל"א א' דחבלי לידת נקבה מרובים משל זכר, ורחל היתה תאבה ללדת זכר, כמו שאמרה (פ' ויצא) יוסף ה' לי בן אחר, ועיי"ש לפנינו, וכיון שראתה שמתקשת בלדתה וכמש"כ ותקש בלדתה, חששה שמא תלד נקבה, כיון דחבלי נקבה מרובים וקשים, לכן אמרה לה המילדת אל תיראי מקושי הלדה, כי אעפ"כ גם זה לך בן זכר.}}. (סוטה ל"ו ב'). | ||
== | == כב == | ||
''' | '''ויהי בשכן ישראל.''' מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם {{תוספת|ט|בזמן הגמרא הי' המנהג לתרגם אחר הקורא את הפרשה בתורה בלשון ההמון.}}, ומעשה בר' חנינא בן גמליאל שהלך לכבול והיה חזן הכנסת קורא ויהי בשכן ישראל ואמר לו למתורגמן אל תתרגם אלא אחרון – ושבחוהו חכמים {{תוספת|י|קורא אחרון לפסוק ויהיו בני יעקב שנים עשר, מפני שהפסוק נפסק בהפסק, והשם אחרון הוא תאר כאלו הוא פסוק לעצמו.}}. (מגילה כ"ה ב'). | ||
'''וישכב וגו'.''' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה {{תוספת|יא|יתבאר בדרשא שבסמוך.}}, אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאלו שכב עמה {{תוספת|יב|נראה ענין הבלבול, שעשה איזו פעולה שעל ידה נפרד יעקב מאהל בלהה, אם ע"י קטטה או שנאה וכדומה, והוא מעין הלשון עלה סנחריב ובלבל את העולם (תוספתא קדושין פ"ד) שהי' ג"כ מעין אלו הפעולות, כנודע.}}. (שבת נ"ה ב'). | |||
''' | '''וישכב וגו'.''' תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מוצל אותו צדיק מאותו עון {{תוספת|יג|בגמרא מפרש שלמד כן מסברא, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו, ויבא חטא זה לידו, ור"ל דכפי המבואר בפ' תבא הי' שבט ראובן מן אלה שעמדו על הקללה, ואם באמת חטא בזה, לא יתכן שיצוה הקב"ה שיהיו בניו מן המקללים על חטא זה, אשר ע"י תזכר חרפת ראובן.}}, אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פלגש אביו, עלבון אמו תבע, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה {{תוספת|יד|ועיין במהרש"א שכתב דראובן חשב שבלהה וזלפה היו שפחות גם אחר שנשאו ליעקב, ובאמת נשתחררו אחר נשואיהן, יעו"ש, ולפי"ז יש לפרש המשך הפסוק הסמוך אחר ענין זה ויהיו בני יעקב שנים עשר, אשר אינו מבואר כלל שייכות סמיכות מספר זה למעשה ראובן, אך לפי המבואר י"ל שבא הפסוק להורות שנשתחררו, משום דאל"ה הרי קיי"ל ולד שפחה כמוה שמתייחס אחריה (קדושין ס"ז ב') ואינם בני יעקב כלל, לכן כתב שבני יעקב שנים עשר, וגם בני בלהה וזלפה בכלל, ומבואר שמתיחסים אחריו, וזה ע"כ מפני שנשתחררו, ודו"ק.}}. (שם שם). | ||
''' | '''וישכב וגו'.''' תניא, אחרים אומרים, שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב (פ' ויחי) אז חללת יצועי עלה, אל תקרא יצועִי אלא יצועַי {{תוספת|טו|בלשון רבים, ופירש"י, כך הי' עושה יעקב בארבעת אהלי נשיו, מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שרואה בו השכינה הוא בא ולן שם, עכ"ל, ולמד כן מלשון את, לרבות השכינה, וי"ל בטעם הרבוי מלשון את לשכינה ע"פ מ"ש בספרי המקובלים דשם הקודש נרמז במלת את, כמו בשל"ה במס' פסחים בבאורו להלל בפסוק אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, אימתי אני אהובה, בשעה שעל ידי מעשה המצות שלי אני גורם נחת רוח לשכינה שנקראת את, ובסדור באר"י בכונת ק"ש ואהבת את ה' אלהיך, תכוין לאהוב השכינה הנקראת את, ובסדור ריעב"ץ בסדר ברכת כהנים, ושמו את שמי על בני ישראל, רמז לשם הקודש הנרמז במלת את עכ"ל, וטעם כנוי זה לא נתבאר, ואפשר לומר ע"פ מ"ש (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון, וזה מרומז באותיות את שהן האותיות הראשונה ואחרונה מן הא"ב, ויש כזה בכ"מ בזוהר. ובזה אפשר לפרש מש"כ ביחזקאל ב' (פ"ב) ואשמע את מדבר אלי, דרומז להקב"ה, והמפרשים עמלו הרבה בבאור זה, וכן אפשר לפרש לפי"ז כונת הדרשא בסוטה י"ב ב' ותראהו את הילד – מלמד שראתה שכינה עמו. – גם י"ל בנוגע לדרשא שלפנינו שדריש יצועי רמז לשכינה על פי מש"כ רש"י בפירושו למלכים ב' (י"א ד') דלשון מטה רמז לשכינה ע"ש הכתוב בין שדי ילין, וכ"כ בפי' שה"ש בפסוק הנה מטתו שלשלמה, יעו"ש.}}. (שבת נ"ה ב'). | ||
''' | '''בני יעקב שנים עשר.''' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, מלמד שכולם שקולין כאחד {{תוספת|טז|ומה דכתיב וישכב וכו', כבר דריש למעלה על בלבול היצוע של יעקב. וטעם המשך ושייכות פסוק זה להקודם ע' מש"כ באות הקודם. והנה הלשון אינו אלא טועה מורה דרק טעות יש באמירה זו, אבל איסור ועונש ליכא, ואע"פ דקיי"ל כל המספר אחר מיטתן של ת"ח נופל בגיהנם, צ"ל דשאני הכא כיון דהתורה לא כסתה עליו בלשון המורה על חטא, וגם לחד מ"ד חטא ממש ולכן רק טועה הוא האומר כן בפירוש הענין ותו לא. – וראוי להעיר בפרשה זו לעיל בפסוק כ' ויצב יעקב מצבה, ובמו"ק ה' א' חקרו הרבה מניין רמז לציון קברות מן התורה, ותימא שלא הביאו מכאן שמפורש שהציב מצבה, ובמ"ר קורא למצבה זו בשם ציון, ומפרש שם כונת הענין, ולא שייך לומר דאין למדין מקודם מתן תורה, דהלא כמה ענינים אנו למדין ממנהגן של האבות, כמו זמני תפלה ושבעת ימי אבלות ועוד ענינים שונים, ויותר קשה בנדה נ"ז א' דמוכח שם דכל ענין ציון קברות הוא מדרבנן, ולא העירו מכאן. וי"ל דהגמרא רוצה להביא סמך ומקור דלא רק על גוף שלם של איש ידוע אלא אפילו על אבר או עצם לבד ואפילו אינו ידוע של מי הוא, ג"כ צריך להציב ציון כדי שיפרשו מן הטומאה וזה לא מוכח מכאן, וכ"מ שם דכל הסוגיא איירי לענין טומאה, ומבואר מאד שמביא מקור על זה מפסוק דיחזקאל וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, והיינו אפילו עצם לבד. וע"ע מש"כ בפ' יתרו בפסוק והודעת להם את הדרך ילכו בה. – וע' בירושלמי שקלים פ"ב ה"ה, תני, רשב"ג אומר, אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הן זכרונם, ולכאורה קשה ממה שהציב יעקב מצבה לרחל, ועוד מצינו שהציבו מצבות לקברי צדיקים. ועיין במ"ר כאן שהובא מאמר זה, אבל לא נתבאר ישוב הענין, ויש שכתבו דמאמר זה דעת יחידאה היא ולא קיי"ל כן. אבר לדעתי אין צריך לזה, אלא נראה כונת הענין, שאם עושין הציון לתכלית שיזכרו שם הצדיק וגדולתו באמת א"צ לזה, יען שדבריהם ומעשיהם מזכירים שמם, משא"כ אם מכוונים בזה למען החיים שידעו דורותיו אחריו מקום מנוחת גופו שיוכלו להתפלל עליו לעת מצוא או לבקש מחילה ממנו וכדומה, וכעין מ"ש בחגיגה כ"ב ב' הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי ואמר נעניתי לכם עצמות ב"ש – באופן כזה בודאי עושין. ובזה יתבאר היטב מה שהציב יעקב מצבה לרחל, כי מבואר במ"ר שצפה יעקב ברוה"ק שעתידים ישראל לעבור דרך שם בגלותם והציב מצבה כדי שיראו ויתפללו שם, כמבואר. ונ"מ בזה אם עושין הציון בשביל המת או בשביל החיים, כמבואר, י"ל לענין מי שמצוה שלא להציב עליו ציון, שאם זה בשביל הנפטר שומעין לו ואם בשביל החיים אין שומעין לו, וכמ"ש בסנהדרין מ"ו ב' לענין המצוה שלא להספידו אם הספידא הוא יקרא דשכבי שומעין לו ואם יקרא דחיי אין שומעין לו, וכן נ"מ אם מוציאים הוצאת דבר זה מיורשים בע"כ, אם הוא בשביל המת מוציאים בע"כ, ואם בשביל החיים, כלומר, בשביל היורשים, אם הם אומרים לא ניחא לן בזה שומעין להו, וכעין מ"ש בסנהדרין, שם לענין הוצאת המת, יעו"ש. וממוצא דבר תראה, דמה שפסק הרמב"ם בהחלט גמור כדברי רשב"ג בירושלמי שם [בפ"ד ה"ו מאבל] צ"ע רב, כי יש בזה פרטים שונים כמש"כ, ודו"ק.}} [שם שם] | ||
גרסה אחרונה מ־12:14, 1 באוגוסט 2019
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
והטהרו. מלמד דע"ז מטמאה והפורש ממנה בעי טבילה [א] [סמ"ג ד' ר"מ].
ג[עריכה]
לאל העונה אותי. א"ר יוחנן, בל מקום שפקרו הצדוקים תשובתם בצדם, הם פקרו בפסוק כי שם נגלו אליו האלהים (פ' ז') מה כתיב בתרי' לאל העונה אותי [ב]. (סנהדרין ל"ח ב').
ד[עריכה]
ויטמן אותם וגו'. רבי ישמעאל ב"ר יוסי אזיל להדין נפולא, אתון כותאי לגבי', אמר להון, לית אתון סגדין לטורא אלא לצלמא דתחותי', דכתיב ויטמן אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם [ג]. (ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד).
י[עריכה]
לא יקרא וגו'. תניא, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, לא שיעקר שם יעקב ממקומו, אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו [ד]. (ברכות י"ג א').
לא יקרא וגו'. תניא, הקורא ליעקב יעקב אינו עובר בלאו דלא יקרא שמך עוד יעקב, מאי טעמא, דאהדרי' קרא, שנאמר (פ' ויגש) ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב [ה]. (שם שם).
יא[עריכה]
אני אל שדי. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אני אל שדי, אמר הקב"ה, אני הוא שאמרתי לעולמי די [ו]. (חגיגה י"ב א').
פרה ורבה. תני, האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, מנה"מ, אמר רב יוסף דכתיב ויאמר לו אלהים פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו [ז]. (יבמות ס"ה ב').
יח[עריכה]
בנימין. בכל התורה כתיב בנימן חסר והכא בנימין שלם כתיב [ח]. (סוטה ל"ו ב').
כב[עריכה]
ויהי בשכן ישראל. מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם [ט], ומעשה בר' חנינא בן גמליאל שהלך לכבול והיה חזן הכנסת קורא ויהי בשכן ישראל ואמר לו למתורגמן אל תתרגם אלא אחרון – ושבחוהו חכמים [י]. (מגילה כ"ה ב').
וישכב וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה [י"א], אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאלו שכב עמה [י"ב]. (שבת נ"ה ב').
וישכב וגו'. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מוצל אותו צדיק מאותו עון [י"ג], אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פלגש אביו, עלבון אמו תבע, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה [י"ד]. (שם שם).
וישכב וגו'. תניא, אחרים אומרים, שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב (פ' ויחי) אז חללת יצועי עלה, אל תקרא יצועִי אלא יצועַי [ט"ו]. (שבת נ"ה ב').
בני יעקב שנים עשר. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, מלמד שכולם שקולין כאחד [ט"ז] [שם שם]
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ וזה הוא הטעם לטבילת גר, ויהי' מזה קצת ראי' לדעת רמב"ן המובא בב"י ליו"ד סי' רס"ח דגר אף שטבל קודם המילה יצא בדיעבד, משום די"ל דהטבילה באה רק על הפרישה מע"ז ולא על הכניסה ליהדות, וא"כ אין נ"מ אם טבל קודם או אחר המילה. – וע' בראב"ע כאן כתב וז"ל, מהמקום הזה נלמוד שחייב כל אדם מישראל כאשר ילך להתפלל במקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים, עכ"ל, ואמנם א"צ לזה, דכבר למדו זה חז"ל בשבת י' א' מפסוק הכון לקראת אלהיך (עמוס ד׳:י״ב), ושם קי"ד א', מניין לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר (פ' צו) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי ר' ישמעאל, למדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. ומהרש"א שם כתב דאיירי לענין שנוי בגדי שבת, וצ"ע דלענין שבת ילפינן מפ' דישעי' נ"ח וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וגם מה שייכות הענין בגדים שבישל בהם קדרה וכו' לענין שבת, אבל יותר קרוב לומר דאיירי כשיצא מעבודת חול לעבודת קודש וכמבואר, וע"ע מש"כ בזה בפ' צו (ו' ד') וכאן אין להאריך בזה.
- ↑ ר"ל הם פקרו במה דכתיב הפעל המוסב לשם ה' בלשון רבים, שם נגלו, ותשובתם בצדם, שבאותו הענין עצמו כתיב גם בלשון יחיד, לאל העונה אותי, ומה דכתיב פעם בלשון רבים הוא משום דכן דרך הגדולה והכבוד, וכמו במלך בו"ד שמדבר בלשון רבים וכמש"כ בארוכה בר"פ בראשית.
- ↑ פרשו המפרשים נפולא הוא הר, ואינו מבואר מניין הי' ר' ישמעאל יודע את ההר שתחתיו טמן יעקב את הע"ז, אבל האמת נראה ע"פ המבואר במ"ר פ' מסעי ופ' עקב דבלשון כותים היתה נקראת עיר שכם בשם נפולי, ולפי"ז הדברים מאירים, שראה אותם משתחוים לההר שבשכם ואמר להם שמשתחוים הם להצלם שמתחת לארץ שם, והוא ע"פ הכתוב כאן ויטמון אותם תחת האלה אשר בשכם. ועיין תוס' זבחים קי"ג א' הביאו זה הירושלמי בשנוי לשון.
- ↑ דאי אפשר לומר שנעקר השם לעולם, דהא מצינו שהקב"ה בעצמו חזר לקראו בשם יעקב כמבואר בדרשא הבאה, ואע"פ דכתיב כי אם ישראל יהי' שמך, דמשמע רק ישראל צ"ל דלשון כי אם לאו דוקא הוא, רק דישראל עיקר ויעקב טפל. ובשו"ת שבו"י ח"א סי' קמ"ט חקר על הוראת הלשון כי אם בלשון בני אדם, ויש להביא ראי' דבלשון בני אדם כי אם – דוקא הוא, ממ"ש נעמן (מ"ב ה' י"ז) כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה', ומענין הפרשה שם מבואר שפירש נעמן עצמו מע"ז כולה אף בטפילות, הרי דלשון כי אם בלשון בני אדם דוקא הוא, ובמקום אחר הארכנו בזה [ע"ל פרשה משפטים בפסוק זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו]. – אך בכלל טעמא בעי, למה באברהם ושרה נעקרו השמות אברם ושרי וביעקב נשאר זה השם גם אחר השתנותו לשם ישראל. ואפשר לומר ע"פ המבואר בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו ובמדרשים שונים שהיו"ד מן שם שרי צירף הקב"ה לשם יהושע בן נון [ע"ל ר"פ שלח], ולפי"ז באברהם לא נעקר כל אות בשנוי שמו אלא אדרבה עוד נוסף לו אות, ובשרי נתפס היו"ד בשם אחר, ולכן אין קפידא אם בטלו השמות הקודמים, משא"כ ביעקב אם יבטל – ישתקע כולו, ואין זה מדרך הכבוד.
- ↑ עיין מש"כ בדרשא הקודמת.
- ↑ דרשא זו כפולה בענינה לפנינו לעיל בפ' לך (י"ז א') ושם פרשנוה ובארנוה די צרכה, יעו"ש וראויים הדברים להצטרף לכאן.
- ↑ וכתבו התוס', אע"פ דלאדם הראשון אמר הקב"ה פרו ורבו, ההוא לברכה בעלמא הוא, עכ"ל, ועיין במהרש"א לסנהדרין נ"ט ב' ד"ה והרי, בסוף הדבור, הקשה על דברי התוס' דאכתי קשה דהא לנח נאמר פרו ורבו, וההיא ודאי למצוה נאמר, כדמוכח בשמעתין, עכ"ל, אבל לא קשה מידי, דהא בהצווי לנח אפשר שצוה להזכרים לבד, ומה שאמר בלשון רבים זה הוא מפני שדבר עם נח ועם בניו, משא"כ באדם הראשון לא הי' בעולם זולת הוא וחוה, וא"כ אי ס"ד דלאדם לבד צוה הול"ל פרה ורבה, ושפיר מקשו התוס', ודו"ק.
- ↑ דבפעם הראשון שזכר שם זה צריך לבאר סבת קריאת שם זה וכמו שפירש"י בן ימין בן הנולד בדרום, ולכן כתבו כאן מלא יו"ד, משא"כ בשאר המקומות כיון שהמ"ם נקרא בחיר"ק לא קפיד קרא למלא אותו ביו"ד, וכאשר כן הוא מדרך השמות שמתקצרים באותיות המשמשות. וע"ע השייך לענין זה לפנינו בפ' תצוה בפסוק ששה משמותם וגו' (כ"ח י'). ועיין באה"ע (סי' קכ"ט ס"ל) לענין כתיבת שם בנימין בגט, ומכאן סמך דצריך לכתוב חסר כמו בכל התורה. – ודע דמה שאמרה המילדת לרחל אל תיראי כי גם זה לך בן (פ' הקודם) אינו מבואר לכאורה מה תנחומין הוא זה ומה שייכות תולדת הבן להעדר המורא, וי"ל ע"פ מ"ש בנדה ל"א א' דחבלי לידת נקבה מרובים משל זכר, ורחל היתה תאבה ללדת זכר, כמו שאמרה (פ' ויצא) יוסף ה' לי בן אחר, ועיי"ש לפנינו, וכיון שראתה שמתקשת בלדתה וכמש"כ ותקש בלדתה, חששה שמא תלד נקבה, כיון דחבלי נקבה מרובים וקשים, לכן אמרה לה המילדת אל תיראי מקושי הלדה, כי אעפ"כ גם זה לך בן זכר.
- ↑ בזמן הגמרא הי' המנהג לתרגם אחר הקורא את הפרשה בתורה בלשון ההמון.
- ↑ קורא אחרון לפסוק ויהיו בני יעקב שנים עשר, מפני שהפסוק נפסק בהפסק, והשם אחרון הוא תאר כאלו הוא פסוק לעצמו.
- ↑ יתבאר בדרשא שבסמוך.
- ↑ נראה ענין הבלבול, שעשה איזו פעולה שעל ידה נפרד יעקב מאהל בלהה, אם ע"י קטטה או שנאה וכדומה, והוא מעין הלשון עלה סנחריב ובלבל את העולם (תוספתא קדושין פ"ד) שהי' ג"כ מעין אלו הפעולות, כנודע.
- ↑ בגמרא מפרש שלמד כן מסברא, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו, ויבא חטא זה לידו, ור"ל דכפי המבואר בפ' תבא הי' שבט ראובן מן אלה שעמדו על הקללה, ואם באמת חטא בזה, לא יתכן שיצוה הקב"ה שיהיו בניו מן המקללים על חטא זה, אשר ע"י תזכר חרפת ראובן.
- ↑ ועיין במהרש"א שכתב דראובן חשב שבלהה וזלפה היו שפחות גם אחר שנשאו ליעקב, ובאמת נשתחררו אחר נשואיהן, יעו"ש, ולפי"ז יש לפרש המשך הפסוק הסמוך אחר ענין זה ויהיו בני יעקב שנים עשר, אשר אינו מבואר כלל שייכות סמיכות מספר זה למעשה ראובן, אך לפי המבואר י"ל שבא הפסוק להורות שנשתחררו, משום דאל"ה הרי קיי"ל ולד שפחה כמוה שמתייחס אחריה (קדושין ס"ז ב') ואינם בני יעקב כלל, לכן כתב שבני יעקב שנים עשר, וגם בני בלהה וזלפה בכלל, ומבואר שמתיחסים אחריו, וזה ע"כ מפני שנשתחררו, ודו"ק.
- ↑ בלשון רבים, ופירש"י, כך הי' עושה יעקב בארבעת אהלי נשיו, מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שרואה בו השכינה הוא בא ולן שם, עכ"ל, ולמד כן מלשון את, לרבות השכינה, וי"ל בטעם הרבוי מלשון את לשכינה ע"פ מ"ש בספרי המקובלים דשם הקודש נרמז במלת את, כמו בשל"ה במס' פסחים בבאורו להלל בפסוק אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, אימתי אני אהובה, בשעה שעל ידי מעשה המצות שלי אני גורם נחת רוח לשכינה שנקראת את, ובסדור באר"י בכונת ק"ש ואהבת את ה' אלהיך, תכוין לאהוב השכינה הנקראת את, ובסדור ריעב"ץ בסדר ברכת כהנים, ושמו את שמי על בני ישראל, רמז לשם הקודש הנרמז במלת את עכ"ל, וטעם כנוי זה לא נתבאר, ואפשר לומר ע"פ מ"ש (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון, וזה מרומז באותיות את שהן האותיות הראשונה ואחרונה מן הא"ב, ויש כזה בכ"מ בזוהר. ובזה אפשר לפרש מש"כ ביחזקאל ב' (פ"ב) ואשמע את מדבר אלי, דרומז להקב"ה, והמפרשים עמלו הרבה בבאור זה, וכן אפשר לפרש לפי"ז כונת הדרשא בסוטה י"ב ב' ותראהו את הילד – מלמד שראתה שכינה עמו. – גם י"ל בנוגע לדרשא שלפנינו שדריש יצועי רמז לשכינה על פי מש"כ רש"י בפירושו למלכים ב' (י"א ד') דלשון מטה רמז לשכינה ע"ש הכתוב בין שדי ילין, וכ"כ בפי' שה"ש בפסוק הנה מטתו שלשלמה, יעו"ש.
- ↑ ומה דכתיב וישכב וכו', כבר דריש למעלה על בלבול היצוע של יעקב. וטעם המשך ושייכות פסוק זה להקודם ע' מש"כ באות הקודם. והנה הלשון אינו אלא טועה מורה דרק טעות יש באמירה זו, אבל איסור ועונש ליכא, ואע"פ דקיי"ל כל המספר אחר מיטתן של ת"ח נופל בגיהנם, צ"ל דשאני הכא כיון דהתורה לא כסתה עליו בלשון המורה על חטא, וגם לחד מ"ד חטא ממש ולכן רק טועה הוא האומר כן בפירוש הענין ותו לא. – וראוי להעיר בפרשה זו לעיל בפסוק כ' ויצב יעקב מצבה, ובמו"ק ה' א' חקרו הרבה מניין רמז לציון קברות מן התורה, ותימא שלא הביאו מכאן שמפורש שהציב מצבה, ובמ"ר קורא למצבה זו בשם ציון, ומפרש שם כונת הענין, ולא שייך לומר דאין למדין מקודם מתן תורה, דהלא כמה ענינים אנו למדין ממנהגן של האבות, כמו זמני תפלה ושבעת ימי אבלות ועוד ענינים שונים, ויותר קשה בנדה נ"ז א' דמוכח שם דכל ענין ציון קברות הוא מדרבנן, ולא העירו מכאן. וי"ל דהגמרא רוצה להביא סמך ומקור דלא רק על גוף שלם של איש ידוע אלא אפילו על אבר או עצם לבד ואפילו אינו ידוע של מי הוא, ג"כ צריך להציב ציון כדי שיפרשו מן הטומאה וזה לא מוכח מכאן, וכ"מ שם דכל הסוגיא איירי לענין טומאה, ומבואר מאד שמביא מקור על זה מפסוק דיחזקאל וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, והיינו אפילו עצם לבד. וע"ע מש"כ בפ' יתרו בפסוק והודעת להם את הדרך ילכו בה. – וע' בירושלמי שקלים פ"ב ה"ה, תני, רשב"ג אומר, אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הן זכרונם, ולכאורה קשה ממה שהציב יעקב מצבה לרחל, ועוד מצינו שהציבו מצבות לקברי צדיקים. ועיין במ"ר כאן שהובא מאמר זה, אבל לא נתבאר ישוב הענין, ויש שכתבו דמאמר זה דעת יחידאה היא ולא קיי"ל כן. אבר לדעתי אין צריך לזה, אלא נראה כונת הענין, שאם עושין הציון לתכלית שיזכרו שם הצדיק וגדולתו באמת א"צ לזה, יען שדבריהם ומעשיהם מזכירים שמם, משא"כ אם מכוונים בזה למען החיים שידעו דורותיו אחריו מקום מנוחת גופו שיוכלו להתפלל עליו לעת מצוא או לבקש מחילה ממנו וכדומה, וכעין מ"ש בחגיגה כ"ב ב' הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי ואמר נעניתי לכם עצמות ב"ש – באופן כזה בודאי עושין. ובזה יתבאר היטב מה שהציב יעקב מצבה לרחל, כי מבואר במ"ר שצפה יעקב ברוה"ק שעתידים ישראל לעבור דרך שם בגלותם והציב מצבה כדי שיראו ויתפללו שם, כמבואר. ונ"מ בזה אם עושין הציון בשביל המת או בשביל החיים, כמבואר, י"ל לענין מי שמצוה שלא להציב עליו ציון, שאם זה בשביל הנפטר שומעין לו ואם בשביל החיים אין שומעין לו, וכמ"ש בסנהדרין מ"ו ב' לענין המצוה שלא להספידו אם הספידא הוא יקרא דשכבי שומעין לו ואם יקרא דחיי אין שומעין לו, וכן נ"מ אם מוציאים הוצאת דבר זה מיורשים בע"כ, אם הוא בשביל המת מוציאים בע"כ, ואם בשביל החיים, כלומר, בשביל היורשים, אם הם אומרים לא ניחא לן בזה שומעין להו, וכעין מ"ש בסנהדרין, שם לענין הוצאת המת, יעו"ש. וממוצא דבר תראה, דמה שפסק הרמב"ם בהחלט גמור כדברי רשב"ג בירושלמי שם [בפ"ד ה"ו מאבל] צ"ע רב, כי יש בזה פרטים שונים כמש"כ, ודו"ק.