משאת המלך/בראשית/לה
ד[עריכה]
ויטמן אתם יעקב (לה ד)
כתב הרמב"ן, אע"פ שע"ז ומשמשיה אינם מן הנקברים אלא מפזר לרוח או מטיל לים, צ"ל שלא לקחוה עד שנתבטלה והותרה להם, שהגוי מבטל ע"ז בע"כ. והנה ע"ז של גוי שהגיע ליד ישראל דלא מהני לה ביטול כתב בזה הריטב"א בע"ז (נ"ג.) דאין זה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מהני לה ביטול.
ולפי"ז יתכן דהביטול הכא היה לאחר שלקחו כבר, ומ"מ די בקבורה ולא חיישינן לתקלה מאחר דכל התקלה אסורה מדרבנן בלבד וה"ז כגזירה לגזירה, ונשי שכם שלא נהרגו הם שביטלוה לאחמ"כ. [וע"ע מש"כ בזה בס' משאת המלך (הל' ע"ז סי' ס"ט) בשיטת הרמב"ם לענין ביטול אחר שהגיע ליד ישראל].
יח[עריכה]
ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין (לה יח)
בתרגום אונקלוס וקרת שמיה בר דוי ואבוהי קרא ליה בנימין. והנה את בן אוני תרגם ופירש בר דוי, אבל את בנימין לא תרגם כלל, ומבואר מזה דמה שקראה אמו בן אוני לא היה בזה קביעת שם לנולד, אלא שקראה את הענין שזה בן אוני אצלה, ולכן כיון שאין בן אוני שם אלא שכך אמרה על המאורע, לפיכך תרגמו אונקלוס ככל הכתובים שתרגם, משא"כ אביו שקרא לו בנימין הרי זהו שמו, וכדרכו אין אונקלוס מתרגם השמות ולכן כתב בנימין כדכתיב בקרא.
ועיין ילקוט (רמז קל"ו) בן אוני בן צערי בלשון ארמי ואביו קרא לו בנימין בלשון הקודש, ועפ"ז אתי שפיר טפי שלא תרגם האונקלוס את בנימין, דהרי נתייחד שמו שהוא בלשון הקודש, וא"כ פשוט דצריך לתרגם שמו כצורתו בזה הלשון.
ובעיקר הדבר מהו זה הענין דשם בנימין נאמר בלשון הקודש, נראה לבאר דהנה כבר ביאר הרמח"ל בדרך ה' (חלק ג') בענין הנבואה דפעמים באה הנבואה לתוכן הענין ופעמים באה בלשון, ולכן כשתבוא בלשון יכול להתפרש בכמה פנים זה הלשון, וכמו נינוה נהפכת די"ל נהפכת בחורבן וי"ל נהפכת שחוזרת בתשובה.
והנה נראה דרק בלשון הקודש שייך לומר שהנבואה היא הלשון, ומה שיתפרש מלשון זה הכל נבואה, משא"כ בלע"ז הרי אין בזה דין לשון כלל, וכל ענין הלע"ז היינו רק לרמז על התוכן, [ולכן הדין הוא שהקורא בלשון הקודש גם באינו מבין מ"מ יוצא יד"ח משא"כ בלע"ז דוקא במבין, לפי שבלע"ז הלשון כשלעצמו בלי המשמעות אין לזה כל דין ותוקף], ולכן כל הנבואה בלע"ז אינה אלא כנבואה לתוכן ואין שייך מכח הלשון לשנות את הנבואה לכמה פנים.
ולפי"ז נראה דזו נמי הכונה במדרש הנ"ל, דהיינו דקריאת שמו בן אוני זהו תוכן דברים בלבד ולכן זהו בלשון ארמי, משא"כ השם שנתן יעקב בנימין בלשון הקודש הוא, דיש כאן נבואה לעתיד שנאמרה בלשון בנימין, ולכן כל מה שמרמז השם בנימין הכל כלול ומרומז בשם זה.
מחמס אחיך יעקב תכסך בושה (עובדיה א י)
הפרמ"ג בתיבת גמא פי' כונת הכתוב על מה שאליפז בשליחותו של עשו נטל את ממונו של יעקב, וע"י השליחות נחשב שעשו חמס את יעקב, והקשה והא אין שליח לדבר עבירה, וא"א לומר דאי"ז עבירה לאליפז משום דמ"ע דכיבוד אב דוחה עבירת חמס, זה אינו דהרי כבר דרשו כולכם חייבין בכבודי דאין עשה דכיבוד אב דוחה איסורי תורה, ע"ש.
הנה יש להעיר על דבריו דבגזל בלא"ה כבר כתב בשו"ע הגרש"ז דלא שייך אפי' בשאר עשין עשה דוחה לא תעשה, גם יש להעיר לשי' דאין חייב בכבוד אב באביו רשע, וכבר ביאר הרעק"א בב"מ (ל.) הא דהוצרך הכתוב למעט באמר אביו אל תחזיר אבדה דלא ישמע לו, והלא בלא"ה ליכא עשה דכבוד אב דהרי אביו רשע שאמר לו לעבור על ד"ת, ותי' דכיון דעשה דוחה לא תעשה ממילא אינה עבירה ואינו רשע בזה, ע"ש, אבל כאן ששלח עשו לאליפז להיות שלוחו בדבר הרי א"כ אביו עשו עובר עבירה ואין חייב בכבודו, וגם דעשו היה רשע בלא"ה, וא"כ אף בלא הדרש דכולכם חייבים בכבודי אין כאן עשה.
ובעיקר הדבר יל"ע אם בעשה דכבוד אב קודם מ"ת שאינו אלא משום דקיימו כל התורה עד שלא ניתנה האם שייך עשה דוחה לא תעשה, שהרי אין כח בעשה שאינו מחוייב בו לדחות, וצ"ע. ושמא יש לפרש הכתוב והטענה לעשו משום חולק עם הגנב, ואולי אין זה חשוב חמס אחיך, ומש"כ עוד הפרמ"ג משום מחשבה רעה לא זכיתי להבין כונתו, דהא לא חשב עשו לחמוס בעצמו רק שאליפז יחמוס והרי אין שליח לדבר עבירה כמו שהקשה, וא"כ אף מחשבה לית הכא, וצ"ע.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א